כניסת אמנים

פתח דבר 

מאה שלמה לפני הולדתי, לחוף ים בחלקה המזרחי של אירופה המערבית, עלה צעיר יהודי, בן 18 לכל היותר, על סיפונה של ספינת מפרש. עזריאל זליג הויזדורף, בן למשפחה שומרת תורה ומצוות ממיסלוביץ, עזב את בית אמא, את המולדת אירופה, ויצא אל ארץ הקודש — עוד לא ישראל, אף עוד לא פלשתינה — ובתרמילו צרורים כצידה שופר וסידור התפילה שירש מאביו. 

בלב הים התיכון, הספינה שצלחה רק כמחצית מדרכה נקלעה לסערה גדולה. הרוח צלפה, הגלים געשו, המלחים זעקו אל ישוע הטוב ואילו הקברניט, ככל הנראה איש ספר, פנה אל הנוסע היהודי היחיד וביקש ממנו שיעשה כמעשי יונה הנביא ויישא תפילה לאלוהיו. אז הוציא עזריאל זליג הויזדורף את השופר, לפני הסער הנורא תקע בקול גדול, וראו זה פלא — נח הים מזעפו. 

על פני מים שקטים הגיעה ספינת המפרש לנמל יפו, ואותו עזריאל זליג, סבא רבא שלי, יהיה לדמות בולטת ביישוב היהודי בירושלים של המאה התשע־עשרה. אמי, רבקה, גידלה אותי לאור המחזה הזה: יהודי תאב עולם ניצב על סיפון ספינה כמי שעולה על הבמה להשמיע קול גדול שישנה סדרים. והמסר שהולך איתי מילדות ועד היום: לפעמים הופעה טובה מצילה חיים. 

בפעם הראשונה שנמשכתי מאחורי הקלעים אל חזית הבמה הייתי כבן שנתיים או שלוש. אבי, יוסף סמל, בן למשפחה חקלאית שפרש מן המקצוע, היה ראש המועצה הראשון של נס ציונה. בכישרונו הגדול לדרמה קבע את ביתו בלב ההתרחשויות: על ראש גבעה בקצה הכביש הראשי, שגם היווה את קו הגבול בין שכונת הפועלים לאזור של בעלי הנחלות, הבועזים. היה זה יום חורף. הגשם לא פסק במשך שבועות, המים נקוו בשלוליות, שהלכו והתרחבו עד שכיסו את השבילים וחמור מכך, את הערוגות ואת הפרדסים. כל מה שנזרע הוצף. אשמורת אחרונה, השחר עוד לא הפציע, כאשר הבית שלנו, בית באוהאוס גבוה, אוגף בקולות מפגינים. מהלומה אחת נשמעה, ועוד מהלומה. אחת מזגוגיות החלונות התנפצה לרסיסים. הבית נרגם באבנים. 

אבי אסף אותי לחיקו ונעמד בחלון, למרגלות המדרגות המטפסות מהרחוב לדלת הכניסה, הוא ואני הפעוט פנים אל פנים למפגינים הרבים. כשהוא נושא אותי בידיו כמו הייתי דגל לבן או מחווה של פיוס, פתח בדברים אל המפגינים והמילים יצאו מפיו בערבית קולחת. הוא דיבר בשפת האֵם של העומדים מולו, רובם יוצאי מדינות צפון אפריקה. אמנם לא הייתי אלא שחקן משנה, אבל ברבות הימים, כשילך אבי לעולמו בטרם עת, אותה עמידה משותפת שלפני הקהל תהיה לזיכרון האחד המשותף שייוותר. 

הזרע נטמן. זמן קצר אחרי כן שוב נמצאתי בקלעים של התרחשות גדולה. 

יותר מתריסר השנים המפרידות ביני לבין אחַי הגדולים, מוריה ועדי, זימנו לי חוויות ילדוּת יוצאות מגדר הרגיל. הייתי בן שבע כשעדי התגייס ללהקת הנח"ל, שנת 1953. תקופה שבה היו הלהקות הצבאיות מעין צלחת פטרי, חממה לכישרונות צעירים. עולם הבידור אוכלס בבוגריהן, שם נוצרו חונטות של יוצרים שעתידים יחד לעצב את התרבות העברית של מדינת ישראל הצעירה. בצריף צבאי קטן, בקצה הצפוני של רחוב הירקון בתל אביב, שהחבר'ה כינו "תיבת נוח", חזיתי יד ראשונה בחיים טופול, אורי זוהר, נחמה הנדל, זהרירה חריפאי, גבי עמרני ועוד ועוד. ללא במה, עם כמה ספסלים ופנסים מטים ליפול. 

ב"תיבת נוח" זו עברו עלי ימי הילדות. ישוב על רצפת הצריף נשאתי עינֵי עגל אל הסולנים והנגנים. "תותחים במקום גרביים", "הוא לא ידע את שמה", "הורה נתגבר" — כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של אותם ימים צמחו לנגד עיני באותה חממה, באותו בית גידול. 

ובכל זאת, כשהגיעה העת להכריע על עתידי המקצועי — ואצה לי השעה לעשות זאת כבר כחייל — נרשמתי למסלול ערב בלימודי משפטים של האוניברסיטה העברית. אבל החיים גלגלו אותי לכניסות האמנים ובמהרה השתנתה ההכרעה לטובת עולם התרבות. גם אם היתה זאת בחירה שנעשתה בהכרה מלאה, לא שיערתי מה, וחשוב מזה, מי, מצפים לי בהמשך. 

את חיי חלקתי עם משוררים, מחזאים, במאים, שחקנים, זמרים, מלחינים, אנשי הבמה וצדי הבמה. הספר הזה הוא מנחה של תודה לכבודם, על כל מה שזכיתי ללמוד מהם לאורך הדרך. 

מערכה ראשונה
בידור בע"מ

לונדון 1967 - רינגו סטאר,  אסתר ואבי עופרים 
 

שנות השישים, ישראל, נס ציונה. בקצה העורק הראשי של המושבה, בסופו של הכביש הרחב המפריד בין בתי החקלאים האמידים למגורי העולים החדשים, עמד כמבצר וצריח בית הבאוהאוס הכביר שבנה אבי. שלוש קומות הצופות על שכונת ואדי חנין. בתוך האירוע הארכיטקטוני הזה עברו שנות ילדותי ונעורי. 

כל מי שהגיע לבקר בביתנו עבר על ידי אמי, גברת רבקה סמל האצילה מירושלים, את אותו טקס: ראשית, יש לשבת בסלון הענקי ולהתבונן בנוף שנפרס עד פאתי ראשון לציון, לשתות תה, להמתיקו בקוביית סוכר, ואז, יהיה האורח אשר יהיה, עליו לשמוע את דיווחיו של בנה הבכור מן המערב. תחילה היו אלה המכתבים מארצות הברית, שם חינך עדי נוער יהודי־אמריקאי תוך כדי ניגון על גיטרה ואקורדיון. אחר כך הגיעו מכתבים משווייץ, מאמסטרדם ומפריז. לבסוף הם נשלחו מן הממלכה המאוחדת ובירתה, שם פגש חברים ותיקים, אסתר זייד ואברהם (אבי) רייכשטט. 

את אסתר ואבי הכיר אחרי הצבא, כשגר בחיפה. הם הופיעו עם שמוליק קראוס תחת השם "שלישיית העופרים", ועדי הצטרף לחבורתם הבוהמיינית. שלישיית העופרים היתה לצמד לאחר שקראוס ואבי הסתכסכו על רקע חלוקת רווחים. אחרי שאסתר זכתה פעמיים בפסטיבלי זמר בפולין ובצרפת, מצאו את עצמם אבי והיא מסתובבים בין בירות אירופאיות כנציגים הרשמיים של תחנת קול ישראל בתחרות הבינלאומית הגדולה של אירופה למוזיקה קלה. ב־1967 התאחד איתם בלונדון ידידם משכבר הימים, עדי סמל: הם היו לכוכבים הגדולים ביותר שיצאו עד אז מישראל הקטנה ואחי היה למנהלם האמנותי. 

אותה שנה, חודשיים אחרי תדהמת מלחמת ששת הימים, יצאתי מהבקו"ם אל האופוריה של חברה שיכורה מכוח ומניצחון. התחושה היתה שעיני כל העולם נשואות אלינו, ואני עליתי מתל השומר על אוטובוס ישיר לסניף "איסתא" ברחוב דיזנגוף בתל אביב. במיטב כספי השחרור רכשתי כרטיס פתוח לכל מה שהיה בעיני אירופה למתחילים. תחנה ראשונה: לונדון. 

עדי, אחי היפה, היה מרהיב כגלדיולה, צבעוני כטווס. באשר הלך משך אליו עיניים מעריצות. כמו בחיפה גם בלונדון יצר במהרה קשרים, וקבע את מקומו בקרם דה לה קרם של הבוהמה האנגלית. כשעליתי על אוטובוס מנמל התעופה היתרו למרכז העיר, עוד לא ידעתי שאני עולה על המסלול המהיר ביותר מנס ציונה לחזית תעשיית הבידור העולמית. הדרך לרחוב בולטון 17w1 היתה משובצת במודעות ענקיות שבהן נראו במלוא הדרם חבריו של אחי — "אסתר ואבי עופרים — סינדרלה רוקפלה". אנחנו בארץ ידענו שהעופרים מככבים על במות מעבר לים, אבל עם ערוץ טלוויזיה אחד וגיליונות שבועיים של "העולם הזה", מי ידע לדמיין מראותיה של הצלחה בקנה מידה בינלאומי. 

נחַתִּי ביום ההולדת ה־34 של עדי ומצאתי דירה מלאה אנשים לבושים מכנסיים רחבים, חולצות מודפסות, מעוטרים בפוני, בפאות לחיים ובשפמים. לא הספקתי להניח את המזוודה וכבר הייתי ישוב בלימוזינה שחורה שבמושבה הקדמי נהג בחליפה ובכובע. יצאנו מהמכונית הארוכה והנוצצת סמוך לכניסה מפוארת עם דלת כבדה, שמאחוריה התגלה חלל מרופד ממסד עד טפחות בקטיפה אדומה. עדי והחברים שלו לקחו אותי למסעדה סינית. 

מעולם קודם לכן לא דרכה כף רגלי במסעדה. הייתי רגיל בחדרי אוכל של הוועד למען החייל, בחומוס ובפלאפל. כעת עמדתי בחלל גדול ומפואר, מפואר יותר מכמה אולמות תיאטרון שפעלו אז בישראל. במקום מזלג הניחו בידי מקלות. בתום הארוחה, אבי שלף שטר של 100 לירות שטרלינג, פחות או יותר התקציב של כל המסע האירופאי שלי, והשאיר אותו למלצר כטיפ. "מה עם קצת בחורות?" שאל אותי. "יש להקה אחת, אחלה להקה, נעם, קוראים לה The Doors. הם עושים חזרה גנרלית הערב, המון חבר'ה צעירים. רוצה לבוא איתי?" 

באותה לימוזינה נגררתי אחרי אבי לכניסת האמנים של מועדון בשכונת סוהו האופנתית. מאחורי קַלעי הבמה הוא הציג אותי בפני סולן הלהקה שאת שמה לא קלטתי קודם לכן. לא ידעתי זאת, אבל אז זכיתי לקבל מאבי את השיעור הראשון שלי בעולם הבידור והמוזיקה: כשאתה מציג בן אדם, תמיד תזכה אותו בתואר, תן לו זהות מקצועית. "!Jim, this is Noam, He is our young lawyer." הייתי אז סטודנט שנה שלישית למשפטים, אבל עכשיו, בפני ג'ים מוריסון הגדול, הייתי בחזקת עורך דין המתמחה בכוכבים. "Abi," אמר ג'ים לאבריימל'ה רייכשטט, "קח את החבר הצעיר שלך ושבו בשורה הראשונה, מולנו," והוסיף, "אחר כך נדבר." 

בתוך קהל של מעל אלף צעירים, עומדים, צורחים ובוכים מהתרגשות, ניצבתי משתומם: הלוא אנחנו בכלל בחזרה גנרלית! בעודי מנסה להתעשת, אבי גהר עלי: "אתה יודע איזו מתנה אני אתן לעדי ליום ההולדת?" "נו מה?" שאלתי אותו. "רינגו סטאר," הוא אמר. "אתה יודע מי זה?" 

ב­־1967 לא היה אדם אחד בעולם החופשי שלא ידע לדקלם את שמותיהם של ארבעת המופלאים. הביטלס שברו שיאי הערצה. הביטלמניה פשטה כאש בשדה קוצים. 

"מה יש לך איתו?" שאלתי את אבי. "הוא מוכר רכב שחברת מרצדס נתנה לו במתנה כשהביטלס עשו את סיבוב ההופעות הראשון שלהם בגרמניה. את הרכב הזה עדי מקבל ממני." אבי, שהכיר אותי מילדות, רצה לעשות עלי רושם, אבל אני לא האמנתי לו. "אתה רמאי, אתה שקרן, אתה בלופר, אתה מנצל את התמימות שלי," יריתי. "תעשה לי טובה, רד ממני." בשתיים לפנות בוקר הוריד אותי אבי לפני הבניין של עדי ואמר: "אני רציני, נעם, מחר בבוקר נוסעים אל רינגו סטאר." 

כשהתעוררתי עדיין הייתי בטוח שאת היום אבלה באוטובוס תיירים אדום, אבל אבי ועדי אספו אותי, שוב בלימוזינה שחורה, שלקחה אותנו למשרדי Apple. בכניסה עמדו שומרי ראש בחליפות. לכל אחד מארבעת המופלאים היתה קומה משלו, ואנחנו עלינו לקומה רביעית. בצדו השני של החלל העצום והריק שנפתח לפנינו, בקצה שולחן לבן, ישב רינגו סטאר וסביבו שלושה מלחכי פנכה. אבי והוא החלו לשאת ולתת על המכונית, ואלה קורותיה: בביקור הראשון של הביטלס בגרמניה החליטה חברת מרצדס לייצר דגם ניסיוני, במהדורה מוגבלת, שיועד לכוכבים ולדמויות ציבוריות בולטות. זה היה הרכב הראשון בעולם בעל חלונות כהים. מה בנוגע לנסיעת מבחן? לחשתי על אוזנו של עדי. בנס ציונה לימדו אותי נכונה כי רכב משומש נלקח לבדיקה מקיפה במ.מ.מ., שמדקדקת גם בשאסי. רינגו קלט אותי. "Young man," הוא אמר — ואני הרגשתי כטראבל מייקר — "take the car and go," והשליך לכיווני את צרור המפתחות. 

בפתח הבניין עמדה מכונית המרצדס, שחורה ומצוחצחת. אבי התיישב בכיסא הנהג ויצאנו לנסיעת מבחן ברחובות לונדון. בתוך קילומטרים ספורים התגלה שמדובר ברכב צעצוע. בכל פעם שאבי העביר הילוך, האוטו השתנק, האט ואז האיץ. בקיצור, קקמייקה. "מה נגיד לרינגו?" שאלו עדי ואבי. "אני אעלה אליו," התנדבתי. לבד נכנסתי למעלית, לבד הגעתי לקומה הרביעית, לבד עמדתי מול רינגו סטאר כשאמרתי גלויות, "Thank you, but no thanks." רינגו חייך. "אין בעיה," אמר והוסיף, "נתראה אחר הצהריים." 

באותו אחר צהריים התקיימה הקלטה של מצעד הפזמונים הטלוויזיוני של הבי־בי־סי, "טופ אוף דה פופס". אסתר ואבי עופרים כבשו אז את ראש המצעד עם "סינדרלה רוקפלה". במקום השני היו הביטלס עם "הֵיי ג'וד". כשנכנסנו לאולפן הבי־בי־סי עוד היה בחוץ אור. רינגו, שזכר את השייגעץ מאותו בוקר, הפטיר "My friend" ומיד עטף אותי בחיבוק. בתוך החיבוק אמרתי, "You know your car is a toy." במקום לכעוס רינגו צחק. דווקא בהתחצפות שביתי את לבו. הוא אמר, "בוא, אני רוצה שתכיר את החברים שלי," ואני זכיתי ללחוץ יד לכל אחד ואחד מחברי הלהקה: ג'ון, פול, ג'ורג'. "תראה את אחיך," אמרה אסתר לעדי, "רק נָחת וכבר חבר של החיפושיות." 

העופרים ועדי עמדו לצאת לסיבוב הופעות בסקנדינביה, והחלטתי להזדנב אחריהם. הם במחלקות ראשונות — אני בטיסות סטודנטים, שלב אחד מתחת למחלקות התיירים. הם בסוויטות מלכותיות — אני בהוסטלים של תרמילאים. ההופעה הראשונה היתה בקופנהגן, בגני טיבולי העצומים, לפני קהל של כ־100 אלף איש. בפעם הראשונה ראיתי מהי הפקה מלאה: סאונד מקצועי, תלבושות, איפור ותאורה. עקבתי אחרי עדי וראיתי איזו תרומה אדירה יכולה להיות למנהל אמנותי. לא רק טיפול בקבלות, בחשבונות, בלוחות זמנים — מנהל אמנותי שותף להחלטות יצירתיות, לגיבוש רפרטואר, לעיצוב תעודת הזהות של האמן. עדי החזיר את אסתר לשורשים שלה, ללָדינו, ל"שחרחורת", אבל גם הוסיף לה את הרפרטואר של המושבה, של ילדותנו: את שירי הלידֶער הקלסיים מהחינוך הגרמני של אמא, את גתה, היינה, בְּרֶכט וקורט וָייל; ואת שירי הערש העבריים שאבינו היה שר לו לפני השינה, "היו לילות" ו"שכב בני". 

בקופנהגן נחשפתי לשיאים ולתהומות של חיי הבמה. בהופעות משתחרר אדרנלין מיוחד, כריזמה ששוטפת את החלל והתאהבות המתלקחת בין הצופים לאמנים. זה אפקט חזק במיוחד כשסופגים אותו מקו הבמה, ואני, שהגעתי עם הלהקה, עמדתי מן האגפים של הבמה עם הפנים קדימה אל קהל של אלפים אדירים. זאת היתה גם התנסות ראשונה ברגע שאחרי: עם ההדרן האחרון כבים האורות, יורד המסך, כל השותפים למלאכה מתכנסים בחדר האמנים, ואז מתפזרים אל המכוניות המחזירות אל המלון. אסתר, הכוכבת, היתה שברירית מאוד, עדינה כקריסטל. בתום ההופעה נהגה להסתגר בחדר המלון, לטבול שעות ארוכות באמבט. אבי היה הקיצון השני. הוא שהכיר לי את המונח "אפטר פָּרטי". כשלקח אותי לכל המועדונים הגדולים ביותר של אירופה, לא היתה דלת שנשארה סגורה בפני הכוכב וחברו הצעיר. 

עדי לא הצטרף אלינו, אלא הלך לדרכו. כשהוא עזב את להקת הנח"ל היו שמועות כי אורי זוהר, חיים טופול ושאר הגברים־גברים שם הקניטו אותו, אפילו התעמרו בו. כשאמי נשאלה לא פעם אם עדי מנהל רומן עם אסתר עופרים, היא תמיד ענתה, "אני לא מתערבת," משאירה מקום לספק, אף שידענו בוודאות גמורה כי בין אסתר ובינו לא קורה כלום. מה שכן ידעתי הוא שעדי יוצא מן הכלל. היו לו תפיסות מקוריות לזמנו. הוא דיבר נגד המאצ'ואיזם הישראלי כבר בצעירותו. הוא לא שיתף פעולה עם האתוס של סיפורי הגבורה במלחמת העצמאות, אלא סיפר שוב ושוב על האירוע שבו הורידו לוחמי ההגנה את צריח המסגד שעמד בלב נס ציונה לצלילי צהלות, ואיך הוסב המסגד אחר כך לבית כנסת. היתה לו רגישות נדירה ופרספקטיבה אוונגרדית. 

הייתי צריך לצאת מן המולדת, לראות את אחי על רקע נוף אירופאי, בשביל לגלות אותו מחדש. 

 ***

עדי נפטר ב־2007, מסרטן הוושט. הוא הותיר אחריו אישה, שרה ברייטברג סמל, גיסתי האהובה, ובנותיהם תכלת ותואם, האחייניות היקרות לי. בין נאוה, אשתי, ובינו התקיים קשר קרוב ומיוחד, ובספרה "חתונה אוסטרלית" היא תיארה חלק מסוים מחייו. שנה לאחר פרסום הספר הגיעה לארץ אסתר עופרים. היא הופיעה בהיכל התרבות של ראשון לציון, ואמרתי לנאוה, בואי נלך. ביקשתי לסגור מעגל. בתום ההופעה נמצאה אסתר בחדר ההלבשה, סביבה תריסר מעריצים. היא נראתה מבולבלת, אך זיהתה אותי מיד. "נעם, אמרו לי שאתה רוצה לתת לי ספר על עדי." נאוה הושיטה לה את הספר, אסתר אמרה, "תודה רבה," ובזה הסתכם המפגש. עוד לא נכנסנו לחדר והדלת נסגרה בפנינו. נסתיימה לה תקופה, אמרתי לנאוה. הדלת נטרקה לעד. אסתר לא שאלה לשלומנו, ולא התעניינה אם נהנינו מההופעה. זאת התנהגות שמאפיינת לא מעט אמנים: ההפקה נגמרה, נגמרים היחסים. 

מבלי דעת, אותו מסע ראשון אל מעבר לים, הנסיעה אל אחי הגדול והנערץ, היתה עליית המסך של חיי המקצועיים. כשעדי פתח עבורי דלת, דלת צדדית, פשפש, כניסת אמנים, אסתר עופרים עמדה שם, לצדו.