בית נע ברוח

1

שרה עמדה בחצר הרחבה והביטה בעיניים קרועות על גל האבנים שרק לפני רגע היה הבית שלה. ידה הקטנה רעדה בתוך כף ידה הקפואה של אימה מלכה. תחושת הקור בידיה החמות תמיד של אימה העלתה גל בחילה מסחרר אל גרונה. עיניה עקבו אחר ענני האבק הסמיכים שהתאבכו סביבן, והיא נרעדה לקול האבנים שהמשיכו להידרדר במורד המדרגות השבורות, עד שהתהוו לערמת חול ולבני חמר סדוקות.

בתי החמר, שבהם גרו משפחות שידן לא הייתה משגת, קרסו מדי פעם כאשר קירותיהם עייפו. לא היה זה מחזה נדיר במַהְלֵה, השכונה היהודית בסָאקֵז, אך תמיד היו הלבבות נרעדים למראהו. גם עכשיו, כששרה ומלכה עמדו הלומות מול הבית החרֵב, התקבצו אליהן שכנים מכל עבר. כולם ידעו ששרה היא בת יחידה להוריה, מלכה וסימנטוב, וכשראו את שתיהן חבוקות זו בזו בחצר המאובקת, אנחת רווחה רחשה ביניהם.

בתוך המיית האנשים התחזקו יבבותיה הקטנות של שרה והתעצמו לבכי, שסימן שביל מלוחלח ומלוח על לחייה המאובקות. היא חשה את ידה הקפואה של אימה נחה על גבה, והבהלה התרחבה בגופה הצנום. המילים נאלמו בפיה והיא משכה משיכות קצובות בשולי שמלתה של אמא. כשאימה עדיין עמדה בקיפאונה, התפרצה מתוכה צעקה דקה.

"דָאֵה! אמא! תסתכלי עליי! תסתכלי עליי!"

כשסוף סוף אמא נפנתה אליה לרגע, נרתעה שרה לאחור. החיוך המואר, שתמיד זרח אליה מעיני אימה מלא אהבה ושמחה, כבה. עיניים זרות ניבטו מפניה האפורות של אמא, שהאבק דבק בהן והוסיף לזרותן. אמא שבה לבהות במפולת אבני החמר, שהלכה ודעכה לאיטה. בקצה המפולת התפזרה ערמת צרורות הבדים שעטפו בתוכם את כל מה שנותר מחייהן. שרה התקרבה אל אמא, אחזה בכפות ידיה הקרות וליטפה אותן באצבעותיה הקטנות. עיניה הגדולות, שזהרורים זהובים נצנצו בהן, התרוצצו בקדחתנות על פני החצר המרובעת עד שנפלו על דמות אישה שרצה אליהן מכיוון הבית של העשירים. האישה נופפה אליהן בידיה, ורק כשהתקרבה שמעה שרה את קריאותיה הדחופות.

"מלכה כָאנֵם, מלכה כאנם! גברת מלכה! הכול בסדר? מה עם הילדה?"

אמא רק הנידה בראשה. שרה נשאה מבטה אל פניה של אָמְנִי זָרִיפָה, אמא של יהודה, שהתרוצצה סביבן מתנשפת. לרגע עלה בה פחד כשנזכרה בנזיפותיה הקולניות של אמני זריפה בילדים ששיחקו מחבואים בחצר הרחבה, הרעישו מדי והפריעו לעבודתה. אבל עכשיו אמני זריפה רק הביטה בה ובאמא כששני הקמטים הקטנים בין עיניה החומות מעמיקים. היא סבבה סביבן ובדקה את גופן. שרה נרגעה מעט. היא ידעה שאמני זריפה מרפאת את כולם, כמו שריפאה פעם את אמא, והיא תדאג להן עכשיו.

"בואי, מלכה כאנם, בואי, נלך אלינו," חיבקה אמני זריפה את כתפיה של אמא, משדלת אותה לנוע מקיפאונה.

"הביתה. אני רוצה הביתה, דאה, בואי נלך עכשיו, אמא!" ייבבה שרה חלושות עד שאמא התנודדה על מקומה.

"גם אני רוצה, שרה נשמתי," התלעלעו לפתע המילים מפיה של אמא, "אבל אי אפשר עכשיו. תראי, כבר אין בית."

"למה ככה, מלכה כאנם?! תראי את הילדה!" הזדעקה אמני זריפה.

מלכה השפילה מבט אל בתה הבוכייה, "מה לעשות, אמני זריפה? מה לעשות? כבר אין לנו בית. הלוואי שסימנטוב היה כאן עכשיו."

"אבא, אני רוצה את אבא," גבר בכייה של שרה, שהייתה כרוכה תמיד אחר אביה.

השכנים בחצר התפזרו לאיטם, מותירים את שרה ואימה בידיה האיתנות של אמני זריפה, שמרבית הבתים בחצר רחבת הידיים היו רכוש משפחתה.

"בואי, שרה גְיָאנִי, נשמתי. אבא יחזור בקרוב ובינתיים תגורו אצלנו."

"לא!" קראה שרה בבהילות ומשכה את ידיה מידי אימה, עיניה מתרוצצות בבהלה בין שאריות הבית שאהבה לבין ביתה הגדול של אמני זריפה.

"למה לא, בְּרָתִי, ילדתי? את אוהבת לבוא אלינו, נכון?"

"אני רוצה שנחכה לאבא."

"בסדר. נחכה לו אצלנו. בינתיים תנוחי קצת עם אמא עד שאבא יבוא. הנה, יהודה יעזור ויביא גם את הדברים שלך, טוב, נשמתי?"

"אבל הבית שלי, הוא יישאר לבד ואבא לא ידע איפה אנחנו."

"אל תדאגי, שרה נשמתי. אבא יבוא ויבנה לך בית חדש, בית גדול ויפה."

2

שרה חלצה את נעליה וכשהפכה אותן, צנח זרם דק של חול ושל אבנים קטנות אל האדמה בכניסה לבית הגדול. היא הניחה את נעליה, ששכבת העפר הפכה אותן למרופטות ובלות אף יותר משהיו ממילא, לצד נעליהם של אמא, של יהודה ושל אָמְנִי זריפה. יהודה חייך אליה ואסף את שקי הבד שצררו בתוכם את מעט החפצים שהצליחו להציל מהבית הקורס. הוא החווה בידו אל שרה בתנועת נימוס שנטמעה בו מילדות, בהזמנה להיכנס לפניו אל הבית.

אמא כבר הייתה ישובה על המזרן שנפרש על השטיח הפרסי הרך והצבעוני, ונטמעה בכריות שהונחו מאחורי גבה. שרה נצמדה אליה ויחד נצטמררו גופיהן כאילו ישבו על לובן שלג החורף הרחוק. אמני זריפה הזדרזה ומזגה מים חמים מהסמובר שעמד בפינת החדר, אל הכוסות עם הידיות הכסופות והוסיפה קוביות גדולות של סוכר. שרה לגמה מן התה וכשחומו התפשט בבטנה, התרככה מעט הבהלה שהרחיבה את עיניה עד כאב. כוס התה של אמא נותרה על המגש הכסוף, ושרה מיהרה להניח גם את התה שלה על המגש, מתבוננת בתהייה באימה.

"למה את לא שותה, דָאֵה? התה הזה טעים."

מלכה העמיקה בעיניה הגדולות של שרה, שתמיד נשקפו בהן עיניו של אביה, ודמעה גדולה חמקה מעינה. היא משכה את שרה אל חיקה בדממה. אט אט הן שקעו לשינה טרופה שנספגה במראות ביתן הנערם לגל אבנים וחול.

אחר הצהריים פקחה שרה עיניים אל צדודיתה של אמני זריפה, שידה נחה על מצחה של אמא.

"יש לך חום, מלכה כָאנֵם. כואב לך משהו?"

"לא כואב, רק חלשה," לחשה מלכה.

"בסדר. אני הולכת להכין לך משהו. קומי, שרה ילדתי, שבי ליד אמא ואני כבר חוזרת."

שרה הרימה את ראשה מעל ברכי אימה, ואמני זריפה מיהרה אל החדר הפנימי. מאחד הכוכים שבקיר היא שלפה בקבוקון קטן וחוט אדום. כשחזרה, כרעה על ברכיה לצידה של מלכה. היא כרכה את החוט האדום על ידה של מלכה, סגולה לרפואה שלמה. אחר כך טפטפה כמה טיפות מן הבקבוקון לכוס מים חמים שהמתיקה בנָבָּאט, גביש הסוכר השקוף, הרימה את ראשה של מלכה מן הכרית והשקתה אותה בלגימות קטנות. שרה נדחקה אל אימה ואחזה בחוזקה בכף ידה. עיניה עקבו אחר מעשיה של אמני זריפה, וכשראתה שאמא עוצמת עיניים קראה בבהלה, "קומי, דאה, קומי!"

"ששש. שקט, ילדה, הכול בסדר. אמא צריכה לנוח. בואי איתי."

שרה סירבה. היא לא רצתה להתרחק מאמא. אמני זריפה ליטפה את ראשה ושידלה אותה במילים רכות לקום ולצאת לחצר. שרה קמה בהיסוס אבל סירבה להרפות מאמא. אמני זריפה התקרבה אליה כשהיא עדיין על ברכיה ואימצה אותה אל חיקה. אט אט רפתה אחיזתה של שרה עד ששחררה לגמרי את ידה של אמא.

"אל תדאגי, ילדה. הכול יהיה בסדר. אמא תישן קצת ובינתיים תשחקי בחצר עם הילדים ואני אכין לך מָסְטָה טעימה, הגבינה שאת הכי אוהבת, וגם צ'וּצֶה מתוקים. כן, ככה, ילדתי. הנה את מחייכת כבר."

שרה פסעה אל החצר בצעדים קטנים, כשהיא מסתכלת מדי פעם לאחור אל אמא ששקעה שוב בזרועות השינה. כשיצאה מאפלולית החדר אל האור הרך של בין הערביים, עמדה לרגע בפתח ושלחה מבט אל החבורות הצוהלות של הילדים והנערים ששיחקו מחבואים במרחבי החצר. היא התיישבה על המדרגה ונעלה באיטיות את נעליה, עד שבבת אחת קפצה על מקומה וקראה בבהלה, "דִידִי!"

כבר שבועיים שהבובה שתפרה לה אמא משאריות בדים שהביא לה אבא אינה משה ממנה, תלויה מכף ידה או חבוקה בין זרועותיה בשנתה. היטב זכרה את היום שבו אמא עמדה מולה כשידיה שלובות מאחורי גבה וחיוך כובש סוד על פניה. כשסקרנותה של שרה גברה, שלפה אמא בובה צבעונית ורכה שמשכה מפיה של שרה קריאות שמחה צוהלות בארמית.

"דידי! דידי! — שלי! — הבובה שלי!"

"כן, היא שלך, שרה נשמתי. ואיך נקרא לה?" חייכה אמא.

"דידי!" השיבה שרה ואמא צחקה בקול גדול.

עכשיו, כשסערת חורבן הבית שככה בתוכה מעט, הִכָּה בה חסרונה של בובתה האהובה. היא עמדה בפתח הבית וקראה לה בכל כוחה. יהודה עצר ממרוצתו אחר הנערים שהסתתרו בכל פינות החצר והקשיב לרגע לקריאותיה הבוכיות. לקול מחאותיהם של חבריו עזב את המשחק ורץ אליה.

"מה קרה, שרה? לקחו לך משהו?"

"לא, דידי נעלמה."

"מי זאת דידי?" הביט בה יהודה בפליאה, ואז האיר חיוך גדול את עיניו.

"הבובה שלי. אמא הכינה לי אותה. אני רוצה את הבובה שלי."

יהודה התלבט לרגע. הוא לא זכר שום בובה בין החפצים שאסף והכניס לשקי הבד. עוד מעט מחשיך ולא כדאי להסתובב בחוץ בחושך. אמא תמיד הזהירה אותו מפני שדים ומזיקים בלילה. הוא השפיל עיניו אל תחינתה של שרה ובו ברגע החליט ושעט אל עבר הריסות הבית.

"אני אמצא אותה, שרה!" קרא במרוצתו, "תגידי לאמא."

שרה התיישבה על המדרגה והביטה בגבו המתרחק של יהודה. יפחותיה הלכו ונחלשו, והיא שקעה במחשבותיה.

"שרה! די לחלום, בואי תיכנסי, כבר מאוחר. איפה יהודה?"

שרה התנערה מחלומותיה בהקיץ והביטה מבולבלת באמני זריפה.

"לא יודעת. הלך להביא את דידי."

אמני זריפה הרימה את גבותיה המקושתות וצמצמה את עיניה השחורות. לרגע חששה שהילדה עדיין שוגה בדמיונותיה. היא זירזה את שרה להיכנס אל הדִיוָואן, חדר האורחים, שמנורת הקריסטל נצנצה בו לאור העששית. מלכה עדיין הייתה שעונה אל הכריות, ואף שחומה ירד, לא היה בה כוח לקום על רגליה. היא שלחה חיוך שהתאמץ להתרחב אל שרה, שנותרה עומדת אף שליבה ניתר בה למראה החיוך ששב אל פני אימה. 

בני המשפחה כבר הסבו על המזרנים סביב הסוֹפְרֵה, הבד הגדול שנפרש על השטיח ועליו הניחו בנות המשפחה את ארוחת הערב. האב, מנשה חָכּימִי, ישב בראש הסוֹפְרֵה ומצדדיו החלו להתאסף עשרת הילדים הבוגרים. יהודה היה הצעיר שבהם ולא היה אופייני לו כלל לאחר לארוחה או להתעכב בחוץ ברדת החשיכה. מהומה החלה סביב הסופרה כשהתברר שיהודה נעדר. בעוד האחים מתלבטים מי יצא לחפשו, התפרץ יהודה לחדר כשהוא מתנשף ומחייך, מניף בידו בובת בד צבעונית שאחת מעיני הבד הירוקות שלה נפרמה ונשמטה אל לחייה.

"איפה היית, ילד? נשמתי פרחה!"

"רק הבאתי את הבובה של שרה, אמא."

"אבל למה בחושך?"

"ששרה לא תבכה. אל תדאגי, אמא, החזקתי בקמע שנתת לי."

יהודה ניגש לאיטו לשרה והגיש לה את הבובה המרוטה. שרה אימצה אותה אל ליבה ושלחה אליו חיוך שהשיב אור אל פניה.

כשהגיעה שעת השינה, סייעה אמני זריפה למלכה לקום והצעידה אותה באיטיות אל החדר הפנימי. על השטיח העבה והצבעוני שנארג מעשה ידי אומן, כבר הוצב מזרן לשנת הלילה. מלכה ושרה היו מורגלות במחצלות הדקות והקשיחות שכיסו את הרצפה בביתן, וכשפסעו על השטיח, התענגו על מגעו הרך בכפות רגליהן. כעבור רגע, כשנשכבו על המזרן זו לצד זו ודידי ביניהן, והשקט עוטף אותן, שוב עלו בהן מראות ביתן הקורס.

"דאה, יהיה לנו בית יפה כמו של אמני זריפה, נכון?"

"בעזרת השם. יום אחד יהיה," השיבה מלכה וליבה נחמץ בה.

שרה התנמנמה לקול מילותיה של אמא. היה זה הלילה הראשון שלה בבית שהיה יציב, עשיר ויפה, אך לא היה הבית שלה. היא אימצה את דידי אל חיקה, לחשה "דידי" ושקעה בשינה עמוקה.