סיכוי אחרון 2 - כל המילים הנכונות

פרק 1

מיילס

מעולם לא הייתי מעריץ גדול של מסעדות פיוז׳ן אסייתיות. הן נוטות להיות מצועצעות, טרנדיות ובעיקר מגניבות בעיני עצמן, ובכל זאת אני כאן, במסעדת הפיוז׳ן ג׳יארי במנהטן. שוב. כי בעוד שאני אוהב מסעדות פחות מתחכמות, החבר הכי טוב שלי טדי וודקרופט אוהב את החברה שלו זויה, הבעלים של ג׳יארי, מה שאומר שאנחנו מבלים כאן יותר מדי פעמים בחודש, אם שואלים אותי.

אני מרים את כוס הבירה שלי, לוגם עוד לגימה ומנסה להקשיב לשיחה שמתלהטת בין טדי לקיליאן קרואו, השותפים שלי בחברת ‘בלמיור׳. הם מנהלים איזה ויכוח סוער על הנפקות בבורסה ועל ערך מניות, ודנים בשאלה הסוערת שעל הפרק —
האם אילון מאסק היה צריך לקנות את טוויטר או להישאר ממוקד בטסלה ובספייס אקס.

אכן, שאלה מהותית שמדירה שינה מעיני כולנו.

או שלא.

״כל אחד צריך להתעסק במה שהוא טוב בו,״ טדי פוסק בהחלטיות. ״מאסק אולי גאון, אבל הוא גם משוגע על כל הראש.״

״אולי הוא לא היה מגיע לאן שהגיע בלי להיות קצת משוגע,״ קיליאן מתעקש. ״אנשים שלא מעיזים לצאת מהקופסה לא משיגים שום דבר בחיים.״

קיליאן יודע דבר או שניים על יציאה מהקופסה. בגיל עשרים וארבע הוא אחד האנשים המבריקים שאני מכיר. הוא סיים את התיכון בגיל חמש־עשרה, עזב את האוניברסיטה בגיל שמונה־עשרה, הקים חברת סטארט־אפ, מכר אותה, הפך למיליונר ונכנס בתור שותף בחברה שהקמתי עם טדי, שאותו אני מכיר מאז שהיינו ילדים בני עשר. הספק לא רע לבחור בגילו.

״זה דבר אחד ‘לצאת מהקופסה׳,״ טדי מסמן מירכאות באצבעותיו, ״ודבר אחר לגמרי להרוס חברה מהיסוד בתוך שבוע.״

״טוויטר עדיין לא מתה,״ קיליאן מנופף בידו בביטול. ״דבר איתי בעוד שנה.״

״אתה תראה שצדקתי,״ טדי אומר בזלזול.

״בנים,״ הקול של זויה גורם לכולנו להרים את הראש אל היפהפייה האסייתית שלבושה בשמלה שחורה ארוכה וצמודה, נועלת נעלי עקב בצבע זהה ומניחה יד על הכתף של טדי. ״אתם לא בעבודה. מספיק להתווכח.״

טדי כורך את הזרוע שלו סביב מותנה של זויה ומביט בה בעיני כלבלב.

״סליחה, אהובה. הוויכוח הסתיים.״

מובן שהוויכוח הסתיים. כי טדי עושה מה שזויה אומרת. תמיד. כשהם רק הכירו עוד טרחנו לצחוק עליו ולהבהיר לו שלאף אחד מאיתנו זה לא היה קורה, אבל שנתיים מאוחר יותר אנחנו לא מבזבזים את הזמן שלנו יותר. טדי מאוהב והוא עומד להציע לזויה נישואים, והיא עומדת להפוך לחלק מהמשפחה הלא ביולוגית שלנו, מה שאומר שצפויות לנו עוד הרבה מאוד ארוחות כאן, ועוד הרבה מאוד ערבים שבהם נשב ונצפה בחבר שלנו מתרפס.

״ילד טוב,״ זויה רוכנת ומדביקה נשיקה לשפתיו של טדי שנראה מרוצה מאוד. אני הייתי מת על המקום אילו מישהו היה קורא לי ילד בגיל עשרים ושמונה, אבל אני מניח שאהבה גורמת לאנשים מסוימים להסכים לדברים שנראים לי הזויים. וזו רק אחת הסיבות שאין לי חברה. רגשות הם דבר בלתי צפוי והפכפך, ואני מעדיף להשקיע את הזמן שלי בדברים שאפשר לשלוט עליהם. אנשים הם יצורים לא אמינים, ואני מעדיף לא לקחת את הסיכון. אני מסתדר מצוין עם דוחות כספיים, תחזיות כלכליות, הערכות סיכונים והשקעות, וקצת פחות עם בני אדם. כזה אני, ואני לא רואה שום סיבה להשתנות. לא סתם חלוקת התפקידים בחברה שלנו עובדת כל כך טוב. בתור איש הכספים, אני משאיר את הצד היצירתי לקיליאן, ואת עולם התכנות לטדי. התפקיד שלי הוא לשמור אותם בתוך המסגרת, לוודא שהם לא זורקים כסף על שטויות ושהחברה ממשיכה להתנהל באחריות. לא עבודה פשוטה בהתחשב בעובדה ששני אלה מעלים רעיונות מופרעים שלוש פעמים בשעה, אבל מישהו צריך לתפקד בתור המבוגר האחראי, ואני המישהו הזה.

״תסיים את האוכל, תיאודור,״ קיליאן מקניט את טדי, ״אנחנו לא רוצים שזויה תיאלץ להאכיל אותך בכפית.״

״אתה כל כך מצחיק,״ טדי לא מתרגש. כולנו רגילים לקשקושים של הבחור הצעיר בחבורה. ״אני רואה שג׳סי שחררה אותך מהרצועה שלה לערב אחד.״

ג׳סי, החברה של קיליאן, אוהבת להחזיק אותו קצר, מה שגורם להרבה מאוד חיכוכים בין שניהם. וזו סיבה מספר שבע מאות שבגללה אין לי חברה.

״ילדים,״ אני מניח ידיים על השולחן ודוחף את עצמי לעמידה, ״עם כל הכבוד לאהבה שאני רוחש אליכם, אתם יכולים להמשיך בלעדיי.״

״רק התחלנו!״ קיליאן מוחה, ואני מניד בראשי.

״לך הביתה, בחור. ג׳סי תשמח,״ אני מגניב אליו מבט, אבל הוא מגלגל את עיניו.

״ג׳סי תאכל לי את הראש. אני מעדיף לחזור הביתה שיכור ולהירדם בזמן שהיא מתלוננת על החיים האיומים במחיצתי.״

החיים של ג׳סי רחוקים מלהיות איומים, וכולנו יודעים את זה. היא תפסה לעצמה ילד פלא מיליונר, והיא לא עומדת לשחרר אותו. אני צופה היריון לא מתוכנן בעתיד הקרוב, וככל הנראה גם טבעת אירוסין מפלצתית, חתונה גרנדיוזית ובית חדש, גדול ומפואר. הבחור עומד ליפול.

״תיהנו מהמשך הערב,״ אני נפרד מהם ופונה אל דלפק הקבלה לאסוף את הז׳קט שלי. האביב מתארך השנה, ומזג האוויר עדיין קר בערבים, למרות כל החכמולוגים שמתעקשים ששינויי האקלים הם פיקציה של הממשל. אני אוסף את הז׳קט ויוצא לרחוב. מנהטן שוקקת חיים בשעה תשע בערב, אבל אני רגיל אליה. אני אוהב אותה ואת היכולת להיטמע בהמון. בסופו של דבר כולנו נמלים קטנות ועסוקות שמתרוצצות ממקום למקום, כולנו גרגירי חול שעלולים להתעופף מכל משב רוח. שום דבר לא בטוח וקבוע, שום דבר לא מובן מאליו. רגע אחד אנחנו פה וברגע הבא כבר לא, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על המצב לפני שהיקום ייקח שליטה עלינו. לפני שהגורל יתערב. לפני יריית האקדח.

מחשבות מעיקות מתנסות להתגנב למוחי, ואני עושה מאמץ לסלק אותן ומנסה להזכיר לעצמי שברק לא מכה פעמיים באותו המקום כמעט אף פעם. סטטיסטית, המשפחה שלנו כבר חטפה את המכה שלה, וזו הייתה מכה שכמעט הרסה אותנו, אבל שרדנו אותה. כל אחד בדרכו.

אני מתקרב לשפת הכביש ומושיט יד קדימה כדי לעצור מונית, כשקול נשי חלש נשמע מאחוריי.

״סלי... חה, אדוני, אולי יש לך כמה דו... לרים לתת?״

אני מסתובב אל הדמות הלבושה מכנסי ג׳ינס קצרצרים, טי־שירט לבנה שראתה ימים טובים יותר, ולרגליה סניקרס מלוכלכות, ובשנייה הבאה הדופק שלי מזנק. תיק גב קרוע תלוי על כתפה, השיער הבלונדיני שלה נראה כאילו לא נחפף כבר ימים, העיניים הירוקות שלה שקועות בחוריהן, והיד המושטת לעברי בתחנונים מציגה ציפורנים שבורות ולק מתקלף.

מה לעזאזל...

אני מכווץ את המצח בבלבול מוחלט.

״פייפר?״

פרק 2

פייפר

אני מכירה אותו. זאת אומרת, אני חושבת שאני מכירה אותו והוא יודע את השם שלי, אז אני כנראה לא טועה. זה מיילס. אחותי התאומה שלחה לי שתיים או שלוש תמונות שבהן הוא הופיע. היא יוצאת עם אחיו הצעיר, דסטין.

״פייפר?״ הוא שואל שוב, והיד שלי צונחת לצד גופי.

קר לי.

השיניים שלי נוקשות והוודקה ששתיתי לא עזרה לחמם אותי. היא רק גרמה לראש שלי להסתחרר ולבחילה איומה להסתובב בבטן הריקה שלי.

״פאק.״ הוא פושט את הז׳קט שלו, לוקח את תיק הגב הקטן שלי ותולה אותו על כתפו, עוטף אותי בז׳קט ומעיף מבט אל הכביש. ״בואי נכניס אותך למונית.״

מונית נשמעת כמו מקום חם להיות בו. אני מנסה להנהן אבל הראש שלי כבד. מיילס כורך יד אחת סביבי ומרים את היד השנייה אל המונית הצהובה שעוצרת ליד המדרכה.

״מה לעזאזל את עושה פה?״ הוא שואל, ואני לא יודעת אם הוא באמת מצפה לתשובה כשהוא מוביל אותי אל הרכב, פותח את הדלת ומחכה שאכנס ראשונה. אני מתיישבת במושב האחורי ומחליקה הצידה כדי לפנות לו מקום, והוא נכנס אחריי וממהר לסגור את הדלת.

״איפה את גרה?״ הוא מגניב אליי מבט כשאני משעינה את הראש על החלון והעיניים שלי נעצמות.

״איזה יום היום?״ אני מצליחה למלמל.

״שלישי,״ הקול שלו נמוך וסמכותי.

״נכון,״ אני נזכרת עכשיו, ״מרק עדשים.״

הפנים שלי מתחילות להפשיר. הז׳קט שלו נעים כל כך, חם ומדיף ריח של בושם יקר. אולי הוא ייתן לי לשמור אותו?

אני שומעת אותו אומר משהו לנהג, אבל אני עייפה כל כך והוודקה מערפלת את מחשבותיי. המונית מתחילה לנסוע.

מה לעזאזל את עושה פה?

זה סיפור ארוך. או שאולי זה דווקא סיפור קצר ולא ממש מקורי. אני מנחשת שכמוני יש עוד אלפי אנשים בניו־יורק שרדפו אחרי החלומות שלהם וגילו שהמרדף הוא מרוץ מכשולים בלתי נגמר.

דווקא היו לי תוכניות מסודרות והכול עבד כמו שרציתי עד שהחיים התערבו. הייתי צריכה להביא בחשבון שזה עלול לקרות, והייתי צריכה להכין תוכנית גיבוי, כמו אלף תוכניות הגיבוי שהכנתי כשניהלתי את העסק של אחותי, אבל פישלתי בגדול. יותר מפעם אחת. פישלתי עם בריאנה ועכשיו פישלתי עם עצמי. נראה שאני לא כזאת בחורה מוצלחת אחרי הכול.

את המנהלת שלי וסוחרת הסמים שלי והסרסורית שלי.

המילים של בריאנה מהדהדות בראשי שוב. אני אפילו לא מנסה לסלק אותן כי אני יודעת שזו מלחמה אבודה. הן צרובות בתוכי, והן חותכות אותי כבר שנה. אילו היא הייתה משקרת היה לי קל יותר, אבל היא אמרה את האמת, גם אם יש דברים שהיא לא יודעת ולעולם לא תדע. היא חושבת שהקרבתי אותה על מזבח ההצלחה והכסף, והיא התמודדה עם כל כך הרבה חרא, שהדבר האחרון שהייתה צריכה זה שאעמיס עליה גם את החרא שלי. היא במקום טוב עכשיו, בבית החדש של דסטין ושלה, לומדת במכללה וחיה את החיים שלה. היא מסתדרת בלעדיי, ואני שמחה בשבילה. מעולם לא תכננתי שהיא תיפגע. עשיתי טעויות, ונראה לי שעכשיו אני משלמת עליהן את המחיר.

אלוהים, אני מקווה שמיילס לא יתקשר לאחותי, או גרוע מכך, להורים שלי. במחשבה שנייה אני לא יודעת מה יהיה גרוע יותר. לאף אחד מהם אסור לדעת. אני אמות אם הם יגלו. אילו הייתי רוצה, הייתי יכולה להתקשר אליהם בעצמי, אבל לא עשיתי את זה, כי הדבר האחרון שאני יכולה להתמודד איתו הוא האכזבה שאראה על פניהם. אני יכולה לנחש לבד מה הם יגידו ואני לא רוצה לשמוע.

זה היה צפוי.

במשפחה שלנו יש ילדה אחת מוצלחת, ואת לא הילדה הזו.

מעולם לא הייתי הילדה ההיא. אני זו שחיה בצללים, מאחורי הקלעים, דואגת שהכול יעבוד, ששום דבר לא יקרוס, שהמכונה תמשיך לזוז. בכל מחיר. איבדתי את הצפון, איבדתי את אחותי ואיבדתי את עצמי. בגיל עשרים ושתיים אין לי כלום. רק סודות שצריך להסתיר.

כשהמונית עוצרת, מיילס משלם לנהג ופותח את הדלת. הוא יוצא לרחוב ומושיט לי יד ועוזר לי להיעמד, אבל אני לא מצליחה להישאר על הרגליים וקורסת על החזה שלו. הוא מכניס את הידיים שלו מתחתיי ומרים אותי בזרועותיו.

הגוף שלו חם ויש לו ריח טוב, כמו לז׳קט שלו. כמו בריזה של ים שמזכירה לי שפעם, בחיים אחרים, גרתי בקליפורניה וביליתי על החוף בשמש. פעם, בחיים אחרים, הייתי מאושרת ובטוחה לפחות חלק מהזמן. לא הייתי צריכה להסתכל מעבר לכתף שלי ולהיות במגננה.

הוא מתחיל לצעוד ואני שומעת דלת נפתחת.

מישהו לוחץ על כפתור המעלית.

אני משעינה את הראש על החזה של מיילס והמעלית מתחילה לטפס. אני רוצה לפקוח את העיניים אבל הן נלחמות בי ומתעקשות להישאר עצומות.

אני רוצה להגיד לו תודה, אבל המילים לא יוצאות.

אני רוצה לישון ולא להתעורר לעולם.