מלאכיות עליון: שער הצללים

 פרולוג

עיניה של אור התרוממו מעלה לשמיים. היא ראתה ציפור שחורה דואה מעליה, נישאת בחופשיות על גלי הרוח. קנאה לא ברורה חלפה באור, היא רצתה לעוף מעלה ולהצטרף אליה.
שבוע עבר על אור וסוקי בבית, ואף מלאך לא בא לבקר אותן, כאילו שכחו אותה ואת כל מה שקרה במערה עם סמואל. היא החליטה, שגם היא רוצה להשאיר מאחוריה. היא תשכח את המלאכים שלא קיבלו אותה, למרות שציפתה כל־כך להתאים להם.
היא תשכח את ההתנהגות הנוראית שלהם כלפי סוקי, שרק רצתה להציל אותה, ותשכח את מיקה, ששברה את ליבה וגרמה לה להרגיש שהיא יצור שלא ראוי לאהבה, ושאף אחד לעולם לא יאהב אותה.
היא גם רצתה להשאיר מאחוריה את גבי ואימה שלא נלחמו עליה, ולא עשו משהו שיאפשר לסוקי ולה להיות ביחד, ועדיין חלק מעולם המלאכים.
אך יותר מכול רצתה לברוח ולהשאיר מאחוריה את הכוח של סמואל וע'ול שגעש בתוכה, מושך אותה מטה לאדמה, מכביד עליה כאילו היה מאתיים טונות של רפש שיושב לה על החזה. היא רצתה להשאיר את כל זה מאחור, לעוף אל עבר האופק ולא לעצור. אבל היא לא רצתה להשאיר את סוקי לבדה.
בתוכה ידעה שגם אם תדמיין שהיא ציפור ותעוף זה לא ישנה כלום, כי כל הדמיון בעולם לא יפתור את הבעיות שלה.
במקום זאת החליטה לקחת יום אחד של חופש, לצאת מהדירה הקטנה לטבע ביחד עם סוקי. רק שתיהן, רחוקות מכל הדברים האחרים.
אור תמיד אהבה את הטבע, אבל מאז שגילתה שהיא המלאך אוריאל, מאז שהמלאכית שבה שוחררה מהכבלים שאימה שמה עליה ועל אחיותיה — הנפש שלה כמהה יותר ויותר להיות בחוץ.
הכול מסביבה היה מוכר ושונה בו־זמנית, היא ידעה שהיא מסתכלת על העולם באותן עיניים אבל רואה דברים אחרים. העלים של העצים היו עמוקים יותר, מורכבים יותר, כל עלה ועלה היה שונה ובעל מיליון הסתעפויות. העצים דיברו אליה ולחשו לה, קוראים לה, מספרים לה את סודותיהם.
היא חשה את כל החיות מסביבה. זה התחיל מקרוב, מהחיות בבניין, והתרחב לרחוב ולשכונה. לפעמים חשבה ששמעה גם רחוק מזה. שאם תנסה, תוכל לחוש ולשמוע את כל החיות בירושלים, אבל אז בטח תשתגע.
כשסוקי הציעה שיצאו לטייל, התנגדה בטענה שסוקי צריכה עוד להתאושש, לנוח ולהבריא, אבל אחרי שלושה ימים של לחץ מסיבי הסכימה.
זהר הורידה אותן בכניסה לנחל אוג. אור הציעה דווקא את המקום הזה, כי ידעה ששם הן יהיו מוגנות ומוסתרות מהעין, ויוכלו לצעוד בנקיקים בין סלעי הענק במסלול שהמים יצרו. אי־אפשר יהיה להפתיע אותן…
"אני שמחה שהבאת אותי לפה," אמרה סוקי כשצעדה לידה. אור חיפשה סימנים על פניה שכואב לה, סימן לעצור. אבל סוקי נראתה בסדר. "לפני שפגשתי אותך התוכנית שלי ושל אינק הייתה לטייל כמה שיותר. קשה להאמין שהמקום הזה לא היה ברשימת מקומות החובה שלנו." אור חייכה אליה. סוקי השתמשה במילים עדינות. באותה מידה יכלה להגיד: "היו לי תוכניות אחרות, לפני שנסיך השאול סמואל חטף אותך, ואני כמעט מתתי במאמץ להציל אותך. ואז המלאכים שעזרתי להציל הפנו לנו גב, ולא הסכימו לעזור לי להבריא מהפציעות השדיות שכמעט הובילו למותי."
"אל תשקיעי בזה יותר מדי מחשבה," אמרה סוקי, ושלפה את אור בפעם העשרים מראשה ומרגשות האשם.
אור נשמה עמוק ונתנה לאוויר מסביבה לחלוף בגופה ולצנן אותה. האוויר בנחל בין הצוקים היה קריר, הקור חדר לוורידים ולעורקים שלה, צחוק נישא על האוויר הקריר צחוק שגרם לה לקפוא במקומה, הצחוק שלו, של סמואל. היא דמיינה כל הזמן ששמעה אותו, כל הזמן ראתה אותו בצללים, גם עכשיו פה, בין קירות הסלע הגדולים. היא עצמה את עיניה בחוזקה וניסתה להתמקד בתודעה של לטאה קטנה שהסתתרה בין הסלעים.
כף ידה של סוקי השתלבה בכף ידה של אור.
"את לא פה." אמרה לה בחצי חיוך, כאילו יכלה לקרוא את מחשבותיה. "את נעלמת לי לפעמים."
אור קיוותה שסוקי לא שמה לב, וניסתה לשדר לה שהכול בסדר, כי ידעה שסוקי עסוקה בהחלמה. חוץ מזה, לא ממש ידעה מה לספר לה, איך להפוך למילים את התחושה שמקננת בה מאז הקרב במערה עם סמואל וע'ול, מאז שהשורש הרירי של השדים החדיר לתוכה את כוחו של סמואל, ע'ול והמלאכים.
"אני בסדר," שיקרה, "הכול בסדר." סוקי סקרה אותה בעיניה הכהות ולא אמרה דבר. הן המשיכו ללכת, עד שנעצרו לפני סולם עשוי מוטות ברזל, שהיה מקובע לתוך הסלעים. סוקי הרימה את מבטה וסקרה את תשעת המטרים מעליה. "אולי עדיף שתעיפי אותי למעלה," אמרה בקריצה, "זה נראה לי חלקלק."
צחוק נבוך וחסר אמונה נפלט מפיה של אור. סוקי לא היססה לתקוע את קרניה בגופו של סמואל, אבל היא מפחדת לעלות תשעה מטר בסולם. זה גרם לגבותיה של אור לעלות בתהייה. "כשעפת איתי לא פחדת מהגובה," אמרה בשעשוע קל, כשידה של סוקי נסגרה חזק יותר על כף ידה.
"כי אז זה היה תלוי בך, ועלייך אני סומכת. על עצמי ועל הסולם הרעוע הזה, לעומת זאת, פחות."
"אני והאחיות שלי עשינו את המסלול הזה כשהיינו בנות שמונה, אני בטוחה שגם את תצליחי." זה היה מוזר לחשוב עליה ועל אחיותיה מטיילות יחד עם אימן. זה הרגיש כמו לפני חיים שלמים, גלגול אחר של חייהן.
הייתה לה תמונה מהטיול ההוא על הקיר בחדרה, שלושתן על הסולם מציצות, אימן צילמה את זה מלמעלה.
"כמה זמן לוקח לכן?" התגרתה בהן גבי, כשהגיעה ראשונה לסולם והתחילה לטפס.
״זו לא תחרות!" אמרה מיקה בזעף, והתחילה לטפס אחריה.
"זו לא תחרות," חיזקה אותה אימן, "תעלו בזהירות, שלא תחליקו." אור התמהמהה עוד רגע בתחתית הסולם, כדי לתפוס מרחק בטוח מרגליה של מיקה.
"נו, בואי כבר!" האיצה בה גבי, ואור חייכה אליה בפיזור דעת. היא התרכזה לרגע במשב הרוח הנעים שחלף בואדי ונשא איתו קולות שלא הצליחה לפרש. היא התחילה לטפס במהירות אחרי מיקה.
"תגידו צ'יז," אמרה אימן מראש הסולם וצילמה.
כששלושתן היו למעלה הן מצאו מקום מוצל, ואימן הכינה להן את התה הירוק המפורסם שלה. הן הוסיפו המון כפיות סוכר, היא זוכרת שספרו חמש עשרה, אבל עכשיו במבט לאחור אולי הן הגזימו.
"בואי, אני אקח אותך למעלה." אור סקרה טוב את הוואדי סביבה ואז פתחה את כנפיה הלבנות.
בכל פעם שפתחה את כנפיה הופיע חיוך ענק על פניה של סוקי. "אני בחיים לא אתרגל לזה, את כל־כך יפה." אמרה לה בקול שקט וכן. שגרם לסומק לעלות על לחייה. אור התקרבה אליה וחיבקה אותה בחוזקה, וסוקי זינקה עליה וכרכה את רגליה סביבה.
"אני סומכת עלייך," לחשה באוזנה, כשראשה היה מונח לצד צווארה של אור, "אבל את לא סומכת עליי." בטנה של אור התכווצה.
"זה לא נכון," אמרה ונופפה בכנפיה, מעלה אותן לאוויר.
"אז למה את לא מספרת לי מה עובר עלייך?"
"כי אין מה לספר," התרגזה והניחה את סוקי בראש הסולם על השביל הבטוח.
"את חושבת שאת מגנה עליי ממשהו אבל זה לא נכון," התרגזה עליה סוקי בחזרה. "את הפצעים שלי רואים ואת מטפלת בי, אבל את מסתירה את הפצעים שלך. את לא נותנת לי לעזור וזה לא הוגן!" סוקי התיישבה על האדמה הבטוחה.
"אני…" גמגמה אור, "הפצעים שלי נרפאו במערה."
"את חושבת שאני טיפשה?" שאלה אותה סוקי ברצינות. אור לא הבינה איך הידרדר הכול בכזאת מהירות.
"או פחדנית? או אגואיסטית?"
"לא, לא." אור רצתה להניח יד על הכתף שלה, לעצור את רצף הדיבור שלה אבל לא העזה.
"אני לא טיפשה, אני רואה שמשהו עובר עלייך ואני לא מפחדת להיות איתך בזה, ואני לא מחפשת רק לקחת את כל הטוב שאת מכניסה לחיי. אני רוצה להיות כאן גם בשביל החלקים הקשים," אמרה. היא התיישבה לידה על ראש הצוק, וראתה שדמעות נוצצות על לחייה.
"את כל הטוב?" שאלה אור בגרון יבש, "על מה את מדברת?" ייאוש שטף אותה. "הכנסתי לחיים שלך רק חורבן וכאב, מאז שהכרת אותי כמעט מתת שלוש פעמים, וכל מי שמכיר אותי התייחס אלייך נורא. וגם אני… אני פגומה… אני לא מה שאת צריכה."
"תני לי להחליט לגבי זה." עיניה הכחולות של אור סקרו את סוקי, והיא ראתה שסוקי מחפשת סדקים במילותיה. היא העלתה על פניה את החיוך הכי שליו וגדול שלה. היא עוד לא הייתה מוכנה להודות בפני סוקי ואפילו לא בפני עצמה, שמשהו בה השתנה, החל להכות שורשים בתוכה. היא לא ידעה אם יש דרך לעקור את האפלה מנשמתה או שזו רק תלך ותשחיר.

 א

הלילות עברו על מיקה ללא שינה. בכל פעם שניסתה להירדם, מראות הקרב מול סמואל תקפו את המסך השחור של עיניה העצומות. כל שינה שהצליחה לתפוס הפכה לסיוט מעוות ומוזר, בנוי מעשרות זיכרונות שבורים, שאחזו בה בחוזקה כאילו היו מציאות.
היה דבר אחד שידעה שיעזור לה, יחזיר לה מעט את תחושת הביטחון. אבל הוא היה אסור, לא נכון. היא ניסתה בכל כוחה להימנע מזה, אבל שבעה ימים אחרי שהרגו את סמואל, שבעה ימים אחרי שחננאל מת, ששריאל מתה, וכל אשמת העולם הייתה על כתפיה היא לא הצליחה לעצור את עצמה.
אחרי מאה שישים ושמונה שעות בלי אוויר, של העמדת פנים שהיא חזקה והכול בסדר, שהיא לא צריכה אף אחד, מצאה את עצמה דופקת על דלת חדרו.
"כן," נשמע קולו העמוק מהחדר.
ידה, שהייתה קפואה מהקור הלילי נחה על הידית, והיא נכנסה לחדר.
"מיקה?" צדקיאל הסתכל בה מופתע, היא בחנה אותו. הוא לבש מכנסי בד וחולצה שחורה רחבה וקצרת שרוולים, שחשפה את הקעקוע השחור הסבוך על זרועו. פתאום חשבה, שאף פעם לא ראתה אותו כל־כך… יומיומי. זה היה כאילו ראתה חלק ממנו שהוא לא מראה לאף אחד, חלק שהוא לא הלוחם או המנטור, וזה נתן לה אומץ לקחת עוד צעד ולסגור את הדלת מאחוריה.
"קרה משהו?" שאל, ועיני השקד החומות שלו היו סתורות מעייפות ובחנו אותה בבלבול. פס אדום מהכרית נחקק בעורו ליד העין, ונמשך מעלה עד קצה שערו החום, שהיה קצוץ בקפידה, למרות שבעת ימי האבל בחאן.
"לא," אמרה בשקט, שואלת את עצמה מה היא עושה שם אם לא קרה כלום. "לא הצלחתי לישון," מלמלה לבסוף במבוכה, וחיפשה בעיניו ובפניו החזקות את מה שלא יכלה להגיד במילים.
היא מצאה את זה, בזווית פיו, בדרך ששרירי החזה שלו התכווצו, בנרדפות בעיניו. זה היה שם כל הזמן, לא רק בראש שלה. זה היה במתח, באימונים, ברגעים שקטים בעיניים.
צדקיאל התקרב אליה, עיניו המבולבלות מחפשות את עיניה. "לא היית צריכה לבוא," לחש. ידיו היו לצד גופו, שריריו התכווצו ונמתחו, וזה גרם לקעקוע שלו לזוז כמו יצור חי. הוא ניסה להחזיק את ידיו כך שלא יזוזו.
הוא צדק. היא לא הייתה צריכה לבוא. הוא היה מבוגר מדי בשבילה, הוא היה אבא של אופיר, המנטור שלה, הוא היה... הדבר היחיד שרצתה ברגע הזה.
"אני לא מצליחה לא לחלום," אמרה בשקט.
'למה היא מספרת לו את זה?' הכאב הזה הוא שלה, היא נכשלה בתפקיד.
"אלה רק חלומות," ניסה להרגיע אותה.
אבל לא את המילים שלו הייתה צריכה. היא רצתה ממנו משהו אחר, נהיה לה חם. "לא באתי לדבר על החלומות שלי," אמרה, מפתיעה את עצמה.
הוא הסתובב ממנה וצעד בחזרה. המיטה חרקה כשהתיישב עליה, אוחז את ראשו בידיו. "את לא צריכה להיות פה," אמר, "לא עכשיו, לא בשעה כזאת." הוא לא הביט עליה, ומעט האומץ שדחף אותה להיכנס לחדר נעלם והפך לזרם של קרח, שגרם לה לעמוד כמו פסל בכניסה לחדר.
מיקה הסתובבה במהירות ותפסה את הידית. אבל לפני שהספיקה לצאת, תפסה ידו את שלה, והוא משך אותה אליו.
לפני שהספיקה לנשום, הרגישה את שפתיו על שלה. הנשיקה לא הייתה עדינה ואוהבת, היא כאבה, היא הייתה אגרסיבית, ידו הייתה בשערה והצמידה אותה אליו.
"לא היית צריכה לבוא." לחישתו הצרודה העבירה בה צמרמורת, חום פיו על צווארה העביר גל בגופה. "בקושי הצלחתי לעצור בעד עצמי." לראשונה מזה שבעה ימים ולילות הפך הכאב למשהו אחר.

 ב

כל ערב בשמונה ניגן מלאך אדום שיער בנבל ברחבת החאן. גבי הייתה שבויה במנגינה. צלילי המוזיקה שנבעו מהנבל מילאו את האוויר בסמיכות, שאפשרה לרגשות שלה ושל כל המלאכים לצוף בקלות, קוראת לעצב לעלות ולנוע על גלי המוזיקה.
מלאכים סיפרו סיפורים על המלאכים שנהרגו, וקולות הבכי והמנגינה נדחקו בין החריצים בדלתות לתוך החדרים.
אתמול היה יום כיפור. היא עפה מעל הרחובות וצפתה בנהרות הילדים הרוכבים על אופניים, באנשים נפגשים בכיכרות, נכנסים ויוצאים מבתי הכנסת. בשביל המלאכים, סימן היום הזה חזרה למסלול. בצאת יום כיפור, התפזרו כולם בחזרה לקבוצות שלהם, וגבי ואחיותיה נדרשו לחזור ללימודים.
מאז שחזרה, ניצלה את שבוע ההחלמה לשפר את יכולת המיקוד שלה. בעזרת אבן הזמן שהחזיקה בכיסה, היא נשארה ברורה ומפוקסת. כך לפחות לא תפגוש את החברים שלה כשהיא חצי שקופה.
היא לא רצתה לחזור לחייה הקודמים. היא העדיפה לקבור את עצמה במיטה, אבל אימה וסבתה הבהירו לה שזו לא אפשרות. היא חייבת להמשיך ללמוד, ולשמור על העמדת הפנים שהכול כרגיל, הכול בסדר, ואף שד עליון לא כמעט־הרג־אותה בשבוע שעבר.
רחבת החאן החלה מתמלאת במלאכים הצעירים, שבאו לאכול ארוחת בוקר, ולראשונה לא עסק ראשה בשד עליון, או במלאכיות עליון. לבושתה, היא חשבה על שון.
היא תפגוש אותו בבית הספר, הרי לא תצליח להתחמק ממנו, ומה תגיד לו?
"לך הביתה, שון." היו המילים האחרונות שהוא שמע ממנה, אחרי שהתנהגה אליו בצורה איומה, והוא רק דאג לה, בא לחאן לחפש אותה אחרי שנעלמה. היא גירשה אותו ואמרה לו שהיא צריכה זמן.
בטח הוא לא רוצה לראות אותה.
והיה עוד עניין: היא לא ידעה אם תראה את אור בבית הספר. היא לא שמעה ממנה כל השבוע, ולא החליטה אם היא מקווה לראות אותה שם או שהיא מקווה לא לראות אותה.
בימים הראשונים לא הלכה לפגוש את אור, כי פחדה לפגוש את הסוקי הזאת, החצי־שדה המדוברת.
גבי ממש לא הבינה מה לעזאזל אור חושבת לעצמה, שהיא נמצאת עם שדה אחרי שכל השדים האלו ניסו להרוג אותן. אתמול ביום כיפור בלעה את הפחד, ועפה לבית של זהר, אבל אף אחד לא פתח לה את הדלת. אימה רצתה ללכת בעצמה, אבל המלאכים מלגיון המרפאים לא הרשו לה. אפילו זהר לא ענתה לטלפון, ולא הגיעה לפגוש את האחות, שלא ראתה חמש־עשרה שנים.
לאחר לחץ לא פוסק מצד מיקה שהן יאחרו, נתנה לה גבי לגרור אותה לבית הספר, ושם הם עמדו, גבי, מיקה ואופיר עם הפנים לשער.
"טוב אז…" אמרה מיקה, "שניכנס?"
"כמה גרוע זה כבר יכול להיות?" צחק אופיר, "יותר גרוע מפגישה עם שד עליון זה לא יכול להיות."
"יכול, יכול." אמרה גבי בשקט.
כדי לתת לעצמה כוחות, צבעה בבוקר את עיניה וריסיה בשחור יותר רחב מבדרך כלל, פיזרה את שערה, ולבשה מכנסיים משובצים בסגנון סקוטי וחולצה שחורה עם תמונה של גיטרה חשמלית. גבי ידעה, שהיא חייבת מסך מגן כדי לשרוד את היום הזה, אז לבשה את הבגדים שהכי אהבה.
"את באה?" ניסתה מיקה לדרבן אותה שוב. מדי המלחמה של מיקה היו שונים לחלוטין מאלה של אחותה: היא לבשה חצאית ירוקה קצרה וקלילה, וחולצה בצבע בז'. משקפי שמש כיסו את עיניה, ושערה היה אסוף מעל ראשה בקוקו גבוה. הכול היה במקום.
אבל לא רק בבגדים הייתה אחותה שונה ממנה. בזמן שגבי עסקה בלמקד את עצמה ואת יכולות הזמן שלה, אחד הדברים הראשונים שאחותה עשתה, היה לקחת מחברה לכיתה את כל החומר שהפסידה כשלא הייתה בלימודים ולהשלים. גבי לא חשבה לרגע להשלים את כל מה שהפסידה מתחילת השנה.
היא לקחה אוויר, חיזקה את אחיזתה באבן הזמן לצווארה ונכנסה בשער.