תעלומה שהמשפט לא פתר

2 היחידה המיוחדת למלחמה בטרור (Special Squads)

2.1 הרקע להקמת היחידה

2.1.1 כישלון המבצעים הבריטיים כנגד הטרור

בשנים 1946–1947 התגברו פעולות הטרור של מחתרות אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ולח"י. מוסדות שלטון הותקפו, וחיילים ושוטרים נהרגו. החיילים והשוטרים חשו חוסר ביטחון והסתגרו במחנות הצבא. היציאה מהמחנות הוגבלה.
לאחר מלחמת העולם השנייה היו בארץ כמאה אלף חיילים. החיילים הגיעו מבריטניה, מהודו ומאפריקה המערבית24. חרף זאת, מסיבות שונות, לא עלה בידי שלטונות המנדט להכניע את הטרור25. לא כל היחידות של הצבא הבריטי היו כשירות להילחם במחתרות, והן לא היו מאומנות למלחמת גרילה עירונית26. הבריטים לא השיגו מודיעין טוב בשנים 1948-1947. השנאה לבריטים גברה לא רק בגלל הכיבוש, אלא גם ובעיקר בגלל גרוש מעפילים יהודים שניצלו מהשואה וניסו להגיע לארץ בספינות רעועות, אך גורשו למחנות מעצר בקפריסין. לאי מאוריציוס, ולהמבורג שבגרמניה27. זאת ועוד, בשל המצב הכלכלי הקשה ששרר בבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה, בריטניה לא הייתה מסוגלת לפרוס כוחות נוספים בארץ כדי להילחם בטרור (ראו להלן פרק 1.1.4). יתרה מזו, המצב הכלכלי בבריטניה אילץ את הממשלה הבריטית לצמצם את כוחותיה במזרח התיכון.
תקיפות של אצ"ל ולח"י בשנים 1946–1947 פגעו קשות בממשלת המנדט ובממשלת בריטניה וגרמו להן זעזוע קשה. לפגיעות הללו לא היה להן מענה28. אין ספק שלפעולות הללו ולפעולות אחרות – וכמובן למספרם הרב של הנפגעים הבריטים – הייתה השפעה על המורל של השלטונות ושל החיילים והשוטרים הבריטים בארץ ישראל29.
פעולות אלו של המחתרות אצ"ל ולח"י גם גרמו להחרפתו של דפוס התגובה שאפיין את הבריטים מאז המרד הערבי הגדול – הידוע כמאורעות תרצ"ו–תרצ"ט (1936–1939) – והביאו לגיוסם של קציני משטרה בכירים וחלק מהשוטרים דווקא משורות הצבא. לפיכך, פעילות המשטרה האזרחית הלכה והפכה דומה לזו של יחידה צבאית, וכפי שכתב סמית':
the Farran case was only logical extension of what had been created in the earliest days of the mandate30.
תרגום:
הפרשה של פאראן היא רק הרחבה הגיונית של מה שהחל בימיו המוקדמים של המנדט.
הנציב העליון קאנינגהם שירת בפלשתינה מיום 30 באוקטובר 1945 ועד לסיום המנדט ביום 15 במאי 1948. בתקופת כהונתו, החל מן המחצית השנייה של שנת 1946, חלה התדרדרות בתפקוד הצבא והמשטרה בארץ. הכוחות הבריטיים חשו חוסר ביטחון, מורל ירוד והרגשת אין אונים במלחמתם באצ"ל ובלח"י31. על הדמורליזציה בשורות המשטרה אפשר ללמוד משיחה שנערכה ביום 23 במרץ 1947 עם שוטר בריטי שהחליט לפרוש מן המשטרה. הוא סיפר על מורל ירוד של השוטרים, והוסיף כי בכל חודש מתפטרים 30 שוטרים, וכי מפקד המשטרה מנסה למנוע את התפטרותם ומבטיח לקדמם בדרגה. השוטר גם הביע את דעתו כי לא היה צורך להקים מצודות עבור האזרחים הבריטים, וכי הוצאת משפחותיהם של הבריטים מן הארץ המיטה אסון על המשפחות32. בשיחה מיום 13 במרץ 1946 סיפר קצין בריטי אחר כי שוטרים רבים רוצים לפרוש משורות המשטרה ולחזור לבריטניה, וכי הם חוששים מהתקפות על בסיסם33.
למרות החלטת הקבינט להחמיר את האמצעים שיינקטו במלחמה כנגד ארגוני הטרור (בישיבה מיום 15 בינואר 194734), עדיין לא הייתה לשלטון הבריטי בארץ תשובה הולמת לפעולות המחתרות אצ"ל ולח"י35. הייתה אווירה של חוסר אמון ואובדן משמעת בשורות המשטרה, וזו חדלה לפטרל ברחובות.
בחמש עשרה התקפות שערכו אצ"ל ולח"י ביום 1 במרץ 1947 ברחבי הארץ נהרגו עשרים בריטים ושלושים ואחד נפצעו. ביום 2 במרץ 1947 הורתה הממשלה הבריטית לנציב העליון להטיל ממשל צבאי. באותו יום הכריז קאנינגהם על הטלת ממשל צבאי במספר ערים במרכז הארץ – ב"מבצע היפופוטם" ("Operation Hippo") – וכן במספר שכונות בירושלים, וזאת ב"מבצע פיל" ("Operation Elephant"). גם מבצעים אלה נכשלו36.
ביום 17 במרץ 1947 בוטל הממשל הצבאי, שגם הפעם לא היו לו תוצאות חיוביות37. בתקופה שבה שרר ממשל צבאי נגרם נזק כלכלי כבד משום שהצבא עצר את תנועת הרכבות, את שירותי הדואר ואת מעבר הסחורות, ואף סגר את שערי הכניסה לארץ והורה לתושבים להישאר בבתיהם. גם ממשלת המנדט הפסידה כסף עקב הטלת הממשל הצבאי, כי לא גבתה מיסים ופעולות הטרור נמשכו במקומות אחרים38. זו היתה הפעם האחרונה שבה הטילה ממשלת המנדט ממשל צבאי. הסיבות לכך היו כלכליות, כפי שראינו, וצבאיות.לא היה בכוחות של הצבאוהמשטרה שעמדו לרשות ממשלת המנדט להטיל ממשל צבאי בארץ. לכן, חרף רצונו של קאנינגהם להטיל ממשל צבאי אחרי תליית שני הסרג'נטים ב-29 ביולי 1947 התנגדו לכך גם קריץ' ג'ונס וקציני הצבא39. נוכח הכישלון בדיכוי המחתרות של אצ"ל ולח"י, קאנינגהם וקציני הצבא באו לידי מסקנה כי אין די בכוחות הצבא הקיימים כדי להטיל ממשל צבאי אפקטיבי וגם לא ניתן להילחם בטרור באמצעות כוחות צבא רגילים. ביישוב היהודי עצמו גרם הממשל הצבאי לאיבה כלפי שלטונות המנדט ואף לחוסר שיתוף פעולה עימם40.
הכוחות הבריטיים היו במצב הקרוב לשבירה. ראש המטה הכללי האימפריאלי פילדמרשל וייקאונט אלאנברוק (Chief of the Imperial General Staff, Field Marshal Viscount Alanbrooke) – שקדם לראש המטה הכללי האימפריאלי פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי (Field Marshal Bernard Law Montgomery, להלן – מונטגומרי) – הזהיר כי המורל של הצבא ירוד וכי הצבא עלול להתנקם באזרחים יהודים41.
כישלונה של ממשלת המנדט במלחמתה בטרור גרם למחלוקות בקבינט הבריטי בשאלה כיצד נלחמים בטרור. ראש המטה הכללי האימפריאלי פילדמרשל מונטגומרי דגל בנקיטת אמצעים חריפים כנגד היהודים, ואילו הנציב העליון קאנינגהם התנגד כי הבין שישנן מגבלות מדיניותעל השימוש בכוח42. מונטגומרי טען כי מצב הביטחון בפלשתינה מתדרדר, וכי מספר הנפגעים מפעולותיהם של ארגוני הטרור עולה43. הוא אף האשים את ממשלת המנדט ואת משרד המושבות בנקיטת מדיניות פיוס44. לדעתו, היה צריך להזרים כוחות נוספים לארץ ולהילחם בטרור מלחמת חורמה הכוללת מחיקת יישובים. בזיכרונותיו כתב מונטגומרי כי מצבת השוטרים בפלשתינה הייתה פחות ממחצית התקן, כי השוטרים היו ברמה נמוכה ושהצבא עסק במגננה ולא במתקפה (שנאסרה עליו), ולכן היוזמה נותרה בידי הטרוריסטים. הוא חשב אז כי אם בריטניה אינה יכולה לשמור על החוק והסדר – עליה לעזוב את פלשתינה45. מונטגומרי התעלם מן העובדה שמצב המלחמה הקרה (שכבר החלה אז) לא איפשר שימוש בכוח ללא הגבלה46 והוא גם התעלם גם ממצבה הכלכלי הקשה של בריטניה (כאמור) ומעמדתה של ארצות הברית, שלא הייתה מאפשרת פעולות קיצוניות שיפגעו ביישוב היהודי.
האמונה כי ניתן לחסל את הטרור באמצעים דרסטיים הייתה גם נחלתם של אחרים. מפקד כוחות הצבא בפלשתינה ובעבר הירדן הלוטננט ג'נרל סר אוולין ברקר (Lieutenant General Sir Evelin Barker) הורה לאסור על חיילים בריטים לקנות בבתי עסק "יהודיים" ובכך לפגוע בכיסם של היהודים47.
העיתונאית הבריטית, קלייר הולינגוורת' (Clare Hollingworth), כתבת ה-News of the World, ציטטה דברים שאמר לה בריגדיר (Brigadier) עלום שם בזו הלשון:
Give me a few more tanks and another battalion of troops, and I’ll clear Palestine of terrorists in a fortnight.
תרגום:
תנו לי עוד כמה טנקים וגדוד חיילים נוסף, ואנקה את פלשתינה מטרוריסטים תוך שבועיים.
בכתבה שכותרתה "Security Zones Out of Touch Physically as Well Mentally With the Country They Are Supposed to be Governing" ("אזורי ביטחון אינם בקשר פיזי ומנטלי עם הארץ שבה הם אמורים לשלוט") לעגה הולינגוורת' לרעיון האווילי ואמרה עליו: "The whole idea is nonsense" (תרגום: "כל הרעיון הוא שטות")48.
ביום 20 בנובמבר 1946 התקיימה פגישה של הוועדה לענייני הגנה של הקבינט, שבה השתתפו מונטגומרי וקאנינגהם. בישיבה דנו בהחמרת האמצעים שישמשו למלחמה בטרור היהודי, לרבות הטלת עונשים קיבוציים. בישיבה מתח מונטגומרי ביקורת על "הגישה הרכה" של הנציב העליון קאנינגהם, האחראי (לדעתו) להתדרדרות המצב בפלשתינה, ואמר כי אלמנט ההרתעה נעלם וגזרי דין מוות אינם מבוצעים. לפיכך, יש להורות לנציב העליון שייתן לצבא ולמשטרה חופש פעולה כדי להשיג מידע מודיעיני, לעשות חיפושים ולחסום כבישים.
לפני נסיעתו של מונטגומרי לארץ הוא נפגש עם ראש הממשלה קלמנט אטלי (Clement Attlee), ותקף את מדיניותם של קאנינגהם וקריץ' ג'ונס. לדבריו, הצבא נוקט פעילות הגנתית במקום להפעיל יוזמות התקפיות, אך אלה נאסרו עליו וכי הבריטים נכנעו ליוזמות של הטרוריסטים. לעומת זאת, קריץ' ג'ונס האמין שרצונה של הסוכנות היהודית להכניע את הטרור, ולכן מנע יוזמות התקפיות של הצבא49.
ביום 29 בנובמבר 1946 התקיימה פגישה בארמון הנציב בירושלים בין קאנינגהם ובין מונטגומרי50. בפגישה זו טען קאנינגהם כי פעולותיו במלחמה בטרור תאמו את החלטת הקבינט, ודחה את טענות מונטגומרי כי לא ננקטו פעולות צבאיות הולמות. קאנינגהם סבר כי נקיטת אמצעים חמורים ללא הבחנה כנגד היישוב היהודי תמנע שיתוף פעולה של היהודים המתונים – ובכלל זה הסוכנות היהודית51 – ואף תגרום להם לפעול כנגד ממשלת המנדט. לפיכך, חשוב לאפשר שיתוף פעולה עם "היישוב המאורגן" ולהניח לו להילחם בטרור בשיטותיו שלו52.
בסוף שנת 1946 ובראשית שנת 1947 חלחלה ההרגשה בקרב בעלי התפקידים הבכירים בצבא, במשטרה ובממשלה הבריטית כי אין להם מענה להתקפותיהם של אצ"ל ולח"י, התקפות שפגעו במורל הצבא והמשטרה וביוקרתם. לפיכך, הקבינט הבריטי וממשלת המנדט החלו לחשוב על פתרון של טרור נגדי, ובלונדון החלו דיונים על הצורך בהקמת יחידה שתעסוק בכך.
קאנינגהם הגיע ללונדון ביום 3 בינואר 1947 ונפגש באותו יום עם קריץ' ג'ונס ומונטגומרי. הדבר נעשה לשם דיון מקדים לקראת דיון בוועדת ההגנה של הקבינט הבריטי בהצעותיו מרחיקות הלכת של מונטגומרי למיגור הטרור: לבצע פעולות ענישה כנגד כל היישוב היהודי בארץ. קאנינגהם וקריץ' ג'ונס רצו לסכל את תוכניותיו הקיצוניות של מונטגומרי53. קריץ' ג'ונס הכין תזכיר הקובע כי קאנינגהם הוא שיחליט על פעולה צבאית והמפקד הצבאי יהיה כפוף אליו54. מפאת חשיבות העניין התכנס הקבינט כולו ביום 15 בינואר 1947 כדי להכריע במחלוקת שבין מונטגומרי ובין קאנינגהם55.
בישיבה הגיש קריץ' ג'ונס את המלצותיו (שנוסחו בהתאם לגישתו של הנציב העליון קאנינגהם) והדגיש כי קאנינגהם מוכן לדון עם המפקד הצבאי בדרכים להגברת האפקטיביות של פעילות כוחות הביטחון כנגד הטרור היהודי. הצבא יקבל הנחיות אגרסיביות יותר, והפעלת הכוח – לרבות אישורן הסופי של פעולות צבאיות – תהיה לפי שיקול דעתו של קאנינגהם. הממשלה בבריטניה תיתן גיבוי לכל צעד שינקוט הנציב העליון לצורך מטרה זו56.
לכאורה, השינוי במדיניות הקבינט, שהחליט להחמיר את האמצעים במלחמה כנגד ארגוני הטרור, נבע מדרישותיו הבאות של מונטגומרי:
All possible steps will be taken at once to restore law and order in Palestine […] There can of course be no question of taking reprisals which would merely bear hardly on innocent people. Apart from this, effort of the police and troops should be designed to take the offensive against breakers of the law and to ensure that the initiative lies with the forces of the Crown57.
תרגום:
כל הצעדים הנדרשים יינקטו מיד כדי להשיב את החוק והסדר לפלשתינה [...] ברור שלא יינקטו פעולות גמול שרק יכבידו על חפים מפשע. פרט לכך, על המאמצים של המשטרה והצבא להיות מתוכננים כך שיתקפו מפרי חוק ויבטיחו שהיוזמה תהיה בידי כוחות הכתר.
הקבינט החליט כי קאנינגהם הוא המפקד העליון של הצבא בפלשתינה, וכי על הצבא ומפקדיו לסור למרותו. אלא שעבור מונטגומרי לא היה זה סוף פסוק. למחרת הוא כתב איגרת אל קריץ' ג'ונס, שבה חזר על טענתו כי מאמצי קאנינגהם לדכא את הטרור היו חסרי ערך, וכי יש להדביר את הטרור באמצעים חריפים יותר. מונטגומרי הביע את דעתו כי אין סיכוי שהטרור ידוכא באמצעים אגרסיביים כל עוד קאנינגהם הינו הנציב העליון58.
למרות ההחלטה להחמיר את אמצעי המלחמה בטרור בהחלטת הקבינט מיום 15 בינואר 1947, לא הייתה לשלטון הבריטי בארץ תשובה הולמת על פעולות המחתרות אצ"ל ולח"י59. הפתרון נמצא ביוזמתו של פרגוסון – שגויס בדצמבר 1946 למשטרה כעוזרו של מפקד המשטרה – להקים את היחידה המיוחדת למלחמה בטרור. זה היה הפתרון שמצאו שלטונות המנדט כדי למגר את הטרור, והכול – בהסכמתם ובתמיכתם של משרד המושבות ומשרד המלחמה. פרגוסון נסע ללונדון בפברואר 1947 כדי לקדם את הקמת היחידה המיוחדת למלחמה בטרור, וגייס שני קצינים שרכשו ניסיון בלחימה בצוותא עם קבוצות מחתרת מקומיות אשר לחמו בגרמנים במלחמת העולם השנייה.
בשיחותיו עם בת'ל אמר קאנינגהם כי לא התנגד באופן עקרוני להקמת היחידה המיוחדת למלחמה בטרור, אלא הוא התחרט על הסכמתו להקמתה. הוא הסכים להקמת היחידה אף על פי שחשב כי מסיבות טקטיות התוכנית לא תצליח בתנאי הארץ דאז, שכן אי-אפשר (לטענתו) להילחם בטרוריסטים המתרכזים בערים. טענה זו מעמידה את הנציב העליון באור מגוחך. היאך נתן ידו לנקיטת צעד שידע כי לא יצליח?!.
קאנינגהםטען כי התנגד לצעדים קיצוניים כנגד היישוב היהודי:
I do not believe it would have slightest effect in reducing terrorism and might well not reduce it.
תרגום:
אינני מאמין שתהיה לכך השפעה כלשהי על צמצום הטרור, והדבר אולי אף לא יצמצמו.
והוסיף:
I don’t think Fergusson’s special squads could ever really have worked, although he probably thought they would60.
תרגום:
אינני חושב שהיחידות המיוחדות של פרגוסון אכן היו מצליחות אי-פעם, אם כי הוא כנראה העריך שהן כן יצליחו.
טענה זו אינה נכונה. כפי שנראה להלן, קאנינגהם היה שותף מלא להקמת היחידה המיוחדת למלחמה בטרור, ואף העדיף למנות קציני צבא למפקדי המשטרה הבכירים. זאת, לאחר שבא לידי מסקנה כי יש רק דרך אחת ויחידה לחסל את הטרור היהודי: הפעלת טרור נגדי באמצעות יחידה מיוחדת למלחמה בטרור61 (ראו להלן דיון בפרק 1.2).
גם ווייד (C. A. Wade), ששירת כקצין בבולשת, חשב (כנראה בדיעבד) שהרעיון להקים יחידה מיוחדת למלחמה בטרור היה טיפשי מעיקרו62.
בעיזבונו של פרגוסון ישנה תרשומת מדיון מטה שהתקיים ביוני 1947 והוכתר בכותרת "Appreciation on the situation in Palestine" (תרגום: "הערכה של המצב בפלשתינה"). וכך נאמר בסעיף 2 לתזכיר:
Terrorism. At the moment, all our attention is concentrated on Terrorism, as being the most spectacular and news making factor in the country, to which even illegal immigration takes second place63.
תרגום:
טרור. בעת הזאת, כל תשומת הלב שלנו מרוכזת בטרור כגורם היותר מרשים ויוצר חדשות בארץ. לעומתו, אפילו ההגירה הבלתי חוקית תופסת מקום משני.