הקדמה
"תכתבו על טעמים וריחות."
זאת הייתה הבקשה שלנו. סיפורים שמוטיב הטעם והריח מוביל אותם, סיפורים חושניים, סיפורים מעוררים, סיפורים שכיף לקרוא.
הטעמים והריחות לקחו אותנו אל מחוזות רחוקים וקרובים, אל הקצוות של הדימיון ואל היום־יומי. הופתענו לגלות סיפורים רבים כל כך שעסקו בזיכרונות, והבנו שהטעם והריח מחזירים אותנו אל המקום הראשוני, הבסיסי, אל הילדות, אל הבית.
היה קשה לבחור את הסיפורים שייכנסו לאנתולוגיה. לשולחן המערכת הגיעו קרוב למאה סיפורים ובהם עושר של רעיונות, של מפגשים, של עולמות. העיקרון שהוביל את בחירת הסיפורים הוא לקבל את אלה שהצליחו לגעת בנו, לרגש אותנו, להפתיע אותנו ולהיכנס עמוק ללב של לפחות אחת מהעורכות.
קשה להתייחס אל הסיפורים בקובץ כאל מקשה אחת. כל אחד מהם הוא עולם שלם, רגע בתוך היקום הפעלתן הזה, שקורים בו דברים מעל ומתחת לפני השטח. כל סיפור כתוב בסגנון ייחודי לכותב או לכותבת שלו, ומשקף את עולמם הפנימי. עם זאת, בכל אחד מן הסיפורים נוכל למצוא את הרצון לקשר, לחיבוק, לנחמה, למישהו שיראה אותנו. לפעמים זאת האהובה, לפעמים הנמסיס. לכל אורך הסיפורים עוברת כחוט השני הכמיהה, הרצון — שהוא כמעט פיזי — למשהו שאולי אפשר לכנות גאולה.
העבודה על האנתולוגיה הייתה מסע שנסחפנו אליו יחד, הכותבים, הכותבות והעורכות. והינה אנחנו כאן, בסיומו של המסע הזה, וכעת מתחיל סיפור חדש — המסע שלכם, הקוראים, אל תוך הסיפורים.
מנוחה
דבורה וגנר
עריכה: נטלי בירקן
מנוחה יושבת על ספסל ברכבת הקלה, מתמסרת לנסיעה המונוטונית, מסיעה את המחשבות בבהייה אל נקודה לא מוגדרת מעבר לחלון המחשיך. אנשים עולים ויורדים, והיא לא נותנת את דעתה עליהם, רק נכנעת לתנועה המערסלת הזאת, כמו אם המרגיעה את בתה אחרי שדבר מה קרה לה, מניעה ומרגיעה גם את עצמה עד ששתיהן בטוב.
שקשוק של מגפיים, רשרוש של מעילים רטובים, אוושות של מטריות נסגרות, גלי צחוק של ילדות עליזות המקפצות בחדווה, מרעישות, מרעידות את אמות הסיפים. ילדה כדמותה של דבורה'לה מועדת, מצחקקת במבוכה, נזהרת שלא ליפול על מנוחה.
"סליחה," היא אומרת בקול צייצני. פניה הקטנות מוּכּרות לרגע. לא, זהו רק תעתוע. אבל הפנים האלה ננעצות היישר בחלל הפעור על פי קווי המתאר של דבורה'לה.
מנוחה יורדת בתחנת מחנה יהודה בדיוק כשהגשם פוסק לרגע, לכבודה, כאילו לא ידע שהיא איננה ראויה למחוות קטנות כאלה של שיכוך כאב. כאב מפלח קרביים. כל כך דומה לה! הדלת נפתחת, ועננה צוננת עוטפת אותה, מעבירה אותה באחת מן החימום המוגזם של הרכבת הקלה אל צינת הרחוב.
היא יורדת אל המדרכה הלחה של רחוב יפו, צועדת באוויר הפתוח, מאווררת את המחשבות, מנערת את הזעזוע מן המפגש עם פניה של הילדה השובבה.
שנים חיכתה לזמן שיהיה רק שלה, שתוכל לעשות בו כרצונה, שהבית והילדים לא ירבצו עליה ויגזלו ממנה מנות גדושות של יצירה ועשייה. כמה אירוני. אחרי דבורה'לה, בעלה וילדיה נזהרים שלא לצער אותה, הם נזהרים שלא להכביד עליה, מכבדים את הזמן שהיא צריכה לעצמה. וכמו להכעיס, או שמא זוהי נקמת המשאלות הלא מדויקות — אין יצירה ואין עשייה, רק ריקנות מאלחשת. מה חשבה לעצמה?
השמיים שהזעיפו פנים מבעד לחלון המטבח שבביתה, דווקא העירו בה צביטות מפתיעות של חיוּת, הזמינו אותה לצאת. הייתה חייבת לצאת. לפני שיצאה בלי לומר דבר לאיש, הנמיכה את האש מתחת לסיר המרק שהכינה לארוחת הערב, שלא יהיו תלונות.
ואולי לא הוגן לנטור ככה לילדים הנותרים, לטפול עליהם את אשמת חוסר האכפתיות. והרי גם הם אִבדו את דבורה'לה, גם להם קשה. השקט וה'לבד' שתמיד רצתה, כעת, משניתנו לה, מכים בה בבוז.
כך או אחרת, עכשיו היא בחוץ, הייתה חייבת לצאת, כפיות טובה או לא. ואז הילדה הזאת. כל כך דומה.
השמיים נרגנים, אוצרים סערה אדירה שמאיימת להתפרץ.
מנוחה פוסעת אל הסמטאות המסתעפות מרחוב יפו. הן חשוכות מפאת הלילה שבינתיים הזדחל אליהן, כאילו ביקש לבלוע ניצוצות חיים, ומפאת העננים שכיסו את עין הכוכבים, וגם הירח נסתר מפאת כניסתו של חודש חדש.
הרחובות הריקים מְצֵרים ככל שהיא מעמיקה אל תוך המבוך הירושלמי המחופה באבנים. טיפות דקיקות של גשם מלחלחות את האוויר, מאיימות לפעפע ולהציף את העולם במבול. מנוחה ממשיכה בהליכתה הנחושה, באוזניה הדהוד צעדיה ורחש הבגדים הנעים עימה כנגד רוח לא סוערת במיוחד.
מנוחה מהדקת את המטפחת העבה שעל ראשה ואת צווארון המעיל כדי להפיג במעט את צריבת הצלפתם של מגלבי הקור בפניה החשופים. היא בורחת ומתרחקת מן הילדה שעל הרכבת.
או שמא זוהי דרישת שלום?
היא צועדת בקצב מהיר, כמי שבוטחת ברגליה שיובילו אותה אל מחוז חפצה, וגם כדי להרפות את לפיתתם של אצבעות הפחד המקפיא שמתגנב, החצוף, אל מתחת לשכבות הבגדים. איך היא מעזה לפחד על עצמה? וממה בדיוק היא מפחדת? היא מרימה מבט כלפי שמיא. יש שם עננים כבדים ושחורים בלי קווי מתאר. היא מחזירה את עיניה אל הדרך וממריצה את צעדיה בנחישות, כמי שמאחרת לפגישה חשובה. 'שמיא' זו מטפורה, היא חושבת על השיחות הצפופות שהיא מנהלת עם בורא עולם, על תחנוניה שלא נענו — שייקח אותה ולא את דבורה'לה.
קול דקיק ומצמית פוצע את העצבים המתוחים, שכבר החלו מתמסרים לרצף הרשרוש המונוטוני והמנחם של הליכתה בשקט הזה במין ביטחון שִקרי ששום רע כבר לא יאונה לה, והרי הרע ביותר כבר אִינה ולקח.
"צדיקה!"
היא מביטה סביבה בבהלה, לא לגמרי בוטחת באוזניה.
"צדיקה! עזרה בבקשה."
אימה צוננת זוחלת לאורך שדרתה. מנוחה נעצרת ברחבת אבן מוקפת חומות ומאמצת את עיניה, שהסתגלו לאפלה. כנראה אפשר להסתגל לאפלה. אבל בערב זה מנוחה מבקשת לחוות שוב, לא להסתגל, לנענע את השקט המזויף הזה, שמאלחש בה גם את מה שעדיין חי.
משהו קטן מנצנץ לרגע, כאילו הכוכבים התבלבלו ובמקום להאיר את השמיים הם עברו להפציע דווקא על הארץ.
"צדיקה, מה יש לך בשבילי?" זוג הכוכבים הם עיניה של אישה עטוית סחבות שיושבת על מדרגות האבן.
מנוחה קופאת על מקומה לרגע, אבל אז מניחה לבהלה שתוקפת אותה להניס אותה מאותה סמטה חשוכה, לברוח מאותה אישה, שמא תתנפל עליה ותרצה להפיל אותה לתהומות שבהן היא שרויה. כאילו שהתהומות של מנוחה לא עמוקות דיים.
מוזרות הן דרכי הפחד, היא מתפלספת, אותו מנגנון שאמור להגן עליה מן הסכנה, כאילו יש לה עדיין על מה להגן. והלא אחרי שדבורה'לה, כבר אין לה ממה לפחד. אם כבר, הפחד הזה מסמן שביל, מפלס לה דרך.
מנוחה חוזרת אל האישה, ניצבת מולה, פושטת מעליה את כל מחיצות הזמן והמקום ומביטה בה במבט חשוף. היא יושבת על מדרגות מעוצבות בחצי עיגול, מסותתות באבן גיר בוהקת, מבריקות מן הממטרים, מאירות בלובנן את הלילה. רגליה של האישה מכווצות תחתיה, ידיה חובקות את כתפיה בהצלבה, משפשפות בהיסח הדעת את זרועותיה בתנועות קצובות, כמו אם המרגיעה את ילדתה. ואולי היא סתם מפיגה קור וכאב. מנוחה מתבוננת בה, הן כבנות אותו גיל.
"מה את צריכה, יְקָרה?" היא מחליטה לשאול בקול החומל ביותר שהיא יכולה לגייס, אף על פי שאין בה חמלה, לא באמת אכפת לה מה כואב לאחרת. מה כבר יכול להיות? חסר לה כסף? היא תיתן לה, לגמרי פתיר. כסף בא והולך.
הכוכבים הכחלחלים מנצנצים שוב מבין הסחבות.
"קר לי ואני רעבה."
משפט פשוט כל כך מזדחל בגנבה ונאחז בחוטי מצפון דקיקים שנרקמים במנוחה לכדי זעזוע. מתי היה לה קר? באמת קר? האם חוותה רעב? רעב כזה שיגרום לה לבקש אוכל מזרים, רעב כזה שיחבב עליה כל דבר מאכל, בלי בררנות, רעב גולמי שנועד להזין את הגוף, שאחרת יקרוס. כי גם אחרי שעולמה קרס, אחרי שדבורהל'ה, תמיד, אבל תמיד, היה לה מה לאכול, מה ללבוש, איפה לגור.
מנוחה מוציאה מתיקה שקית ובה שקדים, אגוזים וצימוקים, רוכנת ומגישה אותה לאישה המצטנפת. היא פותחת את רוכסן המעיל, שולפת את הפשמינה שעוטפת אותה בשכבה נוספת של חום, ומניחה אותה על כתפיה של הברייה הלועסת בחדווה. את מקומו של הפחד תופסת צמרמורת של קור.
"איך קוראים לך?" שואלת אותה מנוחה.
"מנוחה," עונה ההיא, ממצמצת בשפתיה. מנוחה נדרכת, מביטה סביבה בחשדנות, לא בטוחה ממה להצטמרר. מה הסיכוי.
"גם לי," היא לוחשת חלושות, "גם לי קוראים מנוחה."
"תודה רבה לך, צדיקה," אומרת ההיא וכלל לא נראית מוטרדת מהגילוי המרעיש.
לרגע נדמה לה שרגליה לא יעמדו בהלם. ברכיה כושלות, והיא מתיישבת לצד מנוחה, הממשיכה ללעוס במהירות.
"מאיפה את? למה את ככה?" שואלת מנוחה. "איפה את ישנה?"
"כמה שאלות בבת אחת!" צוחקת מנוחה האחרת, נוברת באצבע דקיקה בשקית שהתרוקנה, תרה אחר פירורים שאולי נדבקו שם.
ראשה של מנוחה כבד מדי לפתע, והיא מגייסת את כל כוחותיה כדי לא להיכנע לכוח הכבידה המושך אותה להישען על הכתף הצנומה והמלוכלכת. הקרבה הזו מדיפה ריח טחוב ועבש, ריח של כבסים שנשכחו ולא נתלו לייבוש.
שתי הנשים יושבות בכיווץ איברים, האחת עטויה במעיל מרופד, השנייה בסחבות מרופטות ועליהן פשמינה מהודרת, שאותה היא מהדקת שוב ושוב סביב כתפיה. קר להן על מדרגות האבן.
"מה את צריכה, יקרה?" קולה של האישה שכבר ראתה הכול, מרצין, מחליף שעשוע חשדני בחמלה. מנוחה שוב נדרכת, מיישרת את גבה ומנערת בידיה את המעיל.
"בואי איתי," מנוחה משליכה לפח את השקית שהתרוקנה מטובה, שוב מלקקת את שפתיה, ממצה עד תום את טעמם של הצימוקים, השקדים והאגוזים. היא לא מחכה לתגובה. "בואי אראה לך."
השתיים קמות. מנוחה משלבת את זרועה הדקה והמלוכלכת מתלאות הרחוב בזרועה מרופדת המעיל של חברתה החדשה, ומובילה אותה לפינה בין שני בניינים ובה דלת ממתכת חלודה, שנפתחת בדחיפה קלה. הן יורדות חמש מדרגות אל אולם גדול שהאור היחיד שבו קורן ממנורה חלושה התלויה במרכז התקרה הגבוהה. עוצמתו של האור מספיקה כדי להסתגל.
יש כמה נשים באולם, כולן לבושות בלויים, כולן נועצות בה עיניים, כולן עברו משהו, ומי יודע. יש גם משטח שיש ועליו מיחם גדול, כיריים וכמה סירים, כיור וברז.
גם מנוחה נועצת עיניים. במקום שיש נשים יש ילדים, היא יודעת. איפה הילדים שלהן? מי לקח אותם? האם זהו תינוק בין זרועותיה של אחת מהן, או שמא גבב סמרטוטים? מנוחה רוצה לברוח משם, לא להידבק בחולי הזה, לא להיקבר בשאוֹל הזה. היא נאחזת במקומה, במפתנו של אולם, לא מעזה להתקדם פנימה, לשבת או להישען, שלא תישאב ותהיה לאחת מהן.
"אחזור בעוד שעה או שעתיים," היא אומרת לפתע, כאילו שלמישהי שם אכפת מתי ואם תחזור. היא יודעת עכשיו מה היא צריכה לעשות. אם כבר לחוות, אם כבר שוב להרגיש משהו, לפחות שיהיה מועיל.
מנוחה נוסעת במונית לסופר, עורכת קניות מכל הבא ליד. ההתפלשות במצוקת הרעב והקור של הנשים האלה טובה לה. זאת הוצאה כספית גדולה, אבל מה אכפת. כסף בא וכסף הולך. למען מה הייתה מוותרת על כל השפע הזה שיש לה ולשכמותה? יש זיכוך באולם הנשים הזה. אמת נטולת פוזות, נטולת מעמד, פיסות של חיים אחרי שהכול ניטל מהם. אין היררכיה באובדן. אם כואב אז כואב.
המונית בדרך חזרה מורידה אותה בפתחו של המבוך. בגדה נתפס בדלת הנטרקת, היא מושכת והבגד נקרע. את הסלים העמוסים היא סוחבת בידיים חשופות, ופציעתן מעמעמת את הכאב הגדול ההוא. סל ועוד סל ועוד אחד, הינה היא מקדמת את הכבודה לתוך סליל הסמטאות, נושפת בחדווה שגודשת אותה מבפנים, צעד כבד אחר צעד.
"הצדיקה הגיעה!" קוראות הנשים, ומנוחה מזדקפת לרגע, מוחה טיפות זעירות של כפור שהתעבו לה על הפנים, וכורעת שוב, גוררת את מה שבאה לתת להן.
היא נכנסת. הנשים פותחות את הסלים, ממיינות את האוצר, מסדרות את השפע הפתאומי על מדפים ובין המזרנים. הן נוהמות בתודה, מישהי מציעה לה ספל חם, אחרת מחטאה לה את החתכים, ועוד אחרת תופרת לה את הבגד שנתפס בדלת המונית. אף אחת לא שואלת, אף אחת לא מחטטת בעיניה העצובות, אף אחת לא מתקרבת יתר על המידה, וככה טוב.
הטלפון דורש ממנה להביט בהודעות ששוגרו אליו.
"איפה את?" שואל אבא של דבורה'לה.
"איפה את?" שואלים האחים של דבורה'לה.
היא מתחייכת לרגע, חמימות השייכות הזאת מציפה בה איזו נחמה.
"אני בטוב," היא משגרת חזרה, כאילו שטוב הוא שם של מקום.
אחר כך היא נפרדת, מחבקת כל אחת מן האימהות האלו, כל אחת וכאביה.
היא צועדת לאור יקרות של כוכבים שהסתנן לכבודה מבין העננים, מהדקת את המטפחת, זרועותיה צפות בקלילות אחרי שניטל מהן כובד הסלים. גם צער התמיד שרובץ בבטנה מפנה מעט מקום לקרניים דקיקות של שמחה, קרניים שבכוחן ללפות את קרביה המיוסרים, אבל היא לא בטוחה שתרשה להן.
לפנות מקום לשמחה. בתור אופציה זה לא רע. היא עולה על הרכבת הקלה בדרך חזרה הביתה, אל הילדים הנותרים, אל האיש, אל היש. ואולי המנוחה והנחמה ימצאו בה נחלה.