יותר טוב מהסרטים

פתח דבר
 

"אני בסך הכול בחורה שעומדת מול בחור ומבקשת ממנו שיאהב אותה."

נוטינג היל

אמא שלי לימדה אותי את חוק הזהב בדייטינג עוד לפני שעליתי לכיתה ב'.

בגיל שבע המופלג הייתי מתגנבת לחדר שלה אחרי כל חלום רע (צרצר בגודל בית אולי לא נשמע מפחיד במיוחד, אבל כשהוא מדבר בקול של רובוט ויודע את השם והכתובת שלך זה כבר סוג של סרט אימה). לילה אחד שודר בטלוויזיה השמנמנה שעל השידה שלה "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", וראיתי נתח די נכבד ממנו לפני שהיא בכלל הבחינה בי לרגלי המיטה. היה מאוחר מדי לחסום בפנַי את התכנים ההו־כה־לא־מתאימים־לילדה־בכיתה־א', אז היא פשוט התכרבלה לצדי וצפינו יחד בסוף הטוב.

אבל המוח־כיתה־א' שלי לא הצליח להבין בשום אופן: למה ברידג'ט ויתרה על המקסים והחמוד מבין השניים לטובת הפיהוק הגדול בתבל? מה ההיגיון בבחירה כזאת?

כן - פספסתי לגמרי את המסר והתאהבתי בטירוף בנער השעשועים. אני זוכרת עד היום את הקול של אמא ואת ריח הווניל שנדף ממנה כשהיא שיחקה לי בשיער והעמידה את הדברים על דיוקם.

"קסם אישי ותחכום פועלים רק בהתחלה, ליבי לו. אחר כך הם תמיד נעלמים, ולכן אף פעם, אף פעם לא בוחרים בילד הרע."

בהמשך חלקנו מאות רגעים דומים שבהם חקרנו יחד את החיים באמצעות סרטים רומנטיים. זה היה ממש הקטע שלנו. נהגנו להצטייד בחטיפים, התמקמנו בין הכריות וצפינו בשלל סופים טובים חתומים בנשיקה, כמו שאנשים אחרים מתמכרים לצפייה בסדרות ריאליטי.

במבט לאחור, זאת כנראה היתה הסיבה לכך שחיכיתי לרומן המושלם מרגע שלמדתי לכתוב את המילה "אהבה".

במותה הנחילה לי אמא את אמונתה הבלתי מעורערת ב"אושר ועושר עד עצם היום הזה". המורשת שלה היתה הידיעה שהאהבה תמיד נמצאת שם, תמיד אפשרית, תמיד מצדיקה את הציפייה.

הגבר הנכון - תמיד נחמד להפליא ואמין ללא סייג - מחכה ממש מעבר לפינה.

ולכן לא היה שום סיכוי לתפוס אותי לא מוכנה.

הרי זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה גם לי.

פרק ראשון

"אף אחד לא מוצא את הנפש התאומה שלו בגיל עשר. כי מה הכיף בזה, נכון?"

אין כמו אלבמה

היום התחיל כמו כל יום רגיל.

החתול פלט גוש שערות בנעל הבית שלי, מחליק השיער שרף לי את התנוך, וכשפתחתי את הדלת כדי לצאת לבית הספר קלטתי את השכן, אויבי המושבע, שרוע באופן מעורר חשד על מכסה המנוע של האוטו שלי.

"הֵיי!" סידרתי את משקפי השמש על האף, סגרתי מאחורי את הדלת וממש רצתי אליו - ובדרך נזהרתי לא לשפשף את נעלי הסירה הפרחוניות החדשות שלי. "עוף לי מהאוטו."

וֶוס קפץ למטה והרים ידיים במחווה האוניברסלית של אני חף מפשע, בניגוד גמור לחיוך הרחב שעלה על פניו. חוץ מזה, אני מכירה אותו מהגן; חף מפשע הוא אף פעם לא היה.

"מה יש לך ביד?"

"שום דבר." הוא מיהר להסתיר את היד מאחורי הגב. נכון שהוא גבה ונעשה קצת גברי, אפילו חתיך, מאז בית הספר היסודי, אבל ווס עדיין היה התינוק הזה ש"בטעות" שרף את שיח הוורדים של אמא שלי בירייה מאקדח קפצונים.

"את ממש פרנואידית," הוא אמר.

עצרתי מולו ונעצתי בו מבט בעיניים מצומצמות. היה לו פרצוף מהסוג השובב, עם עיניים כהות - מוקפות בריסים עבים באורך קילומטר כי אין צדק בעולם - שאמרו הרבה, ובקול רם, גם כשהפה שלו נשאר סגור.

הוא הבהיר לי בהרמת גבה עד כמה אני מגוחכת בעיניו. בהתחשב במפגשים הלא־נעימים־בלשון־המעטה שכבר היו לנו בעבר, ידעתי שהוא אומד אותי במבטו, שהצטמצם מרגע לרגע, ושתכף יפרוץ פה ריב מהסרטים. הברק הערמומי שריצד בעיניו החומות בישר לי שאכלתי אותה. ווס הערמומי תמיד ניצח.

נעצתי אצבע בחזה שלו. "מה עשית לאוטו שלי?"

"לא עשיתי שום דבר לאוטו שלך, כשלעצמו."

"כשלעצמו?"

"היי, בלי קללות, בקסבאום."

גלגלתי עיניים, ואז הפה שלו התרחב בגיחוך מרושע והוא אמר, "היה כיף להיפגש אבל אני חייב לזוז. אגב, הנעלי־סבתא שלך מהממות."

"ווס..."

הוא הסתובב והלך כאילו אני לא באמצע משפט. פשוט... הלך לו לעבר הבית שלו בהילוך הרגוע הזה, המתפוצץ מביטחון עצמי. כשהגיע למרפסת הקדמית, פתח את דלת הרשת וצעק לי מעבר לכתף, "שיהיה לך יום טוב, ליז!"

מיד היה לי ברור שטוב זה לא יהיה.

כי אין סיכוי שהוא באמת רוצה שיהיה לי יום טוב. נעצתי מבט באוטו, חששתי אפילו לפתוח את הדלת.

בין ווס בנט לביני שררה יריבות נצחית, מלחמה של כל־האמצעים־כשרים, על החניה בה"א הידיעה: מקום החניה היחיד בקצה הרחוב. הוא בדרך כלל ניצח, אבל רק כי הוא כזה רמאי נבזי. הוא חשב שמצחיק לשמור לעצמו את המקום באמצעות חפצים כבדים שלא יכולתי להזיז: שולחן פיקניק מברזל, מנוע של משאית, גלגלים של משאית. זה היה הראש.

(ואף על פי שהגרוטאות שלו כיכבו בעמוד הפייסבוק של השכונה - אבא שלי היה חבר בקבוצה הזאת - וכולם נרעשו ושפכו את זעמם על המקלדת בגלל המפגע במרחב הציבורי, אף אחד לא אמר לו שום דבר ולא דרש ממנו להפסיק. איפה הצדק?)

אבל הפעם רכבתי אני על גלי הניצחון לשם שינוי, כי אתמול הפציע במוחי הרעיון המבריק לצלצל לעירייה אחרי שהוא החליט להשאיר את האוטו שלו בחניה במשך שלושה ימים רצופים. באומהה יש מגבלת חניה של עשרים וארבע שעות, וכך זכה ווסלי שלנו בדוח חניה חביב.

אודה ולא אבוש - היה ריקוד ניצחון קטן במטבח כשראיתי את הפקח מחליק את הדוח מתחת למגב של ווס.

בדקתי את כל ארבעת הצמיגים לפני שנכנסתי לאוטו וחגרתי את חגורת הבטיחות. שמעתי את ווס צוחק, וכשרכנתי הצדה להסתכל עליו מבעד לחלון הימני, הוא סגר את דלת הבית בטריקה.

ואז הבנתי מה הצחיק אותו כל כך.

דוח החניה היה עכשיו על האוטו שלי, מודבק בשכבות על גבי שכבות של מסקינג־טייפ שקוף במרכז השמשה הקדמית.

יצאתי מהאוטו וניסיתי לקלף איזו פינה בציפורן, אבל כל הקצוות היו מהודקים לשמשה בקפידה.

איזה אידיוט.

אחרי שגירדתי את הדבק מהשמשה בסכין גילוח ונשמתי ממש, אבל ממש עמוק כדי לחזור למצב זֶני סביר, נכנסתי לבית הספר עם הפסקול של "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" באוזניות. ראיתי את הסרט ערב קודם - בפעם האלף אולי - אבל הפעם הפסקול פשוט דיבר אלי. ברור שהיה מחרמן בטירוף לראות את מארק דארסי אומר לברידג'ט, "דווקא כן, ועוד איך" ומנשק אותה, אבל זה לא היה כזה הורס בלי "Someone Like You" ברקע.

כן, יש לי קטע חנוני עם פסקולים של סרטים.

השיר הזה התחיל בדיוק כשחלפתי על פני הקפטריה ופילסתי את דרכי בין ההמונים שסתמו את המסדרונות. מה שאני אוהבת במוזיקה - כששומעים אותה חזק באוזניות טובות (ושלי הכי טובות שיש) - זה שהיא מרככת את הפינות החדות של העולם. בזכות הקול של ואן מוריסון הצלחתי להידחק מול הזרם במסדרון כאילו כל זה חלק מסרט, ולא הסיוט הרגיל.

הייתי בדרך לשירותים בקומה השנייה, שם נפגשתי בכל בוקר עם ג'וסלין. החברה הכי טובה שלי היתה מאלה שאף פעם לא מצליחים להתעורר בזמן, וכמעט לא היה בוקר שבו היא לא נאבקה באייליינר שלה עד דקה לפני הצלצול.

"חולה על השמלה שלך, ליז." ג'וס לכסנה אלי מבט בשעה שניקתה את העין במקלון אוזניים. נכנסנו לשירותים והיא שלפה שפופרת מסקרה והתחילה למרוח את הריסים. "הפרחים האלה זה כל כך את."

"תודה!" הלכתי למראה ועשיתי סיבוב כדי לוודא ששמלת הווינטג' המתרחבת לא תקועה לי בתחתונים או דבוקה אלי בקטע מביך אחר. שתי מעודדות אפופות ענן לבן עישנו סיגריה אלקטרונית מאחורינו, וחייכתי אליהן בפה סגור.

"את מנסה להתלבש כמו הגיבורות בסרטים שלך, או שזה סתם במקרה?" שאלה ג'וסלין.

"אל תגידי 'בסרטים שלך' ככה, כאילו אני מכורה לפורנו או משהו."

"את יודעת למה אני מתכוונת," אמרה ג'וס והפרידה ריסים בסיכת ביטחון.

ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת. צפיתי כמעט בכל ערב בקומדיות הרומנטיות האהובות על אמא שלי, מתוך אוסף הדי־וי־די שירשתי ממנה כשהיא מתה. הרגשתי קרובה יותר לאמא כשצפיתי בהן, כאילו חלק קטן ממנה נמצא לצדי וצופה בהן יחד איתי. ברור שהרגשתי ככה כי צפינו בהן יחד כל כך. הרבה. פעמים.

אלא שג'וסלין לא ידעה כלום. גדלנו יחד באותו רחוב אבל נעשינו חברות טובות רק בכיתה י'. היא אמנם ידעה שאמא שלי מתה כשהייתי בכיתה ה', אבל אף פעם לא דיברנו על זה. היא תמיד חשבה שאני אובססיבית לאהבה פשוט כי אני רומנטיקנית חסרת תקנה. ואני לא תיקנתי אותה.

"תגידי, שאלת את אבא שלך על הפיקניק של שכבה י"ב?" היא הציצה בי במראה, וידעתי שהיא עומדת להתרגז. האמת היא שהופתעתי שזה לא היה הדבר הראשון שהיא שאלה אותי כשנפגשנו.

"הוא לא היה בבית אתמול עד שהלכתי לישון." זאת היתה האמת, אבל יכולתי לשאול את הלנה אם באמת הייתי רוצה לברר את זה. "אני אדבר איתו היום."

"כן, בטח." היא סגרה את שפופרת המסקרה והכניסה אותה לתיק האיפור שלה.

"באמת. אני מבטיחה."

"בואי." ג'וסלין תחבה את תיק האיפור לתיק שלה ולקחה איתה את הקפה. "עוד איחור אחד לשיעור ספרות וישעו אותי. חוץ מזה, אמרתי לקייט שאני אשים לה מסטיקים בלוקר בדרך."

סידרתי את תיק הצד על הכתף והצצתי במראה. "רגע. שכחתי שפתון."

"אין לנו זמן לשפתון."

"תמיד יש זמן לשפתון." פתחתי את הכיס הצדדי ושלפתי את הגוון האהוב עלי, אדום־רטרו. ידעתי שאני חייבת פה מושלם, ולו בגלל הסיכוי ההו־כה־קלוש להיתקל בגבר החלומות שלי. "לכי, אני כבר באה."

היא הלכה ואני מרחתי את השפתיים. או, ככה הרבה יותר טוב. החזרתי את השפתון לתיק ואת האוזניות לאוזניים ויצאתי מהשירותים מוקפת בצלילי הפסקול של ברידג'ט ג'ונס.

כשהגעתי לכיתה הלכתי לחלק האחורי של החדר, התיישבתי ליד השולחן שבין ג'וס ללייני מורגן והורדתי את האוזניות לצוואר.

"מה כתבת בשאלה שמונה?" ג'וסלין ניסתה לסיים את שיעורי הבית וכתבה במהירות. "שכחתי לקרוא, ואין לי מושג למה החולצות של גטסבי גרמו לדייזי לבכות."

שלפתי את דף העבודה שלי ונתתי לג'וס להעתיק את התשובה, אבל המבט שלי עבר אל לייני. אם היו עורכים סקר בין תושבי כדור הארץ, כולם היו מסכימים פה אחד שהבחורה יפהפייה; זאת היתה עובדה בלתי מעורערת. היה לה אף מקסים - ממש התגלמות ההגדרה "אף מושלם". נוסף על זה היו לה עיניים ענקיות כמו של נסיכה מסרטי דיסני, והשיער הבלונדיני שלה היה תמיד רך וזוהר ונראה כמו פרסומת לשמפו. חבל רק שהנפש שלה היתה ההפך המוחלט מהמראה החיצוני.

ממש לא סבלתי אותה.

ביום הראשון שלנו בגן היא צעקה, "איכסה!" כשירד לי דם מהאף והצביעה עלי עד שכל הילדים בגן בהו בי בגועל. בכיתה ג' היא סיפרה לדייב אדלמן שהיומן שלי מלא הצהרות אהבה אליו (היא צדקה, אבל זה לא העניין). לייני גילתה לו את הסוד, ובמקום להיות מקסים כמו שחשבתי שהוא יהיה - כמו בסרטים! - הוא קרא לי "מוזרה אחת". ובכיתה ה', זמן קצר אחרי שאמא שלי מתה ונאלצתי לשבת ליד לייני בחדר האוכל לפי הסידור שנקבע מראש, בכל פעם שניקרתי בארוחה הלא־ממש־אכילה שלי היא שלפה את קופסת האוכל הוורודה שלה והשוויצה בפני כל השולחן במעדנים שאמא שלה הכינה במיוחד בשבילה.

כריכים חתוכים בצורות מיוחדות, עוגיות תוצרת בית, בראוניז עם סוכריות צבעוניות. זאת היתה תיבת אוצר של מטעמי ילדים נערצים, כל אחד ואחד מהם מוקפד ועשוי באהבה אינסופית.

אבל מה ששבר אותי היה הפתקים.

לא היה יום שבו הארוחה שלה לא כללה פתק בכתב היד של אמה - מין מכתבים קטנים ומצחיקים שלייני נהגה לקרוא בקול רם באוזני חבריה. הם היו מעוטרים בציורים שטותיים בשוליים, ואם הנחתי למבט החקרני שלי לדלג אל סוף הפתק, שנחתם תמיד במילים "באהבה, אמא" עם לבבות מסביב, היה יורד עלי עצב כזה שהוציא לי את כל החשק לאכול.

כולם חושבים, עד היום, שלייני מהממת ויפה וחכמה, אבל אני יודעת את האמת. היא אולי עושה את עצמה נחמדה, אבל היא תמיד נועצת בי מבטים נוקבים ומשונים כאלה - כל פעם שהיא מסתכלת עלי, זה כאילו יש לי משהו על הפנים והיא לא מצליחה להחליט אם זה דוחה או מצחיק. מתחת לכל היופי שלה מסתתר ריקבון עמוק, ויבוא יום וכל העולם יראה את מה שאני רואה.

"מסטיק?" לייני הושיטה לי חבילה של מסטיקים בטעם מנטה, מלווה בהרמת גבות מושלמות.

"לא, תודה," רטנתי והסתובבתי, כי גברת אדמס בדיוק נכנסה וביקשה מכולם להגיש את שיעורי הבית. העברנו את הדפים קדימה והיא התחילה לדבר על ענייני ספרות. כולם כתבו במחשבים הניידים שקיבלנו מבית הספר, וקולטון ספארקס הניד בסנטרו לעברי מהשולחן שלו בפינה.

חייכתי והשפלתי מבט אל המחשב שלי. קולטון נחמד. דיברתי איתו שבועיים שלמים בתחילת השנה, אבל בסוף זה נהיה סתם. אפשר לסכם ככה את כל היסטוריית הדייטים שלי, בעצם: סתם.

שבועיים - זה היה אורכן הממוצע של מערכות היחסים שלי, אם אפשר בכלל לקרוא להן מערכות יחסים.

וככה זה הולך, בדרך כלל: אני רואה בחור חמוד, חולמת עליו בהקיץ במשך כמה שבועות ובונה לו בראש תיק של האחד והיחיד, הנפש התאומה שלי. השלב הזה, של טרום־מערכת־יחסים־תיכונית, תמיד מתחיל בתקוות גדולות. אבל אחרי שבועיים, עוד לפני שאנחנו מתקרבים אפילו לסטטוס של יוצאים־רשמית, אני כמעט תמיד חוטפת חרדת סירוב. גזר דין מוות לכל מערכת יחסים בראשית דרכה.

*המשך הפרק בספר המלא*