הרוצח של הליצן

פרולוג

ליידי פניס היקרה שלי,

אנחנו חברות ותיקות כבר שנים רבות מכדי שאצטרך לשקול את מילותיי. כפי שציינת, בעדינות האופיינית לך, אכן, קיבלתי חדשות מזעזעות במיוחד. בני החורג, הנסיך אביר, הוכיח קבל עם ועדה כי טמונה בו אותה גסות רוח שתמיד ידעתי שמקננת בו. בנו הממזר, שנולד מזונה מממלכת ההרים, נחשף סוף כל סוף.

מביש ככל שיהיה, היה ניתן לטפל בנושא בצורה חשאית יותר, אילו היה אחיו החכם-כאבן אמת מקבל החלטה מהירה ונחרצת ופוטר אותנו אחת ולתמיד מהבושה הזאת. ואולם במקום לעשות זאת, הוא הציג אותו בפני בעלי בפומבי.

וכך, אל מול פני הבושה הזאת, מה עושה אדוני הלורד? לא רק שהוא מתעקש להביא את הממזר אל טירת הצבי, הוא גם מעניק לאביר את התואר ליערות נצרים, ושולח אותו לרעות באחו עם אשתו העקרה וחסרת החן. יערות נצרים! אחוזה נאה ללא ספק, שכל אחד מחבריי היה שמח לקבל לעצמו, והוא מעניק אותה לבנו מכיוון שהביא לעולם ממזר עם אחת מפשוטות העם! המלך ערמומי אינו רואה פגם בכך שאותו ממזר הובא לכאן אל טירת הצבי, כדי שכל אחד מאנשי חצר המלוכה יוכל לראות את פרא ההרים הקטן הזה.

ולבסוף, גם עלבון לי ולבני. הוא הכריז כי מעתה הוא מעניק לנסיך אמת את התואר המלך יורש העצר, וכי הוא יהיה הבא לעלות על כס המלכות. כאשר הייתה לאביר את ההגינות לוותר על טענתו לכתר בפני כלימה נוראית שכזאת, שמחתי בתוכי והאמנתי כי הדר יוכרז מיד כיורש העצר. אף שהוא צעיר משני אחיו למחצה, כל אדם יכול לראות כי שושלות הדם שלו אצילות וטהורות יותר, וכי הוא מלא הוד ותפארת כשמו.

נכון, אני מתבזבזת כאן. ממש כמו בני הדר. כאשר ויתרתי על שלטוני ועל תוארי כדי להיות מלכתו של ערמומי עשיתי זאת מתוך אמונה כי כל ילד שאלד לו ייראה טהור יותר משני הבנים חסרי האחריות שילדה לו המלכה הקודמת, וכי הוא ישלוט אחרי מותו של ערמומי. אבל האם הוא מסתכל כעת על אביר ומודה בטעות שעשה כאשר מינה אותו ליורשו? לא. במקום זה, הוא הזיז אותו מעט ממקומו כדי למנות את אחיו הצעיר והטיפש לתפקיד המלך יורש העצר. אמת. אמת הגדול בעל הפנים המרובעות, אדם בעל חן ונימוסים של שור בר.

זה יותר מדי, יקירתי. יותר מכפי שאוכל לשאת. הייתי עוזבת את חצר המלוכה, אך אני חוששת להשאיר כאן את הדר ללא הגנה נאותה.

 

   מכתב מהמלכה תשוקה לליידי פניס מטילת'

שנאתי אותה כאשר הייתי ילד. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את המכתב הזה, שאותו מעולם לא סיימה לכתוב ומעולם לא שלחה. קראתי אותו והבנתי בעצמי כי המלכה שמעולם לא פגשתי באופן רשמי שנאה אותי מהרגע ששמעה עליי. התחושה הייתה הדדית. מעולם לא שאלתי את צ'ייד כיצד השיג את המכתב. צ'ייד, ממזר בעצמו ואחיו למחצה של המלך ערמומי, מעולם לא חווה רגע של היסוס במאמציו לשרת ככל יכולתו את שושלת הרואים למרחק. הוא כנראה חטף את המכתב משולחנה הפרטי. אולי זו הייתה תחבולה שמטרתה לעורר בליידי פניס תחושה שהמלכה מתנשאת עליה ולא טרחה לענות על מכתבה. האם זה משנה? אינני יודע זאת כעת, שכן אינני יודע מה הייתה מטרתו של המורה שלי במעשה הגנבה הזה.

אבל לעתים אני תוהה האם מצאתי וקראתי אותו במקרה? או שמא זה היה עוד אחד ממעשיו המכוונים של צ'ייד. הוא היה המורה שלי באותם הימים, ולימד אותי את אומנות ההתנקשות. צ'ייד שירת את מלכו בדרך שלוחת רסן כרוצח, מרגל ותככן המתמרן את חצר המלוכה של טירת הצבי, ולימד גם אותי לעשות זאת. ממזר מלכותי, כך אמר לי, מקומו בטוח בחצר המלכות רק כל עוד הוא מביא תועלת. כלפי חוץ הייתי ממזר נטול מעמד, נתון ללעג או זוכה להתעלמות בעודי עושה את דרכי בטירה בין הסכנות הפוליטיות השונות. רק המלך ערמומי ואני ידענו שבעצם זכיתי להגנתם של המלך ושל הרוצח המלכותי שלו. אולם הוא לא לימד אותי רק להרוג ברעל ובסכין ולחבל תחבולות, אלא גם מה עליי לעשות כדי לשרוד כממזר מלכותי. האם הייתה כוונתו להזהיר אותי, או פשוט ללמד אותי לשנוא כדי שאהיה שלו בלב ובנפש? אפילו על השאלות האלה חשבתי מאוחר מדי.

במרוצת השנים ראיתי את המלכה תשוקה במגוון דמויות. תחילה היא הייתה האישה האיומה ששנאה את אבי ושנאה אותי אף יותר, האישה שבידה היה הכוח לחטוף את הכתר מראשו של אבי ולדון אותי לחיים שבהם אפילו שמי העיד על מעמדי כממזר. זכורות לי תקופות בחיי שבהן פחדתי אפילו להניח לה לראות אותי.

שנים אחרי שהגעתי אל טירת הצבי, נרצח אבי ביערות נצרים, וידה ככל הנראה הייתה זו שעמדה מאחורי המעשה. אך עם זאת לא היה דבר שהיה ביכולתי או ביכולתו של צ'ייד לעשות באשר לכך. לא היה ביכולתנו לדרוש צדק עבורו. אני זוכר שתהיתי אם המלך יודע או שמא לא אכפת לו. אני זוכר שידעתי בוודאות מוחלטת שאם המלכה תשוקה תרצה במותי, היא יכולה לבקש זאת. אפילו תהיתי אם צ'ייד יגן עליי או שיציית לפקודה. אילו מחשבות לא הולמות עבור ילד.

יערות נצרים הייתה רק מושג מופשט בעיניי, מקום נורא של גלות ובושה. כשהייתי ילד וגדלתי בטירת הצבי, נאמר לי שאל המקום הזה הלך אבי כדי להסתתר מהבושה שקיומי הביא עליו. הוא ויתר על טענתו לכתר, כבש את ראשו ברצפה כדי לספוג את העלבון ואת הכעס של אשתו החוקית סבלנות, התנצל בפני המלך ובפני חצר המלכות על חוסר הטוהר שלו וברח מהממזר שהביא לעולם.

בהתבסס על המקומות היחידים שראיתי בחיי דמיינתי את המקום כטירה מבוצרת על גבעה. חשבתי שהיא נראית כמו המצודה המבוצרת בעין-ירח שבממלכת ההרים או כמו טירת הצבי המוקפת חומות תלולות וניצבת על צוקים שחורים וגבוהים המשקיפים אל הים. דמיינתי את אבי, קודר ומהורהר, עומד לבדו באולם אבן קר שמעליו תלויים דגלי קרב וכלי נשק עתיקים. דמיינתי שדות טרשים וביצות ערפילים.

אחר כך גיליתי כי יערות נצרים היא אחוזה גדולה, בית נעים ורחב השוכן בעמק ירוק ושופע. חומותיה לא היו עשויות מאבן, אלא מעצי אלון זהובים ומעצי אדר מלבלבים, ואף שהאולמות היו מרוצפים בחלוקי נחל חלקים, הקירות עצמם היו מכוסים בלוחות עץ חמים. אור השמש הנעים על העמק הפורה נפל בקרניים רחבות על חדרים שחלונותיהם גבוהים וצרים. שביל הכרכרות המוביל אל הדלת הראשית היה רחב, ועצי לבנה גבוהים ותמירים ניצבו משני צדדיו. בסתיו, הם השירו מרבד זהוב עבה על הדרך, ובחורף, כשענפיהם עמוסים בשלג, הם התנשאו מעליה ויצרו מנהרה לבנה וקפואה שמעליה מבצבצים השמים הכחולים.

יערות נצרים לא הייתה עיר מקלט ולא מקום גלות, אלא מקום פרישה נעים עבור אבי ואשתו העקרה. אני חושב שסבי אהב את אבי באותה מידה שבה שנאה אותו אמו החורגת. המלך ערמומי שלח אותו רחוק כל-כך כדי לשמור על ביטחונו. וכאשר הגיע זמני להגיע לשם, עם האישה שאהבתי וילדיה הפעלתניים ועם האישה שתמיד רצתה להיות אמי, היה המקום לזמן-מה מפלט של מנוחה ושלווה עבורנו.

הזמן הוא מורה אכזר, והוא מלמד אותנו לקח מאוחר מכדי שיביא לנו תועלת. שנים אחרי שיכולתי להיעזר בתובנות הללו, הן הגיעו אליי. עכשיו במבט לאחור כאשר אני מסתכל על המלך ערמומי "הזקן" אני רואה אדם שחלה במחלה סופנית שגזלה ממנו את השליטה על גופו ואת חדות מחשבתו. אבל גרוע מכך, אני רואה את המלכה תשוקה כפי שהייתה באמת: לא אישה מרושעת שמטרתה לאמלל אותי בכל רגע, אלא אם שלבה מלא באהבה חסרת רחמים לבנה היחיד, נחושה בדעתה לא להניח לאיש לזלזל בו. היא לא ידעה גבולות במאמציה להפוך אותו ליורש הכס.

מה אני לא אעשה כדי להגן על בתי? האם יש פעולה כלשהי שתהיה קיצונית מדי? אם אומר, "הייתי הורג את כולם, ללא חרטה", האם זה הופך אותי למפלצת?

או פשוט לאב?

אבל את כל זה יכולתי להבין רק במבט לאחור. את כל השיעורים הללו למדתי מאוחר מדי. כשעוד הייתי גבר צעיר, הרגשתי שאני איש זקן וכפוף, שכל חייו הם רק כאב ואנחות. הו, כמה ריחמתי על עצמי והצדקתי כל החלטה נטולת אחריות שקיבלתי מימיי! ואז, כאשר הגיע זמני להיות הזקן החכם בביתי, נלכדתי בגוף של גבר בגיל העמידה, עדיין נתון לאותם תשוקות ויצרים, עדיין מסתמך על כוחה של זרועי הימנית גם כשהייתי צריך להיות חכם יותר ולהשתמש בהיגיון.

שיעורים שלמדתי מאוחר מדי. תובנות שגיליתי רק אחרי עשרות שנים.

ודברים רבים כל-כך אבדו בשל כך.

פרק 1
יערות נצרים

בוריך, ידידי הוותיק.

ובכן, אני מניח שסיימנו להשתקע כאן. זה לא היה זמן נעים מבחינתי, וגם לא מבחינתך אם הצלחתי לקרוא היטב בין שורות מכתבך הקצר. הבית הוא עצום, גדול מדי עבור שנינו. מתאים לך כל-כך לשאול על סוסינו עוד לפני ששאלת עלינו. אענה לך על השאלה הזאת תחילה. אני שמח לדווח שמשי קיבלה את השינוי באורווה בשלווה, כהרגלה של הסוסה נעימת המזג הזאת. גבוה, לעומתה, אימץ לעצמו מנהג להתגרות בסוס ההרבעה המקומי, אבל טיפלנו בכך, העברנו אותם לתאים נפרדים ומרוחקים זה מזה. הורדתי את מכסת התבואה שלו ויש כאן פועל אורוות צעיר שלמרבה הפלא גם הוא נקרא טולמן הגבוה, והוא קיבל בשמחה את בקשתי לקחת את הסוס ולהריץ אותו היטב פעם ביום לפחות. באמצעות טיפול זה, אני בטוח שהסוס ישתלב בקרוב.

אשתי הליידי. לא שאלת עליה, אבל אני מכיר אותך היטב, ידידי, לכן אספר לך שהגבירה סבלנות זועמת, פגועה, מדוכאת, היסטרית ובאשר למצב הנוכחי יש לה מאה דעות שונות לפחות. רגע אחד היא גוערת בי משום שלא הייתי נאמן לה לפני שנפגשנו, ורגע לאחר מכן סולחת לי ומאשימה את עצמה על שלא ילדה לי יורש, בהתחשב בכך כי "אין ספק שהבעיה היא בי". אני מאמין שבעוד זמן-מה נוכל להתגבר על זה.

אני מעריך את זה שקיבלת על עצמך כמה מחובותיי האחרות שם. אחי סיפר לי מספיק על מזגו של העול שהוטל עליכם, ואני שולח את מלוא אהדתי לשניכם ואת תודתי העמוקה. על מי עוד אוכל לסמוך בזמן שכזה, בטובה גדולה כל-כך?

אני יודע כי תבין מדוע איני מדבר ברורות בנושא. תן לשועלה חיבוק ועצם גדולה בשמי. אני בטוח שאני חב למסירותה לא פחות מכפי שאני חייב לך. אשתי קוראת לי מהאולם הראשי. עליי לסיים את המכתב ולשלוח אותו אליך. ייתכן שאחי ירצה לדבר איתך ולומר לך מילים בשמי בפעם הבאה שתיפגשו.

 

   מכתב לא חתום ששלח אביר לאדון האורוות בוריך

ערמות לבנות של שלג טרי נחו על ענפי עצי הלבנה החשופים משני צדי הדרך. לבן בהק מול שחור כמו בגדי החורף של הליצן. פתיתי השלג היו גדולים והוסיפו שכבה טרייה של בוהק לבן על השלג הישן שכיסה את החצר. הוא העלים מעט את התלמים העמוקים שהותירו גלגלי הכרכרות זה לא כבר, מחק את עקבותיהם של הבנים והחליק את השבילים. בשעה שהבטתי החוצה הגיעה כרכרה נוספת, רתומה לקבוצת סוסים אפורים. כתפיו של הנהג העטויות בגלימה אדומה היו מכוסות בשלג. שומר השער בבגדים ירוקים וצהובים רץ ממדרגות יערות נצרים, פתח את דלת הכרכרה והחווה לאורחינו להיכנס פנימה. מנקודת התצפית שלי לא יכולתי לראות במי מדובר, פרט לכך שלבושם העיד שהם היו סוחרים מהעיירה נצרים ולא אצילים מהאחוזות השכנות. כשהם נעלמו מהעין והנהג הפנה את הכרכרה אל האורוות שלנו, הבטתי מעלה אל שמי אחר הצהריים. אין ספק שצפוי לנו עוד שלג. חשדתי שהשלג צפוי לרדת במשך כל הלילה, זה היה הולם. הנחתי לווילון ליפול ופניתי אל מולי שנכנסה לחדר השינה שלנו.

"פיץ! אתה עדיין לא מוכן?"

הבטתי בעצמי. "חשבתי שאני..."

היא צקצקה אליי בלשונה. "הו, פיץ. זאת חגיגת החורף. האולמות מקושטים בירוק, סבלנות הורתה לטבחית להכין משתה שככל הנראה יספיק לכל דרי הבית לשלושה ימים, כל שלוש להקות הנגנים שהיא הזמינה כבר הגיעו, ומחצית מאורחינו כבר כאן. אתה אמור להיות שם למטה, לברך אותם בבואם. ואתה אפילו לא לבוש".

חשבתי לשאול אותה מה לא בסדר בבגדים שאני לובש עכשיו, אבל היא כבר נברה בארגז הבגדים שלי, מרימה בגדים, בוחנת אותם וזורקת אותם בחזרה. חיכיתי. "את זאת", היא אמרה והוציאה חולצת פשתן לבנה שעל שרווליה פסי תחרה. "ואת המקטורן הזה מעליה. הכול יודעים שללבוש ירוק בחגיגת החורף מביא מזל. ואת שרשרת הכסף הזאת שתתאים לכפתורים שלך. המכנסיים האלה. הגזרה שלהם ישנה ואתה תראה בהם זקן, אבל הם לפחות אינם רפויים כמו המכנסיים שאתה לובש עכשיו. אני יודעת היטב שלא לבקש ממך ללבוש את המכנסיים החדשים שלך".

"אני באמת זקן. בגיל ארבעים ושבע, ודאי מותר לי כבר להתלבש כראות עיניי".

היא כיווצה את גבותיה וירתה אליי מבט. היא הניחה את ידיה על מותניה. "האם קראת לי זקנה, אדוני? מכיוון שאני זוכרת היטב שאני מבוגרת ממך בשלוש שנים".

"מובן שלא!" מיהרתי לתקן את דבריי. אבל לא הצלחתי שלא לרטון. "אבל אין לי מושג מדוע כולם רוצים להתלבש כאילו הם בני אצולה מג'מאליה. הבד של המכנסיים האלה דק כל-כך עד ששיח הקוצים הקטן ביותר יקרע אותם לגזרים..."

היא הביטה בי ונאנחה ארוכות. "כן. שמעתי את זה ממך כבר מאה פעמים. בוא נתעלם מכך שאין שיחי קוצים בתוך יערות נצרים, בסדר? יפה. קח את המכנסיים הנקיים האלה. המכנסיים שאתה לובש עכשיו הם בושה וחרפה; האם לא לבשת אותם אתמול כאשר טיפלת בסוס שיש לו פרסה שבורה? ונעל את הנעליים היפות, לא את המגפיים הבלויים האלה. אתה יודע שיצפו ממך לרקוד".

היא הזדקפה ממסע החיפוש שלה בתוך ארגז הבגדים. נכנעתי לבלתי נמנע והתחלתי לפשוט את בגדיי. כאשר הוצאתי את ראשי מהחולצה, עיניי פגשו בעיניה. היא חייכה אליי חיוך מוכר וכאשר הבטתי בנזר הצינית שעל ראשה, בתחרה שעל חולצתה ובשמלתה הרקומה, עלה חיוך על פניי. היא נשאה את עיניה והביטה בי וחיוכה התרחב עוד יותר כאשר התרחקה ממני. "באמת, פיץ. יש לנו אורחים בבית, הם מחכים לנו".

"הם מחכים לנו כבר זמן רב, הם יכולים להמתין עוד קצת זמן. סרפד יכולה לטפל בהם".

התקרבתי אליה בצעד נוסף. היא נסוגה אל הדלת והניחה את ידה על הידית, מנידה בראשה לשלילה ללא הרף, תלתליה השחורים מרקדים על מצחה ועל כתפיה. היא השפילה את ראשה והביטה בי מבין עפעפיה המוּרדים, ופתאום נראתה בעיניי שוב כמו נערה. נערה פרועה מעיירת טירת הצבי, שאחריה רדפתי על חוף הים. האם היא זכרה זאת? אולי, מכיוון שהיא נשכה קלות את שפתה התחתונה וראיתי את נחישותה נחלשת מעט. אבל אז, "לא. הם לא יחכו. אומנם נכון שסרפד יכולה לקבל את פניהם, אבל ברכות ממנה לא שקולות לכבוד שיזכו לו אם אתה ואני נברך אותם. חידה יכול לעמוד מאחוריה ולסייע לה, אבל עד שיקבלו את ברכתו של המלך לנישואיהם, אסור לנו להציג אותם כזוג. לכן אתה ואני נצטרך לחכות. כי לא אסכים להסתפק ב'קצת זמן' הערב. אני מצפה ממך ליותר".

"באמת?" אמרתי לה. התקדמתי לעברה בשני צעדים מהירים, אבל היא פלטה צרחה נערית ויצאה מהחדר. היא סגרה את הדלת מאחוריה והוסיפה מבעד לחריץ, "מהר! אתה יודע באיזו מהירות המסיבות של סבלנות יכולות להשתגע. השארתי את סרפד כאחראית, אבל אתה יודע, חידה גרוע כמעט כמו סבלנות". הפוגה. "ואל תעז לאחר ולהשאיר אותי ללא שותף לריקוד!"

היא סגרה את הדלת לגמרי עד שהגעתי אליה. נעצרתי, ובאנחה קלה חזרתי אל מכנסיי הנקיים ונעלי הרכות. היא תצפה ממני לרקוד, ואעשה כמיטב יכולתי. ידעתי שחידה יתענג על כל רגע בחגיגות ביערות נצרים, בהתלהבות שעמדה בסתירה מוחלטת לדמות העצורה שבה הציג את עצמו בטירת הצבי. חייכתי לעצמי. ולעתים קרובות נהגה סרפד כדוגמתו וחשפה גם היא את הצד העליז שבה, שאותו הפגינה לעתים רחוקות כל-כך בחצר המלכות. אח והוגן, השניים מבין ששת בניה הבוגרים של מולי שעדיין התגוררו בבית, לא יזדקקו לתמריץ רב כדי להצטרף. מכיוון שסבלנות הזמינה מחצית מהעיירה נצרים ונגנים רבים יותר מכפי שיהיה אפשר לשמוע בערב אחד, ציפיתי שחגיגת החורף שלנו תימשך לפחות שלושה ימים.

באי-רצון פשטתי את מכנסיי הישנים ולבשתי את הנקיים. הם היו בצבע ירוק כהה שנראה כמעט שחור, עשויים מפשתן דק ונפוחים כמעט כמו שמלה. הם היו קשורים למותניי בסרטים. פס משי רחב השלים את הבגד המגוחך הזה. אמרתי לעצמי שהבגדים שלי ישמחו את מולי. חשדתי שחידה עצמו ילבש גם הוא בגדים כאלה. נאנחתי שוב, תוהה מדוע אנחנו צריכים לחקות את האופנה של ג'מאליה, ואז ויתרתי על מחאותיי. סיימתי להתלבש, אספתי את שערי בזנב לוחם ויצאתי מחדר השינה. עצרתי בראש גרם מדרגות העץ הגדול והאזנתי לקולות השמחה שהגיעו מתחתיי. נשמתי עמוק כאילו עמדתי לצלול למים עמוקים. לא היה לי ממה לפחד, ולא הייתה כל סיבה להסס, ולמרות זאת ההרגלים שהוטבעו בי מגיל צעיר השתלטו עליי. הייתה לי כל זכות לרדת במדרגות, להתהלך בקרב הקבוצה העליזה שחגגה כאן כאדון הבית ובן זוגה של הליידי בעלת המקום. הייתי בעל האחוזה טום תלתל-גירית, מפשוטי העם, שהועלה לדרגת אציל לאחר נישואיו לליידי מולי. הממזר פיץ-אביר הרואה למרחק — נכד, אחיין ובן דוד למלכים — נקבר לפני עשרים שנה. עבור האנשים שלמטה, הייתי רק בעל האחוזה טום ומארגן המשתה שבו יחגגו.

אפילו אם לבשתי מכנסיים מטופשים מג'מאליה.

היססתי רגע אחד נוסף. שמעתי שתי קבוצות נפרדות של נגנים המכוונים את כלי הנגינה. צחוקו של חידה הדהד פתאום בקול רם וברור והעלה חיוך על פניי. זמזום הקולות מהאולם הראשי גבר ואז נחלש שוב. אחד הנגנים הצליח להשתלט על המשתה ונעימת ריקודים מהירה נשמעה פתאום מבעד לשאר הקולות והייתה רמה יותר מהשאר. איחרתי, לא היה בכך ספק, והדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות היה לרדת למטה. אבל הייתה מתיקות בעמידה כאן למעלה, מעל כולם, כשאני מדמיין את רגליה המהירות של סרפד ואת עיניו הבורקות של חידה המוביל אותה בצעדי הריקוד. הו, ומולי! היא מחכה לי! במרוצת השנים הפכתי לרקדן סביר למענה, מכיוון שהיא אהבה כל-כך לרקוד. והיא לא תסלח לי אם אשאיר אותה שם לבד.

מיהרתי לרדת במדרגות העץ המבריקות, הגעתי אל מבואת האולם ושם ארב לי חגיגה. שר הבית הצעיר והחדש שלנו נראה מרשים ביותר בחולצה לבנה, מקטורן שחור ומכנסיים שחורים על-פי אופנת ג'מאליה. נעליו הירוקות משכו תשומת לב, וגם הצעיף הצהוב סביב צווארו. ירוק וצהוב היו צבעי יערות נצרים, וחשדתי שהתלבושת הייתה רעיון של סבלנות. לא העליתי חיוך על שפתיי, אבל אני חושב שהוא ראה אותו בעיניי. הוא עמד זקוף עוד יותר, בחן אותי מלמעלה והודיע לי ברצינות, "אדוני, יש נגנים בדלת".

יריתי בו מבט מבולבל. "אם כך, תן להם להיכנס, בן אדם. זאת חגיגת החורף".

הוא עמד במקומו, שפתיו מכווצות באי-נוחות. "אדוני, איני חושב שמישהו הזמין אותם".

"זאת חגיגת החורף", חזרתי על דבריי והתחלתי להתעצבן. מולי לא תהיה מרוצה אם אאלץ אותה להמתין. "סבלנות הזמינה כל נגן, שחקן, לוליין, פחח ונפח שהיא פגשה אי-פעם כדי שישהה כאן איתנו. היא כנראה הזמינה אותם כבר לפני חודשים ושכחה מזה".

לא חשבתי שהוא מסוגל להזדקף עוד יותר, אבל הוא הצליח. "אדוני, הם עמדו מחוץ לאורוות וניסו להציץ מבעד לחריץ בקרשים. טולמן הגבוה שמע את הכלבים נובחים, יצא לבדוק מה קרה ומצא אותם. אז הם אמרו לנו שהם נגנים וכי הזמינו אותם אל חגיגת החורף".

"ובכן?"

הוא נשם עמוק. "אדוני, איני חושב שהם נגנים. אין להם כלי נגינה. ואף שאחד מהם אמר שהם נגנים, אדם אחר מביניהם אמר שלא, הם לוליינים. אבל כאשר טולמן הגבוה אמר שהוא יוביל אותם אל דלת הכניסה, הם אמרו שאין צורך בכך, הם לא רוצים להיכנס פנימה וישמחו לישון באורווה". הוא הניד בראשו. "טולמן הגבוה דיבר איתי בחשאי כשהביא אותם. הוא חושב שהם לא מי שהם טוענים שהם. וגם אני".

יריתי בו מבט. הוא שילב את זרועותיו. הוא לא הביט בעיניי, אבל פיו היה עיקש. מצאתי בתוכי מעט סבלנות עבורו. הוא היה צעיר וחדש יחסית באחוזה. קרביט ידיים-רכות, שר הבית הקשיש שלנו, מת בשנה שעברה. חידה קיבל על עצמו את רוב תפקידיו של הזקן, אבל התעקש שיש צורך להביא שר בית חדש ליערות נצרים. השבתי שאין לי זמן למצוא מחליף, ולאחר שלושה ימים חידה הביא לנו את חגיגה. חודשיים לאחר מכן, חגיגה עדיין למד את תפקידו, כך אמרתי לעצמי, וחשבתי כי חידה הזהיר את הבחור יותר מדי. חידה היה, אחרי הכול, האיש של צ'ייד שמונה להשתלב במשק הבית שלנו כדי לשמור עליי וככל הנראה גם כדי לרגל אחריי. חרף עליצותו הנוכחית ומסירותו לבתי, הוא היה אדם זהיר ביותר. אם הייתי נותן לו, הוא היה מציב ביערות נצרים משמר שהיה מתחרה בגודלו של צבא המלכה. חזרתי אל העניין המדובר.

"חגיגה, אני מעריך את זהירותך. אבל זוהי חגיגת החורף. ואין זה משנה אם הם נגנים או קבצנים נודדים, לא ארחיק אדם מדלתי בחג שכזה, או בערב מושלג שכזה. כל עוד יש חדרים בבית, הם לא צריכים לישון באורווה. הבא אותם פנימה. אני בטוח שיהיה בסדר".

"אדוני". הוא לא הסכים איתי, אבל הוא ציית. הדחקתי אנחה. זה יספיק לעת עתה.

פניתי להצטרף אל החגיגה באולם הגדול.

"אדוני?"

פניתי אליו חזרה. קולי היה קשוח יותר מהרגיל כששאלתי אותו, "האם יש משהו אחר שבו אוכל לעזור לך, חגיגה? משהו דחוף?" יכולתי לשמוע את הצלילים המהוססים של הנגנים, כאשר התחילו לנגן יחד בהרמוניה. החמצתי את הריקוד הראשון.

שיניו נשכו לרגע את שפתו התחתונה. הוא החליט לומר את אשר על לבו. "אדוני, עדיין ממתינים לך בחדר העבודה שלך".

"ממתינים?"

חגיגה נאנח אנחה של קדוש מעונה. "לפני כמה שעות שלחתי את אחד המשרתים הזמניים להודיע לך שממתינה לך הודעה. הוא אמר שהוא צעק לך את ההודעה מבעד לדלתות חדר הרחצה. אני חייב להודיע לך, אדוני, זה מה שקורה כשנערים ונערות לא מנוסים משמשים כמשרתים. היינו צריכים להביא לכאן כמה משרתים דרך קבע, ולוּ רק כדי לאמן אותם לשימוש עתידי".

למראה מבטי העייף, חגיגה כחכח בגרונו ושינה את הטקטיקה. "התנצלותי, אדוני. הייתי צריך לשלוח אותו בחזרה ולוודא כי שמעת אותו".

"ובכן, לא שמעתי. חגיגה, האם תוכל לטפל בזה למעני?" התקדמתי בהיסוס אל האולם. רעש המנגינה גבר.

חגיגה הניד בראשו. "אני מצטער מאוד. אבל נאמר לי כי ההודעה מיועדת רק עבורך. שאלתי פעמיים אם אוכל לעזור ואפילו הצעתי לכתוב את ההודעה בעצמי כדי שתקבל אותה". הוא הניד בראשו. "אך מתברר שהיא מיועדת לאוזניך בלבד".

אם כך, יכולתי לנחש מה מקור ההודעה. בעל האחוזה באריט ניסה לקבל את הסכמתי לשלוח קצת מהמקנה שלו לרעות עם הכבשים שלנו. רועה הצאן שלנו התעקש בעוז כי יותר מדי בהמות עלולות לפגוע בעשבי המרעה. החלטתי להקשיב לעצתו של רועה הצאן לין, גם אם באריט היה מוכן לשלם כעת סכום כסף נאה. ערב חגיגת החורף לא היה זמן לעסקים. החלטתי לדבוק בכך. "זה בסדר, חגיגה. ואל תהיה קשוח מדי עם המשרתים שלנו. אתה צודק. אנחנו צריכים לצרף אחד או שניים לצוות האחוזה. בכל אופן רוב המשרתים הזמניים יעסקו במשך חייהם בפרדסים או ילמדו את מקצועה של אמם. נדיר מאוד שיש משרתים בסגל קבוע כאן בנצרים". לא רציתי לחשוב על זה עכשיו. מולי חיכתה לי! נשמתי עמוק והגעתי להחלטה. "עד כמה שאין זה מתחשב מצדי להשאיר שליח מחכה לי, יהיה גס רוח מצדי להניח לליידי שלי לעבור את הריקוד השני ללא מלווה. אנא מסור את התנצלותי לשליח על העיכוב וודא שיישלח אליו אוכל ומשקה. אמור לו שאגיע אל חדר העבודה שלי מיד אחרי הריקוד השני". לא רציתי לעשות זאת. החגיגות קראו לי הלילה. רעיון טוב יותר עבר במוחי. "לא! הזמן אותו להצטרף לחגיגות. אמור לו שייהנה הערב ושנוכל לשבת יחד מחר לפני שעת הצהריים". לא יכולתי לחשוב על משהו בחיי שהיה דחוף כל-כך עד שידרוש את תשומת לבי הלילה.

"היא, אדוני".

"חגיגה?"

"היא. זוהי אישה, אדוני. טוב, לפי האופן שבו היא נראית, היא אפילו לא אישה. כמובן, כבר הצעתי לה לאכול ולשתות. לא אזניח אדם שמגיע אל דלתנו. ודאי שלא אישה שנראה כי עברה מסע ארוך ומפרך".

המנגינה המשיכה לנגן ומולי המתינה. עדיף שהשליחה תמתין ולא מולי. "אז הצע לה חדר ושאל אם היא רוצה להתרחץ במים חמים או לאכול ארוחה שקטה לפני שניפגש מחר. עשה ככל יכולתך כדי שהיא תרגיש בנוח, חגיגה, ואני אקדיש לה מחר מזמני כמה שאוכל".

"אעשה זאת, אדוני".

הוא פנה ללכת אל אולם הכניסה ואני מיהרתי אל האולם הגדול של יערות נצרים. שתי הדלתות הגדולות היו פתוחות, קורות עץ האלון הזהובים נצצו באור האח והנרות. מנגינה ונקישות רגליים ומחיאות כפיים נשמעו במסדרון, אבל כאשר התקרבתי לשם הנגנים ניגנו את המעבר האחרון והכריזו בצעקה שהריקוד הראשון הסתיים. פלבלתי בעיניי בשל חוסר מזלי.

כאשר נכנסתי אל האולם בעת נחשול התשואות שקיבלו הנגנים, ראיתי את שותפה לריקוד של מולי קד לה בכבדות. אח הצעיר גדל כמו עשב פרא בשנה האחרונה. הוא היה בחור כהה ונאה כמו אביו, אבל גבותיו ופיו המחייך היו של מולי. בגיל שבע-עשרה כבר היה עליו להשפיל את מבטו כדי להביט בעיניה של אמו בשעה שצעדו את צעדי המחול. לחייו היו סמוקות מהתנועות המהירות של הריקוד ומולי כנראה לא שמה לב להיעדרי כלל. כאשר היא נשאה את מבטה ועיניה פגשו בעיניי, היא חייכה. בירכתי בלבי את אח והחלטתי שאמצא דרך להביע לו את תודתי. בקצה האחר של החדר שכב אחיו הבוגר, הוגן, לצד האח הבוערת. סרפד וחידה עמדו לידו; לחייה של סרפד היו ורודות וידעתי שהוגן מקניט את אחותו הבכורה, וחידה שותף למהתלה.

המשך הפרק בספר המלא