הרגשה בפרשה

ב"ה

הקדמה

"בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".

שנים חשבתי על הבאת דברי התורה שזכיתי לכתוב, לכלל הציבור העוסק בתורה. ברוך ה' הגיעה העת להוציא לאור ספר זה. רבים ביקשו שאחבר את כתביי לספר שבו יוכלו לקרוא בנוחות. נעניתי לבקשה ובזכות זאת סִפרי קרם עור וגידים. בחרתי מדבריי שנכתבו במשך עשר השנים שחלפו כתבה אחת לכל פרשה, הוספתי את ה"הרגשה בפרשה" האישית שלי וצירפתי שיר שכתבתי. בכל כתבה ישנם פירושים ומוּבאות מתקופות שונות, שאלה למחשבה והצעת תשובה.

התנ"ך הוא הספר הנקרא ביותר בכל הזמנים. יש הקוראים את הכתוב במקרא ותוהים האם הוא מתאים לתקופתנו. לי ברור שהתורה נצחית ורלוונטית לכל הדורות, אף על פי שנכתבה וניתנה למשה רבנו ולעם ישראל לפני שנים רבות. עיון מעמיק בסיפור המקראי מעורר בנו מחשבות ורגשות ואפשר למצוא בו חיבור וקשר לימינו. רצוי ללמוד מהדמויות אודותיהן נכתב בתנ"ך, כיצד עלינו לנהוג וממה להתרחק ולהישמר.

בהיותי מחנכת ומורה לתנ"ך במשך כשלושים שנים, היה חשוב לי להנחיל לתלמידיי את אהבת התנ"ך ותחושת הקשר אליו. לשֵׁם כך השתמשתי בדרכים שונות, כדי שכל תלמיד יוכל לבטא את רגשותיו באופן באופן חווייתי ובדרך יצירתית משלו: שיר, ציור, המחזה ועוד. יש בי אמונה שהמסרים החינוכיים הופנמו, והתנ"ך ילווה את תלמידיי לאורך החיים.

אהבת התנ''ך הטמונה בעמקי נִשמתי הביאה אותי לכתוב לכבוד כל שבת. אפשר לומר כי פסעתי בעקבות נכדנו יהונתן דביר פרידמן־ויג נ"י, שכתב לבנֵי המשפחה "ווֹרט" לכבוד שבת. עניתי לו בתגובה לדבריו, והוא ביקש שגם אני אכתוב לכבוד שבת על פרשת השבוע. באותה עת אישי היקר, ישראל, היה מועמד להשתלת כבד. לכן, את הכתיבה ייעדתי להצלחתו ולאחר שברוך ה' עבר את ההשתלה בהצלחה (י"ד אלול תשע"ד) המשכתי לכתוב לבריאותו.

במשך השנים קראו את דבריי רבים בגילאים שונים, מבני נוער ועד קשישים מאוכלוסיות שונות. קיבלתי תגובות רבות, רובן אוהדות. לעיתים היו השגות ואי הסכמות. שמחתי לכל תגובה ואף התייחסתי לדבריו של כל כותב, החכמתי מביקורתו ועניתי לו באופן ענייני, חשתי כי "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי". לשִׂמחתי כתיבתי עוררה עניין בקוראיי ומאוד היטיבה עִמי. הכתיבה עזרה לי להתמודד עם בעיות בריאות של ישראל אישי וגם שלי, ושמרה על חוסני הנפשי. עסקתי בכל שבוע בדברי תורה והצבעתי על נקודות חיבור לזמננו "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".

עדנה ויג

פתח תקווה תשפ"ג

נתחיל מבראשית
 

וְשׁוּב נַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית

בֶּעֱזוּז, בְּנִמְרָצוּת וּבֶאֱמוּנָה

נִקְרָא אֶת שֶׁהָאֵל עָלֵינוּ הֵשִׁית

בִּרְגִישׁוּת וּבִתְבוּנָה

שׁוּב נִתְרַגֵּשׁ

מִכָּל אֵרוּעַ

מַשֶּׁהוּ לָנוּ יִתְחַדֵּשׁ

נָחוּשׁ בְּאוֹר זָרוּעַ

עַדְכָּנִיּוֹת תִּהְיֶינָה הַתּוֹבָנוֹת

הַ"הַרְגָּשָׁה בַּפָּרָשָׁה"

תְּהֵא חֲדָשָׁה

נַחֲשֹׁב מָה הָיוּ הַכַּוָּנוֹת

שֶׁל כָּל גֶּבֶר וְכָל אִשָּׁה

עֲלֵיהֶם כָּתוּב

בַּחֻמָּשׁ

כָּל סִפּוּר מְאוֹד חָשׁוּב

מַתְאִים לְיָמֵינוּ מַמָּשׁ

פרשת "בראשית"

מוכרחים להיות שמח!

שנה חדשה התחילה. "אחרי החגים" כבר הגיע. עבר סוכות שנקרא "זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ". יהי רצון שהשִׂמחה שרוֹוחת בכל שנה בתקופת תשרי, תימשך כל השנה. ומה עלינו לעשות? "עִבְדוּ אֶת ה'" — כיצד? "בְּשִׂמְחָה" (תהילים ק', ב'). רבי חיים מאיר הגר, בעל ה"אמרי חיים" מויז'ניץ הסביר שסוכות הוא זמן השִׂמחה. יש לאסוף הרבה שִׂמחה ולשמֵר זאת למשך כל השנה. כפי שֶׁלכל פרי וירק יש זמן גידול שלו ואם רוצים לאכול לאחר מכן, רצוי לשומרו, ולעשות ממנו "שימורים".

שאלה למחשבה: האם למדוּנוּ לשׂמוח, והסבירו לנו את חשיבותה של השמחה? אם התשובה לשאלות אלו היא "כן" — אשרינו, אך אם התשובה היא "לא" — הרי שהגיע הזמן לרכוש את מידת השִׂמחה. לעיתים נראה שאין די סיבות לשׂמוח, אך חשוב לשׂמוח אפילו ללא סיבה מיוחדת. ברור שֶׁיֵּש עת לבכי. צריך ומותר לבכות לפעמים, אך חשוב לא לשקוע בעצבות ולא ליפול לדיכאון ולייאוש. רצוי לתחום את "עֵת לִבְכּוֹת" (קהלת ג', ד') לזמן מה. מותר לקבוע שעה ביום, שבה נרשה לעצמנו להיות עצובים. אחר כך יש לעסוק בעניינים אחרים ולעשות דברים שעשויים להביא שִׂמחה.

דתיה בן דור כתבה: "מי שטוב לו ושׂמח שישיר, מי שטוב לו ושׂמח כף ימחא" אך אם איננו חשים כרגע שִׂמחה, אלא עצבות, כעס או כל רגש אחר, אפשר לגרום לשִׂמחה להגיע. להתחיל לשיר שיר אהוב, לעשות התעמלות וכל רעיון שיכול לסייע לחוש טוב יותר.

השיר "הבה נגילה" מהווה קריאה חשובה. המילים המקוריות בפזמונו הן "עורו אחים בלב שׂמח". במשך הזמן חל שיבוש ל"מוכרחים להיות שׂמח" וגם זה נכון. לטובת כולנו רצוי לשׂמוח. יש בעולם דברים רבים משׂמחים, צריך לשים לב לטוב שבכל דבר ובכל אדם ו...לשׂמוח. כאשר יש שִׂמחה בלב — הכול טוב יותר, כדברי שלמה המלך "אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו" (קהלת ג', כ"ב). לימוד התורה משׂמח אותנו, ככתוב בפיוט לשמחת תורה: "נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹֹאת הַתּוֹרָה כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה". השבת נתחיל סבב חדש של קריאת פרשות התורה. ב"פרקי אבות" (פרק ו', משנה ו') כתוב שהתורה נקנית בארבעים ושמונה דרכים, אחת מהן היא השִׂמחה.

שאלה למחשבה: אלו דברים בפרשה קשורים בשִׂמחה?

הצעות לתשובות:

1. ה' ברא את העולם וכל אשר בו. כל נברא משׂמח בעצם קיומו, ובתרומתו לעולם: נבראו ארץ (כדור הארץ) ושמַיים "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ" (תהילים צ"ו, י"א). הצומח, שגורם שִׂמחה לאדם בראיית צמח יפה, בהרחתו וגם ביכולת לספק לאדם מזון "לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ" (קהלת ח', ט"ו). נבראו בעלי החיים, והאחרונים היו האדם והאישה. בני המין האנושי יכולים לשׂמוח וליהנות מכל המצוי בעולם: השמש והאוויר זמינים בחינם, הגוף משמש אותנו לפעולות רבות. יש המתייחסים לכך כמובן מאליו, אך עלינו לשים לב בשִׁגרת חיינו לכל נשימה ולכל פריט שקיים בעולם. להתלהב מהם ולשׂמוח ב"מתנות חינם" אלו.

2. ה' ברא שִׂמחה באדם — "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי" (תהילים ד', ח'). לפי המדרש, האדם הראשון שׂמח לאחר שראה את כל הבריאה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו, ואמר: "כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן" (תהילים צ"ב, ה'). האדם שָׂמַח בבת זוגו, ומאז בני זוג צריכים לשׂמוח זה בזה "וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ" (משלי ה', י"ח) ובכל מה שֶׁיֵּש להם. כך יחיו באושר ובעושר, שהרי "איזהו עשיר? השׂמח בחלקו" (פרקי אבות פרק ד', משנה א').

3. אנו שׂמחים ברכוש חומרי וגם בנכסים רוחניים כהצלחה, התקדמות מכל סוג: כלכלית, משפחתית, רוחנית. כפי שהורים שׂמחים בהצלחת ילדיהם, ככתוב: "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב" (משלי י', א') וגם "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" (תהילים קי"ג, ט'). ה"פלא יועץ", רבי אליעזר פאפו, הדגיש את השִׂמחה בלימוד ובקיום מצוות: "מה טוב ומה נעים שישׂמח ישראל בעושיו, שִׂמחה של מצווה. על כל מצווה ומצווה שעושה יגיל וישׂמח יותר ויותר ממוֹצֵא שלל רב... שִׂמחה כפולה ומכופלת צריך שישׂמח על התורה ועל העבודה ועל קיום מצוות ה'. וידוע שבכל מצווה ומצווה, אם בעת עסקו בתורה ותפילות וברכות ומצוות ובשבת יפנה לבבו וישכח עצבו ורגזו וישׂמח בעושיו, והשכר היותר גדול שֶׁיֵּש על השִׂמחה שזוכה להשגת החוכמה והשגת השלמות. מעלה גבוהה יותר בקיום המצוות היא לא לעשותן "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" אלא לשׂמוח באפשרותו לקיים מצוה".

שאלה למחשבה: לעיתים איננו מצליחים לחוש שִׂמחה בּקִרבנו מסיבות שונות. מה באפשרותנו לעשות כדי לשׂמוח?

הצעות לתשובות:

א. בכוחנו לפתחַ מודעוּת שהשִׂמחה חשובה לבריאות הנפשית והגופנית. ננסה להשׂתמח ולפעול כדי להעלות את מצב הרוח: שמיעת שיר עליז, הליכה, שיחה עם חבר, אמירת המילה "שִׂמחה" חמש פעמים — כל אלה יכולים לחולל שיפור בתחושה הפנימית.

ב. השִׂמחה מדבקת. כדאי לכל אדם "להידבק" ב"חיידק" השִׂמחה, להתחבר עִם אנשים שׂמחים ולהימנע מחברתם של ממורמרים ו"קוּטֶרים".

ג. פיתוח עין טובה, ראיית הטוב והימנעות מ"קיטוּרים". יש "זכות קיטוּר" ומותר למתוח ביקורת אך נחוץ איזון. תמיד קיימת אפשרות למצוא נקודות חיוביות. הטורֵחַ ומתאמץ — ישיג את מבוקשו.

ד. נדרוש מעצמנו לפעול למען הזולת, ובכך נחוש שִׂמחה פנימית. לדוגמה, בעת נתינת צדקה לעני נעשית פעולה שמשׂמחת את המקבל וגם את הנותן.

ה. אנו יכולים להתפלל ולבקש שִׂמחה, כפי שאנו מבקשים את הנחוץ לקיומנו. רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, ראה חשיבות רבה בשִׂמחה וכתב תפילה לשֵׁם השגתה: "אדון השִׂמחה והחדוה, אשר עוז וחדוה במקומך ואין עצבות לפניך כלל, עוזרני והושיעני ברחמיך הרבים, שאזכה לשמח את עצמי בכל עת תמיד... ואזכה לעסוק בתורה ולעשות כל המצוות בשִׂמחה גדולה כל כך עד שתגיע השִׂמחה לְרַגְלַי..." (רבי נתן, "ליקוטי התפילות" חלק ב').

עולם כל כך יפה
 

ה',

עוֹלָם יָפֶה בָּרָאתָ

אֲנִי כָּאן מִתְרַגֵּשׁ

רוֹצֶה לוֹמַר תּוֹדָה שֶׁיָּצַרְתָּ

אֶת כָּל הַיֵּשׁ

תּוֹדָה עַל שֶׁמֶשׁ, יָרֵח

וְכוֹכָבִים

תּוֹדָה עַל חוּשׁ הַטַּעַם, הָרֵיחַ

וְיֶתֶר חוּשַׁי הַטּוֹבִים

תּוֹדָה עַל הַפְּרָחִים, הָעֵצִים

וְהַמַּיִם הַמַּשְׁקִים,

הָאֲדָמָה עָלֶיהָ הוֹלְכִים

וְהַיֹּפִי בּוֹ אָנוּ זוֹכִים

עוֹלָם יָפֶה כְּצִיּוּר

יָצַרְתָּ

הַכֹּל מַתְאִים וּמִתְחַבֵּר

כְּפָּאזֶל גְּדוֹל מְמַדִּים

לָנוּ יֵשׁ שִׁעוּר

אוֹתוֹ אָמַרְתָּ:

לְהַלֵּל, לְדַבֵּר

וּלְשַׁבֵּחַ עַל הַמַּדְהִים

לִשְׁמֹר עַל הָעוֹלָם מִכִּעוּר

וּמִלִּכְלוּךְ

לָרַע לַעֲשׂוֹת בִּעוּר

לַחֲשֹׁב עַל כָּל הִלּוּךְ

קִבַּלְנוּ עוֹלָם נָקִי וּמֻשְׁלָם

עָלֵינוּ לִשְׁמֹר עַל כָּךְ לְעוֹלָם

פרשת "נֹח"

גשם או מבול 

בפרשת "בראשית" סופר על הנברא בעולם: אור, מים, צומח, בעלי חיים ואנשים. כל שנברא בעולם יכול להביא טוב וברכה, אך לצד החיוב יש אפשרות להשתמש בו גם לשלילה. המים יכולים לרדת כגשם, שהוא חיוני לקיום העולם, אך בכמות מרובה יכול להפוך למבול. בכל שנה, בשמיני עצרת, אנו מתפללים תפילת הגשם ומקווים שתהיה שנה גשומה, אשר בה יירד גשם "המשקה, מרווה, מזבל, מעדן וממשיך" (כתובות דף י', עמוד ב'). גשם במידה הוא טוב, אך בפרשת "נֹח" הגשם הפך למבול שהציף והרס. רש"י, רבי שלמה יצחקי פירש את המילה מבול, "שֶׁבִּלָּה אֶת הַכֹּל, שֶׁבִּלְבֵּל אֶת הַכֹּל" (בראשית ו', י"ז).

אפשר ללמוד מהפרשה שיטות נכונות להתמודדות עִם "מבול" מכל סוג שהוא:

1. כללי התנהגות למניעת מבול — אנו מכירים את עצמנו ואת הסובבים אותנו, יודעים מה עשוי לגרום לנו "להישבר" ו"להתפרק״. בהתאם לכך יכולים (אולי, לא תמיד זה אפשרי) להשתדל ולהתנהג כך שלא תהייה "הצפה" ו"מבול" שקשה להתמודד איתו.

2. ניסיון להציל חיי אדם — נוח השתדל לאורך מאה ועשרים שנות בניית התיבה להסביר לאנשים, שעתיד לבוא מבול והציע להם להצטרף לתיבה, כאשר סירבו — הציל נוח את עצמו ואת בני משפחתו. לפי הדרש ברגע האחרון צירף נוח את עוג (שהיה לימים מלך הבשן) לתיבה "ישב לו על עץ אחד מן הסולמות של התיבה, ונשבע לנוח שיהיה להם עבד עולם. מה עשה נוח? ניקב חור אחד בתיבה והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום ונשאר גם הוא" (פרקי דרבי אליעזר כ"ג).

3. עשייה ופעילות הם "נוגדי חרדה" — "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר" (בראשית ו', י"ד). כאשר כבר יש לנו "תיבה" כלשהי, עלינו להמשיך בעשייה, כפי שנוח ובני משפחתו טיפלו בבעלי החיים שהיו עימם בתיבה. במקום לבזבז את הזמן בדאגות ובמחשבות על תרחישים מפחידים, כדאי לפעול לשֵׁם שחרור הלחץ והמתח. רצוי לבחור תחום מעניין: אומנות ככתיבה וציור, פעילות ספורטיבית, שירה, שמיעת מוסיקה, מדיטציה.

4. שיתוף פעולה — בני משפחת נוח פעלו כצוות. דאגו כל העת לבעלי החיים שהיו בתיבה באחדות ובמסירות. במדרש תנחומא מתואר סדר היום שהיה בזמן המבול: "כל י"ב חודש שהיה נוח בתיבה לא ראה שֵׁינה. לא הוא ולא בניו. לא ביום ולא בלילה. שהיה עוסק וזן את הבריות שעימו. והיה מגיש לכל בהמה, חיה ועוף את אוכלם... בשעות שהם למודים לאכול". היה עליהם לעמוד בהתמדה בלוח הזמנים של הסעודות, כי כל בעל חיים רגיל לאכול בשעה שונה. הם הצליחו למלא את המשימות בתנאי לחץ של טיפול אינטנסיבי בחיות.

5. ערך המשפחתיות — בזמן שבו אי אפשר לצאת ולפגוש אנשים, רצוי למצוא את השִׂמחה ואת האושר בבני המשפחה הגרעינית והמורחבת. "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז', א'). יש לעיתים צורך להתכנס לתוך עצמנו, להתבדל מכל האנשים ולהישאר בחברת בני משפחה. המבול גרם לעצירה של חיי השִׁגרה להם היו רגילים ולהתבוננות פנימית. במשך תקופת המבול שהו בתיבה. היה עליהם למצוא את היתרונות שבהימצאות בבית הזמני ששימש ספינת הצלה, ולהודות לכל אחד מהמשפחה על תרומתו הרבה.

6. קִרבה לאלוקים — "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו', ט'). בעת קשה יכולים אנו להתפלל לאֵל ולומר מזמורי "תהילים".

7. א"ב=אמונה, ביטחון — עלינו להאמין באלוקים וגם בעצמנו וביכולותינו. להישאר נאמנים לעצמנו, למחשבותינו ולאמונתנו. אַל לנו לוותר לעצמנו ועל עצמנו כדי להיות מקובלים בחברה. לזכותו של נוח ייאמר שהוא נשאר איתן בדעתו מה עליו לעשות, גם כאשר כל יתר האנשים לא הסכימו לדבריו. הוא לא שָׂם ליבו לדברי האנשים שצחקו ולעגו, "והיו משחקין עליו ומלעיגין בדבריו" (מדרש תנחומא נ"ח) אלא דבק בקיום דברי ה'. בוודאי לא היה פשוט עבורו בכלל, לנוכח הלחץ שהופעל עליו מצד אנשים רבים.

8. אי התייחסות לעלבונות ולאיומים — כדי לא להגביר "מבול" של צעקות וקללות, עדיף לא להגיב על עלבונות שאומר לנו אדם כלשהו. במדרש מסופר שנוח הסביר לאנשים למה הוא בונה תיבה וקרא להם להצטרף. הם סירבו ואף רצו להורגו ולשבור את התיבה. סביר להניח שאילו היה משיב להם כלשונם, המאבק היה מחריף.

9. הסתכלות על הדברים "מבחוץ" — מומלץ לבחון את האירוע ממרחק מסוים כאילו איננו נוטלים בו חלק כדי לדעת מה כדאי, נכון וראוי לעשות. אם יש בחיינו "מבול" כלשהו, אַל לנו להיסחף לתוכו. יש להיערך תוך כדי מַשבר, ללמוד תוך כדי תנועה. נחשוב: מהי ה"תיבה" שלנו? מה אנו עושים כאשר יש לנו "הצפה" וסכנה מסוג כלשהו?

10. תפילה על הזולת — נוח מכונה "צדיק בְּפַרְוָה" אשר דאג לחמם את עצמו בהתעטפו במעיל פרווה, אך לא חימם את כל האנשים (לשֵׁם כך צריך להיות "צדיק תנור" המפיץ חום לעצמו וגם לאחרים כאברהם אבינו). רש"י פירש (בדיבור המתחיל "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים" בראשית ח', א') שנוח כן התפלל. מידת הדין, המבוטאת בשֵׁם "אֱלֹקִים", "נֶהֶפְכָה לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יְדֵי תְּפִלַּת הַצַּדִּיקִים" והמבול פסק.

11. בדיקה ובירור האם המבול חלף — צריך לברר האם ה"מבול" שאירע, הסתיים כבר. נוח שלח את העורב ואחר כך שלח את היונה, כדי לדעת "הֲקַלּוּ (פחתו) הַמַּיִם" (בראשית ח', ח'). מוטל עלינו לפעול בנוגע ל"מבול" שירד עלינו.

12. המשך החיים, חזל"ש (חזרה לשִגרה) — המבול פסק, המצב המבולבל שב לתיקונו. לא ידוע על מה חשבו בזמן השהות בתיבה נוח, אשתו, בניהם ונשותיהם. הפרשה אינה מציינת אף שיחה שהתנהלה ביניהם. לפי המדרש היו עסוקים "מסביב לשעון" כדי לטפל בצרכֵי כול הנמצאים בתיבה. לדעתי, כל אחד מהם חשב על המבול: מדוע בא? כיצד יש להתנהג? ייתכן שהשתדלו לבנות לעצמם כלים רגשיים והתנהגותיים לחיים נכונים לאחר המבול.

אפשר למצוא קשר בין התיבה בימי נוח לבין המצב כיום. כדי לבנות עולם מתוקן היה על נוח ובני ביתו לשהות בתיבה כדי לתַרגל ולהפנים סגנון של חיים ערכיים. כאז כן גם עתה עלינו ליצור לעצמנו "תיבה" המורכבת מהנקודות שאותן ציינתי בכתבה זו. להיות עִם א"ב — אמונה וביטחון באלוקים, ללמוד תורה ולהתפלל. לחזֵק את ההתנהגות הערכית: אכפתיות הדדית, התחשבות בזולת וגמילות חסדים. יושֶׁר, הסתפקות במועט והערכת כל המצוי בחיינו. כדאי לנו ללמוד מהפרשה, כדי שיעלה בידינו למנוע בואו של "מבול".