לקוי

פעם שנייה

כשנכנסתי בסערה הביתה כבר היה חשוך. אימא הביטה בידיי המאובקות ובפניי המזיעות ואמרה, "שמחה, לך לשטוף פנים וידיים, אבא מחכה לך במטבח. הוא רוצה לדבר איתך".

זה לא נשמע טוב. נכנסתי למקלחת, שהייתה בסך הכל מבנה צר עם גג מפח. לקחתי את סבון הכביסה ומיששתי את תבליט המנורה שעל צידו האחד. מיששתי גם את הכתובת "שֶׁמֶן" שבצידו השני. ידעתי שזה מה שכתוב שם גם בלי לקרוא.

בדרך כלל הייתי מסתפק בשטיפה קצרה, אך הפעם התרכזתי בסיבון כפות ידיי והעליתי בהן קצף לבן וסמיך. למה אבא מחכה לי? על מה הוא רוצה לדבר איתי? לא שברתי שום דבר ולא הסתבכתי עם אף אחד.

ניגבתי ידיים באיטיות והלכתי למטבח.

אבא ישב בפינה הרגילה שלו ליד השולחן הקטן, פניו רציניות. אימא עמדה מולו, גבה אל הכיור וידיה בתוך כיסי הסינר. מה הבעיה שלהם?

התקרבתי לאימא ודגדגתי אותה. פניה נשארו רציניות. "לא, שמחה, לא עכשיו. שב ותקשיב למה שאבא יגיד לך".

הוצאתי מהמקרר בקבוק מים קרים ושתיתי ממנו בשלוקים גדולים. אף אחד מהם לא העיר לי. כנראה המצב באמת רציני. החזרתי את הבקבוק למקרר והתחלתי לנשנש פרוסת לחם שהייתה על השיש. לא רציתי להתיישב. ממש לא התחשק לי לשמוע עכשיו הטפת מוסר.

אבא עקב אחריי במבטו. "שמחה, שב רגע בשקט ותקשיב לי", אמר.

"נו, מה?" עניתי והתיישבתי לידו. הבנתי שלא אוכל להמשיך לדחות את העניין.

"החליטו בבית הספר לא להעלות אותך לכיתה ב' בשנה הבאה", אמר והביט ישר לתוך עיניי.

שתקתי.

"שמחה, שמעת אותי?" שאל בעדינות שלא אפיינה אותו.

לא עניתי. השפלתי את מבטי ובעטתי שוב ושוב ברגל של השולחן.

אבא התעלם מהבעיטות. "אתה תלמד את כיתה א' עוד פעם", אמר ולא הוריד את מבטו ממני.

הבנתי שהוא מחכה לתשובה, אבל מה יכולתי להגיד לו? להגיד לו שאני דואג מה יהיה עם החברים שלי? להגיד שאני מפחד שהם יצחקו עליי? אוף, לא בא לי. מעצבן. אפילו ההורים שלי נגדי.

"אבל למה? אבא!"

"המורה אומרת שאתה עוד לא יודע לקרוא", אמרה אימא בקול שקט.

"זה לא נכון, אני כן קורא!" זעקתי ונלחמתי בדמעות. הרגשתי שהן כבר עומדות לי בקצה העין. אני לא אבכה עכשיו, אני לא תינוק.

"המורה אומרת שאתה קורא אות ראשונה ומנחש את ההמשך", הסביר אבא.

"היא סתם אומרת, היא פשוט לא אוהבת אותי".

"היא אמרה שאת המילה 'תרבות' קראת 'תערובת', כי ניחשת", אמר אבא.

השפלתי מבט, בדיוק כמו באותו היום בכיתה כשכל הילדים צחקו.

האמת היא שגם היום זה קורה לי. כמו בטיול בשנה שעברה לאוסטריה. חיפשנו מלון אבל הגענו, אחרי נסיעה ארוכה, לבית חולים. מתברר שכל הדרך נסעתי בעקבות השלט HOSPITAL כי בטעות קראתי אותו HOTEL.

נעמדתי במטבח הצפוף בין אבא ואימא, ילד קטן ואבוד, מוצף בעלבון צורב. שלחתי לעברם מבט אחרון והלכתי לאיטי לכיוון החדר. שם, במיטה, אל תוך הכרית, התפרץ מתוכי הבכי שהחנקתי. למה זה מגיע לי? מה אני אשם שאני לא מצליח לקרוא?

וכך, למחרת בבוקר מצאתי את עצמי "עולה" שוב לכיתה א', נושא על גבי ילקוט שבתוכו קלמר והרבה עלבון ובושה. אני לא מתחייב לזה, אבל אני חושב שהייתי היחיד בארץ שנשאר כיתה בשנה הראשונה.

בלי חשק נכנסתי לחדר הכיתה המוכר והלא אהוב. התיישבתי במקומי הרגיל ליד החלון הגדול שהשקיף אל השדות של המושב. לידי התיישבה פייגי, שהתגלתה בהמשך כתלמידה מצטיינת וגם כחברה טובה.

פייגי הסבירה לי הכל בשקט ונתנה לי להעתיק מהמחברת שלה, כי אף פעם לא הספקתי להעתיק מהלוח. במחצית הראשונה של השנה הייתי אפילו תלמיד די טוב בזכותה, וכבר היו לי ציפיות להצליח.

ואז המורה החיילת אמרה לפייגי, "אני לא מוכנה ששמחה יעתיק ממך יותר". היא העבירה אותה מקום והושיבה על ידי את מרגלית שהייתה תלמידה חלשה. כך חיסלה סופית המורה ה"גאונה" את הזיק הקטן שהיה יכול לעזור לי ללמוד משהו.

מאז ועד לסיום בית הספר היסודי, רוב השיעורים בכיתתנו התחילו במילים, "בוקר טוב, ילדים! שמחה, קח כדור וצא החוצה!"

להפתעתי, חוסר ההצלחה שלי בלימודים לא פגע במעמדי החברתי. לאט־לאט הפכתי למלך הבלתי מעורער של ילדי הכיתה החדשה שלי וגם של ילדי הכיתה הישנה.

הביקור ב"כור ברוך"

בשעה טובה הסתיים הסיוט ששמו "פעמיים כיתה א" והחופש הגואל הגיע.

"שמחה'לה, לך מהר לתחנת האוטובוס לקבל את האורחים ש..." אימא לא הספיקה לסיים את המשפט ואני כבר קיפצתי בדילוגים אל התחנה שבכביש הראשי, ממתין בחוסר סבלנות לאורחים, נרגש ומלא סקרנות.

מרחוק הבחנתי באוטובוס המתקרב.

*

עמוסת סלים ירדה דודה גיזלה ואחריה מלכה'לה שהייתה בת גילי. אחרון ירד דוד ליאון שאבא השלים איתו לאחרונה. ידעתי שהם רבו על איזה כובע ולא דיברו חמש עשרה שנה, אבל עכשיו לא חשבתי על השטויות של המבוגרים.

"כמה גדלת, אינגעלע!" דודה גיזלה ידעה תמיד להגיד לי מילים טובות, וכששמעתי אותה התמתחתי והזדקפתי כמה שיכולתי. רציתי להיראות אפילו עוד יותר גדול. מלכה'לה שמחה לקראתי, ויחד קיפצנו בדילוגים בדרך הביתה.

הימים שבהם הדודים בילו אצלנו חלפו במהירות. בערב האחרון לביקורם הודעתי לכולם שאני חוזר איתם לכפר לכמה ימים. אימא ואבא היו המומים. "שמחה, זה רחוק, ואתה עוד קטן", אמר אבא.

אבל נזכרתי שדודה גיזלה הכריזה שאני גדול, והחלטתי להוכיח את זה לכולם. אימא המודאגת גייסה עוד באותו הערב את שני בני הדודים שלי, מלך הגדול ומלך הקטן, להוריד אותי מהרעיון לנסוע לכפר ברוך עם הדודים.

"אתה משוגע, שמחה", אמר מלך הקטן, נשען על עץ הגויאבות בחצר וניקה את כף רגלו שהתלכלכה בלשלשת רטובה. "אתה בכלל לא מכיר אותם, הם ייתנו לך לישון במחסן שלהם עם כל העכברים", הוסיף.

גם מלך הגדול שעמד לידו הצטרף בשמחה להפחדות. "הם יעבידו אותך בפרך. העבודה שאתה עושה עם אבא שלך, זה כלום לעומת מה שיכריחו אותך לעשות שם", אמר ולא שכח להוסיף, "תזכור שהזהרנו אותך".

"אתם סתם מקנאים שאני יוצא מהמושב ואתם לא", קראתי לעברם, מסרב להיבהל מכל ההפחדות שלהם. עזבתי אותם והלכתי הביתה להתארגן לנסיעה המרגשת שחיכתה לי בבוקר.

*

הבית כבר היה חשוך, רק במטבח דלק אור. אימא ואבא עוד דיברו כנראה על הנסיעה שלי. התגנבתי פנימה והקשבתי.

"אבל את יודעת, מינה, כששמחה מחליט משהו, זה לא פשוט לשכנע אותו לוותר", אמר אבא. הוא בטח הרים את שתי ידיו בתנועה הרגילה שהייתה לו כשהוא מתלבט.

"אבל מטיי, הוא כל כך צעיר, זה לא מתאים", שמעתי את אימא.

"כור ברוך זה רחוק מדי". אימא כינתה את כפר ברוך כור ברוך, שזה ברומנית התחת של ברוך.

"את יודעת מה, מינה, שייסע", אמר אבא לבסוף ובכך סגר את העניין.

*

למחרת בבוקר, יחד עם הדודים, צעדתי כמנצח לעבר תחנת האוטובוס. נסענו מהמושב לנהריה. בנהריה חיכינו המון זמן עד שהגיע האוטובוס שלנו. האוטובוס הזדחל לאט בין היישובים שבעמק ועצר בכל כמה דקות להוריד ולהעלות נוסעים.

סוף־סוף הגענו לתחנה שלנו. ירדנו בכניסה לאחד היישובים. על השלט בכניסה היה כתוב "קיבוץ גבת".

"דודה גיזלה, אתם גרים בקיבוץ?"

"לא, שמחה, אנחנו גרים בכפר ברוך, אבל האוטובוס לא נכנס לכפר שלנו, אז ירדנו עכשיו בקיבוץ גבת", הסבירה לי דודה גיזלה בסבלנות.

"בוא, שמחה", מלכה'לה אחזה בזרועי ומשכה אותי אחריה אל שדות הקיבוץ. בכלל לא התחשק לי לקפץ איתה. הייתי צמא, והשמש החמה התישה אותי. הלכנו והלכנו והלכנו... זה היה ממש סיוט.

"הנה, אתה רואה את הבתים הרחוקים? שם אנחנו גרים", אמרה מלכה'לה בחגיגיות. מרחוק זיהיתי כמה צריפים שנראו כמו הצריפים הישנים אצלנו ליד המחלבה.

המשכתי להיגרר אחריה. אולי בכל זאת הרעיון לבקר אצלם לא היה כזה חכם... ומה אם בני הדודים שלי צדקו? הרגשתי את הזיעה זורמת על גבי, וניסיתי לגרש זבוב מטריד שלא הפסיק להציק לי.

"כבר מגיעים!" צהלה מלכה'לה.

מה היא מבסוטה כל כך?

הבית של הדודים שלי ניצב כעת מולי במלוא הדרו.

*

זה היה צריף רעוע שאפילו חתולי הרחוב במושב שלנו לא היו נכנסים אליו. מסביב שממה. שום בית לא נראה באופק. מה אני עושה כאן? מה לי ולמקום הזה? התחשק לי לברוח משם.

"איפה כל הבתים במושב שלכם?" שאלתי את מלכה'לה שלא הבינה מה הבעיה שלי.

"יש בתים בהמשך", היא ניסתה להרגיע אותי. "הם פשוט רחוקים אחד מהשני", הסבירה.

מסביב לצריף צמחו עשבים וקוצים, אפילו עץ אחד לא היה שם לנחמה. בכניסה ניצב לו ספסל עקום. באותו הרגע אמרתי לעצמי שבני דודיי צדקו, הבית שלהם באמת נראה כמו איזה מחסן נטוש. אולי כל זה לא אמיתי? אולי תכף אתעורר ואגלה שחלמתי חלום רע?

אבל לצערי זה לא קרה. התחלתי לרעוד וכבר התחרטתי על כל המסע שעשיתי אליהם. אני חייב לחזור הביתה מייד. אבל איך עושים את זה?

"אני לא נכנס לבית הזה!" הכרזתי בקול והתיישבתי לי על הספסל הרעוע שבכניסה.

הדודים הביטו בי המומים.

"אינגעלע, מתחיל להחשיך, בוא תיכנס", אמרה דודה גיזלה שהתעשתה ראשונה. היא הושיטה לי יד וניסתה לזרז אותי להיכנס.

"לא רוצה", הייתי חייב להתעקש כדי שיבינו שאני רציני.

"אתה יודע מה? מחר בבוקר נלך למכולת ונקנה לך קרטיב לימון, טוב?" ניסתה דודה גיזלה לשחד אותי, "בוא תיכנס הביתה עכשיו".

"לא נכנס".

היא הביטה בי. הכרתי מאימא שלי את המבט הזה וידעתי שהיא כועסת. לבסוף היא נכנסה לצריף. הדלת החורקת נטרקה אחריה.

דוד ליאון, שעדיין המתין איתי בחוץ, ניסה דרך אחרת, "בוא שמחה'לה, טוף? הדודה מכינה לנו ארוחת ערב".

"לא בא", התעקשתי כשבראשי רק מחשבה אחת – אני חייב לחזור הביתה.

"אני לא זז מכאן עד שתיקחו אותי חזרה הביתה לבצת", אמרתי לדוד שכבר התייאש ממני ופתח את דלת העץ.

"בסדר, ילד, מחר בבוקר אני אשלח טלגרמה לאימא שתבוא, טוף?" ניסה דוד ליאון, וכשלא הצליח נכנס גם הוא הביתה.

המשכתי לשבת על הספסל וחיבקתי את צרור בגדיי. החושך הקיף אותי והפך מאיים יותר ויותר. קולות של תנים מייללים נשמעו מרחוק. מזל שהייתי רגיל לקולות האלה מהבית. אבל אז התחילו קולות מוזרים של מטוסי קרב שטסו נמוך ממש מעליי. המטוסים הרעידו את האדמה. איזה פחד! קמתי מהספסל ונכנסתי לצריף – מה שבטוח, בטוח.

למחרת לא הייתי צריך לומר מילה. הדוד שלי רצה כנראה יותר ממני שאחזור הביתה. הוא טס למזכירות ושלח את הטלגרמה להורים שלי.

צחצחתי שיניים, לקחתי את צרור בגדיי ומיהרתי לספסל שבחוץ. עיניי עקבו אחר קצה השביל בציפייה דרוכה לאימא, המשיח הגואל.

"שמחה, זה ייקח עוד הרבה זמן", יצאה אליי דודה גיזלה. אבל לי לא היה אכפת, פשוט בהיתי בשביל בדריכות של כלב שמירה מאולף.

ובאמת, לפנות ערב, כשהשמש התחילה לשקוע, הבחנתי בקצה השביל בקוביות הכתומות והחומות שעיטרו את שמלת הקיץ החגיגית היחידה של אימא. רצתי לקראתה בכל כוחי – ידעתי שכעת הטיול המחורבן הזה הסתיים.

"אימא", אמרתי מתנשף. "אני לא נשאר כאן עוד לילה. אנחנו חוזרים עכשיו, אפילו ברגל, לא אכפת לי", הכרזתי.

"טוב, טוב, אבל קודם תן לי להיכנס לבית להגיד שלום, זה לא יפה ככה לברוח". אימא נכנסה לצריף, אבל אני המתנתי לה בחוץ, מקווה שהיא תזדרז.

דוד ליאון עבר בין השכנים כדי לברר איך אפשר למצוא טרמפ בשעה כזאת. לבסוף חזר מסופק והודיע, "טוף, אתם תחזרו עוד מעט עם המשאית של הביצים".

נסענו עם המשאית עד הצ'ק פוסט ומשם הביתה באוטובוסים.

שבוע שלם לא יצאתי לשחק בחוץ כדי שלא אתקל בבני דודיי ובחיוך הניצחון שלהם.

האמת היא שעד היום כשאני מתרחק יותר מדי מהבית, אני נכנס לאי־שקט ואפילו לבהלה, ממש כמו הילד הקטן בן השמונה שבפעם הראשונה התרחק מביתו.