המעגל

1.

היא ממתינה לתשובה, אבל אליאס לא יודע מה לומר. ברור לו ששום תשובה לא תספק אותה ובמקום לדבר הוא מתבונן בידיו. הן חיוורות כל־כך, עד שהוא יכול לראות כל וריד בתאורת הניאון חסרת הרחמים.

"אליאס?"

איך היא יכולה לשאת את העבודה בחדר הקטן והעלוב הזה, עם הקלסרים שלה, העציצים והנוף של מגרש החנייה של בית הספר? הוא חושב. איך היא מסוגלת לסבול את עצמה?

"אתה יכול להסביר לי מה מתרחש בתוך הראש שלך?" היא חוזרת על שאלתה.

אליאס מרים את ראשו ומביט באדריאנה לופז, מנהלת בית הספר. ברור שהיא מסוגלת לסבול את עצמה. לאנשים כמוה אין שום בעיה להשתלב בעולם הזה. הם תמיד מתנהגים באופן נורמלי וצפוי ומעל הכול, הם משוכנעים שיש להם את הפתרון לכל בעיה. פתרון מספר אחת: להשתלב ולציית לכללים. המנהלת לופז היא מלכת העולם המושתת על הפילוסופיה הזו.

"אני מאוד מודאגת מהמצב הזה," היא מוסיפה, אבל אליאס רואה שהיא יותר כועסת ממודאגת. היא כועסת על כך שהוא פשוט לא מתיישר לפי הקווים שלה. "עוד לא עברו שלושה שבועות מתחילת הסמסטר, וכבר נעדרת ממחצית מהשיעורים שלך. אני מעלה את הנושא עכשיו מפני שלא הייתי רוצה שתפגר בלימודים באופן בלתי הפיך."

אליאס חושב על לינאה. בדרך כלל זה עוזר, אבל כל מה שהוא מצליח לזכור כעת זה את הצעקות שצעקו אחד על השנייה בלילה. המחשבה על דמעותיה מכאיבה לו. לא היה ביכולתו לנחם אותה, מפני שהוא עצמו גרם לדמעות האלה. האם היא שונאת אותו עכשיו?

לינאה היא זו שמרחיקה את האפלה. זו שעוצרת בעדו מלבחור בדרכי מילוט אחרות, כמו הסכין שנותנת לו שליטה חטופה בייסוריו, העישון שעוזר לשכוח מהם. אבל אתמול הוא לא הצליח להתמודד, ולינאה הבחינה בכך כמובן. ועכשיו יש סיכוי שהיא שונאת אותו.

"הכול משתנה בכיתה י'," ממשיכה אדריאנה לופז. "יש לכם יותר חופש, אבל עם החופש באה אחריות. אף אחד לא יחזיק לך את היד וזה תלוי רק בך מה תעשה בשארית חייך. במקום הזה נקבעות ההחלטות החשובות, העתיד שלך כולו. אתה באמת רוצה לזרוק את זה לפח?"

אליאס כמעט פורץ בצחוק. היא באמת מאמינה בזבל הזה? הרי בשבילה הוא לא בן אדם, אלא רק עוד תלמיד שקצת התרשל בלימודיו. אם יש לו בעיות, הן חייבות לנבוע מעוני או מהורמונים, ולבוא על פתרונן בעזרת כללים נוקשים וגבולות ברורים. כל אפשרות אחרת אינה באה בחשבון מבחינתה.

"יש גם בחינות פסיכומטריות, לא?" השאלה פשוט נפלטה לו מהפה, בעל כורחו.

פיה של המנהלת הפך לקו דקיק. "גם הבחינות הפסיכומטריות דורשות הרגלי לימוד מסודרים."

אליאס נאנח. הפגישה מתארכת לאין קץ. "אני יודע," הוא אומר מבלי להישיר אליה מבט. "אני באמת לא רוצה לפשל. התכוונתי שכיתה י' תהיה התחלה חדשה בשבילי, אבל אז גיליתי שזה יותר קשה ממה שחשבתי… ואני כבר מפגר בהרבה מאחורי התלמידים האחרים. אני אתגבר ואדביק את הפער."

המנהלת נראית מופתעת ולפתע מתפשט על פניה חיוך, החיוך הטבעי הראשון עד כה בפגישה הזו. אליאס אמר לה בדיוק את מה שרצתה לשמוע.

"יפה," היא אומרת. "אתה תראה שברגע שתחליט להתאפס על עצמך, הכול ילך לך חלק."

היא רוכנת קדימה, תולשת שערה סוררת מחולצתו השחורה וממוללת אותה בין אצבעותיה. השערה בוהקת בקרני השמש המסתננות מבעד לחלון, ונראית מעט בהירה יותר באזור השורש, כצבע שיערו הטבעי. אדריאנה לופז בוהה בשערה בהשתאות, ואליאס מתחיל לקבל את ההרגשה המטורפת שהיא תכניס אותה לפיה ותלעס.

היא מבחינה במבטו ומשליכה את השערה לפח. "מצטערת," היא אומרת. "אני אוהבת להתעסק בפרטים הקטנים."

אליאס מחייך במבוכה קלה. הוא לא באמת יודע איך להגיב.

"טוב, אני חושבת שסיימנו להיום," אומרת המנהלת.

אליאס קם ויוצא. הדלת לא נסגרת מאחוריו. הוא פונה לאחור כדי לסגור אותה כהלכה וקולט את המנהלת בחדרה. היא רכונה מעל הפח ודולה מתוכו משהו באצבעותיה הארוכות והדקות. היא שמה אותו בתוך מעטפה וחותמת אותה.

אליאס נשאר קפוא במקומו, לא בטוח מה עיניו ראו בדיוק. אחרי הימים האחרונים הוא איבד אמון בחושים שלו. אלמלא זה היה נראה כה מוזר, הוא היה עשוי לחשוב שהדבר שלופז שלפה מן הפח היה השערה הסוררת שתלשה מחולצתו.

המנהלת נושאת אליו את מבטה. הבעת פניה מקשיחה, לפני שהיא מחייכת חיוך מאולץ ושואלת, "רצית משהו?"

"לא," ממלמל אליאס וטורק את הדלת.

הוא שומע את קול הטריקה ומתמלא בתחושת הקלה בלתי סבירה, כאילו חייו ניצלו ברגע האחרון מגורל אכזר.

בית הספר ריק ונטוש. רק לפני חצי שעה, כשנכנס למשרד המנהלת, המקום המה תלמידים ושקק חיים. זה נראה לא טבעי.

אליאס מחייג את מספרה של לינאה בעוד מגפיו הולמים במורד המדרגות הלולייניות. היא עונה ברגע שהוא מגיע למטה ופותח לרווחה את הדלת המובילה למסדרון הקומה התחתונה.

"לינאה."

"זה אני," הוא אומר, וכל גופו כואב מחרדה.

"נכון," היא עונה סוף־סוף, כהרגלה תמיד.

אליאס נרגע במקצת. "אני מרגיש ממש רע בקשר לאתמול בלילה," הוא אומר במהירות. "אני מצטער."

הוא רצה לומר לה את זה כשראה אותה הבוקר, אבל לא הייתה לו הזדמנות. לינאה התחמקה מפניו כל היום, ונעלמה לגמרי לפני השיעור האחרון.

"אני מבינה," זאת תגובתה היחידה.

קולה לא נשמע כעוס. אפילו לא עצוב. הוא נשמע ריק ומרוחק, כאילו היא הרימה ידיים והתייאשה. זה מפחיד את אליאס יותר מכל דבר אחר. "זה לא… לא חזרתי לעשן. אני לא אתחיל שוב. זה היה רק ג'וינט אחד."

"זה מה שאמרת אתמול."

"ואת לא האמנת לי."

אליאס חולף על פני שורות של תאים אישיים, ספסלי עץ קשים ונטושים הממוסמרים לרצפה, על פני לוח המודעות, ולינאה עדיין לא אמרה מילה. לפתע הוא מבחין בקול אחר. צעדים שאינם צעדיו. הוא נפנה לאחור, אבל אין שם איש.

"הבטחת שתפסיק," אומר קולה של לינאה.

"אני יודע. אני מצטער. אכזבתי אותך..."

"לא," קוטעת לינאה את דבריו. "אכזבת את עצמך. אתה לא יכול לעשות את זה בשבילי, אחרת בחיים לא..."

"אני יודע, אני יודע," הוא אומר. "אני יודע את כל זה."

אליאס ניגש לתא האישי שלו ופותח אותו. הוא תוחב כמה ספרים לתיק הבד השחור שלו וטורק את דלת המתכת הדקה. הוא שומע שוב את הצעדים האחרים, ואז הם מתפוגגים. הוא מסתובב לאחור ולמרות שאין שם כלום, שום דבר, שום נפש חיה, הוא בכל זאת מרגיש שמישהו צופה בו, עוקב אחריו.

"למה עשית את זה?"

היא שאלה את אותה שאלה אתמול, וחזרה עליה כמה פעמים, אבל הוא לא סיפר לה את האמת. האמת הייתה מפחידה מדי. מטורפת מדי אפילו ביחס למישהו דפוק בראש כמוהו.

"כן סיפרתי לך. התחרפנתי ואיבדתי שליטה," הוא אומר ומנסה לשמור על טון נייטרלי, כדי לא להתגרות בה שוב.

"אני יודעת שיש עוד משהו."

אליאס מהסס. "בסדר," הוא אומר ברכות. "אני אספר לך. אנחנו יכולים להיפגש הערב?"

"בסדר."

"אני אצא מהבית ברגע שההורים שלי ילכו לישון. לינאה?"

"כן?"

"את שונאת אותי?"

"אני שונאת את זה שאתה שואל כזאת שאלה טיפשית," היא מתיזה וסוף־סוף נשמעת כמו לינאה הישנה והטובה, שהוא מכיר ואוהב.

אליאס מנתק. הוא עומד במסדרון ומחייך. עוד לא אבדה תקוותו. כל עוד לינאה לא שונאת אותו יש תקווה. הוא חייב לספר לה. היא אחותו מכל בחינה אפשרית, רק לא בדם. הוא לא יצטרך לעבור את זה לבד.

ברגע הזה כבים האורות. גופו של אליאס מקשיח. אור עמום מסתנן פנימה מבעד לחלונות שבקצה המסדרון. לא רחוק ממנו נסגרת דלת. ואז הדממה משתלטת על הכול.

אין ממה לפחד, הוא מנסה להרגיע את עצמו ומתחיל ללכת לכיוון היציאה, מכריח את עצמו לשמור על קצב הליכה איטי ויציב, לא להיכנע לאימה המתגברת בתוכו. הוא חולף על פני שורה נוספת של תאים אישיים בפינה. מישהו עומד שם.

השרת.

אליאס ראה אותו כמה פעמים עד היום, אבל אי אפשר לשכוח את דמותו. עיני הקרח הכחולות האלה, עיניים שמביטות באליאס כאילו הן רואות את כל הסודות שלו.

אליאס משפיל את מבטו אל הרצפה בעודו עובר על פני השרת. גם כך הוא עדיין מרגיש את העיניים האלה חורכות בעורפו. הוא מאיץ את מהירות הליכתו וחש בחילה המטפסת במעלה גרונו. כאילו לבו פועם כה חזק, עד שהוא מעורר את רפלקס ההקאה.

הכול השתפר בששת החודשים האחרונים. הוא הרגיש שדברים קורים בתוכו, שהוא משתנה. הפסיכולוגית החדשה במרכז הייעוץ של משרד הרווחה היא לא אידיוטית כמו זו שקדמה לה, ונראה שהיא באמת מבינה ללבו במקצת. ומעל הכול, יש לו את לינאה. היא גורמת לו להרגיש חי ולרצות לעזוב את החשיכה המוכרת והחונקת. לכן קשה לו כל־כך להבין למה זה קורה דווקא עכשיו כשהוא מצליח סוף־סוף לישון בלילה. כשהוא אפילו יכול להרגיש מאושר.

לפני שלושה ימים הוא ראה את פניו משתנים במראה. הוא ראה אותם נמתחים ומתעוותים עד שלא זיהה אותם, והבין שהוא משתגע. שהוא שומע קולות והוזה הזיות. זה הפחיד אותו נורא.

במשך שלושה ימים הוא נמנע מסכיני גילוח ומהסחורה של יונטה. הוא נמנע גם ממראות. אבל אתמול הוא ראה את השתקפותו בחלון ראווה אקראי, ופניו רטטו ונזלו כאילו הם עשויים מים. ואז הוא התקשר ליונטה.

אתה מאבד את השפיות שלך.

לחישה מוזרה בראשו. אליאס מביט סביב ומגלה ששוב עלה במדרגות הלולייניות וחזר למסדרון שמחוץ לחדר המנהלת. הוא לא יודע למה. האורות מהבהבים וכבים.

דלת הכניסה למדרגות מתחילה להיסגר אחריו. שבריר שנייה לפני שהיא נסגרת הוא שומע את זה. קול של סוליית נעל רכה על המדרגות.

תתחבא.

אליאס רץ לאורך המסדרון החשוך. אחרי כל שורת תאים הוא מצפה שמישהו או משהו יופיע פתאום. בדיוק כשהוא פונה בפינה הוא שומע את דלת הכניסה למדרגות נפתחת הרחק מאחוריו. הצעדים מתקרבים, לאט אבל בטוח.

הוא מגיע למדרגות האבן הגדולות, שהן עמוד השדרה של בית הספר.

רוץ במדרגות.

רגליו של אליאס מצייתות ורצות בקצב של שתי מדרגות לצעד. ברגע שהוא מגיע לקומה העליונה, הוא ממשיך לרוץ לעבר המסדרון הקטן, שדלת נעולה מובילה ממנו אל עליית הגג של בית הספר. זה מבוי סתום, אחת הפינות הנידחות של המוסד. יש גם חדר שירותים שאיש אינו משתמש בו. הוא ולינאה נפגשים שם בדרך כלל.

הצעדים מתקרבים לקראתו.

תתחבא.

אליאס פותח את דלת חדר השירותים וחומק פנימה. הוא סוגר את הדלת בזהירות אחריו ומנסה לנשום בשקט ככל האפשר. הוא מאזין. הקול היחיד שהוא שומע הוא זה של אופנוע המתניע במרחק.

אליאס מצמיד את אוזנו אל הדלת ולמרות שהוא לא שומע דבר הוא יודע. מישהו עומד שם, בצד השני.

אליאס.

הלחישה נשמעת חזקה יותר, אבל אליאס בטוח שהיא רק בתוך הראש שלו.

זה קרה סוף־סוף: יצאתי מדעתי, הוא חושב.

הקול מגיב מיד, נכון. יצאת מדעתך.

אליאס מביט מהחלון אל שמי התכלת החיוורים. הרצפות הלבנות נוצצות. קר פה. הוא מתמלא בתחושת בדידות איומה.

פנה לאחור.

אליאס לא רוצה לציית לקול, אבל הוא פונה לאחור בכל זאת. הוא מרגיש כאילו אין לו עוד שליטה בגופו. הקול שולט בו, כאילו הוא בובה על חוט שרק במקרה עשויה בשר ודם.

הוא נעמד לפני שורה של שלושה כיורים שמעליהם תלויות מראות. פניו החיוורים נשקפים אליו מאחת המראות והוא רוצה לעצום את עיניו, אך לא מסוגל.

נפץ את המראה.

גופו של אליאס מציית. אחיזתו מתהדקת ברצועה של תיק הספרים והוא מעיף אותו באוויר. רעש ההתרסקות של המראה מהדהד מבעד לאריחי הקירות. שברי זכוכית גדולים מתפצחים ונושרים לתוך הכיור, ושם מתפזרים לרסיסים קטנים בקול צלצול דק.

מישהו בטח שמע את זה, חושב אליאס. הלוואי שמישהו ישמע את זה, בבקשה.

אבל אף אחד לא בא. אליאס נותר לבדו עם הקול שבראשו. ידיו ניגשות אל הכיור ומרימות את שבר הזכוכית הגדול. אליאס מבין מה עומד לקרות. הוא מרגיש מסוחרר מרוב פחד.

אתה שבור ומקולקל, ואי אפשר לתקן אותך.

אליאס נסוג באיטיות לתוך אחד מתאי השירותים הפתוחים.

תיכף הכול ייגמר. תיכף לא תצטרך לפחד יותר משום דבר.

הקול נשמע כמעט מרגיע כעת.

אליאס נועל את הדלת וצונח אל מושב האסלה. הוא נאבק כדי לפתוח את פיו ומנסה נואשות לצעוק לעזרה. הוא תופס בכוח בשבר הזכוכית, והקצוות החדים מפלחים את כף ידו.

אין כאב.

הוא לא חש בכאב. הוא רואה את הדם מידו מטפטף על הרצפה האפורה, אך לא מרגיש דבר. גופו התאבן ונאטם. נשארו רק המחשבות. והקול.

החיים לא יהיו טובים יותר. עדיף לגמור עם זה עכשיו. חסוך מעצמך את הכאב. חסוך מעצמך את הבגידות. לעולם לא יהיה טוב יותר, אליאס. החיים הם סתם מאבק משפיל. רק המתים מנצחים.

אליאס לא מנסה להתנגד לזכוכית החותכת את השרוול הארוך של חולצתו, שמתחתיו נחשף העור המצולק.

אמא, אבא, הוא חושב. הם יתגברו. יש להם את האמונה שלהם. הם מאמינים שיום אחד ניפגש שוב בגן עדן.

אני אוהב אותך, הוא מוסיף לחשוב בעוד שבר הזכוכית מפלח את עורו.

הוא מקווה שלינאה תבין שזו לא הייתה הבחירה שלו. כל האחרים יחשבו שהוא התאבד. זה לא משנה כל עוד היא לא תחשוב כך. הוא חותך את בשרו עמוק יותר מאי פעם. תכליתי יותר.

תיכף הכול ייגמר, אליאס. רק עוד טיפה ואז הכול יגמר. עדיף ככה. סבלת כל־כך הרבה.

הוא רואה את זה קורה, אך לא מרגיש דבר, ונקודות שחורות מתחילות לרצד ולרקד לנגד עיניו. הן מרקדות וגדלות עד שכל העולם נעשה שחור משחור. הקול האחרון שהוא שומע הוא קול הצעדים במסדרון. בעל הצעדים כבר לא טורח לצעוד בשקט. אין שום סיבה לעשות זאת עכשיו.

אליאס מנסה להתרכז במחשבה על לינאה. כמו כשהיה ילד קטן, וחשב שיוכל להתחמק מכל סיוט אם רק יצליח להיאחז במחשבה אחת טובה ובהירה שתלווה אותו עד השינה.

סלח לי.

הוא לא יודע אם המלים באו מפיו או מהקול שבראשו.

ואז הוא מרגיש את הכאב.