חברים במאפיה 3+4 - קלואי ולוקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חברים במאפיה 3+4 - קלואי ולוקה
מכר
מאות
עותקים
חברים במאפיה 3+4 - קלואי ולוקה
מכר
מאות
עותקים

חברים במאפיה 3+4 - קלואי ולוקה

3.9 כוכבים (37 דירוגים)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

קלואי

פניה המצולקות של קלואי הן תזכורת מתמדת לאירוע המחריד ששינה את חייה.

הסיוטים שלה מורכבים מדמותו של האיש שצילק אותה, אולם הוא ממשיך לרדוף אותה גם כשהיא פוקחת את עיניה.

שני אבירים אפלים נזעקים להציל אותה. לוקה, בנו של ראש המאפיה, ואמו, חייל בארגון.

על מנת להינצל יהיה על קלואי להתמודד עם המציאות שהיא מסרבת להכיר בה, ולבחור בגבר היחיד שיכול לגאול אותה מסיוטיה ולהושיע את נשמתה המיוסרת.

לוקה

מאז ומתמיד לוקה ידע שקלואי שייכת לו. אבל הוא החמיץ את ההזדמנות שלו.

קלואי נלקחה כבת ערובה על ידי הדמות שמככבת בסיוטים שלה.

על מנת להציל אותה מידיו של השטן בכבודו ובעצמו, לוקה יצטרך לצעוד ישירות אל תוך הגיהינום הבוער.

שניהם ייאלצו לצלול יחד אל תוך העבר שלה ולהתעמת איתו אחת ולתמיד.

האם זה יהיה מאוחר מדי?

קלואי ולוקה מאת שרה בריאן, סופרת שספריה הופיעו ברשימות רבי־המכר של היו־אס־איי טודיי, הם הספרים השלישי והרביעי בסדרת ״חברים במאפיה״. קדמו לו: נירו ו-וינסנט.

כל ספר בסדרה מספר על דמויות אחרות ויכול להיקרא בפני עצמו.

טריגים: אלימות, סמים, התעללות בקטינים.

פרק ראשון

1

השד בא לקחת אותה

הווה

קלואי בהתה בקיר הלבן והריק שמול מיטתה, ידיה עדיין אוחזות בז'קט שאִמו כרך סביב כתפיה מוקדם יותר באותו ערב. משהו בז'קט שלו הרחיק ממנה את השדים, אולי מפני שהריח כמוהו ואולי מפני ששמר על חום גופה ונתן לה להרגיש כאילו זרועותיו עוטפות -

קראק!

רעש עצמות נשברות חדר לאוזניה כשמחבט בייסבול הכה בגוף מעולף. המראה הבזיק על הקיר מולה למשך שבריר שנייה. כאשר היא חזרה למציאות, היא כמעט שכחה לאן נדדו מחשבותיה. הייתה לה הרגשה שאם הריח הגברי של אִמו על הבד היקר לא היה מגיע אל אפה, מחשבותיה כבר מזמן היו שם. ואף כי רוגע הייתה תחושה שכבר התקשתה לזהות, בכל זאת היה נדמה לה שאולי הז'קט הצליח להרגיע אותה. הסיבה היחידה שהיא חשבה כך הייתה מפני שמוחה היה אמור בשלב הזה להיות נשלט על ידי סיוטיה שגרמו לה להתבונן בשידור החוזר של מה שקרה הלילה -

סנאפ!

עוד הבזק של מחבט פוגע ברגלו של הגבר, ששכב על הרצפה כמעט ללא רוח חיים, הופיע במוחה לפני שהקיר הפך שוב לבן וריק.

היא העבירה את האגודל על הבד ותהתה מדוע גופה לא נותר קפוא כפי שקרה לו מיליון פעמים בעבר, כשהסיוטים השתוללו מול עיניה.

היא העבירה שוב את האגודל על הבד היקר והגיעה למסקנה שזה הרגיש יקר כמו -

זוג עיניים כחולות ירוקות מסוכנות בהו בה חזרה מהקיר הלבן והקפיאו את דמה. היא התבוננה בו כשאחז במחבט בכזו עוצמה עד שהייתה בטוחה שהוא ירסק אותו עוד לפני שיעשה בו שימוש בפעם האחרונה.

קראנץ'!

 

הז'קט של אִמו כבר לא הצליח להעיר אותה מהחלום המסויט שלה.

השד בא לקחת אותה.

 

2

חוזרת אחורה בזמן

ארבע שנים קודם

פניה הצורבות וגופה הכואב העירו אותה וגרמו לה לרצות לצרוח, אך הגרון שלה היה יבש מדי. לא רק שהחדר לא היה מוכר לה, אלא גם הריח הסטרילי היה חדש. היא לא הצליחה להיזכר בשום דבר או היכן לעזאזל הייתה, מה שגרם לה להרגיש כאילו היא תחת השפעה של סמים כבדים.

היא ניסתה לפקוח את עיניה, הכול סביבה היה מטושטש עד שדמות כלשהי נכנסה לתוך המרחב שמעליה.

"קלואי," קול גברי אמר לפני שהניח יד על זרועה.

ברגע שהיד נגעה בעורה, זיכרונות מהפשעים הנוראיים שחוותה הציפו את מוחה והיא הרגישה כאילו חזרה בזמן רק כדי לסבול את הכול מחדש. היא ניסתה לצרוח, אך הקול שבקע מפיה נשמע כמו לחישה צרודה.

הלחץ של היד שהייתה עליה גָּבַר, והיא החלה לבעוט ולהשתולל ללא שליטה, לא בטוחה אם תצליח לשרוד פעם נוספת אלימות כזו. "זה אני, קלואי, אבא שלך. את בטוחה עכשיו," אביה דיבר בקול שקט בניסיון להרגיע אותה.

הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו היה היד שלחצה על זרועה שהמשיכה להזכיר לה את מגעה המייסר מלפני כן.

היא רצתה שזה יפסיק, "תעזוב אותי!" הצליחה לבסוף לצרוח.

אביה הצמיד אותה בעזרת שתי ידיו חזק יותר למיטה.

"ששש! את בטוחה...את בבית חולים," הוא אמר וניסה בכל כוחו למנוע ממנה למשוך תשומת לב לחדר.

דמעות חמות זלגו במורד לחייה כששמעה רגליים מסתובבות בחדר וידיים נוספות הצמידו אותה למיטה.

"בבקשה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר!" היא בכתה.

"היא עוברת התקף חרדה. תנו לה משהו!" אביה אמר במהירות לפני שהיא הספיקה לומר מילה נוספת.

קלואי הבינה שהפסידה במאבקה נגדם כשהרגישה את הדקירה הקלה בזרועה. למזלה הרע, על אף שגופה החל לאבד תחושה, המוח שלה נותר חד, והיא המשיכה להרגיש את ידיו המכאיבות של המענה שלה במקום את הידיים שטיפלו בה כעת.

היא בהתה באחיות ולאחר מכן בקיר הלבן והריק מבעד לדמעות שמילאו את עיניה.

בבקשה, אני לא רוצה שייגעו בי יותר.

* * *

"ד־די!" קלואי צעקה בפעם המי יודע כמה כשידיים הצמידו אותה שוב למיטה.

דקירת המחט בגופה הכואב הייתה כהוא זה לעומת הידיים שאחזו בה. לחייה בערו ממגע הדמעות עליהן, והיא הבינה שכנראה בכתה בשנתה כי הרגישה שהייתה ערה פחות מחמש דקות לפני שנעצו בה שוב את המחט. וכשהסמים השתלטו על גופה, המחשבה האחרונה שלה הייתה שהלוואי שהם היו מבינים.

האחיות וגם אביה חשבו שהיא צעקה כדי שיפסיקו לסמם אותה בשעה שכל מה שרצתה היה שהם יסירו את ידיהם ממנה.

* * *

הערפול במוחה החל להתפוגג כשהיא שבה פעם נוספת להכרה. לא היה לה מושג כמה זמן שהתה בבית החולים או כמה פעמים התעוררה צורחת מכאבים. היא שכבה ללא תנועה, פוחדת לפקוח את עיניה.

הכאב על פניה גרם לה לרצות להקל עליו.

אל תזוזי.

הזיכרונות מהאיש ההוא...

אל תבכי.

קלואי נאלצה להילחם באינסטינקטים שלה ולחשוב בחוכמה כיצד למנוע מהם להמשיך לסמם אותה. אחרת, לא יישאר ממני שום דבר... אם נשאר ממני משהו בכלל.

למרות עיניה העצומות היא חשה בנוכחות של אדם נוסף בחדר. היות שאביה היה שם בכל הרגעים שבהם שבה להכרתה, היא הניחה שגם עכשיו הוא זה שהיה בחדר. היא לא הייתה בטוחה שהוא בכלל עזב את החדר באיזשהו שלב, והשאלה המסקרנת הייתה למה.

אביה רצה לדבר, אבל ברגע שהייתה מתפרצת בכאב ובהיסטריה, הוא היה נאטם, לא אפשר לה לשחרר את פחדיה ורק גרם לה להרגיש כמו מטורפת.

למה?

רחש התנועה שהגיע אליה מפינה מרוחקת בחדר גרם לה להבין שהוא ער, והיא החליטה לנצל את המרחק ביניהם לטובתה.

מהפחד שמא ההיסטריה תשתלט עליה שוב ומעגל האימה האכזרי יחל מחדש, קלואי לא פקחה את עיניה כשהחלה לדבר.

"א־אני כבר לא אוהבת שנוגעים בי," היא לחשה בקושי רב.

רעשים נשמעו. אביה כנראה החל לקום ממקום מושבו.

פנים הבזיקו במוחה, והיא הרגישה ידיים בלתי נראות לופתות את גרונה.

"לא!" עיניה נפקחו בבהלה בחדר בית החולים האפלולי. היא נשמה עמוקות, בעודה מנסה לייצב את קולה ולהישאר רגועה. "אל תתקרב יותר... בבקשה."

רגע לאחר מכן, אביה חזר והתיישב.

החדר היה שקט להחריד. היא לא הבינה למה הוא לא שואל אותה שאלות, תוהה מה קרה, או יותר חשוב, מי עשה לה את זה.

יכול להיות שהוא כבר יודע? האם האיש נעול מאחורי סורג ובריח לנצח?

היא החליטה לפתוח את הנושא.

"אתה יודע מה קרה לי, נכון?"

המבט שעל פניו התשושות השיב לה.

הוא הרים את ידיו והחל לקום באיטיות. "אני לא אגע בך. אני רק רוצה להתקרב. זה בסדר?"

מנסה להישאר חזקה, היא הנהנה ועצרה את נשימתה כשהתקרב אליה באיטיות. היא נרגעה רק כאשר נעמד ליד מיטתה ולא ניסה לגעת בה.

הוא בהה בה מלמעלה, מנסה להפנים את המראה החדש של בתו.

כששאלותיה הדוממות לא נענו, היא הכריחה את עצמה ללחוש את המילים, "תפסתם אותו?"

גבה עבותה התרוממה כשהוא בהה בה חסר הבעה. "את מי?"

קלואי מצמצה בהלם ותהתה אם היא חולמת, אך הבערה שעל פניה הבהירה לה שלא.

"את מי שעשה לי את זה," היא השתנקה.

"קלואי, עברת תאונת דרכים." התשובה שלו נשמעה כאילו התאמן עליה.

"לא הייתה שום תאו -״

"עברת תאונת דרכים. זה כל מה שעלייך לדעת." קולו היה רגוע ומאופק.

קלואי נענעה בראשה באלימות ודמעות עלו בעיניה. "זה לא נכון. הוא פגע -״

"זו הייתה תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך."

"ל־לאאא!" היא צרחה, לחייה בוערות שוב מהדמעות.

"עברת תאונת דרכים, זה כל מה שאת יודעת. תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך." הוא חזר ואמר, קולו שקט ומונוטוני.

כעת גם גופה החל לרעוד באלימות ולא רק ראשה. "לא! לא! לא!"

הפעם נכנסה לחדר רק אחות אחת עם מזרק, וסגרה את הדלת מאחוריה.

אביה התקדם לעברה והצמיד אותה למיטה. קלואי ניסתה לצרוח ככל שגרונה אִפשר לה, והשתוללה כדי להרחיק את ידיהם ממנה כשהמחט דקרה את הנקודה הכואבת בזרוע שלה.

הוא דיבר בעודה צורחת באותו קול שקט ומונוטוני. "עברת תאונת דרכים, זה כל מה שאת יודעת. עברת תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך..."

 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
37 דירוגים
18 דירוגים
8 דירוגים
6 דירוגים
1 דירוגים
4 דירוגים
2/6/2023

מדובר בספרי המשך של סדרה בועטת ומצוינת, בה חוויתי קשת עצומה של רגשות ותחושות. הפחד נכח כל הזמן, אפלה אפפה את העלילה לכל אורכה, היו שם הורים שלחלוטין לא היו ראויים, זעמתי שלאף אחד לא היה אכפת מהבריונות שספגו, מאותם ילדים שנהגו כמפלצות, מצוות המורים האיום שהתעלם ממה שקרה במסדרונות, תיכון 'לגאסי פרפ' היה לחלוטין גיהינום עלי אדמות❣ יש כאן סודות איומים, שקרים, העמדות פנים וגילויים מרעישים עד כי אף אחד שם לא היה כפי שנראה. מסתבר שאנחנו שומעים רק את מה שאנחנו רוצים לשמוע ורואים את מה שאנחנו רוצים לראות. כל ספר מספר את סיפורו של זוג אחד ועם סוף סגור, כך שבהחלט יכול להיקרא לבדו, למעט זוג הספרים האלה. מבחינתי הספר של קלואי היה מעין הקדמה לכל מה שאירע היות והעלילה העלתה הילוך בספר של לוקה. רוצה להודות באופן אישי להוצאה שאיחדה את שני הספרים.🙏💙 אהבתי כל כך שקלואי פיתחה חוסן לאחר שהייתה עלה נידף ברוח לאור מה שעברה. הסיפור מסופר בגוף שלישי מפי הגיבורים. אני נהניתי במיוחד💙💙💙💙 מזמינה גם אתכם יפעת ארניה

1
10/3/2024

נהנתי, התרגשת,י צחקתי .וליבי היה עם קלואי. אין על לוקה גבר חזק ורגיש אוהב ומגו . ממליצה בחום על כול הסידרה.

6/11/2023

כל הסדרה מדהימה. היה קשה להניח את הספר

21/9/2023

מעניין. ממליצה לקרוא.

3/8/2023

אין מה לומר... לוקה כבש אותי בספרים הקודמים ופה מקבלים אותו במלוא הדרו!!! אי אפשר להתעלם מהחוזק שלו, מהכח, מהכריזמה והאהבה המדהימה שלו לקלואי... וקלואי...וואוו איזו בחורה יותר חזקה ממה שהיא חושבת שהיא❣️ סיפור מהמם ונפלא שנהניתי מאוד לקרוא אותו❣️

5/7/2023

קלואי כמה חיכיתי לך! ידעתי שהספר יפתיע אותי רציתי שהיא תהיה קצת יותר אבל עדיין יצאה חזקה . לוקה התאהבתי בו בהצצות בספרים הקודמים. מושלם

18/6/2023

אי אפשר להוריד מהיד פדוט מושלם

9/6/2023

ההתחלה משעממת, אך אט אט תופסת תאוצה ולא ניתן להפסיק לקרא.ממליצה

3/6/2023

הספר של לוקה מעולה מעולה, נתן בדיוק את מה שציפיתי, הסופרת עשתה בילד אפ מטורף לדמויות בספרים הקודמים. קלואי מהווה יותר רקע ויש חזרה על אירועים. כל הכבוד להוצאה שאיחדה את שני הספרים.

29/5/2023

ספר מעולה ממליצה בחום

27/5/2023

למרות שהסיפור קשה, כתוב מעולה, לא יכולתי להפסיק לקרוא

25/5/2023

אוו ספר מעולה!!! תודה רבה על התרגום! רוצו לקרוא!

5/7/2023

סיפור אהבה אפל ביותר שהצליח לרתק אותי לדפים. כמה סייגים לדרוג 3.8 כוכבים במקום 5 כוכבים: 1. כתיבה בוסרית, ובנונית. 2. כתיבה לא קולחת ולא רציפה ואין תחביר ברור למשפטים פשוטים שגרם לי לחזור אחורה בסיפור ע"מ שאבין את רצף הכתיבה ובנוסף אין קשר הגיוני בין הסצנות ובלבול בהבנה של כל דמות בעלילה. 3. הסיפור נמרח והיה אפשר לקצר אותו. 4. דמות הבחורה בסיפור חלשה מאוד בעיניי (לא מתפתחת כדמות עגלה), למרות הטראומה שעברה שום חוזקות לא היו לה ושום התרוממות או שינוי חיובי להרים אותה מהמקום הנמוך שהיתה בו. בגדול הספר היה מעניין אך מתיש ומתסכל.

14/6/2023

וואווו. אתמול קראתי את הספר על נירו ואל והיה לי כל כך ברור שמי שצריכים לפתח משהו אלו אמו וקלואי. ואז הגעתי לספר הזה, נכון היו חלקים בהתחלה שחשבתי שאפשר לוותר אבל בסופו של דבר פשוט נסחפתי. ספר מטורף, לא חשבתי שאוהב מאפיה ואני עדין עם צמרמורת מהכוח והמוכשרות של הסופרת, היא הצליחה בספר כחד לגרום לנו לרצות את קלואי עם אמו ולהפוך את זה לשנאה בין קלואי ללוקה ולסיים עם האהבה של קלואי ולוקה. לכו לקרוא. שווה כל רגע

26/5/2023

דילמה. כתוב חזק. מאד מושך וסוחף. אבל הסיפור מזעזע אז להגיד שנהניתי לקרוא קצת מעורר התלבטות. קראתי בכמה שעות ונראה לי שאמשיך לחשוב על זה עוד הרבה.

7/8/2023

התחלה של הספר היא תקציר מהספרים הקודמים היה מיותר מאוד רק לקראת הסוף יש קצת עניין מאכזב

6/7/2023

אוף…. כל כל ציפיתי לספר הזה (היה ברור שהסיפור שלהם יסופר) אבל אולי זה חלק מהעניין- ״כגודל הציפייה״…. המון קפיצות בין זמנים/אנשים, קצת עשה לי כאב ראש. מבאס…

2/6/2023

יש פוטנציאל, אבל התפספס הכתיבה בגוף שלישי לא מאפשרת להיות חלק מהדמות וחבל.

1/6/2023

התלבטתי לגבי הספר, הוא לא קל לקריאה ,חיכיתי לסיפור שלהם עניין אותי איך קלואי נפגעה לכן היה צריך את החלק הראשון של הסיפור , אבל הוא היה ארוך מדי וחזר הרבה על החלקים שכבר הכרנו בספרים האחרים , החלק השני מעניין יותר טוב יותר אבל מרגיש שנגמר באמצע , החלק הכי קשה בסדרה לא קל לקריאה בכלל .

29/5/2023

הספר הזה פשוט לא גמור וחייב עריכה רצינית קודם כל, כל הספר הראשון פשוט מיותר כי כבר קראנו את החלק הזה מזווית ראיה אחרת , לא מחדשים פה שום דבר וזההסתם מעיק אחכ צריך פשוט להוריד פה פסקאות ויש פה יותר מידי התרחשויות לא ברורות ויש פה יותר מידי דמויות שמספרות את הצד שלהם מבלי אפילו כותרת שתסביר מי מספר וזה כבה חבל כי הספרים הקודמים טובים וגם פה הסיפור יםה בסך הכל

3/7/2023

מרבית הספר לוזר על עצמו מהספרים הקודמים . זה קצת מעייף לחזור על דברים שכבר נקראו הזוויות השונות לא תורמות לרצף העלילה הרבע האחרון , הוא רבע ההתרחשויות .

8/6/2024

ספר מיותר. סיפור נחמד שכל חלק בו חוזר על עצמו שש פעמים. דילגתי על רובו. פשוט מיותר. כתיבה לא מעניינת

20/3/2024

אם היו מקצרים את הספר הוא היה מושלם, אבל הספר חוזר על עצמו שוב ושוב, מאכזב, מעצבן . נראה שאם כל ספר הכתיבה הדרדרה.

15/7/2023

איזה דמות עלובה קלואי היא הדמות הכי מרגיזה פה וגם בספר הראשון היא חיה על חשבון הקרבות של אחרים ובספר הזה קיוויתי שהיא תשתנה אבל היא רק הפכה להיות מרגיזה יותר לא ממליצה

26/5/2023

ספר גרוע. כתיבה מבולבלת הרוב בגוף שלישי. כאלו לא אתה סופרת כתבה את הספר הזה בסידרה

חברים במאפיה 3+4 - קלואי ולוקה שרה בריאן

1

השד בא לקחת אותה

הווה

קלואי בהתה בקיר הלבן והריק שמול מיטתה, ידיה עדיין אוחזות בז'קט שאִמו כרך סביב כתפיה מוקדם יותר באותו ערב. משהו בז'קט שלו הרחיק ממנה את השדים, אולי מפני שהריח כמוהו ואולי מפני ששמר על חום גופה ונתן לה להרגיש כאילו זרועותיו עוטפות -

קראק!

רעש עצמות נשברות חדר לאוזניה כשמחבט בייסבול הכה בגוף מעולף. המראה הבזיק על הקיר מולה למשך שבריר שנייה. כאשר היא חזרה למציאות, היא כמעט שכחה לאן נדדו מחשבותיה. הייתה לה הרגשה שאם הריח הגברי של אִמו על הבד היקר לא היה מגיע אל אפה, מחשבותיה כבר מזמן היו שם. ואף כי רוגע הייתה תחושה שכבר התקשתה לזהות, בכל זאת היה נדמה לה שאולי הז'קט הצליח להרגיע אותה. הסיבה היחידה שהיא חשבה כך הייתה מפני שמוחה היה אמור בשלב הזה להיות נשלט על ידי סיוטיה שגרמו לה להתבונן בשידור החוזר של מה שקרה הלילה -

סנאפ!

עוד הבזק של מחבט פוגע ברגלו של הגבר, ששכב על הרצפה כמעט ללא רוח חיים, הופיע במוחה לפני שהקיר הפך שוב לבן וריק.

היא העבירה את האגודל על הבד ותהתה מדוע גופה לא נותר קפוא כפי שקרה לו מיליון פעמים בעבר, כשהסיוטים השתוללו מול עיניה.

היא העבירה שוב את האגודל על הבד היקר והגיעה למסקנה שזה הרגיש יקר כמו -

זוג עיניים כחולות ירוקות מסוכנות בהו בה חזרה מהקיר הלבן והקפיאו את דמה. היא התבוננה בו כשאחז במחבט בכזו עוצמה עד שהייתה בטוחה שהוא ירסק אותו עוד לפני שיעשה בו שימוש בפעם האחרונה.

קראנץ'!

 

הז'קט של אִמו כבר לא הצליח להעיר אותה מהחלום המסויט שלה.

השד בא לקחת אותה.

 

2

חוזרת אחורה בזמן

ארבע שנים קודם

פניה הצורבות וגופה הכואב העירו אותה וגרמו לה לרצות לצרוח, אך הגרון שלה היה יבש מדי. לא רק שהחדר לא היה מוכר לה, אלא גם הריח הסטרילי היה חדש. היא לא הצליחה להיזכר בשום דבר או היכן לעזאזל הייתה, מה שגרם לה להרגיש כאילו היא תחת השפעה של סמים כבדים.

היא ניסתה לפקוח את עיניה, הכול סביבה היה מטושטש עד שדמות כלשהי נכנסה לתוך המרחב שמעליה.

"קלואי," קול גברי אמר לפני שהניח יד על זרועה.

ברגע שהיד נגעה בעורה, זיכרונות מהפשעים הנוראיים שחוותה הציפו את מוחה והיא הרגישה כאילו חזרה בזמן רק כדי לסבול את הכול מחדש. היא ניסתה לצרוח, אך הקול שבקע מפיה נשמע כמו לחישה צרודה.

הלחץ של היד שהייתה עליה גָּבַר, והיא החלה לבעוט ולהשתולל ללא שליטה, לא בטוחה אם תצליח לשרוד פעם נוספת אלימות כזו. "זה אני, קלואי, אבא שלך. את בטוחה עכשיו," אביה דיבר בקול שקט בניסיון להרגיע אותה.

הדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו היה היד שלחצה על זרועה שהמשיכה להזכיר לה את מגעה המייסר מלפני כן.

היא רצתה שזה יפסיק, "תעזוב אותי!" הצליחה לבסוף לצרוח.

אביה הצמיד אותה בעזרת שתי ידיו חזק יותר למיטה.

"ששש! את בטוחה...את בבית חולים," הוא אמר וניסה בכל כוחו למנוע ממנה למשוך תשומת לב לחדר.

דמעות חמות זלגו במורד לחייה כששמעה רגליים מסתובבות בחדר וידיים נוספות הצמידו אותה למיטה.

"בבקשה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר!" היא בכתה.

"היא עוברת התקף חרדה. תנו לה משהו!" אביה אמר במהירות לפני שהיא הספיקה לומר מילה נוספת.

קלואי הבינה שהפסידה במאבקה נגדם כשהרגישה את הדקירה הקלה בזרועה. למזלה הרע, על אף שגופה החל לאבד תחושה, המוח שלה נותר חד, והיא המשיכה להרגיש את ידיו המכאיבות של המענה שלה במקום את הידיים שטיפלו בה כעת.

היא בהתה באחיות ולאחר מכן בקיר הלבן והריק מבעד לדמעות שמילאו את עיניה.

בבקשה, אני לא רוצה שייגעו בי יותר.

* * *

"ד־די!" קלואי צעקה בפעם המי יודע כמה כשידיים הצמידו אותה שוב למיטה.

דקירת המחט בגופה הכואב הייתה כהוא זה לעומת הידיים שאחזו בה. לחייה בערו ממגע הדמעות עליהן, והיא הבינה שכנראה בכתה בשנתה כי הרגישה שהייתה ערה פחות מחמש דקות לפני שנעצו בה שוב את המחט. וכשהסמים השתלטו על גופה, המחשבה האחרונה שלה הייתה שהלוואי שהם היו מבינים.

האחיות וגם אביה חשבו שהיא צעקה כדי שיפסיקו לסמם אותה בשעה שכל מה שרצתה היה שהם יסירו את ידיהם ממנה.

* * *

הערפול במוחה החל להתפוגג כשהיא שבה פעם נוספת להכרה. לא היה לה מושג כמה זמן שהתה בבית החולים או כמה פעמים התעוררה צורחת מכאבים. היא שכבה ללא תנועה, פוחדת לפקוח את עיניה.

הכאב על פניה גרם לה לרצות להקל עליו.

אל תזוזי.

הזיכרונות מהאיש ההוא...

אל תבכי.

קלואי נאלצה להילחם באינסטינקטים שלה ולחשוב בחוכמה כיצד למנוע מהם להמשיך לסמם אותה. אחרת, לא יישאר ממני שום דבר... אם נשאר ממני משהו בכלל.

למרות עיניה העצומות היא חשה בנוכחות של אדם נוסף בחדר. היות שאביה היה שם בכל הרגעים שבהם שבה להכרתה, היא הניחה שגם עכשיו הוא זה שהיה בחדר. היא לא הייתה בטוחה שהוא בכלל עזב את החדר באיזשהו שלב, והשאלה המסקרנת הייתה למה.

אביה רצה לדבר, אבל ברגע שהייתה מתפרצת בכאב ובהיסטריה, הוא היה נאטם, לא אפשר לה לשחרר את פחדיה ורק גרם לה להרגיש כמו מטורפת.

למה?

רחש התנועה שהגיע אליה מפינה מרוחקת בחדר גרם לה להבין שהוא ער, והיא החליטה לנצל את המרחק ביניהם לטובתה.

מהפחד שמא ההיסטריה תשתלט עליה שוב ומעגל האימה האכזרי יחל מחדש, קלואי לא פקחה את עיניה כשהחלה לדבר.

"א־אני כבר לא אוהבת שנוגעים בי," היא לחשה בקושי רב.

רעשים נשמעו. אביה כנראה החל לקום ממקום מושבו.

פנים הבזיקו במוחה, והיא הרגישה ידיים בלתי נראות לופתות את גרונה.

"לא!" עיניה נפקחו בבהלה בחדר בית החולים האפלולי. היא נשמה עמוקות, בעודה מנסה לייצב את קולה ולהישאר רגועה. "אל תתקרב יותר... בבקשה."

רגע לאחר מכן, אביה חזר והתיישב.

החדר היה שקט להחריד. היא לא הבינה למה הוא לא שואל אותה שאלות, תוהה מה קרה, או יותר חשוב, מי עשה לה את זה.

יכול להיות שהוא כבר יודע? האם האיש נעול מאחורי סורג ובריח לנצח?

היא החליטה לפתוח את הנושא.

"אתה יודע מה קרה לי, נכון?"

המבט שעל פניו התשושות השיב לה.

הוא הרים את ידיו והחל לקום באיטיות. "אני לא אגע בך. אני רק רוצה להתקרב. זה בסדר?"

מנסה להישאר חזקה, היא הנהנה ועצרה את נשימתה כשהתקרב אליה באיטיות. היא נרגעה רק כאשר נעמד ליד מיטתה ולא ניסה לגעת בה.

הוא בהה בה מלמעלה, מנסה להפנים את המראה החדש של בתו.

כששאלותיה הדוממות לא נענו, היא הכריחה את עצמה ללחוש את המילים, "תפסתם אותו?"

גבה עבותה התרוממה כשהוא בהה בה חסר הבעה. "את מי?"

קלואי מצמצה בהלם ותהתה אם היא חולמת, אך הבערה שעל פניה הבהירה לה שלא.

"את מי שעשה לי את זה," היא השתנקה.

"קלואי, עברת תאונת דרכים." התשובה שלו נשמעה כאילו התאמן עליה.

"לא הייתה שום תאו -״

"עברת תאונת דרכים. זה כל מה שעלייך לדעת." קולו היה רגוע ומאופק.

קלואי נענעה בראשה באלימות ודמעות עלו בעיניה. "זה לא נכון. הוא פגע -״

"זו הייתה תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך."

"ל־לאאא!" היא צרחה, לחייה בוערות שוב מהדמעות.

"עברת תאונת דרכים, זה כל מה שאת יודעת. תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך." הוא חזר ואמר, קולו שקט ומונוטוני.

כעת גם גופה החל לרעוד באלימות ולא רק ראשה. "לא! לא! לא!"

הפעם נכנסה לחדר רק אחות אחת עם מזרק, וסגרה את הדלת מאחוריה.

אביה התקדם לעברה והצמיד אותה למיטה. קלואי ניסתה לצרוח ככל שגרונה אִפשר לה, והשתוללה כדי להרחיק את ידיהם ממנה כשהמחט דקרה את הנקודה הכואבת בזרוע שלה.

הוא דיבר בעודה צורחת באותו קול שקט ומונוטוני. "עברת תאונת דרכים, זה כל מה שאת יודעת. עברת תאונת דרכים. אף אחד לא פגע בך..."