הנאה

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה"

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעיתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה" – אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת "פרשנות ותרבות" – עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

***

"תרגומים" היא תת סדרה במסגרת "פרשנות ותרבות". תכליתה להביא לקוראים הישראליים הוגים מהמסורת האירופית, בעלי מחשבה מקורית, החושבים את הכאן והעכשיו של החברה, התרבות, הדת, האתיקה, או הפוליטיקה של העידן המודרני ובמיוחד של ימינו, באופן חדשני, ומציעים שפה ייחודית, פרספקטיבה אחרת, המאפשרת להבין את המציאות המורכבת של עולמינו באופן חדש. "תרגומים" מבקשת להוסיף לארון הספרים הישראלי את אוצר ההגות האירופאית, תוך דגש על יוצרים ויצירות חדשות שעוד לא תורגמו לשפה העברית.

אבי שגיא אלי שיינפלד
עורכים

גוסטב קייבוט

"עצי התפוזים" 1878

החשיבות המוסרית של סגנונות חיים –

על ספרו של קקס הֲנָאָה

מרים רינגל

אפתח את העיון בספר הֲנָאָה בניתוח מאמרו של ג'ון קקס "משמעות החיים"¹. דיון זה ישמש רקע לעיון בספר הֲנָאָה שלפנינו.

במאמר זה קקס טוען שהתפיסה הדתית והתפיסה המוסרית נכשלו משום שחיפשו תשובה כללית לשאלת משמעות החיים. ההנחה הבסיסית שלהן הייתה שמציאת משמעות תלויה במציאת עיקרון שמתאים ושווה לכל נפש. הגישה הדתית מחפשת סדר קוסמי; הגישה המוסרית מחפשת סדר במוסר. הן מכירות בהבדלים אינדיווידואליים, אולם רואות בהם רק וריאציות על אותו נושא בסיסי. הבדלים אינדיווידואליים מעניינים אותן רק מפני שהם מאלצים אותנו לעשות דברים שונים כדי להתאים לאותה דרישה משמעותית כללית. שתי התפיסות מניחות שאצל כולנו המשמעות נובעת מאותו מקור, יהא זה רצון האל או עיקרון מוסרי.²

בעקבות התאוריות הטלאולוגיות והתאוריות הדאונטולוגיות וההבחנה בין מושגי חובה ומושגי ערך, מבחין קקס בין המובן הרחב ובין המובן הצר של מוסריות. במובן הצר, עניינו של המוסר הוא מה נכון. במובן זה, המוסר עוסק בגיבושם של כללים בלתי אישיים, אדישים, ללא משוא פנים, שראוי שיכוונו את האינטראקציות האנושיות. במובן הרחב, עוסק המוסר לא רק במה שנכון, אלא גם במה שטוב. במובן זה המוסר נוגע לא רק בחוקים, פעולות ומחויבויות, אלא גם באידאלים, מידות טובות, תפיסות של חיים טובים, שאיפות אישיות, יחסים אינטימיים, תוכניות פרטיות, עשייה מעבר לחובה וכן הלאה. פעולות נכונות הן תנאים לא אישיים של חיים מוסריים, ואילו המשמעות המלאה של חיים מוסריים נובעת מן הספֵרה האישית שבה יש וריאציות אינדיווידואליות גדולות. ביטוי טכני של הדבר הוא שמשמעות החיים יכולה להימצא בַּמִידה הטובה או ברווחת האדם יותר מאשר בהיבט הדאונטולוגי של המוסר.³

כדי לצאת מן המבוי הסתום של חיפוש הגדרות ל"משמעות החיים" יש לוותר על חיפוש תשובה כללית. הדבר מוליך אותנו להשקפה על משמעות החיים אשר משוחררת מן הפגמים של תשובות הדת והמוסר. קקס מציג את הגישה הפלורליסטית, שלפיה לחיים יש משמעות אם הם עונים על התנאים הבאים למשמעות של החיים: (1) החיים אינם נשלטים על ידי פעילויות חסרות ערך, חסרות טעם, מוטעות, טריוויאליות או עקרות; (2) החיים לא הושחתו על ידי האמונה שכל הפרויקטים האנושיים אבסורדים; (3) החיים כרוכים בניסיון מתמיד לממש פרויקטים שאיתם הסוכנים מזדהים באופן אמיתי; וכך הם מונעים כל צורה של מניפולציה; (4) ההזדהות האמיתית של הסוכנים עם הפרויקטים שלהם מבוססת על האמונה האמיתית שלהם שעיסוק מוצלח בפרויקטים יעשה את חייהם טובים יותר על ידי סיפוק הצרכים שהם מחפשים למלא; מה שפוסל את כל הפרויקטים שבהם ההזדהות הסובייקטיבית של הסוכן אינה מתואמת עם התנאים האובייקטיבים; (5) התנאים האובייקטיביים מצויים בעולם הטבעי, לא מחוצה לו; מה שמוציא מחוץ לדיון את התשובה הדתית; (6) ההזדהויות הסובייקטיביות של הסוכנים מבוססות על החתירה אחר פרויקטים שמניבים סיפוקים, בין שהם טובים מבחינה מוסרית, בין שהם ללא עניין מוסרי ובין שהם לא מוסריים; מה שמוציא מחוץ לדיון את התשובה המוסרית;

(7) ההזדהויות הסובייקטיביות של הסוכנים עם הפרויקטים שלהם משקפות הבדלים אינדיווידואליים; מה שמוציא מחוץ לדיון את התשובות הכלליות.⁴

קקס טוען שחיים בעלי משמעות מופיעים במגוון צורות. המגוון הזה משקף, לבד מן ההבדלים האינדיווידואלים באופיינו ובתנאי החיים שלנו, גם הבדלים בסוג הפרויקטים שאנחנו עוסקים בהם. הפרויקטים האלה יכולים להיות דתיים או מוסריים, מדעיים, אסתטיים, אתלטיים, מלומדים, צבאיים, פוליטיים וכן הלאה. הגישה הפלורליסטית מכירה בכך שכל פרויקט יכול להוסיף משמעות לחיים. ההבדל הבסיסי בין הגישה הפלורליסטית מצד אחד, ובין צורות הרפלקסיה הדתית והמוסרית מצד אחר, הוא שהגישה הפלורליסטית מכחישה שיש תשובה כללית, ואילו צורות הרפלקסיה הדתית והמוסרית טוענות שיש תשובה כללית. בספרו The Morality of Pluralism (1993) טוען קקס שפלורליזם הוא תאוריה מוסרית חדשה: "פלורליזם הוא אפוא תאוריה מוסרית במובן הרחב, אך יש ספקות כבדים לגבי האפשרות והכדאיות שיהיו בכלל תאוריות מוסריות".

הספר המונח לפניכם הוא תרגום ראשון מבין ספריו הרבים של הפילוסוף היהודי אמריקאי ג'ון קקס. בספריו מחפש קקס בהיסטוריה ובספרות דוגמאות לחיים שיש בהם השתקפות מוסרית. לטענתו, המקור העשיר ביותר של החיים שממנו אנו יכולים ללמוד הוא הספרות. על כן, יש משיכה מיוחדת בין חיים טובים, ספרות ודמיון מוסרי. היכולת להיכנס לתוך מצב של צופה נטול פניות מושגת באופן נרחב דרך הרגל שהופך לטבע שני. קריאה ברומנים, מחזות, ביוגרפיות וכדומה עוזרת לנו ללמוד כיצד להגיב לפעולות של אחרים באופן לא אינטרסנטי ועם רגשות הולמים מתוך עמדה נטולת פניות. בתפיסה זו מצטרף קקס לפילוסופים של העת החדשה שחלקם הם גם סופרים, כמו אלבר קאמי, סימון דה בובואר, מרתה נוסבאום ואייריס מרדוק.

המאבק הקיומי ההרואי של האדם, הצלחתו כמו גם כישלונו, מהווים את גרעין הספרות, ללא קשר לאמצעי הביטוי. דוגמאות רבות מהספרות מלמדות אותנו על השפעתה על בני האדם: הספרות יכולה לשמש כמדריך לפעולה, לדוגמה בספרים זעקי ארץ אהובה, למי צלצלו הפעמונים או ארבעים הימים של מוסה דאג. הספרות מוסיפה עושר תרבותי למושגים כמו 'זכות' או 'חובה' ולחידוד הבנות פוליטיות, אמנות חברתיות או אוטופיות.

מטרת סוג ההבנה שאליו שואף קקס היא לזהות עובדות משמעותיות מנקודת המבט של הממד האישי של המוסר, העוסק בהנאה מהחיים. זה מה שהיצירות הספרותיות שעליהן הוא מתבסס שואפות לעשות באופן דמיוני על ידי קריאה. הן בין היתר, רפלקסיות מוסריות המתנהלות באמצעים ספרותיים. הרפלקסיה המוסרית ההיסקית והמסוימת נעשית קונקרטית על ידם. ספרות היא מקור עשיר לחיים כאלה, ולטענת קקס, תרומתה לחשיבה המוסרית עמוקה יותר מאשר סיפוק דוגמאות מאירות וקונקרטיות. יצירות ספרות מחזיקות מעמד, בין השאר, משום שהן מייצגות אפשרויות שמימושן הופך את החיים לטובים ומצמצם את המגבלות שגורמות לחיים רעים. אפשרויות ומגבלות אלה, כמובן, הן גם דאגה מרכזית של המחשבה המוסרית. נושאי הספרות והמחשבה המוסרית חופפים אפוא, וזה עניין מכריע לדיון בששת סגנונות החיים שספר זה עוסק בהם.

גישות לחיים, אופני התנהגות ודפוסי פעולה בתלות הדדית יוצרים את מה שג'ון קקס מכנה סגנון חיים. זהו ביטוי של אינדיווידואליות הקובע כיצד רוצה אדם לחיות בנסיבות המסוימות המרכיבות את ההקשר של חייו. אם הגישה היא מציאותית, ההתנהגות מתאימה לנסיבות ודפוס הפעולה שנובע מהן הוא מוצלח. ואם הגישה, ההתנהגות ודפוס הפעולה קוהרנטיים ויוצרים מכלול מחזֵק הדדי, אזי סגנון החיים המתקבל ראוי להערכה. מובן שסגנון חיים יכול להיות גם לקוי אם גישתו אינה מציאותית באיזה אופן, אם ההתנהגות אינה הולמת את נסיבות החיים של אדם, אם דפוס הפעולה אינו מוצלח, או אם שלושת המרכיבים האלו אינם קוהרנטיים. אבל, אם שום דבר לא ישתבש וסגנון החיים ישקף את האינדיווידואליות של האדם, אזי החיים יהיו מהנים, מכיוון שאדם חי חיים טובים ובתנאים שלו.

קקס טוען שיש להכיר בכך שסגנון חיים רק מאפשר הנאה אך אינו מבטיח אותה, מכיוון שהקונטינגנטיות של החיים עשויה תמיד למנוע הנאה. אבל מצב זה לא אמור להוביל לחוסר תקווה, ניהיליזם או ביטוי אחר לאובדן אומץ, שכן העובדה היא שעל אף שקונטינגנטיות עלולה למנוע הנאה, אין שום סיבה להאמין שכך יהיה. ההנאה תלויה באופן שבו אנו חיים, לא במה שאנו משיגים. קל לסכל את השגתם של יעדים מסוימים, אך אנו יכולים להישאר נאמנים לעצמנו, רפלקטיביים, לנהל את חיינו וליהנות מהחיים גם אם מחלה, תאונה, חוסר מזל, צער או אכזבה תוקפים אותנו, ואפילו אם אנו סובלים מעוול, אכזריות, עוינות, או השפלה.

אם האינדיווידואליות מתפרשת בהיותך עצמך, הנקודה המכריעה היא ללמוד מה הדאגה העמוקה ביותר שלך ולחיות על פיה. אך אנו יכולים ללמוד רק באמצעות השפעות חיצוניות – כמו הדוגמאות האמיתיות או הספרותיות של חיי אנשים אחרים – ולחוש שאחת מהן מייצגת את מה שחשוב לנו באמת. כשאנחנו לומדים בצורה כזו שאכפת לנו מיופי, צדק, יצירתיות, אלוהים, סולידריות אנושית או הרפתקאות, הרי שהגילוי שאכפת לאחרים באותה מידה יכול לחזק את האינדיווידואליות שלנו במקום להחליש אותה. להיות עצמך לא דורש להיות שונה מאחרים.

חשיבות הספרות לחשיבה מוסרית מצויה בסיפוק הקונקרטיות והייחודיות שצריכות להחליף את החיפוש חסר התועלת אחר הכללי ואת הצחיחות המשמימה של דוגמטיות מוסרית כה רבה. וכך כותב קקס: "בכוונתי להראות כי ההתעלמות המכוונת מספרות בהגות המוסרית היא אחת הסיבות העיקריות לכישלונם של טיעוני מוסר רבים, וכי טענות טובות בחשיבה המוסרית הן לרוב קונקרטיות וספציפיות, ואינן חלות באופן אוניברסלי ולא אישי על כולם, תמיד, ובכל מקום – אך הדבר אינו מוריד מערכן" (במקור, עמ' 17).

בספר שלפנינו ג'ון קקס בוחן את התפקיד ההכרחי שההנאה ממלאת בחיים טובים. המפתח להשגתה הוא פיתוח סגנון חיים שמשלב גישה, התנהגות ופעולה המבטאים במשותף את חששותיו העמוקים ביותר. מכיוון שסגנונות כאלה משתנים בהתאם לאופי ולנסיבות, הבנה סבירה שלהם מחייבת התייחסות לפרטים הספציפיים והקונקרטיים של חיי הפרט. הרהור על יצירות ספרות הוא דרך טובה יותר להבנה מסוג זה מאשר החיפוש חסר התוחלת אחר תאוריות ועקרונות כלליים שמעסיקים חלק ניכר מהמחשבה המוסרית העכשווית. חשיבות ההנאה עולה מבחינה מפורטת של מקרים מסוימים שמראים כיצד ניתן לנהל סוג זה של רפלקסיה באופן סביר, וכיצד השאיפה לאוניברסליות ואובייקטיביות מוטעית בהקשר זה. מרכז הטיעון הוא תפיסה מעשית, פרטיקולרית, פלורליסטית ועם זאת אובייקטיבית של התבונה, הדוחה את הנטייה העכשווית הרווחת לתפוס סיבות טובות ככאלה רק אם הן מחייבות את כל השואפים לחיות באורח סביר ומוסרי. התבונה במוסר אינה תאורטית ואינה כללית. הסיבות לחיות ולפעול בדרכים מסוימות משתנות ואינן גרועות. קקס שואף לכוון מחדש את המחשבה המוסרית מתוך תפיסה פלורליסטית על מה שאנשים יכולים לעשות כדי לשפר את חייהם. על פיתוח נושא הפלורליזם מרחיב קקס בספר (1993)

The Morality of Pluralism.

לאחר שהבהיר את עמדותיו מקדיש קקס את החלק הרביעי של הספר שלפנינו לתיאור שישה סגנונות חיים. שלושה עוסקים בסגנונות חיים ראויים להערכה, ושלושה בסגנונות חיים פגומים. הסגנונות הראויים להערכה הם יושרה, רפלקטיביות וניהול עצמי. הפגומים הם רומנטיזם, מורליזם ושפע מוגזם. ששת הפרקים הללו הם לב ליבו של הספר, וההצדקה הברורה והמלאה ביותר למתודולוגיית הרפלקסיה שלו על היסטוריות או יצירות ספרותיות. בעלי הסגנון הראוי להערכה הם: מאדאם גוסלר ביצירה של טרולופ, המתוארת כ"ג'נטלמן מושלם ביותר" (פרק 8); דייוויד יוּם, "איש חכם וישר" (פרק 11); ומישל דה מונטן, שידע להפיק את "ההנאה הראויה מהווייתנו" (פרק 13). ושלושה בעלי הסגנון הפגום הם: הסופר היפני יוקיו מישימה – "רומנטיקן חולני" (פרק 9); מרקוס פורקיוס קאטו (הצעיר) כפי שהצטייר בתיאורו של פלוטרכוס – "אויבו של האושר" (פרק 10); ובנוונוטו צ'ליני, הצורף והאמן מתקופת הרנסנס יתואר בפרק – "עליצות לב מסוימת" (פרק 12).

פרקי הספר כתובים בסגנון ובקול אינדיווידואלי ברור ומיוחד שתענוג לקוראם. קולו הייחודי של ג'ון קקס נדיר ביצירות עכשוויות של פילוסופיה אקדמית, והוא מוסיף נדבך מרתק בשאלות אתיות בספר זה, כמו גם בספריו האחרים.

הערות

1. John Kekes, 'The Meaning of Life', Midwest Studies in Philosophy, IV (2000), .17-34

2. Kekes, 2000, 31.

3. Kekes, 2000, 27.

4. Kekes, 2000, 32-33.

חלק ראשון

מבוא

פרק 1

חסד שיש לטפח

לכל אדם יש חיים משלו, חייו הייחודיים, והחיים שאותם הוא מנהל. אבל חלקם יותר יחודיים מאחרים. ... העניין שלי ... נוגע בדרגות השונות שבהן בני אדם ... מצליחים להעניק לחייהם תבנית, שלמות, או דרגות הצלחה שונות בהפיכת חייהם למקשה אחת... שילוב כזה של החיים [הוא] עניין שבתקופות רבות, עבור תרבויות רבות, היה טבעו של אידיאל – חסד שיש לטפח או ניצחון שיש להשיג.

(Richard Wollheim, 'On Persons and their Lives', 1980)

1.1. נושא הדיון

הנאה היא מילה שימושית ולא מדויקת. היא שימושית כי היא אינה מדויקת. מקור חוסר הדיוק מצוי בכך שניתן להשתמש בה כדי להתייחס לתגובות שלנו במגוון רחב של חוויות, ספציפיות וכלליות ביותר. אנחנו יכולים ליהנות מטיול, ספר או קונצרט מסוימים. אנחנו יכולים גם ליהנות מטיולים, קריאה או מוזיקה באופן כללי. ובדרך כלל, אנו יכולים ליהנות מהחיים עצמם. מה שהופך את ההנאה למילה שימושית הוא שהיא מצביעה על אלמנט מסוים המשותף לכל חוויות ההנאה. אנו מתענגים ונהנים מהחוויות; הן הופכות אותנו למרוצים, שמחים ומאושרים.

מובן שיש עוד מה לומר בנושא, שכן אנו עשויים ליהנות מחוויות מהסוג הלא נכון ועלינו לשאת אחריויות שאינן מהנות כלל. אך באופן כללי, ובהתחשב בחריגים, ככל שאנחנו נהנים יותר, כך אנו מוצאים את חיינו טובים יותר. ספר זה עוסק במשמעות הכללית של ההנאה: זו של החיים בכללותם. חיים כאלה הם החסד והניצחון המתוארים באפיגרף. בכוונתי להראות שאחת הדרכים להשיג חיים כאלה היא לפתח סגנון חיים אינדיווידואלי. כמה סגנונות חיים הם מעוררי הערכה משום שהם הופכים את החיים למהנים; אחרים לוקים בחסר מכיוון שהם מובילים לחיים אומללים. בין אם ראויים להערכה ובין אם לוקים בחסר, ישנם סגנונות חיים רבים ושונים, וכולם תערובות מורכבות של גישות, אופני התנהגות ודפוסי פעולה. המטרה שלי היא להבין אותם, להראות מה גורם להם להיות מעוררי הערכה או מוגבלים, ולתאר את הקשר שלהם עם ההנאה מהחיים.

כאינדיקציה ראשונית למה אני מתכוון בסגנון חיים, נשקול כמה דרכים ידועות, ובהחלט איקוניות, להגיב למצוקה. כאשר איבד איוב את משפחתו, עושרו ובריאותו, כשנכנס "לארץ החושך וצלמוות", אמונתו נותרה בלתי מעורערת. "ה' נתן, וה' לקח; יהי שם ה' מבורך". הוא בטח באלוהיו והתאמץ לפעול לפי רצונו. בניסיון שהועמד בו איוב הוא לפחות לא נידון לחיי בדידות שהיו מנת חלקו של רובינזון קרוזו באי שלו לאחר שספינתו נטרפה ולפני הגעתו של שֵשֶת לאי. קרוזו הגיב בכך שהחיה בדמיונו את העולם שאיבד משרידי העולם המתורבת. הוא היה נבון, פרקטי, חרוץ, הוא לא נתן לייאוש לשלוט בו, וניצל את המירב מהמשאבים הדלים שהציל. לעומת זאת, בארטלבי של מלוויל⁵ בחר שלא לקחת חלק בחיים שאת נסיבותיהם מצא בלתי נסבלות. הוא לא נאבק, לא הייתה לו אמונה, והוא בחר רק בחירה אחת, והיא הבחירה לסרב לבחור בין החלופות שנכפו עליו. תגובתו החידתית לעבודה, מקלט, אוכל, אהדה וצדקה שאולי היו מקיימים אותו, הייתה "אני מעדיף שלא". הוא הפך לרוח רפאים שאמרה לא לחיים, והוא מת בבושת פנים. לעומתו, צ'רצ'יל לא רק נאבק, אלא נתן השראה לאומה שלמה להיאבק ולהשלים עם שנים ארוכות של "דם, יזע ודמעות". הוא רצה "ניצחון, ניצחון בכל מחיר, ניצחון למרות האימה, ניצחון לא משנה כמה ארוכה וקשה תהא הדרך".

סגנונות החיים הם אופנִים, בדומה לתואר דקדוקי; לא מדובר בלעשות משהו מסוים, אלא 'איך' נעשה מה שנעשה. איוב, קרוזו, בארטלבי וצ'רצ'יל עשו דברים רבים ושונים, אך הפעולות החשובות ביותר של כל אחד מהם יצרו דפוס אישי ובוצעו בצורה הטיפוסית לכל אחד מהם. איוב התנהג באדיקות, קרוזו בחוכמה, בארטלבי בכניעות, וצ'רצ'יל היה עשוי ללא חת. אופני התנהגותם השונים שיקפו את גישתם השונה כלפי החיים כפי שהם מצאו אותם. הגישה הדתית של איוב; הגישה המעשית של קרוזו; השלילה האובדנית של בארטלבי; והגישה ההרואית של צ'רצ'יל. גישותיהם גיבשו את אופני התנהגותם, ואלו גיבשו את דפוסי הפעולה שלהם. השילוב בין גישות, אופני התנהגות ודפוסי פעולה בתלות הדדית, יוצר את מה שאני מכנה סגנון חיים. זהו ביטוי של אינדיווידואליות הקובע כיצד רוצה אדם לחיות בנסיבות המסוימות המרכיבות את ההקשר של חייו. אם הגישה היא מציאותית, ההתנהגות מתאימה לנסיבות ודפוס הפעולה הנובע מהן הוא מוצלח, ואם הגישה, ההתנהגות ודפוס הפעולה קוהרנטיים ויוצרים מכלול מחזֵק הדדי, אזי סגנון החיים המתקבל ראוי להערכה. מובן שסגנון חיים יכול להיות גם לקוי אם גישתו אינה מציאותית באיזה אופן, אם ההתנהגות אינה הולמת את נסיבות החיים של אדם, אם דפוס הפעולה אינו מוצלח, או אם שלושת המרכיבים האלו אינם קוהרנטיים. אבל אם שום דבר לא ישתבש וסגנון החיים ישקף את האינדיווידואליות של האדם, אזי החיים ייחשבו מהנים מכיוון שאדם חי בהצלחה ובתנאים שלו.

1.2. שלושה סגנונות חיים

הבה נבחן כעת כמה סגנונות חיים בפירוט רב יותר. אני מתחיל עם רוז, דמות ברומן מאת מרגרט דרבל. היא נולדה למשפחה אנגלית אמידה, התחנכה ונישאה בהתאם אך היא ניתקה קשר עם משפחתה, התגרשה מבעלה העשיר, לקחה את שלושת ילדיה והתיישבה בלונדון בשכונה ענייה. אין לה כסף כי היא מסרה הכול למען מטרה שלימים גילתה שהיא הונאה חסרת תקווה. היא מרושלת בלבושה, לא פקחית במיוחד, אין לה תחומי עניין אינטלקטואלים רציניים, היא חסרת ידע בסיסי והיא איבדה את תשוקתה הקודמת לתקן את העולם. היא חושבת על חייה, וזה מה שהיא אומרת:

"ויתרתי על מטרות ציבוריות – ו ... אני חושבת שעליי לשבת כאן בבית, לשתוק ולחפור את הגן שלי. ממש לחפור. עכשיו זה סוג הפעילות שבעבר נראתה לי חסרת תועלת לעילא, ועכשיו בגילי נראה דבר טוב לעשותו. ... זו זכות להיות מסוגלת ללמוד את הלקחים שלמדתי. שיעורֵי המיוחסים. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה ללמוד. אני מסרבת להאמין שקוללתי מלידה, אתה יודע. ... אני לא באמת מאמינה ש'פעם גברת תמיד גברת'". ... היא חייכה, עליזה פתאום. אדוות אנרגייה פתאומית עברה דרכה כשישבה שם: היא הרימה יד והחזיקה אותה שם, האצבעות פרושות, לועגות, מחייכות, רציניות. "לגמרי לבד", אמרה: "אני עוצרת את מהלך הטבע. אני עוצרת אותו. אני מסיטה את הזרם".⁶

על ידי השתחררות מהצביעות ומנטל המעמד החברתי, בכך שחיה את חייה והפכה להיות אדון לעצמה, היא חדלה להיות מובלת על ידי זרם החיים והחלה להסיטם לכיוון שרצתה. היא אהבה את מה שהפכה להיות: יצור עצמאי שפעולותיו מייצגות את גישתו לחיים. היא נהנית מחייה ומהפעילויות הנובעות מאופייה, גם אם הן נראות טריוויאליות לאחרים. העצמאות מחלחלת למעשיה הגשמיים בזמן שהיא חופרת את הגינה בשקט, מתמודדת עם ילדיה, עם חוסר הסדר בביתה ומגבלות העוני המוטלות עליה.

התיאור השני נמצא באחד מהרומנים של בית הנבחרים (The Parliamentary Novels) של אנתוני טרולופ.

מר בוֹנקסֶן היה אמריקאי שהגיע לאחרונה לאנגליה. ... הוא היה איש אמיד ויודע ספר. נולדה לו בת שנֶאמר שהיא הצעירה היפה ביותר באירופה או באמריקה באותו זמן. איזבל בונקסן בהחלט הייתה נערה יפה מאוד. הלוואי שהקורא שלי יאמין לוודאות הפשוטה שלי. אבל מעולם לא האמינו בביטחון פשוט כזה. ... אולי מה שהימם את המתבונן תחילה היה ... חיוניות פניה. גם עיניה היו מלאות חיים וברק, וגם כששתקה פיה דיבר. ... זו הייתה, לדעתי, חיוניות פניה – הדרך שבה יכלה לדבר עם כל תו בפניה, השליטה שהייתה לה בפאתוס, בהומור, באהדה, בסאטירה, הביטחון שהעניקה בכל מבט בעיניה, כל הרמת גבה, כל תנועה בשפתיה, שהיא חיה את כל מה שקורה – כל אלה, ולא הקסמים הנשיים שניתנים לקטלוג ותיוג, הם שהניעו את הכול להכיר ביופיה.⁷

המחויבות המתלהבת של איזבל בונקסן משקפת את חיוניותה, את ערנותה לעולם הסובב ואת התגובות חדורות הביטחון שלה. לראות אותה זה לראות שהיא נהנית להיות מי שהיא ונהנית להגיב לעולם במחויבות מלאה.

התיאור האחרון מגיע מכתיבתה האוטוביוגרפית של וירג'יניה וולף.

היכולת להכיל מכות ברק היא ההופכת אותי לסופרת. אסתכן ואסביר זאת בכך שמכת ברק, במקרה שלי, מלווה בבת אחת בתשוקה להסבירה. אני חשה שספגתי מהלומה; אבל זו אינה, כפי שחשבתי בילדותי, מהלומת אויב החבוי מאחורי צמר הגפן של חיי היומיום; זהו – ואם אינו עדיין הרי שהוא עתיד להיות – גילוי ברמה מסוימת; זהו אות לדבר מה אמיתי החבוי מאחורי מראית העין. ואני הופכת אותו לאמיתי כשאני מביעה אותו במילים. רק כשאני נוסכת אותו אל המילים, אני הופכת אותו לשלם; ואותה שלמות ... אני חשה ... הנאה רבה. ... זהו אולי העונג העצום ביותר שאני מכירה. זהו שכרון החושים המכה בי. כשבעודי כותבת אני נדמית כמגלה מה שייך לְמה. ... מכאן אני מגיעה למה שאני יכולה לכנות השקפת עולם. בכל מקרה זהו רעיון שחי בקרבי תמיד – שמאחורי צמר הגפן חבוי דפוס. ... האינטואיציה הזאת שלי – היא אינסטינקטיבית עד כדי כך שנדמה כאילו היא ניתנה לי, ולא נוצרה על ידי – הטביעה, בלי ספק, את חותמה בחיי. ... אנו חיים כל הזמן מתוך התייחסות לאמות מידה או לתפיסות בסיסיות מסוימות. וזו שלי היא שחבוי דפוס מאחורי צמר הגפן. ותפיסת המציאות הזאת משפיעה עלי מדי יום ביומו. אני מוכיחה זאת, עכשיו, בכלותי את שעות הבוקר בכתיבה. ... אני חשה שבעודי כותבת, אני עושה דבר נחוץ לאין ערוך מכל דבר אחר. אני מניחה שכל האומנים חשים תחושות דומות לזו. זהו אחד מיסודות החיים המעורפלים שאיש מעולם לא דן בהם. הוא נזנח כמעט בכל הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות.⁸

היסוד העלום הוא מעיין היצירתיות. וולף מתארת את חייה היצירתיים. הגישה שהיא משקפת היא המחויבות הנלהבת שלה להבין את חוויותיה. דרכה לעשות זאת הייתה למצוא את השפה המתאימה. והיא מצאה שההצלחה בכך מהנה עד מאוד.

עצמאות, כנות ויצירתיות הן תכונות שחולקות מאפיינים מסוימים. כל אחת מהן מייצגת את גישתם של הגיבורים לחיים. הן מלמדות על רגישותם; מספקות סטנדרט של שיקול דעת להעריך מה טוב או רע ומה טוב יותר או גרוע בחייהם; מעוררות את רגשותיהם העמוקים ביותר; ומניעות את פעילויותיהם החשובות ביותר. הגישה שלהם היא ערכית לחלוטין. מכיוון שזו הערכה של חיי אדם, אני מתייחס אליה כהערכה אישית. היא יכולה לנבוע מנקודת מבט פנימית שבה אנשים מעריכים את חייהם שלהם, או מנקודת מבט חיצונית שממנה מעריכים אחרים את חייו של האחר. הערכה אישית עשויה להיות חיובית אם יש בחיים חסד והם מייצגים ניצחון באמצעות הדגמה מוצלחת של אידיאל. חיים כאלה הם מהנים. אבל ההערכה עשויה להיות גם שלילית: חיים יכולים להיות אומללים. נצטרך לומר הרבה מאוד כדי להבהיר שאלות אלה ולדון כיצד הערכה אישית קשורה לסוגי הערכה מוסריים, מעשיים, אסתטיים ואחרים.

אם חייהם מהנים, האופן שבו בני אדם ממשיכים לעסוק בפרויקטים השונים שלהם ישקף זאת. הפרויקטים של רוז כללו לגדל את ילדיה היטב, להסתדר עם שכניה ולנהל את ענייניה במיומנות. אולם גישתה לא באה לידי ביטוי על ידי האופי של תוכניותיה המסוימות, אלא על ידי העצמאות העזה שבה הוציאה אותן אל הפועל. בין הפרויקטים של איזבל בונקסן היו לבחון את המעמד החברתי הגבוה באנגליה, להשוות עצמה עם נשים צעירות אחרות בנות גילה, לתמוך באביה ולשמור על גאוותה כאמריקאית. אולם הפעילויות העמוסות והשטחיות הללו היו מקריות באשר לגישתה לחיים; הדבר המהותי היה המחויבות המלאה ששרתה על כל מעשיה. הפרויקטים של וירג'יניה וולף היו להיות סופרת מצליחה, פרשנית חברתית, פמיניסטית ומבקרת של הגינונים הוויקטוריאניים. אך היא הייתה להוטה בעיקר ליצור שפה שחוצה את צמר הגפן של החוויה וחושפת את הדפוס שעומד מאחוריו.

אם כן, מאפיין מהותי של תכונות אלה היא הדרך שבה הן מובילות את הגיבורים להתמיד בפרויקטים שלהם. פרויקטים עשויים להגיע ולחלוף, אך הדרך שבה אנשים מתמודדים איתם נשארת קבועה אם הגישה שאותה הם מבטאים היא באמת שלהם. המשמעות של גישה זאת היא לא מה שנעשה, אלא איך הדבר נעשה. ניתן להפגין עצמאות, מחויבות מלאה ויצירתיות בחיפוש אחר אינספור פרויקטים שונים.

מאפיין זה מרכזי במטרותיי, ואותו אני מכנה 'סגנון חיים'. למרות שההתייחסות הנפוצה ביותר לסגנון היא בשיפוט אסתטי, אני משתמש במונח כדי לאפיין את ההיבט המוסרי של מהלכי חיים מסוימים. ההגדרה הראשונה של סגנון במילון הוצאת רנדום (המהדורה הלא מקוצרת השנייה, 1987)⁹ היא אסתטית, אך ההגדרה השנייה היא "אופן פעולה מסוים, מובחן או אופייני, או דרך פעולה". המובן השני הזה הוא הסגנון שאליו אני מתייחס. עצמאות, כנות ויצירתיות הן, אם כן, דוגמאות לסגנונות חיים. אני מדגיש שהן דוגמאות, כי יש הרבה סגנונות חיים שונים ומגוונים מלבדם אך כולם מבטאים את גישתם של בני אדם מסוימים לחיים, כפי שמעידה על כך הדרך שבה הם מוציאים לפועל את הפרויקטים שלהם. בני אדם שונים יכולים לחתור אל אותן מטרות באופנים שונים ולחתור למטרות שונות באופני התנהגות זהים. איך הם עושים את מה שהם עושים משקף את האינדיווידואליות שלהם וחותם את פעולותיהם כמאפיינים שלהם, כמו היו מעשיהם נושאים את חתימתם.

ההגדרה של ביפון "הסגנון הוא האיש עצמו" היא הגזמה, אבל היא מצביעה על משהו חשוב. העובדה שבני אדם שייכים לאותו מין מבטיחה שהם חולקים מאפיינים פיזיולוגים מסוימים. תנאים חברתיים מעניקים לבני אדם החיים יחד מאפיינים משותפים נוספים. לעומת זאת, בנסיבות מוצלחות יש בחיים התרבותיים מקום לטיפוח מאפיינים שאינם נכפים על ידי השפעות שאין עליהן שליטה, וסגנונות החיים הם בין המאפיינים הללו. יש הרבה מעבר לסגנון שעשוי להקנות לאנשים אינדיווידואליות ולהבדיל אותם מאחרים, אך סגנון הוא אחד מהמאפיינים המבדילים הללו והוא מאפיין שאנשים יכולים לפתח, לטפח ולשנות. סגנון יכול לתפוס חלק מהחלל שנפער כתוצאה מבריחה מצרכים פיזיים וחברתיים. זהו אחד מהתנאים הפסיכולוגיים של חיי האדם שבמידה מסוימת ניתן לשליטה על ידי מי שמוכן לעשות מאמץ והוא בר מזל בכישרונותיו ובתנאי חייו.

עם זאת, הסיבה העיקרית שבני אדם צריכים להתאמץ אינה להבדיל את עצמם מאחרים, וגם לא כדי לנצל את האפשרויות והכישרונות שלהם, אלא כדי להפוך את חייהם למהנים. משום שלהיות בעלי סגנון חיים פירושו כי ליחידים יש שליטה בחייהם במידה מסוימת, הם מכוונים את דרכם ומצמצמים את המידה שבה הם נתונים לחסדי ההכרח והקונטינגנטיות. השגת שליטה זו מהנה מטבעה. מי שמתקדם לעברה, כפי שאומר בצדק האפיגרף, חי את חייו באופן מלא יותר מאחרים שחסרים שליטה זו משום שלא ניסו להשיגה, או שניסו ונכשלו.