נעים להכיר,
שמי מרפי. הרבה מכירים אותי מהטלוויזיה, קשה לפספס. נערה ממוצא אתיופי בעלת ז'קט סגול, אפרו גדול ואפס סבלנות למתים ולחיים.
מתישהו בעבר הרחוק־קרוב שלי הייתי מפורסמת.
יכולתי לדבר עם המתים והופעתי בטלוויזיה וברדיו.
אנשים התלהבו ממני עד שלא יכולתי יותר ואמרתי שהכול היה שקר אחד גדול.
ננה שלי נתנה לי צמידים שביטלו לי את הכוח ובמשך שנים חייתי בשקט שלי.
נמנעתי מעולם הרוחות.
לאחרונה הופיעה מולי רוח וביקשה את עזרתי, נערה עם מטבעות בעיניים. עזרתי לה למצוא את אחותה שנחטפה על ידי נוסע שהיה ברכב שלי.
מאותו הלילה הבנתי שלא אוכל להתעלם יותר מהכוחות שלי.
הלילה הפך ליום ואנחנו כאן...
היפיפייה הנרדמת
רק לא הכדור האדום.
אצבעותיי התהדקו על ההגה.
לקחתי נשימה ארוכה.
רק לא הכדור האדום.
זו המחשבה היחידה שעברה בראשי בזמן שנכנסתי לתוך מגרש החניה של האוניברסיטה.
השמש זרחה, השמיים היו כחולים עם עננים לבנים ואני לא הייתי מוכנה לצרה הזו שקראו לה הכדור האדום.
עדיין התמודדתי עם החוויות של אמש — רוצח סדרתי ומלאכים משמיים. אך לגברת מציאות — יש רצון משלה ואני בדרך לאוניברסיטה.
לפני סיוט חדש.
הכדור האדום. המחשבה חדרה בצורה פולשנית למחשבות שלי המזכירות לי את האיום הקרב.
אני ממש רוצה טורטית.
התפללתי.
שיהיה שלֵו.
רגוע.
בבקשה.
קול הגלגלים התחכך עם האספלט השחור והפס הלבן התעקל לתוך הכניסה.
הרוח הכתה בעדינות בעלים, החיפושית הצהובה הרגישה כמו מקום קטן ואני ציפור הכלואה בה.
לפעמים עדיף להיות כלואים.
מבנה האוניברסיטה היה מלבני ומשעמם, בצדדיו עמדו מגורי הסטודנטים שחיו במבנים עגולים ומנוגדים לגמרי למפלצת הענקית שהייתה המבנה הראשי של האוניברסיטה.
קרן שמש סינוורה אותי מקצה המבנה, מולי היה מחזה של עשרות אנשים דוהרים החוצה ממגורי הסטודנטים.
שוכני הלילה אשר הפליגו להם בממלכת החלומות קמו לפרעות המציאות, שמצאה אותם בפיג'מות שלהם, בחלוקים שלהם, ובמבט אחד אשר איחד את כולם — אימה!
היא כאן!
אנשים עם דם וחתכים על גופם רצו לכל עבר זועקים לעזרה.
מבט מתוך החיפושית נתן לי אשליה של הגנה. הם היו כסרט אילם. צווחות האימה הושתקו מעט תחת מעטה הברזל שכלא אותי ושמר עליי.
השערות שלי עמדו, רעד עבר בגופי.
הכנסתי את הרכב למצב נסיעה לאחור.
במראה האחורית ראיתי לפתע גבר בן ארבעים וחמש, גוף שברירי, פנים דקיקות וכובע שמסתיר ראש שאיבד את כל השיער. זה היה ג'רמי.
כמו שזכרתי אותו.
הוא הביט בי, חייך אליי ועיניו היו מלאות תקווה.
עצמתי את העיניים ופקחתי אותן שוב.
הוא נעלם.
נזכרתי בזמן שהייתי בעסקי השעשועים והיה לי תחליף לאבא. שמו היה ג'רמי, הוא היה אחד הצלמים המוכשרים ביותר שהכרתי. הוא גונן עליי ושמר עליי ודאג לוודא שלא מנצלים אותי.
ביום שהוא גילה שיש לו סרטן הוא הגיע לעבודה. כך גם בהמשך הימים, גם כשהשיער שלו נעלם.
שאלתי אותו יום אחד, ג'רמי איך אתה עושה את זה? איך אתה לא מרחם על עצמך?
הוא חייך ואמר לי, "כל בוקר אני קם מהמיטה שלי, כשאשתי לידי. מרחם על עצמי. על השיער שנעלם. על הכאב שאני חש כשאני הולך לשירותים. אני מרחם על עצמי כחצי שעה ואז אני קם לעבודה."
לא רציתי לפתוח את הדלת הצהובה.
חשבתי על ג'רמי ועל כך שאני צריכה לקום לעבודה.
"אם ג'רמי יכול לעשות את זה, גם אני יכולה," דרבנתי את עצמי.
הכנסתי את הרכב למצב חניה.
דלת החיפושית נפתחה בחריקה, וָאקום של שקט השתחרר לתוך מערבולת של קולות.
ג'רמי מת מסרטן.
צעקות של עזרה, פניקה וחרדה סובבו אותי. האופק היה כחלחל, האוניברסיטה אדומה.
סגרתי את הדלת של החיפושית אחריי והחולצה שלי נתפסה בסגירה.
שמעתי צעקה ומשכתי את החולצה בפראות וצעדתי לכיוון האוניברסיטה.
חששתי לחייו של ראיד.
דאגתי יותר לעובדה שהיא התעוררה. היא ישנה הרבה זמן והיא מסוגלת לזוועות שלא מגיע לשום אדם לחוות.
עיניי נעו לכל עבר בניסיון לעבד כמה שיותר מידע, נערה בפיג'מה ורודה התנגשה בי, על בטנה היה כתם דם, לא ידעתי אם שלה או של אדם אחר שמדמם. היא נפלה לרצפה.
פניתי אליה, ניסיתי לסייע לה לקום, אך היא פשוט זחלה אחורנית והביטה בי באימה. "מה קרה?" שאלתי אותה. היא נעמדה על רגליה מביטה באוניברסיטה.
הסתכלתי לעבר המבנה, החלונות הסגורים, הסורגים שעטפו אותם וחומת הברזל מסביב הפכה את המקום למבנה שבו מפלצות שוכנות.
נער דקיק לבוש בתחתונים לבנבנים בלבד צעד החוצה מהמבנה. בידו אחז סכין מטבח נוטפת דם. שערו היה שחור ופרוע. ראשו נטה מטה, עיניו התגלגלו הנה והנה, פיו פעור בחצי חיוך — מחפש את טרפו.
זרועותיו מטלטלות את הסכין לכל עבר כשיכור, מנסה לדקור את נחיל האנשים.
מבטו ננעל בי והוא חייך.
קפאתי לרגע.
קול יריות הקפיץ אותי בהלם, דם פרץ מגופו של הנער ואחרי מספר כדורים הוא נפל ארצה.
שומר בגיל העמידה רץ לעברו וכיוון עליו את הנשק.
הנער הרים את ידו ואחז ברגלו של השומר, השומר ירה שוב הישר בראשו. חלקי המוח שלו התפזרו לכל עבר.
פי היה פעור מכל הכאוס ששרר שם. נחרתי מזעם, זה היה מעשה ידיה.
היא וירוס.
שומרים נוספים החלו להגיע לזירה בעודם מרגיעים את האנשים.
השומר בגיל העמידה הסתובב אליי וחייך.
הוא החל לצעוד וקצבו התגבר לריצה. "טדלה!" הוא קרא אליי.
רעש האמבולנס כיסה את קולו. האמבולנס נכנס במהירות לתוך הכביש והתנגש בשומר, קיפל אותו לחלקים. גופו נשאב בקול ריסוק מתחת לאמבולנס.
הגופה התעוותה מתחת לגלגלי הרכב. רצתי במהירות.
נהג האמבולנס ושני הפרמדיקים יצאו מהדלתות, הם ניסו לסייע לשומר. הנהג היה גבר שחולצתו התאימה לו לפני עשרים שנה וגופו רצה לברוח מכל עבר. ככל שהיה רחב כך היה נמוך. השותף שלו שיצא מהצד השני היה ההפך הגמור. ככל שהיה גבוה, כך היה רזה. בכל יום אחר הייתי יכולה לומר שיש כאן התחלה של בדיחה.
חלק מהסטודנטים והשומרים התאספו סביבי.
צפיתי בשומר, חצי מהגוף שלו התעוות מתחת לגלגלי הרכב. ניסיתי לזהות אותו, כל כך רציתי להכיר אותו, בתוך תוכי ידעתי את האמת.
ידיו אחזו באישה שהתכופפה לסייע לו.
"טדלה," שמעתי את קולה, היא נעמדה והסתובבה אליי.
ידיה אחזו בפרמדיק, "מרפי שלי," הגבר אחז בנהג, "טדלה… טדלה."
הנהג נגע באחד הסטודנטים, "אני," קול נוסף נשמע בין האנשים. הם החלו לגעת אחד בשני והדבר שחששתי ממנו קרה.
היא חופשייה ומדבקת.
שכחתי כמה קל לתמרן את הנשמה, בעיקר של אלה שלא מאמינים.
"בואי תחזרי למיטה ואני אעזור לך להמשיך לשכוח את זה, תחזרי לעולם החלומות," אולי הזמן שישנה הרגיע את הנפש האבודה, אך ידעתי את האמת. בקצפת שלי אין דובדבן.
קול של סטודנט נשמע, "לא עוד הכלא שלך! לא עוד! אני חופשייה."
"אני חופשייה," נשמע קול נוסף של אישה.
"אני חופשייה," הפעם קול של ילדה שהתעוות עם הקול שלה.
"אני אכלא אותך שוב," איימתי עליה בידיעה שהיא חזקה.
"רק תנסי, יש גבול גם לסבלנות שלי."
היא השיבה מאחת הגופות הרבות. "יש כל כך הרבה גופות ואני יכולה לעבור בקלות, אני איעלם. לא כלואה יותר!"
האנשים שסובבו אותי דיברו קול אחד והתקרבו אליי, חונקים אותי.
עוטפים אותי.
"תעזבי אותי לנפשי, אני הולכת לחפש אותו, אל תתערבו באהבה שלנו," היא צעקה באחד הקולות הרבים שהיא השתלטה עליהם.
האור נעלם מאחורי כמות האנשים, דחפתי אותם בניסיון לנתק את השרשרת. אחד מהאנשים החליק וניתק את הקשר.
כמפל דומינו כך גם הם השתחררו מהאחיזה שלה ולפני שידעתי מה קורה היא נעלמה בין האנשים.
"תעזבי אותי לנפשי טדלה," קול נשמע בין האנשים הרבים אשר השתחררו מהשרשרת שהיא יצרה.
הבטתי בהם, והם לא הבינו מה קרה.
צעקות הסטודנט החזירו את כל הסובבים במהירות למציאות מהחלום שהם היו בו. הם לא יבינו מה קרה עוד זמן רב. היא השתלטה עליהם. היא משתלטת על אנשים כמו וירוס.
איך אוכל למצוא אותה עכשיו?
היא חופשייה.
נעים להכיר,
שמי מרפי. הרבה מכירים אותי מהטלוויזיה, קשה לפספס. נערה ממוצא אתיופי בעלת ז'קט סגול, אפרו גדול ואפס סבלנות למתים ולחיים.
מתישהו בעבר הרחוק־קרוב שלי הייתי מפורסמת.
יכולתי לדבר עם המתים והופעתי בטלוויזיה וברדיו.
אנשים התלהבו ממני עד שלא יכולתי יותר ואמרתי שהכול היה שקר אחד גדול.
ננה שלי נתנה לי צמידים שביטלו לי את הכוח ובמשך שנים חייתי בשקט שלי.
נמנעתי מעולם הרוחות.
לאחרונה הופיעה מולי רוח וביקשה את עזרתי, נערה עם מטבעות בעיניים. עזרתי לה למצוא את אחותה שנחטפה על ידי נוסע שהיה ברכב שלי.
מאותו הלילה הבנתי שלא אוכל להתעלם יותר מהכוחות שלי.
הלילה הפך ליום ואנחנו כאן...
היפיפייה הנרדמת
רק לא הכדור האדום.
אצבעותיי התהדקו על ההגה.
לקחתי נשימה ארוכה.
רק לא הכדור האדום.
זו המחשבה היחידה שעברה בראשי בזמן שנכנסתי לתוך מגרש החניה של האוניברסיטה.
השמש זרחה, השמיים היו כחולים עם עננים לבנים ואני לא הייתי מוכנה לצרה הזו שקראו לה הכדור האדום.
עדיין התמודדתי עם החוויות של אמש — רוצח סדרתי ומלאכים משמיים. אך לגברת מציאות — יש רצון משלה ואני בדרך לאוניברסיטה.
לפני סיוט חדש.
הכדור האדום. המחשבה חדרה בצורה פולשנית למחשבות שלי המזכירות לי את האיום הקרב.
אני ממש רוצה טורטית.
התפללתי.
שיהיה שלֵו.
רגוע.
בבקשה.
קול הגלגלים התחכך עם האספלט השחור והפס הלבן התעקל לתוך הכניסה.
הרוח הכתה בעדינות בעלים, החיפושית הצהובה הרגישה כמו מקום קטן ואני ציפור הכלואה בה.
לפעמים עדיף להיות כלואים.
מבנה האוניברסיטה היה מלבני ומשעמם, בצדדיו עמדו מגורי הסטודנטים שחיו במבנים עגולים ומנוגדים לגמרי למפלצת הענקית שהייתה המבנה הראשי של האוניברסיטה.
קרן שמש סינוורה אותי מקצה המבנה, מולי היה מחזה של עשרות אנשים דוהרים החוצה ממגורי הסטודנטים.
שוכני הלילה אשר הפליגו להם בממלכת החלומות קמו לפרעות המציאות, שמצאה אותם בפיג'מות שלהם, בחלוקים שלהם, ובמבט אחד אשר איחד את כולם — אימה!
היא כאן!
אנשים עם דם וחתכים על גופם רצו לכל עבר זועקים לעזרה.
מבט מתוך החיפושית נתן לי אשליה של הגנה. הם היו כסרט אילם. צווחות האימה הושתקו מעט תחת מעטה הברזל שכלא אותי ושמר עליי.
השערות שלי עמדו, רעד עבר בגופי.
הכנסתי את הרכב למצב נסיעה לאחור.
במראה האחורית ראיתי לפתע גבר בן ארבעים וחמש, גוף שברירי, פנים דקיקות וכובע שמסתיר ראש שאיבד את כל השיער. זה היה ג'רמי.
כמו שזכרתי אותו.
הוא הביט בי, חייך אליי ועיניו היו מלאות תקווה.
עצמתי את העיניים ופקחתי אותן שוב.
הוא נעלם.
נזכרתי בזמן שהייתי בעסקי השעשועים והיה לי תחליף לאבא. שמו היה ג'רמי, הוא היה אחד הצלמים המוכשרים ביותר שהכרתי. הוא גונן עליי ושמר עליי ודאג לוודא שלא מנצלים אותי.
ביום שהוא גילה שיש לו סרטן הוא הגיע לעבודה. כך גם בהמשך הימים, גם כשהשיער שלו נעלם.
שאלתי אותו יום אחד, ג'רמי איך אתה עושה את זה? איך אתה לא מרחם על עצמך?
הוא חייך ואמר לי, "כל בוקר אני קם מהמיטה שלי, כשאשתי לידי. מרחם על עצמי. על השיער שנעלם. על הכאב שאני חש כשאני הולך לשירותים. אני מרחם על עצמי כחצי שעה ואז אני קם לעבודה."
לא רציתי לפתוח את הדלת הצהובה.
חשבתי על ג'רמי ועל כך שאני צריכה לקום לעבודה.
"אם ג'רמי יכול לעשות את זה, גם אני יכולה," דרבנתי את עצמי.
הכנסתי את הרכב למצב חניה.
דלת החיפושית נפתחה בחריקה, וָאקום של שקט השתחרר לתוך מערבולת של קולות.
ג'רמי מת מסרטן.
צעקות של עזרה, פניקה וחרדה סובבו אותי. האופק היה כחלחל, האוניברסיטה אדומה.
סגרתי את הדלת של החיפושית אחריי והחולצה שלי נתפסה בסגירה.
שמעתי צעקה ומשכתי את החולצה בפראות וצעדתי לכיוון האוניברסיטה.
חששתי לחייו של ראיד.
דאגתי יותר לעובדה שהיא התעוררה. היא ישנה הרבה זמן והיא מסוגלת לזוועות שלא מגיע לשום אדם לחוות.
עיניי נעו לכל עבר בניסיון לעבד כמה שיותר מידע, נערה בפיג'מה ורודה התנגשה בי, על בטנה היה כתם דם, לא ידעתי אם שלה או של אדם אחר שמדמם. היא נפלה לרצפה.
פניתי אליה, ניסיתי לסייע לה לקום, אך היא פשוט זחלה אחורנית והביטה בי באימה. "מה קרה?" שאלתי אותה. היא נעמדה על רגליה מביטה באוניברסיטה.
הסתכלתי לעבר המבנה, החלונות הסגורים, הסורגים שעטפו אותם וחומת הברזל מסביב הפכה את המקום למבנה שבו מפלצות שוכנות.
נער דקיק לבוש בתחתונים לבנבנים בלבד צעד החוצה מהמבנה. בידו אחז סכין מטבח נוטפת דם. שערו היה שחור ופרוע. ראשו נטה מטה, עיניו התגלגלו הנה והנה, פיו פעור בחצי חיוך — מחפש את טרפו.
זרועותיו מטלטלות את הסכין לכל עבר כשיכור, מנסה לדקור את נחיל האנשים.
מבטו ננעל בי והוא חייך.
קפאתי לרגע.
קול יריות הקפיץ אותי בהלם, דם פרץ מגופו של הנער ואחרי מספר כדורים הוא נפל ארצה.
שומר בגיל העמידה רץ לעברו וכיוון עליו את הנשק.
הנער הרים את ידו ואחז ברגלו של השומר, השומר ירה שוב הישר בראשו. חלקי המוח שלו התפזרו לכל עבר.
פי היה פעור מכל הכאוס ששרר שם. נחרתי מזעם, זה היה מעשה ידיה.
היא וירוס.
שומרים נוספים החלו להגיע לזירה בעודם מרגיעים את האנשים.
השומר בגיל העמידה הסתובב אליי וחייך.
הוא החל לצעוד וקצבו התגבר לריצה. "טדלה!" הוא קרא אליי.
רעש האמבולנס כיסה את קולו. האמבולנס נכנס במהירות לתוך הכביש והתנגש בשומר, קיפל אותו לחלקים. גופו נשאב בקול ריסוק מתחת לאמבולנס.
הגופה התעוותה מתחת לגלגלי הרכב. רצתי במהירות.
נהג האמבולנס ושני הפרמדיקים יצאו מהדלתות, הם ניסו לסייע לשומר. הנהג היה גבר שחולצתו התאימה לו לפני עשרים שנה וגופו רצה לברוח מכל עבר. ככל שהיה רחב כך היה נמוך. השותף שלו שיצא מהצד השני היה ההפך הגמור. ככל שהיה גבוה, כך היה רזה. בכל יום אחר הייתי יכולה לומר שיש כאן התחלה של בדיחה.
חלק מהסטודנטים והשומרים התאספו סביבי.
צפיתי בשומר, חצי מהגוף שלו התעוות מתחת לגלגלי הרכב. ניסיתי לזהות אותו, כל כך רציתי להכיר אותו, בתוך תוכי ידעתי את האמת.
ידיו אחזו באישה שהתכופפה לסייע לו.
"טדלה," שמעתי את קולה, היא נעמדה והסתובבה אליי.
ידיה אחזו בפרמדיק, "מרפי שלי," הגבר אחז בנהג, "טדלה… טדלה."
הנהג נגע באחד הסטודנטים, "אני," קול נוסף נשמע בין האנשים. הם החלו לגעת אחד בשני והדבר שחששתי ממנו קרה.
היא חופשייה ומדבקת.
שכחתי כמה קל לתמרן את הנשמה, בעיקר של אלה שלא מאמינים.
"בואי תחזרי למיטה ואני אעזור לך להמשיך לשכוח את זה, תחזרי לעולם החלומות," אולי הזמן שישנה הרגיע את הנפש האבודה, אך ידעתי את האמת. בקצפת שלי אין דובדבן.
קול של סטודנט נשמע, "לא עוד הכלא שלך! לא עוד! אני חופשייה."
"אני חופשייה," נשמע קול נוסף של אישה.
"אני חופשייה," הפעם קול של ילדה שהתעוות עם הקול שלה.
"אני אכלא אותך שוב," איימתי עליה בידיעה שהיא חזקה.
"רק תנסי, יש גבול גם לסבלנות שלי."
היא השיבה מאחת הגופות הרבות. "יש כל כך הרבה גופות ואני יכולה לעבור בקלות, אני איעלם. לא כלואה יותר!"
האנשים שסובבו אותי דיברו קול אחד והתקרבו אליי, חונקים אותי.
עוטפים אותי.
"תעזבי אותי לנפשי, אני הולכת לחפש אותו, אל תתערבו באהבה שלנו," היא צעקה באחד הקולות הרבים שהיא השתלטה עליהם.
האור נעלם מאחורי כמות האנשים, דחפתי אותם בניסיון לנתק את השרשרת. אחד מהאנשים החליק וניתק את הקשר.
כמפל דומינו כך גם הם השתחררו מהאחיזה שלה ולפני שידעתי מה קורה היא נעלמה בין האנשים.
"תעזבי אותי לנפשי טדלה," קול נשמע בין האנשים הרבים אשר השתחררו מהשרשרת שהיא יצרה.
הבטתי בהם, והם לא הבינו מה קרה.
צעקות הסטודנט החזירו את כל הסובבים במהירות למציאות מהחלום שהם היו בו. הם לא יבינו מה קרה עוד זמן רב. היא השתלטה עליהם. היא משתלטת על אנשים כמו וירוס.
איך אוכל למצוא אותה עכשיו?
היא חופשייה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
