התנ"ך שלא סופר

אתגר הגורילה
 

המוח האנושי מתוכנת לראות כמעט רק את מה שהוא מצפה לראות ולהתעלם מהבלתי צפוי. צפרדעים מתות ברעב בכלוב שבו מוגשים להם זבובים מתים, שכן הן רגילות לזהות זבובים זזים בלבד. אילו זבובים עסיסיים מפספסים קוראי התנ"ך רק מפני שהם אינם מצפים לראות אותם?

בספר "הגורילה הבלתי נראית" מתואר ניסוי מפתיע שבו יכול להשתתף כל אדם אפילו בביתו. החוקרים עורכי הניסוי הקרינו קטע וידאו, שניתן לראותו במרשתת, והמטלה שהוטלה על הצופים היתה לספור כמה מסירות כדור נצפות בסרט בין המוסרים הלובשים חולצות לבנות. המסירות מתבצעות כששלושת המוסרים זזים כל העת, וביניהם מסתובבים שלושה מוסרים אחרים הלובשים חולצות שחורות. הסרטון נמשך פחות מדקה, כשבמהלכו עוברת באִטיות בין המוסרים דמות הלבושה כגורילה. החוקרים נדהמו לגלות שכמחצית מהצופים דיווחו שהם לא הבחינו כלל בגורילה. לא נמצא כל מאפיין של אופי או אינטליגנציה המבדיל בין אלו שהבחינו בגורילה לבין אלו שלא ("הגורילה הבלתי נראית", הוצאת כנרת זמורה ביתן).

ניסוי זה, שגובה בהמשך בניסויים תומכים דומים, הוליד את המושג "עיוורון קשב". יש לבני האדם נטייה חזקה שלא להבחין בדברים בלתי צפויים.

בחתירה להבנת התנ"ך עומדת לרועץ אותה נטייה של "עיוורון קשב". אנשים נוטים למצוא בפסוקים בעיקר את מה שהם מצפים מראש לראות בהם, ומתקשים להבחין ב"גורילה", באלמנטים של הבנה ופרשנות מפתיעות החורגים ממה שהם מניחים שצפויים להיות שם. על כן נוטים רבים לשוטט במרחב תודעתי קטן בהרבה משנדמה להם שהם נמצאים בו. רבים הם שככל שגדלות ידיעותיהם, גדלה יכולתם בסך הכול לבסס את הבנותיהם כפי שהוטבעו בהם בצעירותם.

אלברט איינשטיין היה לא רק גדול המדענים בכל הזמנים, אלא ככל הנראה גם אחד הצנועים והרוחניים שבהם. ממקום נפשי זה, כשהגיע לגיל מבוגר הוא היה יכול להתנסח בכנות: "אדם יוצר דבר חדש באמת רק בצעירותו. אחר כך הוא נעשה מנוסה יותר, מפורסם יותר, וטיפש יותר" ("היקום של איינשטיין", הוצאת אריה ניר, עמ' 154). אפילו באיינשטיין התקיים כלל זה. את עיקר שנותיו הבוגרות הוא הקדיש לניסיונות שווא להפריך את מכניקת הקוונטים שהתגלתה והוּכחה מדעית בצורה מבוססת בהיותו בוגר.

קיבעון מחשבתי זה הוא אינו גזירת גורל בלתי הפיכה אלא מגמה אנושית טבעית, שהמודעות לה היא הנשק העיקרי לעוקרה.

המחשה נוקבת לכך נמצאת בממצא שאינו מעוגן מדעית. ירין קימור מקדיש את עיקר מרצו לחקר היצירתיות ואת ממצאיו הוא מעביר במאות הרצאות שבהן הוא מדהים את הקהל שוב ושוב בקסם הבא: הוא נותן לשלושה אנשים אקראיים באולם לצייר על דף, כל אחד בנפרד, ככל העולה על רוחם. מיד לאחר מכן הוא מצייר על לוח את העולה על רוחו "הטלפתית", ולתדהמת הקהל ציוריו קולעים ב-90 אחוזים מהמקרים לציורי הנציגים מהקהל. כיצד הוא עושה זאת? פשוט, וגם כואב: "90 אחוזים מאלפי הציורים שציירו במופעים שלי ביטאו את המורשת המפוארת של הגנון - בית בסגנון ציורי הילדות עם שני החלונות והדלת בחזית, עץ, פרח, שמש, ילד, ילדה. נגמר. האנשים היו כולם משכילים, רחבי אופק, מעמיקים ונבונים, אולם הרמה נותרה כאז" ("הבלתי אפשרי אפשרי", הוצאת אורנית, עמ' 71, 84).

הבנות ופרשנויות חדשות יכולות להופיע רק לאחר פינוי מקום תודעתי מהגישות המוכרות, אשר להן הנטייה לחפש אישורים בלבד תוך חניקת אפשרות לחידושים של ממש. עיקרון זה נוסח בבהירות על ידי חכם הודי בשם אורובינדו: "על מנת לגלות ארץ חדשה בתוכנו, עלינו תחילה ללמוד כיצד להותיר את הישנה מאחור". ובניסוח יהודי: "אל תסמוך את עצמך על הבנת הסברות העמוקות שנחקקו בלבך מכבר, אלא כאשר שכלך מתבגר עליך להתחיל מחדש לעיין בספר תורת האלוהים כאילו לא למדת אותו אף פעם" (חובות הלבבות, שער חשבון הנפש, ג).

הדרך שמצאתי להתגבר על הטיה נוקשה זו של היצמדות למוכר, היא לקרוא את הטקסט התנ"כי עשרות פעמים ללא כל פרשנים, ובכך להשקיט זמנית את נתיבי ההבנה והפרשנות המוכרים, ולאפשר למימי ההבנה האישית לפלס מעצמם נתיבים חדשים.

ספר זה מאופיין במאמץ לנפץ את קירות הזכוכית ולהגיע למחוזות חדשים בהבנת החיים והטקסט התנ"כי על בסיס מצע עשיר מאוד של מחקרים מדעיים, מקורות יהודיים מגוונים, ובעיקר של חשיבה משוחררת ופתוחה.

מה היה חסר בעולם ללא רוחות?
בראשית
 

הרוח זוכה למעט מדי כבוד כאחותו הקטנה של הגשם הדומיננטי. אך אף על פי שהיא רק מעיפה כובעים ומטריות, היא מכוּנה בבריאה כלא פחות מאשר "רוח אלוהים". את התואר המכובד שזכתה לו הרוח ניתן להבין לאור מעורבותה הדרמטית בעיצוב הכלכלה העולמית ובמודל הרוחני שהיא מציבה.

שאלה: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). את התמיהה המתעוררת למקרא פסוק זה אפשר לתמצת לשאלה הקצרה - אז מה?

בראשית התורה, בפסוק השני של המסר האלוהי לאנושות, הקורא מצפה למסר חשוב או דרמטי ולא לתיאורים סינופטיים. ואכן, התיאורים על אודות הבריאה, התוהו ובוהו ויצירת האור, עומדים כולם ברף הדרמטיות והעניין הראויים למקומם זה בפתח התורה, ואילו הפסוק על אודות הרוח המרחפת הוא סתמי ותפקידו אינו ברור.

מהפסוק ניתן להבין כאילו הרוח היא אלגוריה לאלוהים, ואולם עדיין הפשט במקומו עומד. הדרש אינו נועד לדחוק את הפשט, אלא להצמיח ממנו ענף חדש, כדבריו הנחרצים של הרמב"ן: "אף על פי שיש לתורה שבעים פנים, אין כל אחד מהם מכחיש הפשט. ואם כן, אין רשות לשום חכם לפרש פירוש שיכחיש את הפשט" ("האמונה והבטחון", הוצאת מוסד הרב קוק, פרק ט). כאשר מוזכר בתנ"ך אלוהים הוא מופיע בפשטות בשמו ולא כ"רוח". ההיצמדות לפשט מאפיינת גם את הפרשנות המקובלת לפסוקים הסמוכים - אור משמעו אור, מים משמעם מים, ומכאן גם הרוח משמעה רוח.

ומדוע הפסוק מציין שהרוח נושבת דווקא על פני המים? הרי הרוח אינה קשורה למים, והיא נושבת שווה בשווה על פני היבשה ועל פני הים. הדבר דומה למשפט סתמי כמו "השמש מאירה על פני המים".

את נר ההבדלה, שמדליקים במוצאי השבת לציון בריאת האור, נהוג לכבות בטבילה בשאריות היין ולא בנשיפה שיכולה היתה לציין את אותה רוח קדמונית המנשבת בפסוק הצמוד לבריאת האור.

הרב קוק מסביר את דברי חז"ל "מצוה להתפלל עם דמדומי חמה" (ברכות כט) ואומר שזמני תפילות שחרית ומנחה מתוזמנים עם מופעי הטבע המרגשים של הזריחה והשקיעה כדי להעצים את הרגשות הדתיים נוכח ההתפעלות מהטבע. אולם בהלכה ובמנהגים השונים לא נמצא מי שהידר להתפלל דווקא במקום סחוף רוחות כדי לשלהב את רוחניותו. יתרה מזאת, יש ברכת לבנה, ברכות התפעלות מקשת, מפריחה, מרעמים וברקים, ואילו לרוח אין שום ביטוי הלכתי או רעיוני. לרוח, זו שהוצבה בקדמת התורה, אין כמעט זכר ביהדות.

ייחוסה היחיד של הרוח במקורות היהודיים נתלה בקרוב משפחתה - הגשם. הרוח אינה גורמת לגשם, אך לעתים היא מבשרת אותו, ורק מתוקף הקשר עקיף זה היא זכתה לאזכור בתפילה: "משיב הרוח ומוריד הגשם"; בשולי התחינה לגשם מוזכרת נסיבת הגעתו על כנפי הרוח.

מה רוצה כותב התורה למסור לקוראים בציון הרוח המנשבת בכותרת?

תשובה
הרוח מפזרת - זו תועלתה העיקרית בעולם, והיא שמקנה לה את מקומה המכובד.

אלמלא הרוחות הקבועות בעולם היתה הטמפרטורה באזורים החמים של כדור הארץ גבוהה בארבע־עשרה מעלות, ובאזורים הקרים נמוכה בעשרים וחמש מעלות. שינויים אלו היו משפיעים השפעה דרמטית על מרקם החיים. הרוח מפזרת לא רק את החום אלא בעיקר את המשקעים. כך מוצגת תרומתה לעולם מפי מומחה האקלים ד"ר גבריאל ווקר: "זרמי הסילון מהווים את הצעד הסופי והאחרון בדרך ליצירת התנאים לקיום חיים על פני כדור הארץ. הסופות מתהוות באותם אזורים שבהם נוצרים זרמי הסילון. המשקעים שנושאים אותן סופות הם האמצעי שבעזרתו האוויר מחלק מחדש את משאביו - לוקח מכל גוש אוויר בהתאם ליכולתו לתת, ונותן לכל אחד בהתאם לצרכיו" ("ים של אוויר", הוצאת כתר, עמ' 149).

המשפט האחרון, העומד על התועלת שיש ברוח, היה יכול להיות משובץ גם בספר מוסר סוחף: "לוקח מכל גוש בהתאם ליכולתו לתת, ונותן לכל אחד בהתאם לצרכיו".

עוד לפני שנבראו המשאבים בעולם - לפני שזכה העולם לגשמים, שמש, מחצבים, רכוש ובני אדם שייהנו מהם - נקבע בתורה כלל המפתח לשימוש באותו שפע. את שפע הבריאה יש לפזר באופן שוויוני על פי מודל פעולת הרוחות, המחלקות ללא הרף את המשאבים שווה בשווה. הרוחות נושאות את המשאבים - גשם וחום - מהמקום שבו הם שופעים למקום שבו הם חסרים.

עסקי רוח
התבוננות על המציאות בתחילת המאה ה-20 באמצעות סרטים בשחור־לבן, המוצגים בקצב קופצני תמוה, מעוררת חמלה על הדור הפרימיטיבי באותה התקופה. השוואה לתנאי המחיה כיום מלמדת שרמת החיים של העשירים אז משתווה לרמת החיים של העניים כיום. כשרצו חז"ל להמחיש את עושרו האגדי של רבי יהודה הנשיא, הם סיפרו בעיניים בורקות שעל שולחנו שלו ושל ידידו קיסר רומי אנטונינוס היו דרך קבע צנון ולפת (ברכות נז).

אולם למרות השפע והקִדמה המאפיינים את העולם החדש, נרשמה עלייה חדה בשיעורי הסובלים מדיכאון: "כאשר בודקים את ארבעים השנים האחרונות בכל מדינה עשירה על פני כדור הארץ, מוצאים עלייה מפחידה במספרם של הסובלים מדיכאון. כיום הדיכאון נפוץ פי עשרה משהיה בשנות השישים של המאה ה-20. יש כאן פרדוקס, שכן כל מדד אובייקטיבי של רווחה נפשית - כוח קנייה, רמת השכלה, זמינות של מוזיקה ותזונה - מצוי בעלייה מתמדת, בעוד שכל מדד של רווחה נפשית סובייקטיבית מצוי בירידה מתמדת" ("אושר אמיתי", הוצאת מודן, עמ' 139), כך כתב ד"ר מרטין סליגמן, לשעבר נשיא אגודת הפסיכולוגים האמריקאית. מחקרים רבים מעידים על חומרת המצב בארצות הברית. לדוגמה: "כחמישית מתושבי ארצות הברית סובלים כיום מדיכאון" ("הניצוץ", הוצאת זמורה ביתן, עמ' 137); "הגיל הממוצע להופעת דיכאון ירד משלושים לחמש עשרה, וכשליש מהנוער האמריקני סובל מדיכאון" (טל בן־שחר, "באושר ובאושר", הוצאת מטר, עמ' 11, 62); "כרבע מן הנשים יחוו בחייהן דיכאון חזק וממושך" (עדה למפרט, "נפש ערומה", הוצאת ידיעות ספרים, עמ' 95); "כעשרים מיליון אמריקאים מוגדרים לוקים בחרדה, שבעה מיליון סובלים מהתקפי חרדה" (ארתור ומיטשל בארד, "להבין את המוח", הוצאת אופוס, עמ' 250); "יש הטוענים שאחד מכל שלושה אמריקנים סובל ממחלת נפש (מארק היימן, "מוח מנצח", הוצאת פוקוס, עמ' 155); "המגמה הדיכאונית בארצות הברית נסמכת על מציאות עגומה: כשליש מהנשים הנשואות מוכות על ידי בעליהן, כעשרים אחוזים דיווחו על התעללות מינית בילדותם, וכרבע דיווחו שהוריהם היו מכורים לחומרים כלשהם, מה שמעיד על הזנחה הורית" (ריצ'רד אוקונור, "מהרס עצמי לערך עצמי", הוצאת אופוס, עמ' 177); "דיכאון וחרדה הם נחלתם של כמעט מחצית מתושבי המדינה, ובכל שנה עולים האחוזים" (שם, עמ' 239).

זו המציאות העגומה בפאר התרבות המערבית, במדינה שמסננת בקפדנות את המתדפקים הרבים על שעריה. הממצאים הבלתי נתפסים הללו מובילים להכרה ששולחן גדוש וחשבון בנק מנופח אין בכוחם לספק את האושר הנכסף. אמנם הם מספקים הנאה, אך גורם עלום עלול להעלים את האושר שמספק השפע. מהו?

בשנת 2009 פורסם הספר "עקרון הפלס", ובו הממצא המהפכני שנסמך על מחקר שנערך במשך לא פחות משלושים שנה - אי־שוויון בהכנסה גורם לרוב תחלואי החברה. מחברי הספר השוו את השפעתם של מספר מדדים מוכרים על תחלואי החברה במדינות המפותחות - מצב מערכת החינוך, השפעת ההורים, המצב הביטחוני והכלכלי, מעמד המהגרים ועוד. הם נוכחו לדעת שהגורם המוביל המעיק על המציאות החברתית במדינה הוא פערי ההכנסה בין השכבות הנמוכות לשכבות הגבוהות.

ארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה, קנדה וגם ישראל הן מדינות בלתי שוויוניות במיוחד, ובהן ההכנסה של בני שני העשירונים התחתונים עומדת בממוצע רק על 12 אחוזים מההכנסה של בני שני העשירונים העליונים. כלומר, חמישית מהאוכלוסייה מרוויחה בשבוע מה שחמישית אחרת מרוויחה בחודשיים עבודה. בשנות השבעים היה שכרו הממוצע של מנכ"ל בארצות־הברית גבוה פי 36 מהשכר הממוצע של עובדיו, ואילו כיום שכרו הממוצע הוא פי 500 מהשכר הממוצע של עובדיו (דן אריאלי, "לא רציונלי ולא במקרה", הוצאת מטר, עמ' 33). מחקר אחר הראה שהעושר שבידי 85 האנשים העשירים בעולם מקביל להון שבידי המחצית התחתונה של כלל האנושות ("כלכליסט", 14.10.2015). לעומת זאת, מדינות כמו שוודיה, גרמניה, ספרד ויפן הן מודל למדינות שבהן השכר מחולק בשוויוניות. המחקר שפורסם ב"עקרון הפלס" מצא כי יש מתאם הפוך בין מידת השוויוניות לשיעור הסובלים מחרדה ומדיכאון. בשנה שקדמה למחקר היה במדינות השוויוניות שיעור האזרחים הסובלים מהפרעה נפשית עשרה אחוזים, ואילו במדינות הלא־שוויוניות - יותר מעשרים אחוזים. "חרדת הסטטוס" שנגרמת מנורמות הסביבה, היא שדוחפת אנשים למצב נפשי מעורער ואף לפשע.

יודגש כי לא נמצא מתאם בין עושר המדינות לאושר אזרחיהן. מתאם סטטיסטי מדויק נמצא רק בין האושר הלאומי למידת השוויוניות, והדבר נכון גם למדינות שבהן ההכנסה הממוצעת נמוכה יחסית.

יעקב בורק, הוגה רוח כלכלי, טבע את משחק המילים המוצלח: "אי השוויון פוגע בכולם באופן שוויוני", כלומר הן עשירים הן בעלי מצב כלכלי קשה מושפעים ממנו באותה המידה. בספרו מספר בורק על השאלה שהוא נוהג להציג למשתתפים בהרצאותיו. הוא מבקש מכל אחד מהם לבחור באחת משתי אפשרויות באופן תיאורטי - להפחית את משכורתו במחצית, ובלבד שתהיה גבוהה ממשכורתם של מכריו, או להכפיל את משכורתו פי שניים, אולם הסובבים אותו ירוויחו יותר ממנו. לתדהמתו גילה בורק כי הרוב המכריע חוזר ובוחר ללא היסוס באפשרות הראשונה של הפחתת שכרם.

המחשה לכך מחיי היום־יום מביא ד"ר יוסי יסעור: "גם בנהיגה בכביש עמוס אנחנו נהנים מכך שהטור שלנו מתקדם מהר יותר מהטור האחר יותר מאשר מעצם הנסיעה המהירה יותר. נקודת ההתייחסות אינה המהירות שבה נסענו אתמול מהעבודה הביתה, אלא המהירות שבה נוסעת היום המכונית שלידנו" ("גם לכם לא היו מים חמים", הוצאת מטר, עמ' 153).¹

בספר קהלת נתן שלמה המלך ביטוי ליצר אנושי זה: "מתוקה שנת העובד... והשָׂבע לעשיר איננו מניח לו לישון" (ה, יא). "לו" - לעובד הדל מתחילת הפסוק, ששנתו המתוקה הופרה משגילה עשיר שָׂבֵעַ ממנו. בקביעה של חז"ל יש ליחסיות זו ביטוי הלכתי כמעט: "כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה" (ברכות לא). לתענית בשבת יש כוח מיוחד, כפי שמסביר רש"י: "תענית קשה בשבת לפי שהכל מתענגים והוא מתענה". כָּפול סבלו של הצם כשסביבו אנשים מדושני שְׂלָו ודגים וכל מיני מטעמים.

גם התפתחות החברה האנושית לאורך ההיסטוריה מגבה את הטענה בדבר חיוניות השוויון, כפי שמתאר האנתרופולוג מרווין האריס: "רוב רובם של השבטים שניסו לכפות על המעמד הנמוך מכסות יבול, מיסוי, עבודת כפייה ושיטות אסימטריות כפויות אחרות של חלוקה מחדש, נאלצו לסגת לדרכים שוויוניות יותר של חלוקה מחדש, או הושמדו כליל" ("בני מיננו", הוצאת ספריית מעריב, עמ' 223).

גשם רוחני
מהגשם אפשר ליהנות רק אם הוא מגיע בצמידות לרוח המפזרת. את התפילה לגשם, לשפע, כמעט מתנים בבואו עם רוח כדי שיביא ברכה ולא את מארת הקנאה - "משיב הרוח ומוריד הגשם" מבקשים בתפילה שלוש פעמים ביום. כך אומרים חז"ל: "זיקא דבתר מיטרא כמיטרא" (תענית ג), לאמור, הרוח הבאה לאחר המטר חשובה כמטר עצמו. גם כותב תהלים נתן לרוח כבוד דומה: "ישב רוחו יזלו מים... רוח סערה עושה דברו" (תהלים קמז). ברוח הנחיותיו של אלוהים, הרוח מפזרת את המשאבים ומעבירה ממקום העודף למקום הצורך.

את המסר הבסיסי הזה בתורת האדם בדבר החיוניות בשוויון הכלכלי ראוי לכתוב על כל תלוש משכורת, על כל שטר כסף ועל כל בשורת שפע שמגיעה לאדם - "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

לרוח ישנו תפקיד מהותי נוסף. גם כאן מדובר בתפקיד טבעי מחד גיסא ורוחני־רעיוני מאידך גיסא.

הרוח הנושבת מאיימת לעקור את העץ ממקומו, וכדי להבטיח את אחיזתו בקרקע העץ מעמיק את שורשיו. העמקת השורשים מאפשרת לעץ להגיע למֵי תהום רבים יותר ולשאוב לחות וחומרי הזנה משטח אדמה גדול יותר. כך נוצרת משוואה פשוטה: הרוח היא הגורמת לעץ לגדול. המשוואה היא הרמונית - עץ שלו עלים רבים יותר, נדרש למים רבים יותר, אך גם הרוח מכה בו ביתר עוצמה ומחייבת אותו להעמיק את שורשיו.

והאדם כמו עץ השדה - לחצי החיים והקשיים שלעתים מערערים על יציבותו ומאיימים להופכו, גורמים לו להעמיק את שורשיו ולחזק את אחיזתו בחיים ובעולם. מכאן שהקשיים המאיימים עליו - הרוחות המאיימות לעוקרו - הם הגורמים לו להכות שורשים עמוקים ונרחבים יותר, המזינים צמיחה מיטיבה.

ראוי אפוא שספר הספרים יפתח באזכור הרוח - שברמה המטאורולוגית מצמיחה את העצים וברמה המטפורית את בני האדם. מכאן מתברר גם הקשר ההדוק שבין הרוח לגשם. הרוחות גורמות להעמקת השורשים, והגשם הוא בן הלוויה המשלים, גם אם הוא מגיע בנפרד וללא כל רוח. "משיב הרוח ומוריד הגשם" - בזכות הרוח המקדימה העץ יכול לקלוט כמות גדולה יותר של מי גשם.

אם הרוח מסמנת את הקשיים בעולם וטמון בה שיפור היכולת לקלוט את השפע, אין ראוי מלכנותה "רוח אלוהים" ולקבל ממנה משב רוחני בפתח תבנית בריאת העולם וקיומו.