בין אפס לאחת

פרולוג

הבוקר היה חשוך. השמש סירבה להתעורר, ואפילו הציפורים לא צייצו. המחשבה על תחילתו של יום חדש הייתה בלתי אפשרית. היה זה "היום שאחרי", השקט שאחרי הסערה הגדולה שהתחוללה ועברה כהוריקן עליי ועל משפחתי. בתוך כל התוהו, תמיד חיכיתי לרגע הקט של השקט, לדממה, וכשזו הגיעה לא הצלחתי לעכל את מה שקרה.

הוא איננו, נותרתי לבד.

לא עוד צינורות, מכונות הנשמה, בדיקות ומשמרות לילה בבית החולים, רק שקט. שקט חד וצורם שלא נתן לי מנוחה.

אחרי שליוויתי את אבי יותר משנתיים במאבקו העיקש במחלת הסרטן, שהתפרצה בגופו באמצע החיים, לא זכרתי דבר משגרת חיי הקודמים. ידעתי רק בתי חולים וניתוחים. זכרתי כניסה ויציאה ממרכזים רפואיים, מאשפוזים כפויים, מפרכוסים פתאומיים, מנסיעות ליליות באמבולנסים ששעטו ושרקו. לא זכרתי דבר שקשור לגילי הצעיר, עשרים וארבע, גיל שבו היו החיים אמורים להתחיל עבורי. זכרתי שהייתי פעם צעירה, מפונקת וחסרת דאגות, אבל לא זכרתי איך לחזור ולחיות כך.

כל חבריי למדו באוניברסיטה, נזרקו מדי ערב בפאבים ובבתי קפה ותרו את העולם בחופשות הסמסטר, ורק אני ישבתי על אדן החלון בבית החולים רמב"ם בחיפה ודמיינתי שכל זה לא באמת קורה לי, שהכול חלום בלהות ושבעוד רגע אתעורר ממנו.

למדתי באוניברסיטה לתואר ראשון במשפטים, חלומי מאז ומתמיד. הייתי בשנה השלישית ללימודיי, בלב ליבו של החלום, נהניתי מחיים סטודנטיאליים ומיציתי את הלימודים עד תום. כאשר צלצל הטלפון הנייד שלי ואימי בישרה לי שאבי התאשפז בבית החולים, לא חשבתי לרגע שמדובר במחלה קשה. אולי קצת לחץ בעבודה, אולי סחרחורת, אולי איזה וירוס. סיימתי את השיעור האחרון לאותו יום, ועליתי על אוטובוס מהאוניברסיטה לבית החולים. בדרך עלה חשש קל בליבי, אבל דבר מהעתיד לבוא ולהתפרץ לא היה שם, שום סימני אזהרה. אשפוז קטן ואחר כך אוכל לחזור לעיסוקיי, כך חשבתי.

בבית החולים לחשה לי אימי בפנים חמורות סבר:

"אני חושבת שאבא שלך עבר אירוע מוחי. הוא לא מדבר לעניין".

נכנסתי לחדר וראיתי את אבי הגדול והחסון במיטה. הבעת חוסר האונים והדאגה שעל פניו סימנה לי שמשהו אינו כשורה, אך הוא דיבר איתי כתמול שלשום.

"הוא מדבר לעניין לגמרי", פסקתי.

שלוש שעות חלפו עד שבישרו לנו הרופאים שבמוחו של אבי גידול סרטני ממאיר ושסיכוייו לשרוד הם אפסיים. שלוש שעות חלפו עד שהעולם שלנו התהפך, ומחיי משפחה שמחים התנפצו חיינו לרסיסים קטנים, שאי־אפשר לאסוף ולחברם חזרה.

שנתיים חלפו, ובמהלכן לא ויתרנו. לחמנו על הסיכוי הקלוש שאולי ננצח את המחלה הארורה, ויתרנו על העבודות שלנו ועל חיי החברה, ויתרנו על עצמנו. והוא, הלוחם הראשי, הביט בנו, בבני משפחתו, בהשתוממות. הוא התפעל מהנחישות שלנו, מהאופן שבו נלחמנו עבורו, מכך שלא ויתרנו עליו, אבל בתוך תוכו ידע שזהו הסוף, שלמרות מלחמתנו הוא לא יספיק לראות אותנו מתבגרים, לא יספיק לבצע עימנו את כל התוכניות שחלם עליהן.

הוא ידע שפשוט לא יספיק.

ברגעי הערות שלו הייתה בעיניו מעין השלמה כואבת עם הסוף הזה. הוא לא רצה לשבור את רוחנו, אבל בתוכו ידע שהמלחמה אבודה. הוא הרגיש שגופו החסון עזב אותו, לא נענה לו יותר, חש את מוחו החריף והחד הולך ונשחק ותנועותיו נהיו איטיות. הוא החזיק את חייו בכוח כדי לא להיסחף ולהיעלם, רק כדי לא לאכזב אותנו, אבל ידיו רצו לשחרר.

ההלוויה הייתה מכובדת ויפה. היא הייתה אמורה לסכם את הקרב הקשה שהיה מאחורינו, את הלחימה העיקשת, אבל אנו הלוחמים היינו מותשים כל כך, שלמרות נוכחותנו הפיזית לא ממש השתתפנו בה. לא הספקנו לעכל את מה שעבר עלינו, ולא עיכלנו חודשים רבים לאחר מכן. השבעה עברה ככורח, העיקה, הקשתה ולא אפשרה לגוף ולנפש מנוחה. היא הייתה כמלחמה נוספת, כזמן פציעות, והתגייסנו שוב בשארית כוחותינו, כלוחמים ותיקים, כי זה מה שידענו לעשות – להילחם, להיאבק. עברנו גם את השבעה ככל מבצע צבאי בשנה שחלפה.

ואז הגיע השקט, קו אחד ישר וצורם.

סיימתי את לימודי המשפטים תוך כדי לחימה, אפילו עברתי בזמן התופת התמחות ואת מבחני הלשכה. החזקתי ביד רועדת את תעודת עורכת הדין שחלמנו עליה ביחד, הוא ואני. לבד עם התעודה, לא ידעתי מה ברצוני לעשות.

השקט לא אִפשר לי לחשוב. אותו שקט שחיכיתי לו כל כך העיק עליי, חנק אותי. רק רציתי לצעוק ולחתוך את הדממה. רציתי ללכת לבית החולים, לשכב על הספה המתקפלת בלילות. לא רציתי את השקט שאפף אותי. החיים שלי כבר לא דמו לחיים שהיו לי לפני כן. חבריי התקדמו, מצאו עבודות מוצלחות, חלקם נסעו לחו"ל לנוח אחרי קבלת התואר, ורק לי לא היה לְמה לחזור. החיים שהיו לי לפני המחלה לא חיכו לי, הם התקדמו ואני נשארתי מאחור.

כלוחמת ממושמעת, ואף שלא הצלחתי לאתר את הדופק או להרגיש את החיים הזורמים בעורקיי, הסטתי את השמיכה, הדלקתי את האור בדירת החדר וחצי הקטנה שלי שבשכונת נווה שאנן בחיפה, והכנתי לעצמי קפה. החלטתי לא לוותר על עצמי, החלטתי לנסות ולגייס את הכוחות האחרונים שלי כדי לשקם את חיי. כבר לא רציתי להיות עורכת דין, לא היו בי כוח נפשי ותשוקה לעסוק בזה. בשלב הראשון רציתי רק מקום שאפשר לקום עבורו בבוקר, להתלבש ולצאת מן השמיכה, לצאת מהשקט שהקיף אותי.

הדלקתי את המחשב ושלחתי קורות חיים לחברות שחיפשו מזכירות ועוזרות אישיות, לא למשרות של עריכת דין. כעבור יומיים הגיעה שיחת טלפון מחברת "מטרקום".

“שלום, אני מדברת עם גילת? זה בקשר לעבודה. אם את מעוניינת עדיין, את מוזמנת לריאיון מחר בשעה שלוש, במשרדי החברה".

כיוון שזאת הייתה הפנייה הראשונה והיחידה שהגיעה אליי, לא הייתה לי ברירה אלא להיענות לה.

לא סיפרתי לאף אחד על ריאיון העבודה לתפקיד עוזרת של מנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק, כדי לא להעציב את אימא. לא רציתי לפתוח איתה את הוויכוח שחזר על עצמו:

"אבא היה רוצה שתהיי עורכת דין, צריך להמשיך את דרכו".

לבשתי חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים מחויטים, ונעלתי נעלי עקב נמוכות שחורות. נראיתי כעורכת דין. מה זה משנה? עורכת דין, מזכירה, שוטפת כלים – הכול נראה לי טפל, לא מעניין, שולי.

פרק 1

הגעתי למתחם שבו נמצאת חברת "מטרקום", ביציאה הדרומית מחיפה, שם ממוקמות כל חברות ההייטק הנחשבות באזור. צעדתי בשיעמום אל עבר בניין המשרדים בן חמש הקומות, ששלט החברה התנוסס עליו בצבע כתום וירוק זרחני. בכניסה הסתכלה עליי מזכירה עם תג כחול, בהנהון שנועד לדובר בצד השני של הקו.

"אני לריאיון אצל אפרת", אמרתי בשקט ובטון מתנצל.

"עוד רגע בבקשה".

לאחר בדיקה קלה במחשב קיבלתי תג זמני והנחיות מדויקות איך להגיע למשרדה של אפרת שבקומה השנייה. בדרך למעלית חלפתי על פני חדר אוכל עמוס במכונות שתייה ובהמוני אנשים שדיברו בשפת אלגוריתמים, שפה שלא הבנתי ממנה דבר. לא הצלחתי לראות את עצמי משתלבת במקום ההוא, אך למרות זאת עליתי לקומה השנייה.

לאחר שביקשתי בהיסוס מכמה אנשים הנחיות, מצאתי את אפרת בין כל מחיצות הקרטון. מקום ישיבתה היה רחב יותר מהאחרים, כך ששני אנשים היו יכולים לשבת שם יחדיו. היו בו אביזרים אישיים רבים שהעידו על כך שהייתה בעלת מעמד בחברה.

בעודה מדברת בטלפון סימנה לי אפרת לשבת על כיסא מאולתר שדחפה לתוך תא הקרטון שלה, והוא מילא את כל החלל. כאשר סיימה את השיחה הסתובבה בכיסאה ופנתה אליי בלי להזיז שריר בפניה.

"גילת, כן? את מועמדת למשרה זמנית של שלושה חודשים, את יודעת את זה, כן?"

כאחת שבמונחים שלה שלושה חודשים נראו זמן רב, ידעתי זאת טוב מאוד.

"כי... אין אפשרות להאריך. אחרי שלושה חודשים מסתיים החוזה".

"בסדר גמור", הנהנתי והתכנסתי בתוך עצמי בביישנות.

"איך את עם מחשב, יודעת לבצע חיפושים?"

"כן, ערכתי חיפושים אחרי פסקי דין בלימודים שלי", אמרתי בהחלטיות.

"כן, שמתי לב שיש לך תואר ראשון במשפטים. מה קרה? לא הצלחת לעבור את בחינות הלשכה?"

"דווקא הצלחתי!" אמרתי בקול חלש אבל החלטי, ניסיתי שלא תחוש בכעס המוסווה.

"אז מה את עושה פה?" הופתעה.

"מבררת עם עצמי מה אני רוצה לעשות בחיים. נראה לי שהמשרה הזמנית הזו משרתת גם את האינטרסים שלי וגם את שלך", פסקתי.

הזלזול שלה עשה את שלו והוציא ממני את כל התוקפנות שקיננה בי.

"אוקיי. תראי, המשרה הזו צריכה להיות מאוישת ממחר. אין לי מקום פה לידי, אני אושיב אותך בחדר זמני ואעביר לך את החומר במייל. אין לי זמן לחפש אותך, אני צריכה שתהיי זמינה, כי רוב הזמן אני בראיונות. אם הכול ברור, תהיי פה מחר בתשע, ותעברי בביטחון לקבל את כל אישורי הכניסה. ישבצו אותך במערכת. תודה, ניפגש מחר", אמרה בטון המתנשא שלה והסתובבה בכיסאה בחזרה לשולחנה.

כך סימנה לי שהשיחה הסתיימה ושעליי לצאת.

טוב, לפחות השגתי מקום לקום אליו בבוקר. לא אצטרך לשבת לידה, זו חצי נחמה. עמדו לפניי שלושה חודשים מוגדרים מראש של ריק, של עבודה פשוטה, שלושה חודשים לעכל.

החזרתי את התג הזמני לביטחון ויצאתי מבניין החברה. אוויר אוגוסט חם נשב על פניי, והרגשתי את המליחות של הים. נסעתי ברכבי כברת דרך קצרה אל הים. חלצתי את הנעליים, ישבתי על המדשאה ובהיתי בו. לא יכולתי להיכנס אליו, פחדתי שכל רגע מישהו יקרא לי לצאת ולתפעל מצב חירום. הגוף שלי היה מורגל רק במצבי כוננות, לא יכולתי להעביר אותו למצב אחר כי הפחד שיתק אותי.

האוויר חבט בפניי, השמש ליטפה את ראשי. התבוננתי בגלים שהתנפצו על החוף וניסיתי להיזכר – מה עשיתי לפני כל התקופה האיומה שעברתי? הייתי יורדת לים, נכנסת למים ואחר כך שוכבת להתייבש על החול החם. בלי למהר, בלי לרוץ להחליף מישהו, בלי לשבת מול המחשב באור הניאון ולחפש מחקרים רפואיים שיעזרו לו, בלי להתאמץ להדחיק את מועד הפרֵדה. ניסיתי להיזכר, ודמעות הציפו את עיניי. היו לי פעם חיים שלמים. חשתי שוב את השקט.

אני לא יודעת כמה זמן בהיתי בים, אבל הרגשתי שהפנים שלי התחממו ונהיו אדומות. אספתי את עצמי ונסעתי הביתה, התקלחתי ונכנסתי למיטה. שם הכי בטוח, שם השקט התערבב עם החלום ונמוג.

למוחרת בבוקר התעוררתי מלאת מרץ. התקלחתי וסירקתי את שערי החלק, שעבר מזמן את קו הכתפיים. הפעם האחרונה שביקרתי במספרה הייתה ממש מזמן. במבט חטוף עליו נראה לי שהצבע החום שלו דהה. לא עצרתי להסתכל על עצמי יותר מדי, לבשתי מכנסי ג'ינס כחולים וחולצה מכופתרת קצרה, נעלתי נעלי בובה בעלות עקב נמוך ויצאתי לדרך החדשה שמצאתי לעצמי.

הגעתי ל"מטרקום" חצי שעה לפני הזמן. הלכתי לביטחון, שם המתין לי תג עם השם שלי עליו. מילאתי עוד כמה טפסים ושאלונים, חתמתי על חוזה לשלושה חודשים וקיבלתי אישור לעלות אל אפרת. היא פגשה אותי כבר בקומת הכניסה, ליד המעלית, והודיעה לי:

"בשעה הזו יורדים לארוחת בוקר. תצטרפי אליי".

חדר האוכל היה עמוס בכל טוב. אנשים עמדו בתור ודיברו זה עם זה במילים שלא הכרתי, ותוך כדי כך הצביעו על גרפים שעל הניירות שבידיהם. מבוישת, אחזתי בכוס קפה מקרטון והתיישבתי ליד אפרת. שני אנשים נוספים הצטרפו לשולחן ודיברו איתה, כאילו הייתי שקופה. ייתכן שנתתי להם תחושה שאני לא קיימת.

"אז מה, אפרת, בסוף אני רואה שאישרו לך כוח עזר, איך זה קרה?" אמר בחור נמוך ולא מגולח, שלבש חולצת טריקו ירוקה דהויה.

"הוא הבין שאני עמוסה מאוד, ועכשיו אחרי מה שקרה יש לחץ בגיוס", היא אמרה ביובש.

אפרת אפילו לא הציגה אותי לפני האנשים שישבו לידה. הייתי פשוט ה"עזרה". הבנתי שאם לא אציג את עצמי, ימשיכו להתעלם מקיומי.

"נעים מאוד, גילת", הושטתי את ידי לבחור שבחולצה הירוקה.

הוא הביט בי ובידי ובחוסר חשק לחץ אותה, כאילו הייתי נגועה בצרעת.

"ירון, נעים מאוד, וזו אדוה", הציג את הבחורה שישבה לידו והתעסקה בטלפון הנייד שלה.

היא הרימה את ראשה לשנייה, הנהנה אליי בחיוך מאולץ וחזרה לטלפון.

הסתגרתי חזרה בתוך עצמי. הולך להיות פה מעניין עם כל האנשים הללו. רציתי להגיע כבר למקומי ולהתרכז בעבודה, כדי לצאת מהרגעים המביכים הללו, עם אנשים שהתקשורת הבין־אישית שלהם לקויה. זמן הישיבה בחדר האוכל נראה לי כנצח. לבסוף קמה אפרת מהכיסא וסימנה לי לבוא אחריה.

עלינו במעלית לקומה הרביעית, אף שהמקום של אפרת היה בקומה השנייה, במחלקת משאבי אנוש. חשבתי שמדובר בעוד מקום עצירה בדרך. רציתי כל כך להגיע כבר לכיסא שלי.

כשהמעלית נפתחה ראיתי לפניי שלט: "מחלקת פיתוח". סביבי היה חלל פתוח ענקי, עמוס במחיצות קרטון ובאנשים שהיו מחוברים באוזניות למחשבים, כמו זומבים. נראה לי משונה לשבת במחלקה קפואה כזו. אפרת הובילה אותי לתא האחרון והצדדי ביותר בשורה. היו שם כיסא ולוח שעם שנראה כאילו דברים נתלשו ממנו בחופזה – חלקי נייר קרועים ותלויים על סיכות עיטרו אותו. על השולחן הייתה מונחת ערֵמה של תיקי קרטון צהובים מלאים באבק.

"זה יהיה המקום שלך מעכשיו", אמרה אפרת. "אני אשלח לך את המשימות במייל. אחרי שתסיימי את הערֵמה הזו פשוט תניחי אותה בצד ימין של השולחן, ואני אשלח מישהו מהארכיב שיאסוף אותה ויביא לך עוד".

הסתכלתי עליה המומה. היא זרקה אותי לבד במחלקה שלא עסקה במשאבי אנוש, מקום שדבר לא העיד בו על התנהגות אנושית. ומה אם יש לי שאלה, למי אפנה? מי יעזור לי?

"אם יש לך שאלות, השלוחה שלי היא 4537. את יכולה להתקשר. אם אני לא עונה, תשלחי לי מייל. ההוראות נמצאות במייל האישי שלך. הן די פשוטות, לא נדרשת פה עבודה מחשבתית, רק יסודיות".

אפרת הסתובבה, נעצרה לשנייה ליד התא ואמרה:

"ארוחת צוהריים משעה שתים־עשרה, יש כמה חדרי אוכל. תשאלי את האנשים פה לאן ללכת".

את מי אשאל בדיוק? לרגע התחלתי לפקפק בתוכניות שלי ולרחם על עצמי. עיניי התכסו בלחלוחית. התיישבתי על כיסאי, גבי לפתח הכניסה, והדלקתי את המחשב. חזרתי בראשי שוב ושוב: זה לא חייב להיות כל כך נורא, זה לא חייב להיות כל כך נורא.

המחשב נדלק וחיפשתי את ההוראות במייל, אך לא הצלחתי אפילו להיכנס למסך שולחן העבודה. פניתי לפתוח את התיקים. היו אלו תיקים של עובדים לשעבר בחברה – קורות חיים, מצב משפחתי, משכורת, הצבות, סיבת העזיבה. ממש מרתק. סגרתי את התיקים. פתחתי את המגירות וחיפשתי כלי כתיבה, אבל הן היו ריקות. באחת מהן מצאתי חתיכת נייר שנראתה כצילום שנשאר ממנו רק החלק התחתון – רגליים של שלושה אנשים זה לצד זה. המגירות הריקות הזכירו לי שוב את הריק שנותר אחרי לכתו. כדי לשחרר את הוואקום הזה הנחתי את התמונה בחזרה במגירה, לא רציתי להשליך אותה לפח.

אחרי שסרקתי את המחשב ואת התא הקטן שבו הוצבתי, הבנתי שאני חייבת לקרוא למישהו לעזרה, אבל למי? הרמתי את ראשי מעל לתאי וראיתי רק תאים אחרים ריקים. יצאתי אל המסדרון. בתא שלידי ישב בחור בשם יותם אדמוני, ככה לפי השלט הקטן שהוצמד למחיצה שיצרה את תאו. הוא דיבר בטלפון. המתנתי בסבלנות שיסיים, ודפקתי קלות על הקרטון. הוא הסתובב אליי מופתע.

"כן, איך אפשר לעזור? נראה לי שטעית, משאבי אנוש זה בקומה השנייה", אמר.

"איך ידעת שאני ממשאבי אנוש?" הופתעתי.

"טוב, מאיפה להתחיל? את לא לובשת חולצה שרואים עליה מה אכלת בשלושת הימים האחרונים, את מריחה טוב, ואת אישה במחלקת הפיתוח. לא שאני חלילה חושב שאין מקום לאישה במחלקה הזו, אבל אני מכיר את כולן, והן לא נראות כמוך. את נראית כמו מישהי מכוח אדם", פסק.

למרות הציניות שלו לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך לדבר איתו, הייתי זקוקה לעזרה.

"אז מה", הוא המשיך, "תעית בדרך? את רוצה שאקח אותך בחזרה לקומה השנייה?"

"לא תעיתי. נכון, אני באמת ממשאבי אנוש. שמי גילת. אני יושבת פה בתא לידך באופן זמני, לשלושה חדשים. אני העוזרת של אפרת", אמרתי בנשימה אחת, כדי שלא יסתובב ויחזור לענייניו.

"אני יותם", הושיט יד לעברי, והופתעתי משינוי הטון. "איפה אמרו לך לשבת בדיוק?"

"פה, בתא לידך", הצבעתי.

"בתא לידי? לא יכול להיות, שם יושב סמנכ"ל הפיתוח, אושרי דהן".

"אני יושבת לידך, זה מה שאמרו לי. אני לא יודעת מי ישב שם קודם", אמרתי בעצבנות.

"מי ישב שם קודם..." הוא מלמל לעצמו, קם מכיסאו, הלך במהירות לעבר התא שלי, הציץ פנימה ועל פניו עלתה הבעת תדהמה.

"מי אמר לך לשבת כאן?” שאל שוב, המום.

"אפרת", עניתי.

"טוב..." הוא הלך הלוך ושוב בין תאו לתאי, "אני מבין".

אחרי כמה שניות של שקט הוא אמר סוף־סוף:

"ברוכה הבאה, במה אוכל לעזור?"

"אני לא מצליחה להיכנס למייל שלי... או למצוא איפה בכלל האייקון של המייל. יש פה רק את המסך הכחול הזה... שתקוע", אמרתי במבוכה.

"תני לי את הקוד שנתנו לך ככניסה למחשב".

"קוד? לא נתנו לי שום קוד".

הוא הביט בי במבט מזלזל והניד בראשו לצדדים.

"תני לי את הכרטיס שלך בבקשה", הצביע על הכרטיס שהיה תלוי על צווארי.

הגשתי לו אותו בחשש. הוא הפך אותו, הקליד את המספרים שעליו למחשב ונפתח לו שולחן עבודה פרטי, רק שלי.

"בבקשה, שיהיה בהצלחה".

הוא יצא במהירות מתאי כאילו ראה רוח רפאים, וכבר לא שב לתאו.

נגמרו לי התירוצים, הייתי חייבת לפתוח את המייל ששלחה לי אפרת, שכלל מיליון הוראות. לקח לי זמן רב להכיר את התוכנה, ורק בשעה שתיים בצוהריים בערך התחלתי להבין מה ציפו ממני. הייתי שקועה כל כך בניסיונות ללחוץ על כפתורים, שלא שמתי לב לשעה ולמתרחש מסביבי.

"אושרי, שומע? מה נסגר עם צוהריים היום?" שמעתי קול מאחורי גבי.

הסתובבתי וראיתי מולי גבר צנום, שבהחלט אפשר היה לראות על חולצתו מה שתה בבוקר. הוא עמד המום.

"סליחה, את לא אושרי", הוא אמר.

"לא, אני גילת", אמרתי בביישנות.

"אוקיי, ואת בטח לא יודעת איפה אושרי", אמר בקול את מה שחשב לעצמו בלב. "אני ארנון, נעים מאוד. אל תפריעי לעצמך, סליחה", התנצל והלך.

היה זה כבר האדם השלישי שמחפש את אושרי, לפחות דבר אחד טוב יצא מכל העניין הזה, הזמן עבר ולא הספקתי לחשוב, לשקוע או להתעצב במשך חמש שעות רצופות. היה זה זמן טוב להפסקת צוהריים. הנחתי שאפרת לא תזמין אותי לאכול איתה. קיוויתי לנסות את מזלי ולמצוא לבד את חדר האוכל, כדי לקחת משהו לתא האפור שלי. כשחלפתי על פני התא של יותם הוא קרא לי:

"הֵי, חדשה ממשאבי אנוש, חכי רגע".

"גילת", אמרתי.

"כן, גילת. את הולכת לקפטריה?"

הנהנתי לחיוב.

"אכפת לך שאצטרף אלייך?"

לא הייתי מוכנה לשאלה זו, אחרי שטרחתי להכיר בעובדה שהאנשים שם לא ממש חברותיים.

"טוב, רק יהיה נחמד אם תגיד לי לאן ללכת".

"מה מתחשק לך לאכול?" שאל.

"לא יודעת, מה האפשרויות?"

"יש חלבי ויש בשרי".

"מה שאתה מעדיף".

הוא לקח אותי לחדר האוכל החלבי שהיה עמוס בסלטים מכל הסוגים, והסביר לי בדרך איפה נמצא חדר האוכל הבשרי.

"אם יימאס לך לאכול עשבים, תהיה לך אלטרנטיבה", אמר.

התיישבנו ליד שולחן צדדי. השעה כבר הייתה מאוחרת, וחדר האוכל התרוקן מאנשים.

"תשמעי, אני מצטער על קבלת הפנים הקרה. פשוט היו פה קצת שינויים, אז הייתי מופתע. אני בדרך כלל יותר חברותי".

"זה בסדר, העיקר שבסוף הצלחתי להיכנס למחשב".

"אז בת כמה את? אחרי צבא או משהו כזה?"

לזכותו ייאמר שהיה ישיר.

"לא", אמרתי, "אני אחרי תואר ראשון, בת עשרים ושש".

"אז מה, למדת תואר ראשון במשאבי אנוש?"

"לא ממש".

"אז איך הגעת לכאן?"

"סיימתי תואר במשפטים. פרסמו מודעה, והגעתי".

"אה, אני מבין. אז עכשיו את מחכה לבחינות הלשכה או משהו כזה?" לא הרפה.

"לא. האמת שעברתי אותן לפני חודשיים. אני פשוט מחפשת עבודה אחרת", ניסיתי להסביר.

"הבנתי, מה שנקרא פסק זמן".

הוא קלט שלא הייתי מעוניינת להמשיך לדבר בנושא. טמנתי את ראשי בסלט.

פסק זמן זו הגדרה מעולה למה שעשיתי, פסק זמן בלי להפסיק לרגע, פשוט להמשיך במקום חדש, בעולם שונה ובזמן אחר, במטרה למצוא שקט.

"נשואה? ילדים?” המשיך לחקור.

"לא ולא. ואתה?"

"גם לא".

"תגיד, כבר שלושה אנשים נכנסו אליי לחדר לחפש את אושרי, לאן הוא נעלם?"

יותם התפתל בכיסאו, הבנתי שלא רצה לענות לי.

"כן... האמת שאני לא ממש יודע, אבל הוא ישב שם די הרבה זמן. אז ככה... שיבואו עוד ויחפשו אותו".

אחרי הנושאים המביכים דיברנו קצת על האוניברסיטה והשיחה קלחה. ארוחת הצוהריים הייתה ממש נחמדה ונעימה, והתחלתי להרגיש נוח יותר עם יותם. היו לו עיניים טובות, מלאות הבנה, והוא היה איש שיחה מרתק. המתח שחשתי מכל היום התפוגג קצת.

לאחר שסיימנו לאכול חזרנו איש־איש לתאו. התא הקולי בטלפון שלי הבהב, וניסיתי להוציא את ההודעה שהייתה כלואה בו, ללא כל הצלחה, כשנכנסה הודעת דוא"ל מאפרת. היא נזכרה שאני קיימת. ההודעה הייתה תמציתית: "נא להעביר את הדו"ח עד שעה 16:00".

"אוי ואבוי", מלמלתי לעצמי.

עד שעה ארבע? עוד לא הייתי בחצי הדרך, והשעה כבר הייתה שלוש. הכול הסתבך לי ועבד לאט. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא שאני צריכה לסיים את ערֵמת התיקים לפני שעה ארבע. התחלתי להקליד כמו מטורפת. היו לי מיליון טעויות, מחקתי ותיקנתי והקלדתי שוב, ולקראת ארבע כמעט כל הערֵמה הייתה מוכנה ומסודרת בצד ימין של המחשב, לפי סדר ההקלדה.

דפיקות מאחוריי הבהילו אותי, רק לא עוד אחד שמחפש את אושרי. הסתובבתי בחדות כדי לראות מי עומד מאחוריי, והפלתי את כל ערֵמת התיקים לרצפה. מרוב ייאוש לא הסתכלתי על הבחור שהיה מולי. ירדתי לרצפה ובעודי אוספת את התיקים ראיתי מולי זוג נעלי ספורט בלויות ומכנסי ג'ינס. האיש רכן לעבר התיקים ועזר לי להרים אותם. הוא לבש חולצת טי לבנה, זיפים על פניו ומבט משועשע בעיניו. כשהתרוממתי ראיתי שהיה זה בחור גבוה.

"אושרי לא יושב פה יותר, ואני לא יודעת לאן הוא עבר", אמרתי כדי לזרז את השיחה.

רציתי להספיק להגיש את הדוחות בזמן.

"אני יודע", הוא אמר בשקט. "אבל שמעתי רעש מהתא שלו, אז באתי לראות מי יושב במקומו", אמר בחצי חיוך.

לשבריר שנייה הצלחתי להביט בעיניו הירוקות, משהו בהן היה נוגה.

"נעים מאוד, גילת מאיר, אני העוזרת של אפרת ממשאבי אנוש", אמרתי והנחתי את התיקים בחזרה על השולחן.

"נעים מאוד, אני נמרוד, נמרוד דגן".