סיפורי חיים: אורות וצללים

פתיח

כך היינו, וכאילו היינו בסדר גמור. אני, הילד בצד שמאל של המשפחה, חי במשפחה וגם צופה וקולט ורושם, יודע שהורינו עשו מאמץ מתמשך והולך על מנת לגדל משפחה לטוב ולנהל חיים שפויים. המילה "שואה" לא נאמרה בבית. אחותי הבכורה במרכז התמונה, מאחור. אחי הצעיר ממני על הברכיים של אבא. אחותי הצעירה ביותר על ברכיה של אמא. הגיוני, לא? הקטנים יוחזקו על ידי ההורים, הגדולים יסתדרו. הסתדרנו.

התמונה נמצאת בתוך אלבום. אלבום ישן עם כריכה עבה ומרופדת. אפשר לראות סימני התבלות בפינה הימנית התחתונה של האלבום. הוא היה בשימוש רב. משפחה זה דבר חשוב. הכי חשוב. כמעט. אלבום התמונות של המשפחה נשלף שוב ושוב מן המדף ואנחנו מסתכלים בתמונות. מקבלים תחושה של שייכות ושל היסטוריה משותפת.

כף יד מחזיקה את האלבום. כף ידי. נוכחותה מצביעה גם היא על כך שהאלבום הזה רגיל להיות מוחזק בידיים של המשפחה ואינו מעלה אבק בפינה נידחת. באגודל של כף ידי אפשר לראות נקודה אדומה. כשמגדילים את התמונה רואים שאני נוטה לכסוס ציפורניים וליצור פצע קטן קרוב לציפורן. כך הייתי בזמנים של מתח רגשי.

אבא ואמא כבר אינם בין החיים. אנחנו, אחים ואחיות, גדלנו והתפזרנו כל אחד ואחת למקומו. הצמחנו דור חדש. הצילום מתעד רגע שהיה. הינה רגע שהיה. הצילום משמר מַרְאֶה שאכן היה במציאות. והוא מכיל מידע רב מזה שרואים הרואים בחטף.

שנים רבות חלפו מאז צולמה התמונה הקודמת. בתמונה המשפחתית הזאת אחותי הבכורה לא נמצאת. אמא במרכז התמונה. אמא היא מרכז המשפחה. היא הקובעת. היא היוזמת. היא המגיבה. היא המאשרת או שוללת רעיונות ורצונות. אבא מכבד אותה מאוד, וטוב לו שהיא במקומה. בצילום ובחיים. אחי ואחותי, הצעירים ממני, ואני, שוב בצד. בצד שמאל של המשפחה. כולנו קרובים זה לזה ולא נוגעים זה בזה. לא היה מקובל במשפחה שלנו חיבוקים ונישוקים. במשפחות רבות שמים יד על כתף, משלבים יד ביד, יש מי שמחבק. אצלנו – כך היינו. קרובים עם מעט מגע.

בצילומים רבים של המשפחה אני בצד. בצד שמאל. נמצא בסיטואציה, אבל לא כל כולי, תמיד חלק ממני מתבונן במתרחש מהצד. גם משתתף וגם צופה. כך זה עד היום. בחרתי במקצוע של התבוננות בחיי הנפש של האדם, ואחר כך בחרתי במקצוע נוסף – מתבונן ומצלם במצלמה.

האם תמונות ילדות יכולות לנבא אופי? האם תמונות ילדות נתפסות על ידי כל הצופים בהן בצורה זהה? האם אנשים שונים יצלמו בצורה זהה את המראה החיצוני של הדברים? את ה"עובדות"?

בשאלות אלה ורבות אחרות עוסק הספר הזה. בצמיחה ובגדילה. בתקלות ובעכבות. בטיפול. בצילום.

פרק ראשון: התבוננות

מאז שלמדתי לצלם אני רואה את כל המציאות בצורה שונה. למדתי להתבונן. למדתי לשים לב לפרטים. גם מסביב, אבל גם בתוכי. מעניין איך זה קרה. לא עשיתי כלום בשביל זה. זה פשוט קורה לי. (תורן, 2017)

יש התבוננות כלפי חוץ ויש התבוננות פנימה. יש הסתכלות בתשומת לב. עיון מעמיק. התייחסות לתמונה הכללית ולפרטים שבתוכה. יש התייחסות לדמות וגם לרקע. באנגלית שתי המילים הן observation & Attention. כאשר ההתבוננות היא פנימה, היא כוללת הקשבה לעצמי, חשבון נפש, חקירה ותובנות, והמילים באנגלית הן Observation & Introspection.

התבוננות פירושה להסתכל ולראות ולשים לב לפרטים. להסתכל בעיון. לראות עצים ביחידותם, בסביבתם, בתנועתם, שורשיהם וצמרתם. לראות בני אדם ביחידותם, בזוגיותם, במשפחותיהם, בקהלם. לראות את פניהם, ידיהם, בשתיקתם ובקולם. לראות את בתיהם. לראות רוקדים ורוקדות, מציירים באוויר ועל רצפת הפרקט קווים חדים ומעוגלים, לרגע שוקטים ולרגע מכים גלים, רגע מרוכזים בעצמם, רגע חוברים בעוצמה. רגעי אור ורגעי צללים. הכול עניין של אור. ללא מילים.

מתוך מופע מחול בקריית טבעון

כל רגע בחיינו חולף ולעולם לא ישוב. איננו יכולים לחיות אלא את ההווה, וההווה חמקמק. איננו קולטים פרטים רבים הנמצאים ב"שדה" שלנו ברגע מסוים. יכולות להיות לכך סיבות אחדות. ייתכן שהמקום עמוס פרטים לעייפה. ייתכן שאנו במצב בו איננו מסוגלים ברגע זה לקלוט פרטים רבים, למשל – במצבים של הצפה רגשית יש ירידה בתפקוד קוגניטיבי. ייתכן שתשומת ליבנו נתונה לפרטים מסוימים ואיננו ערים לקיומם של אחרים. קורט לוין ((Lewin, 1997, בעל "תיאוריית השדה" (Field Theory), אמר כי תשומת ליבנו לגירויים מסוימים תוך התעלמות מאחרים תלויה במי שאנחנו. אישה הרה תבחין בנשים הרות אחרות ברחוב. אישה, שעומדת לקנות רכב ומתלבטת מה לקנות, תשים לב לסוגי המכוניות החולפות בכביש. האיש המתלבט כיצד לעצב את חלון הראווה של חנותו, יַפנה את תשומת ליבו לחלונות ראווה שהוא חולף על פניהם. מי שיש לו עניין לא פתור (unfinished business), ישים לב לפרטים ולאירועים בסביבתו, הקשורים לנושא הזה. לדוגמה, אם טרם גיבש עמדה כיצד להתייחס לדמות סמכותית, אם לציית או למרוד או לשקול כל מקרה לגופו, כשיפגוש סמכות יהיה עסוק בצורת ההתייחסות אליה ולא לתוכן הדברים הנאמרים. מי שעסוק בשאלה עד כמה אנשים רוצים את קרבתו, יכוון את תשומת ליבו לבחון התנהגותם של הסובבים אותו, בעיקר עד כמה הם מתעלמים ממנו או מתרחקים ממנו, מגלים בו עניין או רוצים בקרבתו. אנו מעצימים מרכיב מסוים, מגמדים מרכיב אחר, הכול לפי העמדות הבסיסיות שכבר יש לנו ולפי העניין המעסיק אותנו.

"רק אחרי שאדם צילם דבר מה הוא יכול לטעון שראה אותו באמת ובתמים, משום שתצלום מראה פרטים הנעלמים בדרך כלל מתשומת הלב." (אמיל זולא)

הצילום משמר רגע שחלף ואיננו עוד. לא זו בלבד שהצילום שומר את כל הנתונים החזותיים של הרגע שצולם, אלא שבעזרת התבוננות בצילום אנחנו יכולים לחדד את תשובתנו לשאלה "מי אני" – מה משך את תשומת הלב, אלו מרכיבים בצילום נקלטו היטב, אלו פרטים לא נקלטו כלל, ומה הפער בין מה שזכור מן הרגע ההוא לבין מה שנראה בצילום. ואם אומנם יש פער – מה ניתן ללמוד ממנו. האם היה מי שלימד אותנו "היסטוריה מסוימת" שנוח לו שכך נזכור אותה? האם מנגנוני הגנה של הדחקה והכחשה סייעו לנו לספר לעצמנו סיפור שנוח לחיות איתו, אבל אין לו סימוכין בצילומים? אולי הצילומים מעלים שאלה וספק על מה שאנו מחזיקים כידיעה מוצקה? מנגנוני ההגנה נועדו להגן עלינו מפני חרדה, מפני בושה ואשמה, ואם אין ביכולתנו להכיל מרכיב מסוים בחיינו, הוא יישכח או יוחלף במידע שונה. צילום מתעד רגע שהיה. אכן, כך היה.

איש בשנות השלושים לחייו איננו מרגיש בנוח להחזיק את בנו התינוק בידיו. הוא חושש שאולי הוא גמלוני או מסורבל בתנועותיו ויזיק לרך הנולד. הוא יחכה שהתינוק יגדל קצת ויהיה יותר עמיד ופחות רך ושברירי. לכל המעירים לו ותמהים על התנהגותו, הוא מסביר שאביו לא נגע בו, לא חיבק אותו, לא השקיע בו, וכנראה בגלל זה הוא לא יודע להיות אבא ומרגיש מסורבל ומגוחך. כשהוא מביא צילומי ילדות לקבוצה הטיפולית, הוא אומר שעכשיו כולם יראו שהוא צדק. רואים בתמונות שאמא מחזיקה אותו. גם הוא וגם המשתתפים בקבוצה מופתעים לגלות שבשתיים מתוך חמש התמונות שבחר להביא – אבא בתמונה. באחת אבא נותן לו יד, בשנייה – מרכיב אותו על כתפיו. הוא נבוך. מטיל ספק – אולי מישהו התלוצץ ובעזרת תוכנת עיבוד שילב את הפנים של אבא בתמונה? כשהוא מטלפן לאחותו, היא מאשרת שהיו בטיול, ואכן כך היה. אבא היה נותן לו יד ומשחק איתו לאורך הדרך.

We don’t see things as they are,

We see things as we are. (אנאיס נין)

מייקל אייגן (2014), פסיכואנליטיקאי, מקדיש בספרו "קשרים חבולים" פרק שלם למצלמה. מטופלים שלו בחרו להביא תמונות שצילמו, אף שלא הורה להם לעשות כן. מטופלים שעברו משבר קשה, שהיו באשפוז עקב התקפים פסיכוטיים, הביאו תמונות שצולמו בחיי היום־יום שלהם, כמו לומר לעצמם ולמטפל – הינה אני, שפוי, נורמלי, מתפקד כאחד האדם. בריא בנפשי.

ג'ון ברג'ר (2012) אומר כי יש להיזהר מהתייחסות לתמונה המצולמת כ"אמת לאמיתה". יש שני סוגי צילומים. יש צילומים שלוכדים רגע מתוך חווית החיים, המצלמה היא אכן כלי שמסייע לתהליכי הזיכרון של בני אדם, והתצלום הוא הד לחיים שנחוו. מאידך, אומר ברג'ר, שיש צילומים הנעשים במגמה ליצור תודעה, להשפיע על תפיסה ועמדות, והם מצולמים בצורה מגמתית או מוצגים בצורה מניפולטיבית, ואינם דווקא תיעוד "נקי" של המציאות. הגרמנים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עשו שימוש רב בצילומים על מנת לייצר תודעה שתבסס גיבוי למעשיהם. הם הבינו שהצילום נתפס כאמת ישירה, ואין צורך להביא אנשים אל המציאות, די להציג מראה מסוים בצורה מסוימת בצילום, והכול נוטים לחשוב שזאת המציאות ולא צילום של דימוי מסוים מתוך המציאות. כמו כן יש לזכור כי צילום אינו משמר משמעות של דימוי חזותי, אלא את הפן הנתפס בחושים, הפנומנולוגי. המשמעות המוענקת לצילום יכולה להיות ייחודית למתבונן וללמד על עולמו הפנימי.

כאשר ייעשה שימוש בצילומים בתהליך טיפולי, נכון יהיה בדרך כלל לראות את המרכיבים הפנומנולוגיים של התמונה, את המאפיינים של התמונה, את השפה הצילומית הניכרת מתוך הסתכלות בצילומים אחדים, לציין אותם ולהניח למטופל להביא את המשמעות שהוא מייחס לנתונים אלה. (Akeret, 2000)

איילת, משתתפת בקבוצה ללימוד פוטותרפיה, הביאה לחברי הקבוצה ארבעה צילומים המייצגים חלקים בחייה וביקשה את תגובותיהם. רבים התייחסו לקווים המעוגלים שבשני הצילומים האלה. אלו הצילומים:

בצילום השלישי היו הקווים שונים – רבים מהם ישרים, או מעוגלים מעט, ויוצרים זוויות.

הצילום הרביעי היה מורכב מקווים ישרים ועגולים.

חברי הקבוצה תרמו בכך שהצביעו על המאפיינים החזותיים, ורק איילת הייתה יכולה להעניק משמעות למאפיינים אלה. לאחר דבריה ניתנה אפשרות לחברי הקבוצה לשתף באסוציאציות ובמשמעויות שלהן, ובכך לסייע לאיילת לחדד את המשמעות שהיא נותנת לצילומים לנוכח האפשרויות האחרות. (ותודה לאיילת, שללא הסכמתה לא היו הצילומים מובאים כאן, ובוודאי לא בשמה.)

התבוננות בצילום תתייחס גם לרכיבי תוכן, אך גם למאפיינים בשפה הצילומית. האם הצילומים הם מינימליסטיים או מרובי פריטים? האם הצילומים הם אנכיים או אופקיים? האם הם צילום תקריב (zoom in) או צילום בראייה רחבה עם רקע רב? האם הצילומים מונוכרומטיים או צבעוניים? היש גוון מסוים למרחב הצבעים שבתמונה? האם כל צילום ניתן לחלוקה לשניים או לשלושה חלקים? האם יש צללים וצלליות? האם הצילומים צולמו רובם ככולם במקום מסוים? בטבע? בחצר הבית? בתוך הבית? סביב נושא מסוים, כמו אוכל, או רהיטים, או יצירות אומנות, או צעצועי ילדים?

במשפחה אחת נתבקשו חברי המשפחה, זוג הורים ושני ילדיהם, לבחור שלוש תמונות המייצגות את המשפחה שלהם, מתוך מאגר תמונות משותף לכולם (בעזרת google photos). כאשר התמקדו בתמונות שאמא בחרה, היא הופתעה לגלות שבחרה תמונות שבכולן האנשים אוכלים. בתוך הבית, בחצר, בפיקניק בטבע. בשלושה מקומות שונים, אבל בכולם אוכלים. לאחר רגע של שקט, אמרה: "אולי אני יודעת למה בחרתי כך, אף על פי שלא שמתי לב. אני דור שני לניצולי שואה, ומשפחה ביחד, עם אוכל משפחתי, מסמלים בשבילי יותר מכול שאנחנו בסדר, שהעולם שאנחנו חיים בו בסדר, חזר להיות נורמלי. יש לי תחושת ביטחון בהתאספות הזאת. יש משפחה. ויש אוכל טוב לכולם."

התבוננות בצילומים יכולה לעורר רגשות והצילום יעורר תגובות כמו "וואו!", "עוצמתי", וכו'. ייתכן שעוצמת הרגשות תושפע מאסוציאציה ומזיכרון, ייתכן שהיא תושפע מהצילום עצמו. רולאן בארת' (1988) מתייחס לשני סוגי צילומים. הצילום "הרגיל", זה המלמד אותנו על תקופה, דמויות, מקום או אירוע, והוא תואם את הידע של הצופה ואת הנורמות שלו. לאופי הזה של הצילום קרא בארת' "סטדיום" (studium) , המילה המזכירה study, לימוד. ואולם החלק בצילום המעורר בנו התפעלות ורגשות אחרים הוא החלק המפתיע בצילום, הלא שגרתי, אולי בזווית הצילום, אולי במה שמודגש בצילום, ולכך קרא בארת' "פנקטום" (punctum), משהו שדוקר אותך, משהו שמזעזע אותך, שמוציא אותך משלוותך.

*המשך הפרק בספר המלא*