שנים אשר אין בהן חפץ?

פרולוג

היום חל יום הולדתי. אני בת שבעים שנה. ידידים הזהירו אותי מפני משבר אפשרי. ״תביני כשתגיעי לגיל,״ צחקו אותם חברים כשהתקשיתי לקבל ברצינות את האזהרה הזו. היום אני בת שבעים ואני לא מרגישה יותר זקנה משהייתי אתמול.

אני מביטה במראה שבחדרי, בוחנת בתשומת לב רבה יותר מהרגיל את הקמטים שמשני צידי עיניי ושפתיי. אף פעם לא הייתי יפהפייה, ואני בוודאי לא כזו היום. אבל גם לא הרבה יותר מכוערת...

אני פותחת לאיטי את דלת ארון הבגדים ומחפשת את הלבוש שמתאים לאירוע של היום. אני מתלבטת, שמלה של שבת? האם זה לא ייראה מגוחך? ואם בגדי חול, האם לא ייראו כזלזול מצידי?

חבל שליאת לא איתי. היא הייתה עוזרת לי להחליט. היא הייתה יודעת בדיוק מה מתאים לאירוע.

ילדיי ונכדיי החליטו שגיל שבעים הוא מיוחד, משום־מה, ומחייב ציון חגיגי, או כמו שרותם אמרה בחיוך המיוחד שלה: הגיל הזה הוא סיבה למסיבה.

אותי כמובן לא שאלו. הודיעו לי על מועד המסיבה והציגו אותה כעובדה מוגמרת.

סביר שהם ידעו גם בלי שהבעתי זאת, ולכן העדיפו שלא לשאול אותי.

לא מובן לי הצורך הזה של יקיריי לחוג את הגיל שלי. מה חוגגים? את העובדה שהצלחתי בינתיים להערים על מלאך המוות, בשונה מבעלי המנוח?

מתי, לו חי היום, היה בן שמונים ושתיים.

הפער בגילים שביני לבינו היה נושא לשיחה בכל שנות חיינו המשותפות. מן ההתחלה היו שפקפקו בהצלחת הזיווג ולא יכלו להבין מה מצא הגבר הבוגר, הקצין המצטיין, מושא הערצתן של רבות, בבחורה הצעירה שעוד לא טעמה חיים ולא נראית כמו מיס תבל.

אחרים דווקא לא יכלו להבין איך אני, נערה תמימה וחסרת ניסיון, התאהבה במי שיכול כמעט להיות אבא שלה.

וכך, למרות ההימורים והספקולציות, חיינו יחד מעל ארבעים שנים. עליות ומורדות היו גם היו, לא אכחד.

אך שרדנו אותם. התברר שהבסיס היה איתן. וכשמתי נפטר לפתע פתאום מדום לב, שבוע לפני יום הולדתו השבעים וחמישה, הייתי המומה.

צאצאינו ארגנו מסיבה גדולה למתי לקראת האירוע המתקרב. הם הזמינו חברים רבים שלו מימי הצבא ואחרים מהפרויקט שלו מהשנים האחרונות. הם אפילו שכרו אולם גדול בעיר, ואז מתי קלקל הכול.

הודעות אבל נשלחו למוזמנים, עם בעל האולם היה צריך להגיע לפשרה ובכך הסתיים העניין לעוגמת נפשם של המתכננים.

כששמעתי שהילדים מתכננים מסיבה ליום הולדת השבעים שלי, הבנתי שהם לא לוקחים יותר סיכונים.

אלא שאני צפיתי שאסיים כמו מתי, זמן קצר לפני האירוע. כיום, כשאני עדיין על פני האדמה, אני מעמידה פני אדישה, אך בהחלט נרגשת.

רועי לקח פיקוד על המסיבה. מתאים לו. מי שהיה קצין בצבא נשאר כנראה קצין גם באזרחות.

כשאני נזכרת במה שעברנו עם פציעתו של רועי...

ימים קשים עברו על כולנו, עד שהתבשרנו שהוא יחיה ויחלים.

במשפחתנו המצומצמת נהגו באותן השנים לציין שבזכות פציעתו של רועי חזרה משפחתנו לתפקד כמשפחה. כשאמרו זאת והביטו בי, נהגתי לחייך ולשתוק.

ביני לביני, אני שואלת את עצמי לא אחת מה היה קורה לולא נתקלתי בהודעתה של ג׳ודי בפייסבוק. הייתכן שהחודשים הספורים שבהם נעדרתי מהבית היו מתארכים עד עתה? הייתכן שאת חגיגת יום ההולדת השבעים שלי הייתי מציינת לא בירושלים אלא בגליל העליון במלון קטנטן מוקף עצים עבותים?

גם בגילי זה המופלג, כשהזיכרון אצלי הוא כבר לא משהו, ולמרות שעברו מאז אותם ימים מופלאים כבר עשר שנים, עדיין נותרו בי געגועים לאותם חודשים קסומים. במבט לאחור, הם נראים לי כחלום מתוק־כואב. כך, מדי פעם, ממרומי השבעים שלי, אני מרשה לעצמי לדמיין איך היו נראים חיי כעת אם הייתי מחליטה אז אחרת.

פרק 1

דינה הייתה מאוכזבת. בשנים האחרונות היא לא פסקה להרהר על החיים הנפלאים הצפויים לה ולבעלה אלחנן, כשיֵצא לגמלאות.

תוכניות היו לה. הרבה. נסיעות לאירופה, שיט בספינות פאר לארצות מרוחקות ועוד ועוד.

לא שהיא חלילה מתלוננת על החיים המשותפים שלה עם אלחנן זה ארבעים וחמש שנים. הוא משתדל להיענות לכל בקשותיה, גם המטורפות ביותר. היא יודעת שאהבתו אליה לא פחתה עם השנים. אולי אפילו גברה.

אבל היא קיוותה שאלחנן יהיה שלה ורק שלה. לא שהוא שם עין על מישהי אחרת, צעירה ויפה ממנה. לא. הוא נאמן לה לגמרי, בכך היא בטוחה. אלא שהוא נשוי לה ולעבודה שלו. ודינה לא הייתה בטוחה שהיא תופסת בליבו את המקום הראשון.

כשנפגשה לראשונה עם אלחנן היא הייתה צעירה, מלאת אנרגיה וביטחון עצמי. היא האמינה, גם בזכות אימה שעודדה אותה ותמכה בה, שאם רק תרצה הרי שכולם בעולם התיאטרון יכירו בכישרונה הגדול, והיא תהפוך לשחקנית צמרת.

אימה, שאהבה לשיר, חלמה בנעוריה בצרפת שהיא תהיה זמרת שנסונים. חלום שעליו נאלצה לוותר עם הצטרפותה לבעלה לעלייה לארץ. קשיי הקליטה בעיר נתניה, עול הפרנסה וגידול הילדים בשנותיה הראשונות במדינה החדשה והבלתי מוכרת, השכיחו ממנה את החלום. פה ושם נהגה אימה לשיר באירועים משפחתיים להנאת בני המשפחה שהתלהבו, מחאו כפיים ותמיד טענו ש"יש לה את זה".

אולם אימה כבר הייתה עייפה ואת החלום שלה שמחה להסב לבתה הצעירה דינה, שמאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה להשתתף בהצגות.

דינה זכתה להצלחה בתחום כילדה. בהצגות בית הספר תמיד קיבלה את התפקיד הראשי וצופיה ניבאו לה עתיד מזהיר כשחקנית.

ככל שבגרה דינה, היא הבינה בחושיה הבריאים שהעובדה שהיא יפה יכולה לסייע לה, לכן, השקיעה בהופעתה החיצונית ואימצה לעצמה סגנון דיבור והתנהגות כפי שראתה בסרטים המעטים שבהם צפתה.

לצבא לא התגייסה. כנערה מבית דתי, השיגה פטור משירות צבאי בקלות רבה.

אביה קיווה שעם סיום לימודי התיכון היא תתחיל לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא ניסה לשכנע אותה עוד כמה שנים קודם לכן שתפסיק ללמוד.

״אישה לא צריכה השכלה. אישה צריכה להתחתן עם בעל טוב וללדת ילדים,״ טען. ״הינה, תראי את אימא שלך. לא אימא טובה? והיא אפילו לא למדה בתיכון.״ הוויכוחים בבית היו קשים.

אימה צידדה בבתה על אף כעסו של אביה.

הדין ודברים הפכו לצעקות, גידופים והאשמות.

ואז, בוקר אחד, כשאביה יצא לעבודה, ניגשה דינה לאימה, חיבקה אותה ונפרדה ממנה.

היא עברה להתגורר בתל אביב, בדירת חדר וחצי עלובה למדי בדרום העיר, יחד עם עוד בחורה צעירה שאף היא חיפשה את מזלה בתל אביב, העיר הגדולה.

זו הייתה רבקה'לה, שהפכה לחברה הכי קרובה אליה.

בשעות הערב עבדה דינה לכלכלתה כמלצרית במסעדה סמוכה למקום מגוריה ובשעות היום הנותרות ניסתה לקדם את החלום שלה.

די מהר הרגישה שכדאי לה לשנות את שמה מסתם דינה לשם אקזוטי יותר, ואז הפכה לדיאנה. כך גם בדיבורה סיגלה לעצמה שילובן של מילים באנגלית ותנועות גוף שנראו לה סקסיות.

האורחים במסעדה אהבו אותה, ומשחזרו לסעוד בה, ביקשו פעמים רבות את שירותיה של המלצרית האמריקאית היפהפייה.

דיאנה הצליחה במאמצים רבים, גם כאלה שלא התגאתה בהם ביותר, להשתלב כשחקנית משנה בהצגות שונות, אך ניסיונותיה להתקדם לא צלחו.

ההזדמנות שלה ציפתה, זו שתפרוץ לה את הדרך, אף פעם לא הגיעה.

רבקה'לה חברתה הטובה תמכה בה ועודדה אותה, אבל גם היא ניסתה לשכנע את דיאנה שאין לה סיכויים רבים בתחום האכזרי הזה של המשחק. ״תביני דיאנה,״ אמרה לה פעם אחר פעם, ״יש מעט תיאטראות בארץ והמוני שחקנים, שרובם שחקנים מתוסכלים. לא חבל שגם את תסיימי כמותם?״

רבקה'לה עצמה פנתה לתחום אחר, לעולם האופנה. ״האופנה בתל אביב,״ הסבירה לה, ״זה תחום חדש שמתפתח. בואי תצטרפי אליי. אם תרצי, אוכל לדאוג לך לקבל תפקיד של דוגמנית.״ ואכן מדי פעם, כדי להשלים את הכנסתה, הופיעה דיאנה כדוגמנית באירועי יוקרה. היא זכתה למחיאות כפיים כשצעדה על המסלול, אלא שתמיד ידעה כי מחיאות הכפיים לא נועדו לה אלא ללבוש שהדגימה.

רבקה'לה נישאה לבעלים של עסקי האופנה במקום שבו עבדה, ודיאנה נשארה לבדה בדירתן הקטנטונת. עם זאת הקפידו שתי החברות לשמור על קשר לאורך השנים וידידותן נמשכה גם לאחר שדיאנה נישאה ועברה לגור בירושלים.

את רבקה'לה, השותפה שלה לדירה, מצאה דינה על דף נייר שהיה מודבק בלוח מודעות באחד מרחובות דרום העיר, שם חיפשה דינה הצעות לשכירות לאחר שעזבה את בית הוריה בנתניה.

רבקה'לה כבר איתרה דירה קטנה ודי עלובה וחיפשה מי שתחלוק איתה את שכר הדירה.

שתיהן גילו שיש להן הרבה מן המשותף, ולא רק ברצון להתקדם ולהתפתח בעולם הגדול. שתיהן היו בנות להורים קשי יום, שעלו לארץ בשנותיה הראשונות של הקמתה ועדיין מתמודדים עם קשיי שפה וחברה.

בכל פעם שיצאו דינה ורבקה'לה לרחוב הבחינה דינה שרבקה'לה נראית מביטה בעוברים ושבים כמחפשת דבר־מה.

״תסלחי לי,״ התנצלה דינה, ״אני טועה או שאת מחפשת משהו?״

רבקה'לה חייכה והשיבה לה שכן, שהחיפוש הזה אצלה הפך לעניין של קבע. ״מה את מחפשת?״ שאלה דינה.

״זה לא מה, זה מי, אני יודעת שאני לא אמצא ובכל זאת אני לא יכולה להפסיק.״

דינה חיכתה בדממה שתמשיך. היא הרגישה שיש פה סיפור מוזר.

״שמעת פעם על היעלמותם של ילדי תימן?״ שאלה רבקה'לה. דינה הנידה ראשה בשלילה, לא מבינה מה שייך עניין ילדי תימן להתנהגותה התמוהה של חברתה החדשה.

״כשעלינו לארץ בשנות החמישים מבולגריה, היינו חסרי כול, שמחים ששרדנו את אימי השואה. הכניסו אותנו למעברה, משפחה יחידה מהבלקן, ליד משפחות רבות מתימן. גרנו בצפיפות אבא, אימא, סבתא, אני, שהייתי כבת ארבע, ואחי התינוק.

אבא יצא מדי בוקר לעבוד בסלילת כבישים, ואימא הלכה לעבוד בניקיון בתים של משפחות עשירות של ותיקים. סבתא נשארה בבית לשמור עליי ועל אחי. היה לנו קר ומי גשמים חדרו לדירה הקטנה שלנו.

אני עדיין זוכרת איך שיחקתי עם הבובה שלי וחפפתי לה את הראש במי הגשמים שחדרו דרך החלונות הסגורים. אחי הקטן הצטנן והחל להשתעל. אימא לקחה אותו לרופא במרפאה, והוא אבחן דלקת ריאות ושלח אותו לבית חולים. לאימא, שרצתה להצטרף לתינוק שלה, אמר הרופא שעליה לשוב הביתה ולדאוג שלא אחלה גם אני. הרופא הבטיח שהתינוק יקבל טיפול טוב ויוחזר אליה כשיחלים. כשאבא שלי חזר בערב מהעבודה ושמע על כך, מיהר למרפאה ודרש לדעת היכן נמצא התינוק, אבל האחות לא ידעה להשיב לו.

"גם למוחרת בבוקר המשיך אבא לחפש את אחי הקטן. הוא נכנס ללא רשות לחדרו של הרופא ובעברית הדלה שהייתה שגורה בפיו דרש תשובה. הרופא, כך סיפר לנו אבא, אחז בכתפיו ואמר בקול עצוב, שהוא קיבל הודעה מבית החולים, שהתינוק שלנו מת.״ רבקה'לה נאנחה ואז המשיכה, "'לא יכול להיות,' צעק אבא והחל להשתולל. 'הוא רק קצת השתעל. לא מתים מזה.'"

שוטר שהוזעק למקום פינה את אבא. 'אני רוצה לראות אותו, חי או מת,' המשיך אבא לצעוק. השוטר שניסה לנחם אותו הסביר שכבר קברו אותו. כך זה בישראל. לא מחכים הרבה זמן.

"את מבינה,״ המשיכה רבקה'לה, ״מאותו יום לא שמענו יותר על אחי. לא קיבלנו שום מידע על מקום הקבורה שלו. כך, נשארנו אבא, אימא, אני וסבתא מבולבלים, לא מאמינים שהוא מת, דואגים לשלומו, כואבים ובעלי רגשות אשם, שאף פעם לא השתחררנו מהם."

״סיפור נורא,״ מלמלה דינה. ״איך ייתכן שאף פעם לא שמעתי על זה?״

״הממסד השתיק את העניין. אחי שנעלם לא היה היחיד. במעברה שלנו היו הרבה עולים שהגיעו מתימן עם ילדים קטנים, ובאותו חורף קשה רבים מהילדים חלו וגורלם היה זהה לזה של אחי."

״ואת רוצה לומר לי שאת מחפשת ככה ברחובות את אחיך?״ שאלה דינה.

״לפני מותו, אבא ביקש ממני שאף פעם לא אפסיק לחפש את אחי הקטן. הוא היה בטוח שאחי עדיין חי ושמישהו אימץ אותו, ואני הבטחתי,״ לחשה רבקה'לה.

דינה חיבקה את חברתה.

*המשך הפרק בספר המלא*