שוברי השיאים המופלאים

אורכו של המברג הגדול ביותר בעולם 
הוא 6.32 מטר, והוא יוּצר בהודו

הרעיון עלה לי לראש ביום רביעי האחרון של המחצית, אחרי שהכנסתי לבילי גְריגְס בוקס באף ושלחו אותי הביתה. ואפילו שבגללו פספסתי את היומיים האחרונים שלי בכיתה ה', נראה לי שבגללו גם מצאתי את עצמי עומדת בתחרות כישרונות בטלוויזיה מול קהל ושואלת את פול קַסטֶליני, כוכב הפופ מהאייטיז, אם הוא יהיה מוכן לעזור לאמא שלי. אז אם הייתם שואלים, "לוסי, את מתחרטת שהכנסת לבילי בוקס באף?" הייתי עונה, "אם מביאים בחשבון כל מה שקרה — זה כנראה היה שווה את זה."
זה היה ביום הפרויקט האישי של סוף כיתה ה' — היינו צריכים להציג נושא קרוב לליבנו ולדבר עליו. ג'ק פֶּרקינס עלה ראשון ודיבר על קבוצת הכדורגל הטובה ביותר בהיסטוריה, נושא שתמיד נראה לי נפיץ. כשגברת האנטר מחאה כפיים ממש חזק והשתיקה את כולם, היא פנתה לדילן פְרַיי ואמרה לו שהוא הבא בתור. אבל כשהוא אמר שהוא עומד לדבר על קבוצת הכדורגל הטובה באמת בכל ההיסטוריה, כל הצעקות התחילו שוב. גברת האנטר ויתרה על מחיאת הכף הכועסת ופשוט צרחה עלינו שנהיה בשקט. כשהרעש נפסק סוף־סוף היא פלטה אנחה ענקית, הסתכלה על התקרה, מִלמלה משהו על פרישה מוקדמת ושאלה מי רוצה להיות הבא בתור. סַנדֵש הרים את היד והתחיל לנופף בה בהתלהבות ולקפץ בכיסא.
גברת האנטר צנחה כמו שק תפוחי אדמה על הכיסא שלה ואמרה, "אוקיי, סנדש, תורך. אני מניחה שזה על —"
וכל הכיתה דיקלמה "שיאי גינס", בקול אחד.
לסנדש יש קטע עם שיאי עולם. הוא עבר מדרום לונדון לבית הספר שלנו במילטון קִינְס בסמסטר השני של כיתה ד', ומאז זה הדבר היחיד שהוא מדבר עליו.
במסגרת הפרויקט שלו הוא סיפר לנו שבהודו, שסבא וסבתא שלו הגיעו ממנה ושכמה מקרובי המשפחה שלו עדיין חיים בה, יש להם את ספר השיאים של לימקה ושכולם מכירים אותו. ואז, אחרי שסיפר לנו כמה עובדות על דברים ענקיים — צמחים ענקיים, תינוקות ענקיים, אנשים ענקיים — הוא סיפר לנו על הציפורן הכי ארוכה אי־פעם. היא היתה שייכת לאיזה מר צ'ילָאל והאורך שלה היה 197.8 סנטימטר. ג'ק צעק שזה בדיוק הגובה של השוער הכי טוב אי־פעם, מי שזה לא יהיה — לא ממש הקשבתי — אבל בכל מקרה שוב התחיל ויכוח על כדורגל. וגברת האנטר התחילה למחוא כף בעצבנות. שוב.
אחרי שנרגענו וג'ק זכה לחשוב על המעשים שלו בהפסקה (ובמילים אחרות קיבל עונש), סנדש הראה לנו תמונה של הציפורניים הארוכות ביותר בעולם. הן היו ממש דוחות. הן נראו כמו רצועות מסתלסלות ארוכות של עור נחש צלוי. כולם השמיעו קולות כאילו הם הולכים להקיא וגברת האנטר אמרה לנו שאנחנו צריכים להפגין יותר בגרות אם אנחנו רוצים לשרוד בכיתה ו'. אבל כל הכבוד לסנדש — אין ספק שהוא הקסים את כל התלמידים.
אחרי סנדש עלתה פֶליסיטי פֵיירקלוֹת' והציגה את חברי "מגהמאותס" — הלהקה האהובה עליה ביותר — וסיפרה על החיים שלהם, על האהבות שלהם ועל שיברונות הלב שלהם. גברת האנטר עצרה אותה מהר מאוד בטענה שאנחנו לא מספיק בשלים לתוכן מהסוג הזה. היה קשה מאוד להבין איזה תוכן מתאים לדעתה לגילנו.
כשהגיע תורי, התרגשתי ממש לדבר על תיקון מכשירים אלקטרוניים. אני לא רוצה להשוויץ, אבל חוץ מסנדש לא ממש היתה לי תחרות. הוצאתי את ארגז הכלים הקטן שלי והראיתי לכיתה איך מתקנים שלט משחקים שבור. כולם התפעלו. גברת האנטר אמרה, "זה היה מאוד מעשיר, לוסי," נתנה לי מאה והדביקה לי על החולצה מדבקה שכתוב עליה אלופה. ואפילו שמדבקות זה קצת ילדותי לילדים בגיל שלנו, אהבתי את המדבקה הזאת. מי לא רוצה להיות אלוף?

אבל אז, בַּזמן שנשאר לשאלות, בילי גריגס הרים את היד הגדולה שלו ושאל, "אם את כל כך טובה בלתקן דברים, לוסי, למה את לא מצליחה לתקן את אמא שלך?"
המילים שלו ריחפו באוויר לרגע. הגוף שלי הגיב לפני המוח, ותוך שנייה זינקתי ועפתי מעל השורה הקדמית של השולחנות. מאוחר יותר, כשמר בּוֹלס המנהל הקריא לי ולדודה שילה את דו"ח האירוע שכתבה המורה, הוא אמר שצעקתי, "למה שאני לא אתקן את החיוך שלך באגרופי הזעם שלי ואמחק אותו מהפרצוף שלך?" שניהם הסכימו שזה לא בדיוק משהו שלוסי היתה אומרת, אבל ביני לבין עצמי חשבתי שזה נשמע די מפחיד ומלהיב.

בכל מקרה בילי ואני מצאנו את עצמנו על הרצפה הולכים מכות. הוא הרבה יותר גדול ממני, אבל הצלחתי להחטיף לו בוקס ישר באף. שנינו הרגשנו שהוא נשבר. בהינו אחד בשני לרגע, ולא ידענו מה לעשות. אבל כשהדם התחיל לנזול לו מהנחיריים, בילי התחיל ליילל, ואני מתכוונת ממש ליילל. הוא אמר שנשבר לו האף ושהוא יתבע אותי. גברת האנטר לקחה כמה מגבונים, הזיזה אותי הצידה ולחצה אותם על הפרצוף המרוסק שלו.
היא ביקשה מכולנו לשבת בזמן שהיא לוקחת אותו לאחות בית הספר. עשיתי מה שהיא אמרה והתיישבתי במקום שלי, ושמתי לב שהידיים שלי רועדות. אני חושבת שהייתי בהלם, כי אף פעם לא הרבצתי למישהו — אני לא בדיוק בריונית. בזמן שהם יצאו מהכיתה בילי צעק לי שניפגש בבית משפט. זה הדאיג אותי כי לא רציתי שאמא שלי תהיה מוטרדת מזה שיש לה בת עבריינית בנוסף לכל שאר הדברים שמטרידים אותה.
פליסיטי, שישבה שורה לפני, הסתובבה אלי והסתכלה עלי בעיניים ענקיות ובחיוך ענקי עוד יותר ואמרה, "אומייגאד, לוסי. זה. היה. כל כך. פראי!"
הסתכלתי על כתם דיו על החולצה שלי ונהמתי, "תפסיקי לחייך אלי."
היא בכלל לא קלטה מה עובר עלי. היא הצמידה את כפות הידיים שלה ואמרה, "אני לא מסוגלת, אני פשוט מתה על הדרמה!"
לא ידעתי איך להגיב לזה.
כולם התחילו להתלחשש, ואפילו שממש לא רציתי לבכות מול כל הכיתה, לסנטר שלי היו תוכניות משלו והוא התחיל לרעוד.
כל כך התרכזתי בניסיון להשתלט על הסנטר הרועד שלי שלקח לי רגע להבין שסנדש עומד לידי. נעצתי בו מבט זועם, אבל הוא אפילו לא מצמץ. הוא רק אמר, "את יודעת שסֶסיליה בְּרֵייקהוס, הידועה גם כגברת הראשונה של אִגרוף הנשים, זכתה בשלושים ושישה קרבות מתוך שלושים ושבעה קרבות שהשתתפה בהם, והיא אלופת העולם הבלתי מעורערת?"
ואני אמרתי, "שתוק, סנדש." משהו שאני מצטערת עליו עכשיו, כי אני חושבת שהוא פשוט ניסה להסיח את דעתי מכל הפְּראוּת שלי.
הוא אמר, "מה שתגידי, לוסי," ואז הניח לי על השולחן את המשקפיים שלי שהרים מהרצפה והתרחק ממני במבט נעלב. ומשום מה הרגשתי הרבה יותר רע באותו רגע ממה שהרגשתי אחרי שהחטפתי לבילי אגרוף.
בזמן שעשרים ושמונה זוגות עיניים ננעצו בי, הפכתי את המשקפיים בידיים. אפילו לא שמתי לב שהם נפלו בזמן הקטטה. אחת מהזרועות נשברה, אבל זה לא כזה הזיז לי כי ידעתי שתהיה לי הזדמנות להשתמש במברג הפצפון שלי. קיבלתי אותו בארוחת חג המולד אחרי שחגגתי יום הולדת תשע. אמא קיבלה שפם קטן מפלסטיק. היא לא הורידה אותו כי אמרתי לה בצחוק שזה מתאים לה. ובאותו ערב עד שהלכנו לישון היא דיברה במבטא בלגי והעמידה פנים שהיא הֶרְקוּל פּוּאָרוֹ, שזה איזה בלש בסדרת טלוויזיה שאף פעם לא שמעתי עליו. אבל זה היה כשהיא הרגישה טוב.
כשגברת האנטר חזרה, היא הכריחה אותי להוריד את המדבקה מהסוודר ואמרה לי שמישהו מהבית יבוא לאסוף אותי. ממש קיוויתי שאמא שלי היא זאת שתחכה לי במזכירות, אבל זאת לא היתה היא. האמת היא שלא באמת חשבתי שיש סיכוי שהיא תבוא. אמא שוב עברה תקופה קשה. היא ישנה רוב היום. היא בטח לא היתה שומעת את הטלפון. במקומה עמדה שם דודה שילה עם השיער הוורוד שלה והשמלה הארוכה והרפויה שלה בכל צבעי הקשת, ונראתה מודאגת מאוד.
אחרי ששמענו כמה מר בולס מאוכזב ממני ושאני מושעית מהיומיים האחרונים של הלימודים, דודה שילה נתנה לי חיבוק גדול ואמרה לי שלהחטיף לאנשים בוקס בפרצוף זה משהו שאני לא אמורה לעשות, גם אם זה ממש לגמרי מגיע להם.
בנסיעה חזרה הביתה הבנתי משהו. והמשהו הזה הוא שאפילו שלבילי גריגס יש מוח של ציפור, הוא צודק. לגמרי צודק. קראתי באינטרנט שאנשים יכולים להתגבר על דיכאון, אז אולי גם אמא שלי יכולה? ואם אני כל כך טובה בלתקן דברים — ואני באמת ממש טובה — אז זאת אחריות שלי לתקן אותה.
ובאותו רגע החלטתי שזה מה שאעשה. רק הייתי צריכה להבין איך.