זהו הרומן השלישי של התיאורטיקן הפסיכואנליטי הנודע, שהפך בעשור האחרון לסופר. בגוף שלישי מסופר לנו על בובי וג'ורג, אח צעיר ואח בכור בהתאמה, שגדלים בשנות ה40- וה-50 בפרובינציה האמריקאית. בובי מעריץ את אחיו אבל דבר מה לא כשורה אצל ג'ורג'. כשהוא בגיל ההתבגרות, מעלה ג'ורג' באש דגמים של סירות מלחמה שבנה, ופוגע אגב כך פיזית בעצמו וכמעט מעלה באש את ביתם. לאחר כמה עשרות עמודים על בובי וג'ורג' אנו עוברים מהם לקרול. אותו מספר חיצוני מספר לנו על מערכת היחסים המעורערת בין אביה לאמה. לבסוף עוזב האב את הבית, והטיפול באם, שהידרדרה לאלכוהוליזם חמור ולחוסר תפקוד, נופל על כתפיה של קרול בת ה-.17 בחלוף שליש הרומן מתבהר אט-אט לקורא המסלול שלו: הסופר הולך להפגיש בין בובי לקרול. וגם מתבהר אט-אט הנושא של הרומן: ההשלכה שיש להימצאות בילדות בסמיכות לבני משפחה הסובלים מפגיעה נפשית עמוקה; וההשלכה הספציפית יותר של ההימצאות בסמיכות הזו על היכולת לקיים מערכת יחסים בבגרות. בקיצור, זהו רומן על "המעגל השני" של הפגיעה הנפשית.
הקריאה לא נעה על מי מנוחות. יש בפרוזה הזו, כמדומה, יסוד לא גמיש, מחותחת ומכוחכח. למשל: הדיאלוגים נשמעים כנאומים, הם רהוטים מדי. גם הפיזיות של אתרי ההתרחשות לא הצטיירה לי בקלות. בהמשך הרומן יש גם גסות והיעדר מיומנות נוספות, לטעמי, בקליעתו של בובי ללב התרחשות הסוערת של הסיקסטיז, לא פחות: להיכרות עם "מחתרת מזג האוויר" ולהבדיל לפעילות בתנועת הסטודנטים האמריקאית, (SDS .(- Students for a Democratic Society
אבל כל זה בטל, אמנם לא בשישים אבל בשישה, בגלל הכבוד, הרצינות והבקיאות שמפגין אוגדן ביחס לפגיעות נפשיות חמורות. היחס של הרומן לפגיעות נפשיות מאוד לא קיטשי, וגם לא מתהדר בהיעדר קיטש ורגשנות (כלומר, בעצם, קיטשי מכיוון אחר) - אלא הוא יחס אמפתי באמת. היעדר הקיטש מתגלם, בייחוד, בתשומת הלב שמעניק אוגדן לזעם של נפגעי הנפש, תכונה מאוד לא מצודדת כביכול שלהם. חשוב לומר שגם אין כאן קיטש יותר מעודן, אך בכל זאת קיטש, שאופייני להלכי רוח ליברליים (במובן האמריקאי של המושג), שמצד אחד מתמוגגים מהיכולת הנעלה שלהם-עצמם להיישיר מבט לעוול שעשה מי שעשו לו עוול ולסוכך עליו ברחמים נעלים מתפעלים מעצמם ("אין מישהו רע - יש מישהו שרע לו"), או לחלופין מתבוססים בפסימיזם דיכאוני-מיזנתרופי (בני האדם לא יכולים להיחלץ ממעגל הסבל).
אם ב'הפרטים שהושמטו' - רומן הביכורים המוצלח שלו - התמקד אוגדן בעוול הנורא שעושה אם לבנה בעקבות פגיעה נפשית עמוקה שנפגעה בילדותה שלה, כאן המציאות פחות מוקצנת. במהלך ההיכרות בין קרול לבובי יש מספר רגעים שבהם הפגיעות של קרול מתגלמת בתוקפנות חדה, לא אלימה אך פוגעת מאוד. כאילו הפגיעות העמוקה שלה עצמה היא ערובה לחוסר יכולתה לחוש אמפתיה לזולתה: את חובה לחברה היא שילמה, את בני משפחתה הפגועים נשאה כבר על גבה, ולא תיתן למצב הזה להישנות. כך מהרהרת קרול בעקבות מפגש בג'ורג', אחיו של רוברט (בובי): "כששכבה שם, הפחד שלה החל להפוך לזעם. תחילה על אחיו של רוברט על שהטיל עליה אימה, אחר כך על רוברט על שלא הזהיר אותה שיש לו אח לא שפוי וחסר בית שעלול להופיע, ולבסוף על עצמה, על הבחירה האומללה שלה בגבר שאיתו חיה". לאחר מכן, כשבובי שואל אותה: "אבל את לא יכולה לגלות רחמים?" עונה קרול: "אני לא בטוחה בכלל". ובמקום אחר מתוארת השפעת זעמה של קרול על רוברט כך: "רוברט קמל בחום זעמה". והנה, במקום נוסף, עוד שבריר דיאלוג בין רוברט לקרול שמדגים את העניין העיקש של אוגדן בזעם ובתוקפנות של אנשים פגועים: '"הוא יודע שאין לי מה להפסיד, מה שהופך אותי למפחידה'. 'אותי את לא מפחידה'. 'עדיף לך שכן. אני רצינית'". ועם זאת, אוגדן גם מאמין בריפוי, אנחנו לא הנתינים הצייתנים של הפגיעות הנפשיות שעברנו, אנחנו יכולים להתקומם ולהיאבק בהן. ההומניזם הזה הוא מקור כוח נוסף של הרומן.
כך שהרומן של אוגדן ממחיש את גלי ההדף של הפגיעה הנפשית: מג'ורג' הסכיזופרן לאחיו בובי ומשם ליכולת של בובי לחיות את חייו כאדם בוגר; מהאם האלכוהולית לקרול ומשם ליכולתה של קרול להסתכן בהתקרבות לאדם שאוהב אותה. אך, כאמור, אוגדן לא מתעניין במקור הרעש, כלומר בג'ורג' ובאם, כי אם במעגל השני, בבובי ובקרול. מבחינה עלילתית הטקסט נדרך בשליש האחרון כשברור שמרעומי הפצצות שהניחה הילדות בליבם של שני הגיבורים הופעלו ועתידים לפוצץ בקרוב את יחסיהם. אך עיקר כוחו של הרומן ביחס הכבוד הטבעי, הלא-מוצהר ומנופנף, ולכן האמין, לפגיעה הנפשית בכל רמותיה; יחס כבוד שמתבטא גם, כאמור, בהתבוננות בחלקיה המצודדים פחות.
אוגדן כותב מלודרמות, אבל במיטבו אלה מלודרמות עומק. את הרומן הראשון של אוגדן אהבתי יותר מאשר את 'די בכך'. את השני לא קראתי עד הסוף בגלל תחושה של מלדורמטיות-יתר. השלישי נאה ומרגש, ודי בכך.
אריק גלסנר
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
אריק גלסנר ידיעות אחרונות 19/05/2023 לקריאת הסקירה המלאה >אחת
יום שישי בצהריים, אחרי הלימודים, תחילת מאי, והכול טוב בעולם — תחושה שלעולם לא תחזור בצורתה הטהורה אחרי גיל תשע או עשר. אולי כשתתבגרו תחשבו שאתם מרגישים כך, אבל זה פשוט לא אותו הדבר. בדיוק ביום שכזה צעד בוֹבי רֶנפְרוֹ כשני צעדים מאחורי אחיו הגדול ג'ורג' והתבונן בו בהערצה מהסוג השמור לרוב לכוכבי בייסבול. ג'ורג' הרים אבן, השליך אותה על עץ ורכן ללטף את כפלי הפרווה הרכים בעורפו של כלב השכנים שתמיד המתין להם בצל העץ, מאה מטרים משביל החניה שלהם. משנכנסו הביתה הוביל ג'ורג' לדלת המטבח בירכתי הבית ובחיוך מאיר־כול פתח את הדלת בתנופת ראווה.
ברגע שנכנסו שמט ג'ורג' את ילקוטו, וזה נחבט בפינה ליד הדלת. אז הניח לז'קט הירוק־זית שלו להחליק מגבו ולשייט באוויר עד שהתפרש מעצמו בקלילות על הילקוט. ג'ורג' הבחין כי בובי אינו מרוכז, הסתובב, התכופף, החליק את ידיו תחת בתי השחי של בובי ובגניחה כבדה הרים אותו כחצי מטר מהרצפה עד שאפיהם היו במרחק קצר זה מזה, אמר: "אוי, אתה מכוער!", ושניהם צחקו את הצחוק שבובי חיכה לו כל היום.
ג'ורג' בן העשר, ילד רחב כתפיים ששערו בלונדיני פרוע, היה רעב תמיד. בובי חשב שאחיו נאה יותר מכל מי שראה אי־פעם, גם בקולנוע וגם בטלוויזיה. פניו היו בדיוק כמו שצריך, גופו היה בדיוק כמו שצריך, כל דבר בו היה בדיוק כמו שצריך.
ג'ורג' חצה את המטבח אל המקרר, ובובי נצמד אליו מאחור, כאילו נישא על שובל. ג'ורג' פתח את המקרר, הושיט יד בלי שיזדקק לעיניו שיכוונו אותה, ושלף — כמו מתוך קרביים של מפלצת — פחית סירופ שוקולד של הרשי שצבעה חום יפה ואותיות לא־ממש־כסופות על פניה. שני חורים משולשים נוקבו בצדדיו המנוגדים של מכסה המתכת השטוח.
בעוד הוא מתרחק צעד־שניים מהמקרר ובדרמטיות של בולע חרבות ביריד, הטה ג'ורג' את ראשו לאחור עד הסוף, אחז בפחית בידו הימנית, מתח את זרועו לכל אורכה, הרים את הפחית מעל ראשו והטה אותה אליו. אז מזג קילוח רציף ודקיק של סירופ שוקולד אל פיו הפתוח ועל לשונו, וכעבור עשר שניות שלמות שבהן מזג מספיק, הטה את הפחית בחזרה בדיוק שכזה עד שנראה כאילו גזר את קילוח סירופ השוקולד בזוג מספריים.
אחר כך הוריד את הפחית לגובה מותניו, הושיט אותה ברוב טקס לאחיו הקטן ואמר: "רוצה לנסות, בובי ידידי?"
בובי החזיק את הפחית וחש שהיא גדולה וכבדה משציפה. ג'ורג' התכופף, חיבק את עורפו של בובי, אחז קלות בזרועו הימנית ואמר: "קח את הראש אחורה מעל הזרוע שלי... כן, ככה... ועכשיו תרים את הפחית לאט... בדיוק ככה... ועכשיו תמצא את המקום שהעיניים שלך רואות טיפה מהתחתית של הפחית... כן, ככה... ועכשיו לאט, ממש לאט, תטה את הפחית קדימה ביד שלך... בדיוק ככה... ואז תטה אותה עוד טיפה... יופי... ועכשיו תפתח את הפה הכי גדול שאתה יכול, ותתכונן שזה יישפך, בדיוק ככה... יופי... ועכשיו ממש לאט תטה את הפחית עד שתראה את השוקולד מגיע לשפה הקדמית שלה... עוד קצת... וזה יתחיל להישפך... ככה... נכון מאוד, פשוט תירגע ותן לזה להפוך למפל מתמשך על הלשון שלך, לא לחלק האחורי של הפה, אחרת זה יחנוק אותך".
ג'ורג' חיזק את אחיזתו במרפק של בובי ותמך בצווארו עוד יותר, וחוט דק של סירופ החל לצאת מהפחית. בובי, שנראה כי הרגיש שהדברים אינם מסודרים כראוי, שינה תנוחה חרף מאמציו של ג'ורג' להחזיק את ראשו כדי שלא יזוז. הסירופ הצטבר על שפתו העליונה של בובי והתחיל לזלוג על פניו, לאורך לחיו ובכיוון עינו הימנית. ג'ורג' מיהר להשתמש בידו הימנית כדי להטות בחזרה את הפחית שבידו של בובי ולהפסיק את זרימת הסירופ. "בובי, אתה צריך עוד להתאמן לפני שתשתמש בצלילה מִגובה, אז היום תמזוג את זה לכוס חלב".
"טוב", אמר בובי והצטער שאכזב את אחיו.
"אל תדאג, בפעם הבאה תצליח".
ג'ורג' לקח את מגבת המטבח התלויה על ידית התנור, הרטיב אותה במים מברז הכיור ומחה בעדינות את השוקולד מפניו ומחולצתו של בובי, נזהר במיוחד באזור העיניים.
בכובד ראש של שף עם שלושה כוכבי מישלן ששולט ביד רמה על מטבחו, פנה ג'ורג' וניגש למגירת הלחם, פתח בסיבוב את סוגר המתכת בצווארה של שקית לחם לבנה עם הדפס בלונים וניער אותה בעדינות עד שחצי תריסר פרוסות החליקו קדימה באופן מסודר. אחר כך הרים בעדינות את זוג הפרוסות הפנימיות בכל הצרור, רכות ומסנוורות מרוב לובן, הניח אותן על הדלפק ובתנועת ידיים אחת — כאקדוחן ששולף את אקדחו מהר כל כך שאי אפשר להבחין איך עשה זאת — הקפיץ את הכיכר לאחור כך שהפרוסות שהפך קודם ישובו למקומן, ויותירו די מקום כדי לחזור ולסגור את שקית הפלסטיק. ברוב ביטחון נטל ג'ורג' סכין שולחן ומרח על אחת הפרוסות שכבה חלקה של חמאת בוטנים סקיפי, וקרע רק קלות את פני השטח של הלחם האוורירי. אחר כך הניח את הפרוסה השנייה על הראשונה.
אחרי שמזג לעצמו כוס חלב, לקח את הצלחת ביד אחת ואת הכוס בשנייה, ופנה למקומו הקבוע ליד שולחן המטבח. בובי קלט כל פרט ופרט במחול היפהפה הזה. אט־אט הרים ג'ורג' את הכריך אל פיו הפתוח ושיקע בו את שיניו. הוא השתהה בין נגיסה לנגיסה כדי להשתמש באצבעו ולהסיר את חמאת הבוטנים מהרווח בין חניכיו ולחיו, ואז מזג את החלב מכוסו אל פיו, החזיק בו את החלב זמן קצר כדי להתענג על הטעם והתחושה ורק אז בלע בתנועה חזקה כל כך שאפשר היה לשמוע את עיסת הלחם־חמאת־בוטנים־חלב יורדת מפיו, לאורך גרונו ואל בטנו.
כאשר סיים ג'ורג' לאכול, ישבו שני האחים בשקט. הוא (ג'ורג') הדף אז את הצלחת הריקה למרכז השולחן העגול, הטה את כיסאו לאחור, חבט את כוס הפלסטיק בשולחן מולו ושחרר גרעפס ממעמקי קרבו.
אחר כך הכין ג'ורג' מנה זהה לאחיו, באותה מידה של דרמה שצבעה את הכנת המזון והמשקה שלו ואת האכילה והשתייה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
