גברת עם נרתיק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גברת עם נרתיק

גברת עם נרתיק

4.9 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

האם מוצדק לבצע ניתוח קיסרי להצלת עובר ללא הסכמת האם?   
האם נכון לתת לנערה גלולות למניעת היריון, בלי לדווח לאמה שהיא מקיימת יחסי מין – וזאת בזמן שהאם נוכחת בחדר?                            
מה עושים כשמטופלת, שנזקקה לתרומת זרע מתורם זר, עקב עקרותו של בעלה, מבקשת שלא לדווח לבעלה ש"הסתדרה לבד"?                                              
האם מוצדק להפסיק היריון תקין לאחר טיפולי פוריות?

דרורית הוכנר – רופאת נשים, פרופ' אמריטוס למחלות נשים ומיילדות, ילידת ירושלים, בוגרת בית הספר לרפואה בירושלים, ועד לפני שנתיים מנהלת מחלקת נשים ויולדות בהדסה הר הצופים –   חולקת אתנו עשרות דילמות, סיפורים עצובים ושמחים, שבהם נתקלה במהלך למעלה מארבעים שנות עבודה במיילדות וגניקולוגיה. 
בכתיבה קולחת, ישירה ומלאת כנות והומור פותחת פרופ' הוכנר חלון רחב לבעיות ולסוגיות הקשורות בפריון ובמיילדות. בין השורות היא חולקת עם הקורא את המסלול שעשתה בדרכה המקצועית עד שהגיעה לפסגת הקריירה שלה, הרצופה בהישגים רבים, כולל ליילד בעצמה את כל נכדיה.

פרק ראשון

פתח דבר

אני דור שני לשואה.
אבא שלי, אלכסנדר, נולד בביאליסטוק בשנת 1905, ובבגרותו עבר לוורשה, והיה שילוב בלתי אפשרי של אותם הזמנים: עורך דין, שופט, ד"ר למשפטים, קצין בצבא הפולני ויהודי. הוא נישא לרופאת שיניים ונולד להם בן. הוא הרגיש כמי שכבש את העולם ועוד נכונו לו כיבושים גדולים. עם פלישת הסובייטים לוורשה נעצר אבי ונשלח לסיביר כאסיר פוליטי. הוא היה אופטימי לגבי גורלם של אשתו ובנו. איני יודעת מתי בדיוק נודע לו שאיבד אותם ואת הוריו.
בגיל 41 השתחרר אבא שלי מסיביר במשקל 45 ק"ג והתנשא לגובה של 1.80 מ'. בלשון מדעית יותר הוא היה בתת־משקל, עם BMI 13. איש רזה, עייף, עצוב, שפגש אירופה הרוסה.
בדרך לא דרך התגלגל לברלין ונרתם לעסוק באיסוף חומר למשפטי נירנברג.
אינני ממש מודעת להיקף העשייה שלו באיסוף חומר למשפטי נירנברג, אך קרוב לוודאי שהייתה לו תרומה משמעותית, שכן כעבור כמה שנים קיבל את אות הלוחם בנאצים מטעם "יד ושם״ על תרומתו זו. בברלין פגש אבא שלי לשמחתו את אחיו, שגם הוא איבד את אשתו הראשונה ואת בתו בזמן המלחמה. אחיו יז'יק פגש את רחל, ניצולת אושוויץ, ונישא לה. הם הרו, ובת דודתי מרגלית־מרתה נולדה. כילדה סיפרו לי שהייתה התלבטות בין האחים לאן להגיע, לארץ ישראל או לארצות הברית. אבא שלי היה משוכנע שהמקום היחידי הבטוח ליהודים היא מדינת ישראל, ולכן, לאחר ששני האחים החליטו שלא להיפרד עוד לעולם, נפלה ההחלטה לעלות ארצה. דוד יז'יק עם אשתו ובתו בחרו להגיע לתל אביב, ואבא שלי בחר להגיע לירושלים. הוא היה בן 45, לא ידע עברית, והרישיון שלו לעסוק בעריכת דין היה ללא תוקף. למה דווקא לירושלים? אני מניחה שאחת הסיבות הייתה שבירושלים גרו שלושה חברים מהכיתה שלו בביאליסטוק. לא ברור לי איך אבא שלי ידע על קיומם ואיך יצר אִתם קשר. נראה שעולם התקשורת היה מפותח למדי גם אז.
לפי המסורת היהודית, מיד נרתמו השלושה לשדך לו בת זוג, את אמא שלי.
סלבה גלרמן עלתה ארצה ב-1936, בת רביעית במשפחתה. היא סיימה בית ספר תיכון בדווינסק, השלימה בגרות, ולפני שעלתה ארצה עברה הכשרה בבית ספר חקלאי לצורך הפיכתה לחלוצה עם דיפלומה. היא הגיעה לקיבוץ עין גב, מאוחר יותר נשלחה לעבודה במפעל שוקולד בים המלח, ולא מצאה את עצמה. היא הרגישה שאינה מגשימה את יעודה והחליטה לעבור לירושלים ללמוד בבית הספר לאחיות של הדסה. את הלימודים סיימה אמא שלי בהצטיינות (איך לא? כל דבר עשתה ברצינות פרוסית תהומית). היא החליטה להתמקצע כאחות חדר ניתוח, עבדה בבית החולים הדסה שבהר הצופים, וכאחות מצטיינת הצטרפה לסגל ההוראה של בית הספר לאחיות ושימשה כמדריכה בבית הספר. אשתו של אחד מחברי הילדות של אבא שלי הייתה מנהלת בית הספר לסיעוד בהדסה בירושלים, והיא הצטרפה למשימת השידוכים של החבורה מביאליסטוק. הפרויקט עלה יפה. סלבה ואלכסנדר נפגשו, החליטו לדבוק זה בזה ונישאו.
אני נולדתי ב-1950, אשכרה כאוד מוצל מאש. ועם זאת, גדלתי בבית עם שמחת חיים והמון אהבה, אולי טיפה חונקת. היו לא מעט צרות בריאותיות, אבל בצדן היו גם הרבה מאוד תוכניות ותקוות לעתיד טוב, והחיים זרמו.
גדלתי מוקפת "ניצולים״, שהפכו חלק אינטגרלי של משפחתנו. אמא שלי עבדה כאחות. אבא שלי השתלט באופן מושלם על רזי השפה, עבר את מבחני לשכת עורכי הדין, והפך לעורך דין מן המניין.
אבא שלי היה הכי פולני שאפשר, עם חליפת שלושה חלקים גם ב-35 מעלות צלזיוס, תמיד מקושט בטבעת ובשעון זהב (איזה גבר התהדר באותם זמנים בישראל בתכשיטים?). כמה פיללתי לאבא עם מכנסי חאקי וסנדלים. אמא שלי הייתה שונה ממנו, צנועה, עם שיער שיבה לא צבוע, ללא איפור, ללא תכשיטים, מין קיבוצניקית די מוזנחת, אבל לאט־לאט, בהשפעתו, החלה להתגנדר עם שמלות מחנות היוקרה "רובל״ ברחוב שלומציון המלכה (החנות הכי אלגנטית בירושלים באותם זמנים), תכשיטים פה ושם, ואפילו שטיפה כחולה (כמו כל הבז'יז'ינות) במספרה.
אבא היה ידען אדיר, איש העולם הגדול, בעל תאוות חיים מדהימה למרות עברו (ואולי מפאת). הוא עשה כל מאמץ להדביק את אמא שלי ואותי, ולפתח בנו סקרנות לעולם הגדול. אכן ירשתי ממנו את הפתיחות לעולם הגדול, ותענוגות העולם נראו לי מפתים ביותר. אבל אחד הדברים שעליהם אני מצרה מאוד, הוא שלא ממש התעמקתי בפרטי סיפור חייו, אף על פי שכל כך רצה לספר לי ולאחרים על מה שקרה לו ולמשפחתו במלחמת העולם השנייה. אני מניחה שהתביישתי בעובדה שהוא היה חלק מהקונספט המקובל אז, של צאן מובל לטבח.
כילדה, חינכו אותי בקפדנות פרוסית, וזה לא היה קל. היו הרבה הגבלות. שם המשחק היה השכלה ותרבות. הוריי חזרו והדגישו שהכי חשוב בחיים ללמוד, לקרוא, לנגן פסנתר, לרקוד בלט, ללכת לקונצרטים, ללמוד אנגלית וצרפתית ולהצטיין בלימודים, "כדי שיצא ממך משהו״. לא פעם ניסיתי למרוד, ללא הצלחה, ובדיעבד אני מודה להם מכל הלב על שהרביצו בי תורה ותרבות, ובזכותם "יצא ממני משהו״.
סיימתי את בית הספר התיכון והובהר לי שאני "חייבת לעמוד על הרגליים״ כמה שיותר מהר. אבא שלי חשב שצבא לבנות זה בזבוז זמן, ולכן הצטרפתי לעתודה האקדמית, והתלבטתי מה ללמוד (ברור שממשיכים ללמוד, לא הייתה אופציה אחרת בבית שלנו). התחלתי ללמוד ביולוגיה במסגרת העתודה האקדמית (שכן באותם זמנים לא קיבלו בנות בגיל שמונה־עשרה לבית ספר לרפואה). כבר בשנה הראשונה ללימודי הביולוגיה פגשתי בבני, שהגיע ממקום עלום שלא שמעתי עליו, כפר יהושע שבעמק יזרעאל, והתאהבתי מיד בעלם השקט, הביישן, החכם והיפהפה הזה.
למען האמת, לא נראינו ממש מתאימים - אני עירונית, קשקשנית צמרת, עושה הרבה רעש ורוח, והוא מושבניק רגוע, כל כך שונה, ובכל זאת.
כעבור שנה החלטתי שאני רוצה להגשים את החלום ולעבור ללמוד רפואה, בעוד בני נשאר ללמוד ביולוגיה. התקבלתי ללימודים בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית. מערכת היחסים של בני ושלי הלכה והעמיקה, ובסוף השנה השלישית ללימודי הרפואה נישאנו. עם השנים הפכנו הורים לשלושת ילדינו.
פרט לשנתיים השתלמות מחקרית בניו יורק, את כל הקריירה המקצועית שלי עשיתי במחלקת נשים בהדסה הר הצופים, ולאט־לאט עליתי בסולם הדרגות - ממתמחה במחלקה, לרופאה בכירה, למנהלת יחידה, ועד להתמנותי למנהלת המחלקה. בתפקיד זה שימשתי בשנים 2010 עד 2020.
במהלך שנות העבודה שלי ובמקביל לעבודה הקלינית, נחשפתי לסיפורים אנושיים רגישים ומורכבים, כמו למשל האם לאפשר לרווקה ענייה בת 40 להרות מזרעו של מפגר "מסודר״ כאפשרות יחידה לבנות משפחה, או האם להפסיק היריון תקין לאחר טיפולי פוריות אצל מטופלת רווקה שנפלה לידיה הזדמנות להינשא ולבנות משפחה, או האם יש לי הזכות לבצע ניתוח קיסרי במקרה של מצוקת עובר בניגוד לרצונה של ההרה, כדי להציל את הילוד.
תמיד שיתפתי בסיפורים את בני, בן זוגי, ואת הילדים. עניין אותי לדעת מה הם חושבים, האם נהגתי כשורה? מה הם היו עושים אם היו נקלעים לאותה סיטואציה? חטפתי מהם לא מעט ביקורת, שהייתה חשובה לי ויקרה מפז, במיוחד מכיוון שנשמעה מאנשים שלא מהברנז'ה, בעלי היגיון בריא. שיתפתי גם חברים, בעיקר את חברותיי היקרות, והיה חשוב לי לשמוע מכל אחת מהן את דעתן המלומדת בתחומי ההצטיינות שלהן: עבודה סוציאלית ועצות טובות (ענת) סיעוד וניהול, (אורלי פ.) משפטים (אלה), ספרות, מחשבת ישראל והיגיון בריא (אתי), ובריאות הציבור (אורלי מ.)
הילדים גדלו והיו לאנשים נבונים, הגונים וישרים. לחגיגה הצטרפו חמישה נכדים־בנים ונכדה־בת אחת, שזה עתה הצטרפה לכוחותינו, כולם מופלאים. ואפילו אותם, בעיקר את הגדולים, שיתפתי לא פעם בדילמות מקצועיות, וכל כך אהבתי לשמוע את דעתם על ההתרחשויות מזווית ראיה בין־דורית, השונה כל כך משלי.

***

אחרי למעלה מארבעים שנה של עשייה אינטנסיבית 24/7 עם משימות אין־ספור, פרשתי מניהול מחלקת נשים ויולדות בהדסה הר הצופים, הפכתי לרופאה בכירה במשרה חלקית במחלקה, הורדתי את קצב העבודה באופן משמעותי, ופתאום התפנה לי זמן לשבת, לחשוב ואולי מעט לסכם. מצאתי את עצמי בדיוק בתקופה המתאימה - עבודה בקצב "נורמלי״, בעל עסוק יום וליל במדע, ילדים גדולים החיים את חייהם, ווירוס הקורונה, שאחראי, לפחות באופן חלקי, על חיסול חיי החברה והתרבות, הכנסים והנסיעות לחו"ל. הרגשתי שאני חייבת לנצל את הזמן שהתפנה כדי לשחזר סיפורים, אירועים, חוויות והתנסויות, שהיו קשורים לעולמי ב-40 השנים האחרונות.
רפואה זה מקצוע קשה, ארוך ומעייף. כמו שאומרים: "לומדים אותו דרך הרגליים״. יש צורך בלא מעט שנים כדי לרכוש ידע, ועוד יותר שנים נדרשות כדי לצבור ניסיון קליני. רופאים טובים יעשו רפואה טובה רק אם הם יאהבו את המקצוע שלהם ואת המטופלים שלהם. אני יכולה להגיד בפה מלא שאני אוהבת את המטופלות שלי, מזדהה עם רבות מהן, מסוגלת ברבים מהמקרים להעמיד את עצמי בדילמות שלהן ולעזור להן להגיע להחלטה הנכונה. כולי תקווה שהצלחתי להעביר את זה.
חלק מהסיפורים עצובים, חלקם משעשעים, אבל מכולם למדתי רבות על הטבע האנושי, על אהבה, על חיי משפחה. נחשפתי למנהגי דת, לאוכלוסיות הדתית והחרדית ולדרכי קבלת ההחלטות שלהם. התוודעתי מעט לאוכלוסייה הערבית ולתרבות שלה, ובעיקר זכיתי למלא תפקיד חשוב בחיים של אחרים.
כל האירועים שמתוארים בספר קרו, אך מובאים כאן בשמות בדויים ועם שינויים נוספים, כדי לשמור על הפרטיות של המטופלות והמטופלים שלי, כפי שנהגתי תמיד. כמו כן מצאתי לנכון לתאר גם מקרים שלא הייתי מעורבת בהם אישית, כי חשבתי שהם יתרמו למרקם הכולל.
אני מודה מעומק לבי לכל מטופליי.

אהבה בימי קורונה
סיפורי זוגות
"היכן שיש אהבה, יש חיים.״
מהטמה גנדי 

אהבה בימי קורונה

את דניאלה אני מכירה שנים רבות. היא הגיעה אליי לראשונה בשל בעיה גניקולוגית שגרתית, שעזרתי לה לפתור בקלות, ונשארתי עבורה סוג של יועצת־על. בכל פעם שהייתה לה בעיה, לאו דווקא גניקולוגית, היא שלחה לי ווטסאפ, ואני הבעתי את עמדתי. ידעתי שהיא רווקה, מתה למצוא בן זוג, וכל שיחה בינינו הסתיימה ב: "נו, פגשת מישהו שווה?״
יום אחד הגיעה דניאלה למרפאה עם אלדד. זוג יפיופים, בתחילת שנות ה-40. היא הייתה בהיריון, ואלדד דאג וקרקר סביבה. נורא שמחתי, נראה היה שהיא בדרך להגשים את חלום חייה. רציתי לשאול פרטים, מי הוא? מה הוא? אבל לא יכולתי לפתח בנוכחותו כל שיח שלא בהקשר לפיזיולוגיה של ההיריון. מאחר שדניאלה לא דיווחה לי דבר וחצי דבר עליו, היה לי ברור שהם אינם נשואים, אבל לא הצלחתי להבין אם מדובר בהיריון מתוכנן או מקרי.
דניאלה הייתה זקופה, יפהפייה הרבה יותר מתמיד, מלאת גאווה עצמית, ומאושרת מההיריון, ועוד יותר מרוצה מכך שהיא מרגישה נפלא. חשתי באוויר את הגאווה של שני בני הזוג, ובעיקר של דניאלה על ההיריון הזה.
"אין לך בחילות? גודש בשדיים?״ היא נדה בראשה. "את לא עייפה?״ הקשיתי. "ממש כלום,״ ענתה.
ברוב המקרים, בשליש הראשון של ההיריון נשים חשות עייפות, מותשות, נכנסות למיטה בשמונה, סובלות מבחילות בדרגות חומרה משתנות, ומרגישות מלאוּת בשדיים.
אבל לא תמיד.
תיעדתי במדויק את תאריך המחזור האחרון, והגעתי למסקנה שגיל ההיריון הוא: "שבעה שבועות ועוד שלושה ימים.״
בשלב זה של ההיריון, כאשר לאישה מחזורי וסת סדירים אחת ל-28 יום, כמו במקרה של דניאלה, אנו מצפים לראות שק היריון בתוך הרחם, שק חלמון (שק קרומי המחובר לעובר בשלבים מוקדמים של ההיריון, המשמש כמקום ייצור של כדוריות דם אדומות, עד להתפתחות מחזור דם של העובר) ועובר עם דופק, בגודל המתאים.


שק היריון הממוקם בחלל הרחם. בתוכו מודגם עובר עם דופק ושק חלמון
(באדיבות המחברת)

עברנו לחדר הבדיקה, החדרתי את מתמר העל־קול לנרתיקה של דניאלה, ראיתי שק היריון בתוך הרחם, מלווה בשק חלמון, אולם לחרדתי ראיתי עובר קטן באופן משמעותי מהגודל המצופה, ללא דופק.
דניאלה ואלדד היו מרותקים לתמונה ושאלו אותי מה אנחנו רואים.
לבי התכווץ. היה צר לי לשתף אותם בכך שלעובר אין דופק.
בז'רגון המקצועי זה נקרא: הפלה נדחית. כלומר, העובר מת, אולם נמצא ברחם ועדיין לא נפלט החוצה.
פסק דין מוות לפנטזיות ולגאווה. כאשר העובר מת ברחם, סימני ההיריון, כגון בחילות, הקאות וגודש בשדיים, הולכים ונסוגים.
דניאלה ואלדד נבהלו. הם התחילו להרגיש שמשהו לא בסדר. השתיקה שלי והבעת פניי הסגירו את המצב. התעכבתי יותר מדי זמן במתן תשובה, חיפשתי את המילים, לא דיווחתי שהכול בסדר. האויר נהיה דחוס. המשכתי לבצע את הבדיקה עם מתמר העל קול, ורק כשהייתי משוכנעת לחלוטין שאין דופק, בישרתי להם את הבשורה המרה.
דניאלה פרצה בבכי כמעט היסטרי.
"תמיד לא מצליח לי, תמיד נדפק לי הכול, ככה תמיד החיים שלי.״
אלדד ליטף אותה, חיבק, ניסה לנחם, לעודד: "יהיה עוד היריון, דניאלה, תראי שנצליח בפעם הבאה.״
למען האמת, אצל נשים בגיל 40, אחוז ההריונות המסתיים בהפלה טבעית גבוה, ועלול להגיע ל-50 אחוזים ויותר.
אבל מה אכפת לדניאלה ואלדד מסטטיסטיקה. הם רצו ילד, והרגישו שהחלום שלהם או־טו־טו מתגשם. נתתי להם כמה דקות להירגע ולעכל את הבשורה.
במצבים של הפלה נדחית בשליש הראשון של ההיריון, יש כמה דרכים לסיים את ההיריון ולרוקן את הרחם. אפשר להמתין לפליטה ספונטנית ומלאה של ההיריון, ולחילופין אפשר להשתמש בתרופה הנקראת ציטוטק, הגורמת להתכווצויות של הרחם, מין סוג של "מיני לידה״. וישנה גם הדרך המסורתית של ביצוע שאיבת ההיריון בחדר ניתוח, תחת הרדמה מלאה. לכל אחת מהשיטות היתרונות והחסרונות שלה, והבחירה מתבצעת עם המטופלת ובהתאם למצב ולרצונה. דניאלה ואלדד החליטו על שאיבת היריון בהרדמה כללית בחדר ניתוח, שיטת ה"זבנג וגמרנו״, גם כדי להיות מוכנים כמה שיותר מהר להיריון הבא. קבענו את השאיבה ליום למחרת. הם הגיעו ביחד. אלדד נכח כל הזמן, חיבק, הרגיע, לקח אחריות על כל הנושאים הבירוקרטיים והפיננסיים, והפרוצדורה עברה בהצלחה. הם הוזמנו לביקורת כעבור כחודש, כדי לוודא שהתהליך עבר ללא סיבוכים כשהפנים קדימה.
דניאלה הגיעה לבד.
"איפה אלדד?״ שאלתי.
ברגע הזה התבהרה התמונה: דניאלה ואלדד הכירו בסגר הראשון של הקורונה דרך אפליקציה, שניהם רווקים בתחילת שנות ה-40 לחייהם, גרים מרחק נסיעה של שעה ויותר זה מזה. הקורונה הייתה קשה לאנשים בודדים, שעובדים מהבית, ונמנעים ככל האפשר מיציאות מהבית, והתלהבות הייתה גדולה - טלפונים, ווטסאפ, מפגשים, אהבה. דניאלה דיברה אתו על רצונה בילדים, וחזרה והדגישה ש"השעון מתקתק״, ולדבריה גם אלדד התחבר לרעיון משפחה וילדים. ואז הגיע ההיריון. מיד עם קבלת תשובת השתן החיובית להיריון, דניאלה החלה להרגיש התקררות כלשהי מצדו. פתאום אלדד הפך עסוק, עייף, התלונן שהנסיעות ארוכות וקשות, התנצל, לא יכול היה להגיע כי סופי השבוע תפוסים. הוא לא ממש נסוג מההיריון, אבל בתוך תוכה דניאלה התחילה לחשוש. אחרי שדניאלה קיבלה את הבשורה המרה, היה לה ברור איכשהו שעם סיום ההיריון, יבוא גם סיום הקשר, וייתכן שזו הסיבה שבגללה הגיבה כל כך קשה. ואכן, אחרי מסירות אין־קץ, ליטופים, חיבוקים והרגעות, התחילו השיחות המתחמקות - שוב עייף, שוב עסוק, ואלדד הציע שבשלב זה דניאלה תיקח גלולות למניעת היריון למשך כמה חודשים, "ואז נחליט.״
היא החליטה להיוועץ בי: "אני לא צעירה. לא יודעת כמה זמן, אם בכלל, נותר לי להיכנס להיריון. מה דעתך, דוקטור?״
הרגשתי קרובה לדניאלה והצעתי לה לא לקחת גלולות למניעת היריון, ולראות אם הקשר חוזר לעצמו, או שאלדד ילך ויתרחק לגמרי, ואז לנסות למצוא זוגיות אחרת.
דניאלה יצאה ממני בשיברון לב, וגם אני נעצבתי לי מאוד.
***

פעם הייתה בביתנו פריצה. הגיע שמאי להעריך את גובה הפיצוי המגיע לנו. התחלתי לשטוח לפניו את כל סיפורי אוצרותיי שנשדדו: עגילי יהלומים שקיבלתי מההורים עם סיום בית ספר לרפואה, תכשיטים שדודתי הצליחה להחביא בזמן מלחמת העולם השנייה ולהציל מידי הנאצים, מתנות שהיה להן ערך סנטימנטלי עצום עבורי, והוא רשם ורשם, בלי שאף שריר בפניו ינוע ויזוע. כשהערתי לו על אדישותו, הוא אמר לי שהוא שומע את זה כל יום בערך. "מילא אני,״ הוא אמר, ואז שיתף אותי בחוויה קשה שהוא וזוגתו חוו. הם הגיעו לחדר מיון בבית חולים כלשהו בהריונם הראשון בשל דֶמם נרתיקי, ובבדיקת אולטרסאונד שנעשתה נמצא עובר ללא דופק. הוא סיפר שהם הרגישו שהשמים נפלו עליהם, ונוסף על האובדן הנוראי, הרופא שקיבל אותם היה אדיש למצוקתם. כשהעירו לו על כך, הוא לא התנצל, והסביר להם שזהו לחם חוקו, כל יום הוא פוגש בהריונות לא תקינים, ולכן הוא לא יכול להתרגש מכל הפלה. אף שקשה ואפילו מאכזב, אפשר להבין את הרופא. הוא עבד ימים ולילות, היה סחוט, ולא נותרה בו שום אנרגיה לאמפתיה.
לצערי, גם עליי עברו לא פעם ימים קשים בבית החולים, והגעתי כמעט לאפיסת כוחות. אני מקווה שתמיד הצלחתי איכשהו לאסוף את עצמי ולתת לכל מטופלת את ההרגשה שאני כואבת את כאבה.
את האנרגיה הזו אפשר לשאוב רק כשנכנסים לתוך הסיפור האנושי שמאחורי העובדות. במקרה של דניאלה זה היה סיפור של חלום ושברו, שנגע מאד ללבי. מאז האירוע ההוא לא שמעתי דבר מדניאלה. אינני יודעת אם חידשה את הקשר עם אלדד, או שמא פגשה ב"נסיך על סוס לבן״ אחר. אני מניחה שהיא לא התקשרה אליי כי לא היה לה מה לספר.

עוד על הספר

גברת עם נרתיק דרורית הוכנר

פתח דבר

אני דור שני לשואה.
אבא שלי, אלכסנדר, נולד בביאליסטוק בשנת 1905, ובבגרותו עבר לוורשה, והיה שילוב בלתי אפשרי של אותם הזמנים: עורך דין, שופט, ד"ר למשפטים, קצין בצבא הפולני ויהודי. הוא נישא לרופאת שיניים ונולד להם בן. הוא הרגיש כמי שכבש את העולם ועוד נכונו לו כיבושים גדולים. עם פלישת הסובייטים לוורשה נעצר אבי ונשלח לסיביר כאסיר פוליטי. הוא היה אופטימי לגבי גורלם של אשתו ובנו. איני יודעת מתי בדיוק נודע לו שאיבד אותם ואת הוריו.
בגיל 41 השתחרר אבא שלי מסיביר במשקל 45 ק"ג והתנשא לגובה של 1.80 מ'. בלשון מדעית יותר הוא היה בתת־משקל, עם BMI 13. איש רזה, עייף, עצוב, שפגש אירופה הרוסה.
בדרך לא דרך התגלגל לברלין ונרתם לעסוק באיסוף חומר למשפטי נירנברג.
אינני ממש מודעת להיקף העשייה שלו באיסוף חומר למשפטי נירנברג, אך קרוב לוודאי שהייתה לו תרומה משמעותית, שכן כעבור כמה שנים קיבל את אות הלוחם בנאצים מטעם "יד ושם״ על תרומתו זו. בברלין פגש אבא שלי לשמחתו את אחיו, שגם הוא איבד את אשתו הראשונה ואת בתו בזמן המלחמה. אחיו יז'יק פגש את רחל, ניצולת אושוויץ, ונישא לה. הם הרו, ובת דודתי מרגלית־מרתה נולדה. כילדה סיפרו לי שהייתה התלבטות בין האחים לאן להגיע, לארץ ישראל או לארצות הברית. אבא שלי היה משוכנע שהמקום היחידי הבטוח ליהודים היא מדינת ישראל, ולכן, לאחר ששני האחים החליטו שלא להיפרד עוד לעולם, נפלה ההחלטה לעלות ארצה. דוד יז'יק עם אשתו ובתו בחרו להגיע לתל אביב, ואבא שלי בחר להגיע לירושלים. הוא היה בן 45, לא ידע עברית, והרישיון שלו לעסוק בעריכת דין היה ללא תוקף. למה דווקא לירושלים? אני מניחה שאחת הסיבות הייתה שבירושלים גרו שלושה חברים מהכיתה שלו בביאליסטוק. לא ברור לי איך אבא שלי ידע על קיומם ואיך יצר אִתם קשר. נראה שעולם התקשורת היה מפותח למדי גם אז.
לפי המסורת היהודית, מיד נרתמו השלושה לשדך לו בת זוג, את אמא שלי.
סלבה גלרמן עלתה ארצה ב-1936, בת רביעית במשפחתה. היא סיימה בית ספר תיכון בדווינסק, השלימה בגרות, ולפני שעלתה ארצה עברה הכשרה בבית ספר חקלאי לצורך הפיכתה לחלוצה עם דיפלומה. היא הגיעה לקיבוץ עין גב, מאוחר יותר נשלחה לעבודה במפעל שוקולד בים המלח, ולא מצאה את עצמה. היא הרגישה שאינה מגשימה את יעודה והחליטה לעבור לירושלים ללמוד בבית הספר לאחיות של הדסה. את הלימודים סיימה אמא שלי בהצטיינות (איך לא? כל דבר עשתה ברצינות פרוסית תהומית). היא החליטה להתמקצע כאחות חדר ניתוח, עבדה בבית החולים הדסה שבהר הצופים, וכאחות מצטיינת הצטרפה לסגל ההוראה של בית הספר לאחיות ושימשה כמדריכה בבית הספר. אשתו של אחד מחברי הילדות של אבא שלי הייתה מנהלת בית הספר לסיעוד בהדסה בירושלים, והיא הצטרפה למשימת השידוכים של החבורה מביאליסטוק. הפרויקט עלה יפה. סלבה ואלכסנדר נפגשו, החליטו לדבוק זה בזה ונישאו.
אני נולדתי ב-1950, אשכרה כאוד מוצל מאש. ועם זאת, גדלתי בבית עם שמחת חיים והמון אהבה, אולי טיפה חונקת. היו לא מעט צרות בריאותיות, אבל בצדן היו גם הרבה מאוד תוכניות ותקוות לעתיד טוב, והחיים זרמו.
גדלתי מוקפת "ניצולים״, שהפכו חלק אינטגרלי של משפחתנו. אמא שלי עבדה כאחות. אבא שלי השתלט באופן מושלם על רזי השפה, עבר את מבחני לשכת עורכי הדין, והפך לעורך דין מן המניין.
אבא שלי היה הכי פולני שאפשר, עם חליפת שלושה חלקים גם ב-35 מעלות צלזיוס, תמיד מקושט בטבעת ובשעון זהב (איזה גבר התהדר באותם זמנים בישראל בתכשיטים?). כמה פיללתי לאבא עם מכנסי חאקי וסנדלים. אמא שלי הייתה שונה ממנו, צנועה, עם שיער שיבה לא צבוע, ללא איפור, ללא תכשיטים, מין קיבוצניקית די מוזנחת, אבל לאט־לאט, בהשפעתו, החלה להתגנדר עם שמלות מחנות היוקרה "רובל״ ברחוב שלומציון המלכה (החנות הכי אלגנטית בירושלים באותם זמנים), תכשיטים פה ושם, ואפילו שטיפה כחולה (כמו כל הבז'יז'ינות) במספרה.
אבא היה ידען אדיר, איש העולם הגדול, בעל תאוות חיים מדהימה למרות עברו (ואולי מפאת). הוא עשה כל מאמץ להדביק את אמא שלי ואותי, ולפתח בנו סקרנות לעולם הגדול. אכן ירשתי ממנו את הפתיחות לעולם הגדול, ותענוגות העולם נראו לי מפתים ביותר. אבל אחד הדברים שעליהם אני מצרה מאוד, הוא שלא ממש התעמקתי בפרטי סיפור חייו, אף על פי שכל כך רצה לספר לי ולאחרים על מה שקרה לו ולמשפחתו במלחמת העולם השנייה. אני מניחה שהתביישתי בעובדה שהוא היה חלק מהקונספט המקובל אז, של צאן מובל לטבח.
כילדה, חינכו אותי בקפדנות פרוסית, וזה לא היה קל. היו הרבה הגבלות. שם המשחק היה השכלה ותרבות. הוריי חזרו והדגישו שהכי חשוב בחיים ללמוד, לקרוא, לנגן פסנתר, לרקוד בלט, ללכת לקונצרטים, ללמוד אנגלית וצרפתית ולהצטיין בלימודים, "כדי שיצא ממך משהו״. לא פעם ניסיתי למרוד, ללא הצלחה, ובדיעבד אני מודה להם מכל הלב על שהרביצו בי תורה ותרבות, ובזכותם "יצא ממני משהו״.
סיימתי את בית הספר התיכון והובהר לי שאני "חייבת לעמוד על הרגליים״ כמה שיותר מהר. אבא שלי חשב שצבא לבנות זה בזבוז זמן, ולכן הצטרפתי לעתודה האקדמית, והתלבטתי מה ללמוד (ברור שממשיכים ללמוד, לא הייתה אופציה אחרת בבית שלנו). התחלתי ללמוד ביולוגיה במסגרת העתודה האקדמית (שכן באותם זמנים לא קיבלו בנות בגיל שמונה־עשרה לבית ספר לרפואה). כבר בשנה הראשונה ללימודי הביולוגיה פגשתי בבני, שהגיע ממקום עלום שלא שמעתי עליו, כפר יהושע שבעמק יזרעאל, והתאהבתי מיד בעלם השקט, הביישן, החכם והיפהפה הזה.
למען האמת, לא נראינו ממש מתאימים - אני עירונית, קשקשנית צמרת, עושה הרבה רעש ורוח, והוא מושבניק רגוע, כל כך שונה, ובכל זאת.
כעבור שנה החלטתי שאני רוצה להגשים את החלום ולעבור ללמוד רפואה, בעוד בני נשאר ללמוד ביולוגיה. התקבלתי ללימודים בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית. מערכת היחסים של בני ושלי הלכה והעמיקה, ובסוף השנה השלישית ללימודי הרפואה נישאנו. עם השנים הפכנו הורים לשלושת ילדינו.
פרט לשנתיים השתלמות מחקרית בניו יורק, את כל הקריירה המקצועית שלי עשיתי במחלקת נשים בהדסה הר הצופים, ולאט־לאט עליתי בסולם הדרגות - ממתמחה במחלקה, לרופאה בכירה, למנהלת יחידה, ועד להתמנותי למנהלת המחלקה. בתפקיד זה שימשתי בשנים 2010 עד 2020.
במהלך שנות העבודה שלי ובמקביל לעבודה הקלינית, נחשפתי לסיפורים אנושיים רגישים ומורכבים, כמו למשל האם לאפשר לרווקה ענייה בת 40 להרות מזרעו של מפגר "מסודר״ כאפשרות יחידה לבנות משפחה, או האם להפסיק היריון תקין לאחר טיפולי פוריות אצל מטופלת רווקה שנפלה לידיה הזדמנות להינשא ולבנות משפחה, או האם יש לי הזכות לבצע ניתוח קיסרי במקרה של מצוקת עובר בניגוד לרצונה של ההרה, כדי להציל את הילוד.
תמיד שיתפתי בסיפורים את בני, בן זוגי, ואת הילדים. עניין אותי לדעת מה הם חושבים, האם נהגתי כשורה? מה הם היו עושים אם היו נקלעים לאותה סיטואציה? חטפתי מהם לא מעט ביקורת, שהייתה חשובה לי ויקרה מפז, במיוחד מכיוון שנשמעה מאנשים שלא מהברנז'ה, בעלי היגיון בריא. שיתפתי גם חברים, בעיקר את חברותיי היקרות, והיה חשוב לי לשמוע מכל אחת מהן את דעתן המלומדת בתחומי ההצטיינות שלהן: עבודה סוציאלית ועצות טובות (ענת) סיעוד וניהול, (אורלי פ.) משפטים (אלה), ספרות, מחשבת ישראל והיגיון בריא (אתי), ובריאות הציבור (אורלי מ.)
הילדים גדלו והיו לאנשים נבונים, הגונים וישרים. לחגיגה הצטרפו חמישה נכדים־בנים ונכדה־בת אחת, שזה עתה הצטרפה לכוחותינו, כולם מופלאים. ואפילו אותם, בעיקר את הגדולים, שיתפתי לא פעם בדילמות מקצועיות, וכל כך אהבתי לשמוע את דעתם על ההתרחשויות מזווית ראיה בין־דורית, השונה כל כך משלי.

***

אחרי למעלה מארבעים שנה של עשייה אינטנסיבית 24/7 עם משימות אין־ספור, פרשתי מניהול מחלקת נשים ויולדות בהדסה הר הצופים, הפכתי לרופאה בכירה במשרה חלקית במחלקה, הורדתי את קצב העבודה באופן משמעותי, ופתאום התפנה לי זמן לשבת, לחשוב ואולי מעט לסכם. מצאתי את עצמי בדיוק בתקופה המתאימה - עבודה בקצב "נורמלי״, בעל עסוק יום וליל במדע, ילדים גדולים החיים את חייהם, ווירוס הקורונה, שאחראי, לפחות באופן חלקי, על חיסול חיי החברה והתרבות, הכנסים והנסיעות לחו"ל. הרגשתי שאני חייבת לנצל את הזמן שהתפנה כדי לשחזר סיפורים, אירועים, חוויות והתנסויות, שהיו קשורים לעולמי ב-40 השנים האחרונות.
רפואה זה מקצוע קשה, ארוך ומעייף. כמו שאומרים: "לומדים אותו דרך הרגליים״. יש צורך בלא מעט שנים כדי לרכוש ידע, ועוד יותר שנים נדרשות כדי לצבור ניסיון קליני. רופאים טובים יעשו רפואה טובה רק אם הם יאהבו את המקצוע שלהם ואת המטופלים שלהם. אני יכולה להגיד בפה מלא שאני אוהבת את המטופלות שלי, מזדהה עם רבות מהן, מסוגלת ברבים מהמקרים להעמיד את עצמי בדילמות שלהן ולעזור להן להגיע להחלטה הנכונה. כולי תקווה שהצלחתי להעביר את זה.
חלק מהסיפורים עצובים, חלקם משעשעים, אבל מכולם למדתי רבות על הטבע האנושי, על אהבה, על חיי משפחה. נחשפתי למנהגי דת, לאוכלוסיות הדתית והחרדית ולדרכי קבלת ההחלטות שלהם. התוודעתי מעט לאוכלוסייה הערבית ולתרבות שלה, ובעיקר זכיתי למלא תפקיד חשוב בחיים של אחרים.
כל האירועים שמתוארים בספר קרו, אך מובאים כאן בשמות בדויים ועם שינויים נוספים, כדי לשמור על הפרטיות של המטופלות והמטופלים שלי, כפי שנהגתי תמיד. כמו כן מצאתי לנכון לתאר גם מקרים שלא הייתי מעורבת בהם אישית, כי חשבתי שהם יתרמו למרקם הכולל.
אני מודה מעומק לבי לכל מטופליי.

אהבה בימי קורונה
סיפורי זוגות
"היכן שיש אהבה, יש חיים.״
מהטמה גנדי 

אהבה בימי קורונה

את דניאלה אני מכירה שנים רבות. היא הגיעה אליי לראשונה בשל בעיה גניקולוגית שגרתית, שעזרתי לה לפתור בקלות, ונשארתי עבורה סוג של יועצת־על. בכל פעם שהייתה לה בעיה, לאו דווקא גניקולוגית, היא שלחה לי ווטסאפ, ואני הבעתי את עמדתי. ידעתי שהיא רווקה, מתה למצוא בן זוג, וכל שיחה בינינו הסתיימה ב: "נו, פגשת מישהו שווה?״
יום אחד הגיעה דניאלה למרפאה עם אלדד. זוג יפיופים, בתחילת שנות ה-40. היא הייתה בהיריון, ואלדד דאג וקרקר סביבה. נורא שמחתי, נראה היה שהיא בדרך להגשים את חלום חייה. רציתי לשאול פרטים, מי הוא? מה הוא? אבל לא יכולתי לפתח בנוכחותו כל שיח שלא בהקשר לפיזיולוגיה של ההיריון. מאחר שדניאלה לא דיווחה לי דבר וחצי דבר עליו, היה לי ברור שהם אינם נשואים, אבל לא הצלחתי להבין אם מדובר בהיריון מתוכנן או מקרי.
דניאלה הייתה זקופה, יפהפייה הרבה יותר מתמיד, מלאת גאווה עצמית, ומאושרת מההיריון, ועוד יותר מרוצה מכך שהיא מרגישה נפלא. חשתי באוויר את הגאווה של שני בני הזוג, ובעיקר של דניאלה על ההיריון הזה.
"אין לך בחילות? גודש בשדיים?״ היא נדה בראשה. "את לא עייפה?״ הקשיתי. "ממש כלום,״ ענתה.
ברוב המקרים, בשליש הראשון של ההיריון נשים חשות עייפות, מותשות, נכנסות למיטה בשמונה, סובלות מבחילות בדרגות חומרה משתנות, ומרגישות מלאוּת בשדיים.
אבל לא תמיד.
תיעדתי במדויק את תאריך המחזור האחרון, והגעתי למסקנה שגיל ההיריון הוא: "שבעה שבועות ועוד שלושה ימים.״
בשלב זה של ההיריון, כאשר לאישה מחזורי וסת סדירים אחת ל-28 יום, כמו במקרה של דניאלה, אנו מצפים לראות שק היריון בתוך הרחם, שק חלמון (שק קרומי המחובר לעובר בשלבים מוקדמים של ההיריון, המשמש כמקום ייצור של כדוריות דם אדומות, עד להתפתחות מחזור דם של העובר) ועובר עם דופק, בגודל המתאים.


שק היריון הממוקם בחלל הרחם. בתוכו מודגם עובר עם דופק ושק חלמון
(באדיבות המחברת)

עברנו לחדר הבדיקה, החדרתי את מתמר העל־קול לנרתיקה של דניאלה, ראיתי שק היריון בתוך הרחם, מלווה בשק חלמון, אולם לחרדתי ראיתי עובר קטן באופן משמעותי מהגודל המצופה, ללא דופק.
דניאלה ואלדד היו מרותקים לתמונה ושאלו אותי מה אנחנו רואים.
לבי התכווץ. היה צר לי לשתף אותם בכך שלעובר אין דופק.
בז'רגון המקצועי זה נקרא: הפלה נדחית. כלומר, העובר מת, אולם נמצא ברחם ועדיין לא נפלט החוצה.
פסק דין מוות לפנטזיות ולגאווה. כאשר העובר מת ברחם, סימני ההיריון, כגון בחילות, הקאות וגודש בשדיים, הולכים ונסוגים.
דניאלה ואלדד נבהלו. הם התחילו להרגיש שמשהו לא בסדר. השתיקה שלי והבעת פניי הסגירו את המצב. התעכבתי יותר מדי זמן במתן תשובה, חיפשתי את המילים, לא דיווחתי שהכול בסדר. האויר נהיה דחוס. המשכתי לבצע את הבדיקה עם מתמר העל קול, ורק כשהייתי משוכנעת לחלוטין שאין דופק, בישרתי להם את הבשורה המרה.
דניאלה פרצה בבכי כמעט היסטרי.
"תמיד לא מצליח לי, תמיד נדפק לי הכול, ככה תמיד החיים שלי.״
אלדד ליטף אותה, חיבק, ניסה לנחם, לעודד: "יהיה עוד היריון, דניאלה, תראי שנצליח בפעם הבאה.״
למען האמת, אצל נשים בגיל 40, אחוז ההריונות המסתיים בהפלה טבעית גבוה, ועלול להגיע ל-50 אחוזים ויותר.
אבל מה אכפת לדניאלה ואלדד מסטטיסטיקה. הם רצו ילד, והרגישו שהחלום שלהם או־טו־טו מתגשם. נתתי להם כמה דקות להירגע ולעכל את הבשורה.
במצבים של הפלה נדחית בשליש הראשון של ההיריון, יש כמה דרכים לסיים את ההיריון ולרוקן את הרחם. אפשר להמתין לפליטה ספונטנית ומלאה של ההיריון, ולחילופין אפשר להשתמש בתרופה הנקראת ציטוטק, הגורמת להתכווצויות של הרחם, מין סוג של "מיני לידה״. וישנה גם הדרך המסורתית של ביצוע שאיבת ההיריון בחדר ניתוח, תחת הרדמה מלאה. לכל אחת מהשיטות היתרונות והחסרונות שלה, והבחירה מתבצעת עם המטופלת ובהתאם למצב ולרצונה. דניאלה ואלדד החליטו על שאיבת היריון בהרדמה כללית בחדר ניתוח, שיטת ה"זבנג וגמרנו״, גם כדי להיות מוכנים כמה שיותר מהר להיריון הבא. קבענו את השאיבה ליום למחרת. הם הגיעו ביחד. אלדד נכח כל הזמן, חיבק, הרגיע, לקח אחריות על כל הנושאים הבירוקרטיים והפיננסיים, והפרוצדורה עברה בהצלחה. הם הוזמנו לביקורת כעבור כחודש, כדי לוודא שהתהליך עבר ללא סיבוכים כשהפנים קדימה.
דניאלה הגיעה לבד.
"איפה אלדד?״ שאלתי.
ברגע הזה התבהרה התמונה: דניאלה ואלדד הכירו בסגר הראשון של הקורונה דרך אפליקציה, שניהם רווקים בתחילת שנות ה-40 לחייהם, גרים מרחק נסיעה של שעה ויותר זה מזה. הקורונה הייתה קשה לאנשים בודדים, שעובדים מהבית, ונמנעים ככל האפשר מיציאות מהבית, והתלהבות הייתה גדולה - טלפונים, ווטסאפ, מפגשים, אהבה. דניאלה דיברה אתו על רצונה בילדים, וחזרה והדגישה ש"השעון מתקתק״, ולדבריה גם אלדד התחבר לרעיון משפחה וילדים. ואז הגיע ההיריון. מיד עם קבלת תשובת השתן החיובית להיריון, דניאלה החלה להרגיש התקררות כלשהי מצדו. פתאום אלדד הפך עסוק, עייף, התלונן שהנסיעות ארוכות וקשות, התנצל, לא יכול היה להגיע כי סופי השבוע תפוסים. הוא לא ממש נסוג מההיריון, אבל בתוך תוכה דניאלה התחילה לחשוש. אחרי שדניאלה קיבלה את הבשורה המרה, היה לה ברור איכשהו שעם סיום ההיריון, יבוא גם סיום הקשר, וייתכן שזו הסיבה שבגללה הגיבה כל כך קשה. ואכן, אחרי מסירות אין־קץ, ליטופים, חיבוקים והרגעות, התחילו השיחות המתחמקות - שוב עייף, שוב עסוק, ואלדד הציע שבשלב זה דניאלה תיקח גלולות למניעת היריון למשך כמה חודשים, "ואז נחליט.״
היא החליטה להיוועץ בי: "אני לא צעירה. לא יודעת כמה זמן, אם בכלל, נותר לי להיכנס להיריון. מה דעתך, דוקטור?״
הרגשתי קרובה לדניאלה והצעתי לה לא לקחת גלולות למניעת היריון, ולראות אם הקשר חוזר לעצמו, או שאלדד ילך ויתרחק לגמרי, ואז לנסות למצוא זוגיות אחרת.
דניאלה יצאה ממני בשיברון לב, וגם אני נעצבתי לי מאוד.
***

פעם הייתה בביתנו פריצה. הגיע שמאי להעריך את גובה הפיצוי המגיע לנו. התחלתי לשטוח לפניו את כל סיפורי אוצרותיי שנשדדו: עגילי יהלומים שקיבלתי מההורים עם סיום בית ספר לרפואה, תכשיטים שדודתי הצליחה להחביא בזמן מלחמת העולם השנייה ולהציל מידי הנאצים, מתנות שהיה להן ערך סנטימנטלי עצום עבורי, והוא רשם ורשם, בלי שאף שריר בפניו ינוע ויזוע. כשהערתי לו על אדישותו, הוא אמר לי שהוא שומע את זה כל יום בערך. "מילא אני,״ הוא אמר, ואז שיתף אותי בחוויה קשה שהוא וזוגתו חוו. הם הגיעו לחדר מיון בבית חולים כלשהו בהריונם הראשון בשל דֶמם נרתיקי, ובבדיקת אולטרסאונד שנעשתה נמצא עובר ללא דופק. הוא סיפר שהם הרגישו שהשמים נפלו עליהם, ונוסף על האובדן הנוראי, הרופא שקיבל אותם היה אדיש למצוקתם. כשהעירו לו על כך, הוא לא התנצל, והסביר להם שזהו לחם חוקו, כל יום הוא פוגש בהריונות לא תקינים, ולכן הוא לא יכול להתרגש מכל הפלה. אף שקשה ואפילו מאכזב, אפשר להבין את הרופא. הוא עבד ימים ולילות, היה סחוט, ולא נותרה בו שום אנרגיה לאמפתיה.
לצערי, גם עליי עברו לא פעם ימים קשים בבית החולים, והגעתי כמעט לאפיסת כוחות. אני מקווה שתמיד הצלחתי איכשהו לאסוף את עצמי ולתת לכל מטופלת את ההרגשה שאני כואבת את כאבה.
את האנרגיה הזו אפשר לשאוב רק כשנכנסים לתוך הסיפור האנושי שמאחורי העובדות. במקרה של דניאלה זה היה סיפור של חלום ושברו, שנגע מאד ללבי. מאז האירוע ההוא לא שמעתי דבר מדניאלה. אינני יודעת אם חידשה את הקשר עם אלדד, או שמא פגשה ב"נסיך על סוס לבן״ אחר. אני מניחה שהיא לא התקשרה אליי כי לא היה לה מה לספר.