לפני הרעם

פרולוג

נרגעתי.

המכה בראשי כבר לא כאבה כל כך.

הרגשתי מין חמימות רטובה על הלחי שלי. הרגשתי חום גם על גב היד שלי. זה היה סוג אחר של חום, לוחץ ולא יציב. ניסיתי להיאחז בהרגשה, כי ידעתי שהחום הזה הוא משהו חשוב, משהו שאני רוצה להיאחז בו. ניסיתי לזוז, אבל הייתי אבודה בחשיכה אין־סופית. לא יכולתי לראות או לדמיין את עצמי. הייתי כלואה בתוך חוסר היכולת שלי לזוז, והתחושה החלה להתפוגג. עם הכאב, שכבר לא הייתי בטוחה מאיפה נבע, החלה להתפוגג תחושת החום, ונשארתי באפילה.

לרגע ריחפתי באוויר בקלילות ואז נפלתי על מיטה.

הייתי בתוך חדר, חדר שכל מה שאהבתי נמצא בו: שולחן כתיבה גדול ועליו כל מיני חפצים שלא הצלחתי להתמקד בהם, ארון מלא בבגדים ובתיקים, תמונות פה ושם על הקיר ולוח שעם שעליו היו נעוצים כמה דפים, שביניהם רשימת שמות.

קמתי ממקומי על המיטה והתקרבתי ללוח כדי לבחון את השמות מקרוב, אבל ברגע שהגעתי אליו הדף נעלם, ואיתו לוח השעם. הזעפתי את פניי בכעס כלפי הריק. גם התמונות החלו להיעלם מעצמן, ואחריהן כל שאר החפצים בחדר.

מה קורה פה? חשבתי בעצבנות. מצאתי את עצמי עומדת בחדר ריק לגמרי. הבטתי מצד לצד ואיתרתי דלת שהופיעה כמו משום מקום. מאחורי הדלת בקע קול. ניצוץ של זיהוי הבזיק בי ואז כבה מייד, כאילו שמעתי כמה תווים ראשונים של שיר מוכר, ובתו אחד בודד נשבר הרצף והשיר הפך לאחר. הלכתי לכיוון הדלת, כי רציתי לשמוע מה הקול אמר, אבל הוא לא היה ברור.

צעדתי עוד כמה צעדים לכיוון הדלת ופתחתי אותה. בלי שום אזהרה נפלתי לתוך תהום חשוכה. הידיים שלי התנופפו באוויר הריק ואני שתקתי בשלווה, מסתכלת סביבי. מתחתיי הצלחתי לראות אור בודד, כמו בקצה מנהרה חשוכה.

אולי אני הולכת למות? נתקפתי חרדה לאור המחשבה. זה לא היה הזמן שלי. משום מה, הייתי בטוחה בכך.

לא, אמרתי לעצמי; אם אני מתקדמת לכיוון האור, זו החשיכה שממנה אני רוצה לברוח.

פרק 1

פקחתי את עיניי.

בהתחלה היה רק אור לבן, ואז הגיעו הצבעים: ירוק, צהוב ותכלת. הסתכלתי על השמיים, שהציצו מבעד לאלפי עלים ירוקים שהיו על ענפי העצים מעליי. קרן שמש אחת פגעה בדיוק באחת העיניים שלי. היה לי חם.

הזזתי את ראשי בעצבנות וגיליתי כמה דברים חדשים: שכבתי על מה שהרגיש כמו אדמה מלאה אבנים קטנות, צד הראש שלי שרף ותקפו אותו פעימות שלא הרפו; הגרון שלי היה יבש כמו אחד מענפי העצים שעליהם הסתכלתי. בלעתי רוק בקושי מסוים ועצמתי את עיניי בחוזקה בתגובה לכאב. היד השמאלית שלי הייתה מיוזעת והיה עליה מעין לחץ.

מישהו ייבב לידי.

"ל... ליאם". זה היה קול של בחורה. הסתכלתי לימיני בלי להזיז את הראש. מישהי בלונדינית כיסתה את פניה בידיה ובכתה לתוכן. היא רעדה בצורה שיכולה הייתה להתפרש רק כשוק. היא נראתה קטנה, איכשהו. כאילו ביקשה להיעלם. "מה נגיד לאבּיגיל?"

האישונים שלי רצו ימינה בחיפוש אחר מי שהיא דיברה אליו. מצידי השני היה בחור עם שיער חום וז'קט בצבע כחול כהה. הוא ישב כפוף ומקופל בתוך עצמו, במעין תנוחה עוברית, כאילו ממש כאבה לו הבטן. אחת הידיים שלו התחפרה באדמה לידו בחוסר אונים, והשנייה היא זו שלחצה את היד שלי.

"אוי, ליזי..." שמעתי את הבחורה אומרת. העברתי אליה את המבט במהירות. כשהעיניים שלנו נפגשו היא ממש נפלה לאחור וצעקה בהפתעה. היו לה עיניים כחולות מאוד ועור בהיר מאוד. שיערה הבלונדיני גלש על גבה ופוני כיסה את מצחה. היא הייתה יפה. תחושת חום התפשטה בבטן שלי. "ליז!" היא צעקה.

היא זחלה חזרה אליי. היא דחפה את היד שלה מאחורי הראש שלי והרימה אותו מעט. פלטתי קול כאב בלתי רצוני ועצמתי את עיניי בחוזקה. הבחור לחץ את היד שלי עוד יותר ומזווית העין ראיתי שקם מהצורה שבה ישב. גם הוא השמיע קול הפתעה.

"חכי רק רגע", הוא אמר. במבט מקרוב יכולתי לראות שהעיניים שלו אפורות. הבטן שלי התהפכה, כאילו הכרתי אותו. תחושת חום, כמו עם הבחורה. העיניים שלי התבייתו על האף שלו – ישר ועגול בקצה. למה זה שינה לי?

התחושה החמימה הזאת... דמתה לאיזשהו סוג של תחושת ביטחון. הייתי בטוחה ליד שניהם, אבל לא הכרתי אותם בכלל.

או שכן הכרתי אותם? לא זכרתי.

ניסיתי לקשר את הפרצוף של הבחורה לאיזשהו זיכרון, אבל לא הצלחתי. ניסיתי להיזכר אם אני מכירה את ליאם, אבל לא הצלחתי. ניסיתי להיזכר מה השם שלי, אבל לא הצלחתי.

הוא קירב את היד למצח שלי. סטרתי ליד שלו והסתכלתי עליו במבט מאשים. הוא הסתכל עליי בתדהמה; הגבות שלו התכווצו מעט בכעס מהול בבלבול.

"מה יש לך?" ליאם שאל בעצבנות.

"מה יש לך? מי אתה בכלל?" הטחתי בו בעצבנות גוברת. הופתעתי שהצלחתי לדבר.

"רגע, מה?" הוא שאל. ביני לבין עצמי החלטתי ששווה לנסות להתרומם. הרמתי את עצמי מהרצפה והצלחתי להתיישב. הראש שלי החל להסתחרר מעט, אבל נרגע אחרי כמה שניות ללא תזוזה. הסתכלתי לאחור וראיתי את הבחורה בוהה בי בהלם. נגעתי באחורי ראשי. נגעתי בנוזל חמים, וכשהסתכלתי על היד שלי נחרדתי לגלות כמה דם היה עליה. מיששתי את אחורי ראשי בחיפוש אחר המקור. ממש באמצע הראש הרגשתי חתך בגודל שלא יכולתי לאמוד, רחב בצורה שהלחיצה אותי.

"אני פצועה". השפה שלי החלה לרעוד, הפאניקה גברה בתוכי. ליאם ניסה לתפוס ביד שלי שוב, אבל אני הזזתי אותה בהתנגדות.

"ליאם, אולי יש לה זעזוע מוח", הבחורה אמרה. היא הסתכלה עליי מבועתת, כל שריר בגוף שלה נראה מתוח.

"רגע!" ליאם קפץ ממקומו והתיישב על ברכיו מולי. הוא תקע בי מבט שואל. "את לא יודעת מי אני?"

נעצתי בו מבט כועס. זה באמת מה שחשוב עכשיו? "לא. אני רק יודעת שקוראים לך ליאם, וזה כי היא אמרה את זה", הצבעתי על הבחורה.

חזרתי למשש את הראש שלי בהיסח הדעת. היה עוד דם, שכנראה המשיך לזרום מהחתך הגדול. התחלתי לחוש בחילה רק מלדמיין איך זה נראה וכמה זה עמוק. לחצתי את הצד האחורי של ראשי וחיפשתי בעיניי משהו לכרוך סביב הפצע כדי לעצור את זרימת הדם.

"את לא זוכרת אותנו?" הוא חזר ושאל. התחלתי להתעצבן. לחצתי את אחורי ראשי חזק יותר. התחלתי להרגיש שהמצב מתדרדר. כאב הראש שלי חזר, התחלתי להזיע והדופק שלי עלה. הסתכלתי על הרצפה מאחוריי וראיתי שגם עליה השארתי כמות נכבדת מהנוזל האדום. נשמתי עמוק וניסיתי לא להתפרץ. לא ידעתי איפה אני, ועדיף היה ששני אלה יובילו אותי החוצה מאיפה שזה לא יהיה לבית החולים הקרוב. מעבר לזה, הם כנראה הכירו אותי, ומשום מה אני לא זכרתי אותם, שלא לדבר על השם שלי.

"עניתי לך – לא", סיננתי מבין שיניי. הפעם נראה שהמסר עבר, ושניהם החליפו מבטים רבי־משמעות.

נראה שליאם ניסה לסדר את המחשבות שלו. לבסוף הוא הרים את מבטו אליי. "מה את כן זוכרת?" הוא שאל.

"הממם..." הרהרתי. המחשבה שלי החלה להתערפל והראייה החלה להיטשטש. שום דבר לא עלה בראשי. לא הצלחתי להיזכר בת כמה אני, מהו שם המשפחה שלי...

"מהי בירת צרפת?" הבחורה נידבה שאלה.

"פריז", עניתי, שמחה בעצמי שזכרתי משהו. נראה שלשניהם הוקל.

ליאם כנראה קלט שאיבדתי הרבה דם. הוא קם ממקומו, פשט את הז'קט שהיה עליו ומיקם אותו מאחורי ראשי. לחצתי את הבד על הפצע והוא תמך ביד שלי ולחץ עליה. הוא עזר לי לקום בזהירות ותפס את המותן שלי כדי לעזור לי להישען על הכתף שלו. תחילה לא הצלחתי ליישר את הרגליים וקרסתי מטה. הבחורה קפצה לעזרתי ושניהם תמכו בי, עד שהצלחתי להשתמש ברגליים כמו שצריך. הצלחתי ללכת כמה צעדים בעזרתו של ליאם והבטתי סביבי.

היינו בסביבת עצים. לא ראיתי את הסוף שלהם, לא ראיתי שביל שיוביל אותנו החוצה מהסבך הזה, אבל ליאם והבחורה צעדו בכיוון מסוים, ונראה שידעו לאן ללכת. התמסרתי לצעדים שלהם ונתתי להם לקחת אותי. בכל מקרה, לא יכולתי להתנגד.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.

"בית חולים", ליאם התנשף לידי. "זאת רבֶּקה, אגב". הוא סימן בראשו לעבר הבחורה. רבּקה לא הסתכלה עליי. היא הביטה אל האדמה והיד שלה התהדקה סביב המותן שלי. תהיתי איך שני אלה מכירים אותי.

ליאם אמר שהוא הגיע עם מכונית, ושהיא נמצאת בקרבת מקום. הראייה שלי המשיכה להיטשטש והפסקתי לעקוב אחרי הדרך שבה הלכנו. התמסרתי לחלוטין לכיוון של ליאם ורבּקה וסמכתי עליהם שיביאו אותי למקום מבטחים. אחרי כמה מעידות ליאם הציע לשאת אותי לכיוון המכונית. סירבתי בתוקף. היה בי קונפליקט מוזר: מצד אחד, הרגשתי בטוחה לידם, מצד שני – לא ידעתי מי הם. באחד הצעדים נחבטה הרגל שלי באבן גדולה ונפלתי על ברכיי. בלמתי את הנפילה עם הידיים שלי והז'קט נפל מאחורי ראשי. אחרי זה ליאם כבר לא שאל – הוא הרים אותי בשתי ידיו ונשא אותי. מהרגע שעשה את זה הוא הגביר את קצב צעדיו. שמתי לב שכבר לא היינו בין עצים; הנוף נפתח וראיתי דשא מסודר, שבילי הליכה ואפילו כמה אנשים, שהעיפו בנו מבט סקרני ומודאג.

הצעדים של ליאם הפכו מגושמים, בגלל המשקל שלי. ככל שהתקדמנו יכולתי לשמוע את פעימות הלב שלו מאיצות. אחרי כמה דקות של הליכה בפארק הגענו למגרש חניה. בינתיים הספקתי ללמוד שליאם היה ליאם הניגן, רבּקה הייתה רבּקה דייוויס, ואני הייתי אליזבת' ריי. היינו בבוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית, והזמן היה תחילת מאי.

המכונית של ליאם הייתה לבנה ופשוטה. שמחתי לשבת בה ולקבל קצת מנוחה. ההליכה הקצרה עייפה אותי יותר משציפיתי. רציתי להתפרש על המושב האחורי ולישון קצת, אבל רבּקה נדחפה אליו יחד איתי והתיישבה צמוד אליי.

"אל תישני", היא אמרה לי. "יכול להיות שחטפת זעזוע מוח. גם איבדת הרבה דם. חכי שנגיע לבית החולים".

כשליאם התחיל לנסוע תקפה אותי בחילה. הרגשתי חלשה והתחלתי לפחד שלא אצליח להחזיק מעמד. הזדקפתי במקומי כמה שיכולתי וניסיתי לא לעצום את עיניי. "אז... מה עם ימי הולדת?" שאלתי.

"מה איתם?" רבּקה שאלה. ליאם החזיק את ההגה מלפנים, כאילו היה נהג מרוצים. המפרקים שלו הלבינו מהאחיזה החזקה שלו והוא היה מתוח כולו. בכל זאת, הוא השתדל לנסוע בצורה רגועה כמה שיותר, כדי לא לטלטל את המכונית.

"מתי הם?" שאלתי.

רבּקה חשבה לרגע. "אני אהיה בת 22 בספטמבר, את תהיי בת 17 באוגוסט וליאם יהיה בן 18 בדצמבר".

"וממתי אנחנו מכירים?" שאלתי. שניהם כנראה היו חברים טובים שלי. רציתי שיספרו לי עוד דברים על עצמם, ועל עצמי.

"אתם מכירים מאז הגן. אני... המשפחות שלנו חברות, אז אנחנו חברות".

בלי ששמתי לב, הגענו לבית החולים. ההליכה לאחד החדרים בתוך הבניין הייתה מטושטשת, ולא קלטתי הרבה ממנה. אחזתי ביד של ליאם ונתתי לו להוביל אותי לאן שלא יהיה. הוא אמר כמה מילים לאיזה פקיד קבלה, והדבר הבא שידעתי היה שישבתי על מיטה באחד החדרים. כמה דקות אחר־כך נכנס איש בחלוק לבן. הוא היה גבוה ומקריח, ונראה כאילו הוא זקוק לשינה של כמה שעות. ליאם קפץ ממקומו מייד ונעמד מול הרופא.

"ליאם?" הוא שאל בבלבול. "לא ציפיתי לראות אותך כאן –"

"הו, וואו, אני שמח שזה אתה!" ליאם קטע אותו. כל השרירים המתוחים שלו נרגעו והכתפיים שלו סוף סוף נחו קצת. "ליז קיבלה מכה בראש, היא איבדה הרבה דם", הוא אמר לדוקטור. הוא הוריד את קולו לכדי לחישה, "ונראה שגם את הזיכרון".

שניהם עברו להביט בי באחת. "את הזיכרון? את כולו?" שאל הרופא בהפתעה. ליאם הניד את ראשו לשלילה והסביר את המצב שלי.

"נשמע כמו אמנזיה", הוא התקרב אליי. "איך את מרגישה?" שאל.

"בסדר", עניתי, "חוץ מהחור שיש לי בראש".

"אני דוקטור דייב ראסל, ליז", הוא אמר. "אנחנו מכירים כבר שנים. אם אחד מכם מגיע לבית החולים, אני זה שמטפל בכם", הוא חייך חיוך נעים.

"אני מגיעה הרבה לבית החולים?" נחרדתי. "מי אלה 'אנחנו'?" שאלתי.

החיוך של דוקטור ראסל הפך מאולץ מעט והוא שתק לכמה שניות, כאילו ניסה לחשוב על תשובה טובה. מאחוריו הציץ עליו ליאם במבט לחוץ. הוא פתח את פיו להגיב במקום ראסל, אבל הדוקטור התחיל לדבר. "פשוט... בשנה האחרונה ביקרת פה כמה פעמים... כמה פציעות שדרשו תפרים. וההורים שלך מכירים אותי, אז העדיפו שאני אטפל בך. אחר־כך באו גם ליאם וגיא עם כמה פציעות, וליאם מתנדב פה מדי פעם. לא משהו לא שגרתי... פשוט כי כולנו מכירים", ראסל חייך שוב.

"בואי נסתכל על הראש שלך", אמר אחרי שתיקה קצרה. הוא נטל את הז'קט של ליאם מעל הפצע בראשי. במרכז התחבושת המאולתרת היה כתם דם גדול וכהה. ראסל נגע בראשי בעדינות ובחן אותו מאחור.

"הפצע נקי... לא נראה שיש משהו בפנים... אין זיהום..." הוא מלמל לעצמו. "תפרים", פסק לבסוף. הוא הסתובב ופנה לאחת הארוניות שהיו מאחוריו, והוציא משם חוט ומחט ועוד בקבוק קטן. לאחר מכן יצא לרגע מהחדר וחזר עם אחות.

הוא חזר אליי. "תסתכלי לכאן, בסדר?" הוא הרים את אחת האצבעות שלו ואני התמקדתי בה. בידו השנייה הרים את הפנס, שלקח מאחת הארוניות, והאיר לתוך העין שלי. מצמצתי והשבתי לו מבט. "אין לך זעזוע מוח... אפשר להרדים אותך. בסדר? נרדים אותך ונתפור את הפצע. תוכלי לנוח קצת, אולי זה יעזור גם לאמנזיה". ראסל נראה כבן חמישים. היו לו כמה קמטים עמוקים בפנים והשיער שנשאר לו האפיר. היו לו פנים חביבות שדרשו שיחבבו אותן.

"אוקיי", אמרתי בשקט. לא יכולתי שלא להיות פסימית בנוגע לזיכרון שלי. רציתי אותו בחזרה, אבל הייתה לי הרגשה כאילו שינה לא תעשה את הטריק.

ראסל הניד בראשו לעבר האחות וזו מיהרה להכניס את חומר ההרדמה לשקית אינפוזיה שהביאה, ואז הגיעה למצוא אצלי וריד. הסטתי את המבט שלי כשדקרה אותי. כמעט שמחתי לגלות משהו שזכרתי שלא חיבבתי במיוחד – מחטים.

כשהאחות הסתובבה ויצאה מהחדר תפס ליאם את מקומה לידי. ראסל הכין בינתיים את החוט והמחט, ואני הסתכלתי עליו בחרדה. "תיכף יהיה בסדר", ליאם חייך אליי. רבּקה איחלה לי לילה טוב בחצי חיוך ושניות ספורות אחר־כך יצאה מהחדר. ליאם, מצידו, גרר כיסא ליד המיטה שלי וניסה לנחם אותי על־ידי בהייה ממושכת בי וגרימת אי־נוחות. החלטתי לשים לזה סוף.

"אמרת להורים שלי שאני כאן?" שאלתי. "יש לי אחים?" שאלתי ברגע שהשאלה עלתה במוחי.

"הממם... לא ולא", ליאם אמר, מקמט את מצחו. "אני אתקשר אליהם כשתירדמי", הוא הבטיח.

"איפה הם?" שאלתי.

"באוסטרליה".

"הא", זאת לא תשובה שציפיתי לה. "מה הם עושים שם? מטיילים?" שאלתי. התחלתי להרגיש מנומנמת.

"הם עובדים שם, ביולוגים", ליאם ענה. הוא הסתכל עליי במין רחמים.

"אז למה אני פה?" שאלתי.

"הם נסעו לאוסטרליה לפני... שנה? כן, שנה, לתקופה של שנתיים, כדי לעבוד שם. הם מנהלים איזה מחקר על האבולוציה, לא ממש שאלתי. בכל מקרה, בדיוק התחלת תיכון, וכל החברים שלך כאן, ואני כאן, ולא הכרת אף אחד באוסטרליה, ורצית להישאר". שמתי לב שהוא ליטף את גב היד שלי באגודל שלו.

"מה עושה אותך כל כך חשוב?" חייכתי אליו.

"מה זאת אומרת!" הוא הזדעזע, "אנחנו החברים הכי טובים!"

"באמת?" אמרתי בספק, "ממתי? איך הכרנו?" שאלתי.

"אני לא בטוח. זה היה כשהיינו בגן, ושפכתי עלייך חול, ובאיזשהו שלב רדפת אחריי עם מגרפת צעצוע וניסית להרביץ לי. זה כל מה שאני זוכר", הוא אמר.

העפעפיים שלי נהיו כבדים. ידעתי שאירדם בעוד כמה שניות. "ספר לי עוד", ביקשתי.

"אל תדאגי, אני לא אשאיר אותך משועממת", הוא חייך חיוך זחוח.

הרגשתי קצת כאילו כיבו אותי. בזה אחר זה יכולתי להרגיש את השרירים שלי מתרפים. ליאם לחץ את כף היד שלי ממש כשעצמתי את עיניי.

שמעתי דלת נפתחת וצעדים. "היא נרדמה?" רבּקה שאלה.

"נראה לי שכן", ליאם ענה.

"למה אתה לא מספר לה?" היא שאלה.

"אני רוצה לראות אם היא תיזכר לבד".

הייתה שתיקה קצרה. "בוא החוצה, אנחנו צריכים לדבר", רבּקה אמרה.

נרדמתי לגמרי עוד לפני שהדלת נטרקה אחריהם.