הקדמת המתרגם
כאשר קיבלתי מהגברת אדית דוידוביצי את ספרה לקרוא עם בקשה לתרגמו, היו לי ספקות אם אוכל לעשות זאת, מסיבות שונות. אחת ההתלבטויות שלי הייתה שבעת כתיבת עבודת הגמר לקראת התואר השני, עבודה שעסקה בהכחשת השואה, המאמץ הרוחני היה קשה מאד עד כדי חולי, ולא הרגשתי רצון או מוכנות לעסוק שוב באופן אינטנסיבי בנושא שואה.
אך הספר ריתק אותי, ולמרות שרוב הדברים היו ידועים לי, המימד הדתי שבו, האמונה הבלתי פוסקת בה', הביטחון שיש השגחה ושיש לעשות הכול כדי לשרוד, הגבורה העילאית שאדית דוידוביצי הפגינה, שיכנעו אותי בצורך להביא את תכנו לקורא העברי.
אכן התרגום לא היה קל וארך זמן רב. לא בגלל כמות החומר, אלא שמדי פעם נאלצתי להפסיק ולהניח את הספר בצד כדי להתאושש, ולשוב אליו בכוחות מחודשים.
לא יכולתי להימנע מלחשוב על פרקי התהילים אותם הבאתי לעיל, כי לדעתי, הם מבטאים את התחושות שמתעוררות בעת קריאת סיפורה של אדית דוידוביצי.
אני רוצה להודות לכל אלה שסייעו לי בעת עבודתי בתרגום הספר, בראש וראשונה לבטי פוס אשר קישרה ביני ובין הגב' דוידוביצי, למרים סמואל ולאהרן גד על שקראו את התרגום והעירו הערות קונסטרוקטיביות, ובעיקר לרעייתי מירי, אשר עודדה אותי להמשיך למרות הסבל והקושי הנפשי שבדבר.
לבסוף ברצוני להקדיש את תרגום הספר, ברשות הגב' דוידוביצי, לעילוי נשמתם של אבי ר' משה בן ר' אליעזר אופן הי"ד, ובתו, אחותי (בת 17), מאלי מלכה בת ר' משה הי"ד שלא זכו לחסדי שמים ונספו באושוויץ.
הקדמה מאת ליידי אמלי' יעקובוביץ שתח'1
הסיפור המרתק של ידידת נעוריי, אדית, שהיא מגלה בו את ניסיונה במחנות המוות של הנאצים מרגש אותי מעל לכל תיאור.
הדמויות של הוריה של אדית ושל בני משפחתה נעוצים בזיכרוני עוד מלפני שהחל חלום הבלהות וזאת, למרות שאדית מבוגרת ממני במספר שנים. משפחתה השתייכה לבית הכנסת ולקהילה שאבי כיהן בהם כרב. אבי, הרב אלי מונק זצ"ל היה רב בבית הכנסת ברחוב קדה (rue Cadet). הקהילה ובית הכנסת היו הידועים ביותר מבין בתי הכנסת האורתודוקסים המעטים שהיו באותה עת בפריס. ברחוב קדה זכינו בקהילה נהדרת ויחידה במינה מבחינה רוחנית. הקשר הרגשי שכל אחד מחבריה רחש לקהילה בכלל ולחבריה בפרט, נשאר בעינו, אצל המעטים ששרדו את הזוועה של רדיפות הנאצים.
בהכנעה רבה, אך בכל זאת מלאה בהכרת תודה לבוראי שהעניק לי את ההזדמנות להביע בכתב את ההערכה העצומה שאני רוחשת לאדית – אחת הנשים הדגולות הראויות להערצה, שפגשתי – הערכה המשותפת לי לחבריי וחברותיי שכל אחד ואחת מהם משמרים בעומק נשמתם את הזיכרונות האיומים מאותן השנים.
אני זוכרת, ועוד איך, את התשבחות של אבי על אומץ המחשבה ואומץ ליבה של אדית ועל טוב ליבה. מעט מאד אנשים יודעו על סבלה ומכאבה של אדית, כי היא עצמה לא הייתה מסוגלת לדבר עליהם במשך הרבה, הרבה שנים. ברם, אביה, הרב שטרן, סיפר להורי על חלומות הבלהות של אדית. עד כמה שזכור לי אדית הייתה הראשונה מהניצולים להוכיח שיש סיבה להתחיל בחיים חדשים בלב מלא שמחת חיים. היא הייתה מסוגלת להיראות עוד יותר מושכת ממה שהייתה באופן טבעי, באמצעות קצת אודם ואבקת פנים, או בשמלות "שיק" אותם ידענו שהיא תפרה בעצמה משיירי בד שמצאה בחנויות הקטנות ברובע בה גרה עם הוריה. היא הייתה זו שארגנה מחדש את פעילויות הנוער בשבת אחה"צ, בהם למדנו על פרשת השבוע, ואח"כ פרצנו בשירה ובריקודים. הודות לדוגמתה האישית למדנו ליהנות שוב ממתנת החיים.
זכורני גם שהיו בין הניצולים, בעיקר המבוגרים שבהם אשר לא שמעו על סבלה הנורא, ואשר סלדו מהתנהגותה. באותה עת, הם לא היו מסוגלים להראות שום סימן של שמחה, לאור ניסיונם המר לאורך ימים, שבועות, חודשים ואף שנים, כאשר כל בני משפחתם נספו בשואה. ניתן להבין את כאבם הגדול, כאב רוחני ופיזי כאחד.
לא אשכח לעולם את דרשת אבי באחת מתפילות הבוקר של שבת, כאשר פנה לקהילתנו ואמר: "לעולם אין להעביר ביקורת על תגובתו של אדם לאחר אירוע או ניסיון כלשהו בעברו." והוא הוסיף: "אפילו אני, אינני יכול לנבא איך אגיב היום לאירוע אישי כלשהו לאור דחף פתאומי, ובמיוחד כאשר למחרת אני עשוי להגיב אחרת לגמרי לאותו אירוע." וכך הוא המשיך להורות לשומעיו: "לאורך השנים, ובכל דור ודור היו מספר בני אדם שהיה להם הכוח והעוז להציג בפני העולם, מעבר לנעשה בנשמתם פנימה, הרגשה שתקופה מסוימת בחייהם נסגרה. רק "אחד" יודע מהי הרגשתם האמיתית, וזה הקב"ה. איש מלבדו לא יודע ולא ויידע לעולם כמה סבל ועינוי נשאר ויישאר תמיד בתוכם. אך בני ישראל קיימים כיום הודות לכוחם האדיר והבלתי אנושי, לאומץ ליבם של האנשים והנשים הללו, אשר הראו לנו את הדרך להתחיל לנהל בעזרת הא-ל, חיים חדשים, בחייהם שלהם ובחיי כל עם ישראל. לא היינו שורדים במשך אלפי שנים ללא אנשים ונשים אלו, גיבורי עמנו." אבי נהג שלא להזכיר שמות אנשים בבית הכנסת, שבו מזכירים רק את "שמו הקדוש". אך בדרשה זו הוא התייחס ללא ספק לאדית.
ואכן היא מחוננת במנהיגות טבעית, רעיה, אם, סבתא, וסבתא רבה של משפחה נהדרת וענפה, ובהרחבה של כל עמנו. כפי שמתואר בסיפורה, ברור לכל שבטחונה האיתן בה', הוא שניווט אותה לאורך החודשים והשנים של סבל ומכאוב, והוא שאפשר לה לצאת מזה כאדם חדש מלא אהבת חיים.
אני גאה מאד להימנות בין חברותיה,
אמלי' יעקובוביץ (מונק).
1. ליידי אמלי' שתח' הינה בתו של הרב אלי מונק זצ"ל מפריס ורעייתו של הרב הראשי לאנגליה (בדימוס), הרב לורד עמנואל יעקובוביץ שליט"א.
הקדמה מאת הגברת פרבשטיין, ר' המרכז ללימודי השואה
אסתר פרבשטין
ראש המרכז ללימודי השואה
מכללה ירושלים
בס"ד
ירושלים, טבת תשס"ח
לגב' אדית דוידוביצ'י היקרה,
זכרונותיך, אותם העלית בספרך "לא אמות כי אחיה", מלווים אותי מאז קראתי את הספר בנשימה אחת.
סיפורך הוא סיפור גבורה מיוחד במינו של אשה צעירה. ובכל זאת, הוא מסופר בענווה ובצניעות, ובכך כוח ההשפעה שלו. כך גם אמונתך: לא ברעם כי אם בקול דממה דקה. ודממה זו מסעירה את הנפש ומשאירה בה עקבות חזקים.
רבים מן האירועים שהזכרת ומן התגובות שציינת, מהווים סיפור בפני עצמו. לכאורה הבלעת אותם, כאילו מדובר בדברים של שגרה. אך הקורא עומד מולם בהשתאות ואינו נותן להם לחלוף על פניו. כך בסיפורך על נרות שבת, בעוצמה של התפילות, בדרך בה התחלקתן בפרוסות הלחם, במילות העידוד, באשיותה של ד"ר גיזלה פרל ובעיקר בחשיבה המיוחדת שלך, שאכן הוותה עוגן הצלה בימים טרופים.
ויקטור פרנקל הטביע את המושג "איים רוחניים" שאיפשרו את ההשרדות במחנות. הקורא את ספרך, מתרשם כי את עצמך הינך "אי רוחני" בעולמנו.
תזכי לראות ברכה ושמחה במשפחתך, ולהקרין כח על עמנו עד אשר נזכה לגאולה.
בברכה
אסתר פרבשטין
ירושלים
מי אני, מה אני?
אני ניצולת שואה מס' 80661. שמי אדית דוידוביצי. נולדתי בעיירה קטנה בהונגריה בשם ניירג'יהזה (Nyiregyhaza) ב-27 באפריל 1924. אבי, ר' יהודה לייביש שטרן ז"ל היה במקור מצ'כוסלובקיה ואילו אמי, רייצל לבית שלזינגר ז"ל התייחסה לר' עקיבא אייגר זי"ע.
שמי אמנם אדית אך אבי נהג לקרוא לי בשם חיבה "גיטלה". אני הצעירה מבני משפחת שטרן, אחי מוריס היה הבכור, ואחריו שתי אחיותיי הגדולות ממני, מדליין ואולגה.
אין לי שום זיכרונות מהתקופה שגרנו בהונגריה כי הוריי הגרו מהונגריה לצרפת כאשר עדיין הייתי תינוקת. למעשה הם חשבו להגר לברזיל ולהשתקע בריו דה ג'ניירו. כל ההכנות לכך בוצעו בקפדנות: שכרו דירה למגורי המשפחה, הכינו חנות עבור אמא כאמצעי לפרנס את המשפחה, והתכנית הייתה שאבי ייסע תחילה, ובהמשך תצטרף אליו יחד אמי עם הילדים. אך כאשר אמי הגיעה עם הילדים לפריס במעבר לברזיל, הופתעה לראות את אבי מקבל את פנינו בתחנת הרכבת. אמי כמעט התעלפה מההלם.
"מה אתה עושה פה?" שאלה. אבי הסביר שבהגיעו לפריס התגלתה אצלו מחלת המלריה והוא הוזהר שלא לנסוע לברזיל. הרופא הסביר לו שגבר בגילו הנושא מחלה כזו, אין לו שום סיכוי להחלים בדרום אמריקה ולכן אבי נטש את התכנית.
למעשה הוא חשב לשוב להונגריה ולא להישאר בצרפת, בעיקר עקב היעדר החינוך יהודי דתי ששרר בפריס עבור בנו ושלשת בנותיו. אך אמי הייתה זאת שהתנגדה בעקשנות לחזור להונגריה. כאשר ניצני האנטישמיות שצצו בגרמניה הנאצית התחזקו גם במזרח אירופה, אבי נשם לרווחה ושמח שהקשיב לעצת רעייתו.
אמי, רייצל, הייתה אישה בעלת אופי חזק וגם סוחרת מעולה, היא זו שפרנסה את המשפחה. אבי, ר' יהודה לייביש, למד צרפתית בקלות יחסית ועסק בעיקר בלימוד תורה וגם בהוראה. את ילדיו הוא חינך בקפדנות לאמונה והרביץ בהם "יידישקייט", דבר שסייע לי בשנים הקשות.
לקראת שנת 1930 היינו משולבים בחיים היהודיים של פריס, אבי היה חזן בבית הכנסת של Rue Cadet והיה מיודד מאד עם הרב המקומי, הרב אלי מונק ז"ל. כעבור זמן מה הציעו לו לקבל את הרבנות בבית הכנסת ההונגרי, בעיקר עקב שליטתו המלאה בשפה ההונגרית. לאחר התלבטויות רבות הוא נענה לבקשה ושימש כרב הקהילה.
מבוא
אדית דוידוביצי, מספר 80661.
כתיבת זיכרונות אישיים! האין היא זהה לכתיבת היסטוריה?
עבור ניצול שואה, קיבוע הזיכרונות וההד שהם מעלים באדם משתנים בהתאם לזמן ולמצב רוחו. האנשים שלא חוו ניסיון זה לא יבינו זאת לעולם. קשה לדמיין ש"אושוויץ" מסמל רק מוות טוטלי ומוחלט; הוא מסמל את מותו של עם שלם, של שפתו, של תרבותו, ואף של רוחו.
רק הניצולים יודעים זאת, ואיש מלבדם אינו יודע. חלק גדול מבין הניצולים מלאים ברגשי אשמה וייאוש. עדויותיהם מעוררות חלחלה, אך גם ענווה. וגם אם עדיין נחשב הנושא כ"טאבו", כפי שקורה לעתים קרובות, רק הם יכולים לדבר עליו. מבחינתי, האמת היחידה שאני מסוגלת להעניק לעצמי, היא לנסות להשלים את כתיבת זיכרונותיי, ביודעי שהזמן מתאמץ לעקור אותם ממני.
פרק ראשון
מלחמת העולם השנייה פרצה ב- 2 בספטמבר 1939. בתקופת כיבושה של צרפת על ידי הגרמנים הפכו הגזרות נגד היהודים - אלה שנגזרו תחילה על ידי ממשלת וישי, ואחר כך על ידי שלטונות גרמניה - את חיי היום-יום שלנו למסוכנים יותר ויותר . צרפת של התקופה ההיא הייתה מחולקת לשניים. האזור הצפוני, כולל פריס, היה תחת כיבוש הגרמנים, בעוד שהאזור הדרומי כונה "האזור החופשי". העיר ליאון (Lyon) הייתה שייכת לאזור השני.
אנו מחליטים אז לעזוב את פריס כדי להגיע ל"צרפת החופשית" למרות האיסור לנוע בדרכים ללא היתר. כל המשפחה מצטופפת בכלי התחבורה היחיד שהיה ברשותנו: מכוניתו של גיסי. ישנה הסתערות כללית על הרכבות. בכבישים, גוררים המוני אנשים מאחוריהם מטענים וילדים, ובכך מקשים על התנועה. אנו נוסעים לאט.
נודדים מעיר לעיר ומתגוררים בדירות מזוהמות יותר ויותר, ובכלל שמחים כשיש לנו גג מעל הראש. לאחר אין ספור הרפתקאות, מגיעים סוף סוף לליאון בדצמבר 1943. בהעדר מקלט אחר, אנו מקווים למצוא שם לפחות מחסה בטוח. בעיר זו נערכה חתונתי. בעלי, אוג'ן ויזל (בן דודו של פרופ' אלי ויזל, חתן פרס נובל) נולד במזושט (Mezocsat) הונגריה, בשנת 1914, וגר בפריס עוד לפני פרוץ המלחמה. גם הוא ברח לליאון ושם הכרנו זה את זו. למרות כל הסכנות אנו מחליטים, באישור הורינו, להתחתן. אנו גרים בדירה תחת השם הבדוי סולניֶה (Saulnier).
הוריי, וכן אחותי ומשפחתה חיים במסתור בפרוורי ליאון, בעיירה בשם קַלוּאּיר (Caluire). אחותי היא זו שדואגת לאספקת המצרכים, כי את הוריי קל לזהות עקב מבטאם ההונגרי, ובמיוחד מאחר שאבא מסרב לגלח את זקנו.
באפריל 1944, קצת לפני חג הפסח, אנשי המיליציה, עקב הלשנות רבות, מבצעים מעצרים רבים של אנשים בעלי תעודות מזויפות. באותו יום, בעלי, אחיו ועוד כחמישה עשר חברים נעצרים. תחילה לוקחים את בעלי, בטענה שמדובר בביקורת שגרתית בלבד. אך הוא יודע שזה שקר. הוא מתנגד למעצר, אך לשווא, הם היו ארבעה נגד אחד.
הלומה ממעצרו, אני לוקחת את ארנקי, את מעיל פרוות הארנבת הלבנה, ויוצאת כדי להזהיר את גיסתי ואת גיסי שיסתלקו בדחיפות מדירתם. בהגיעי לקצה הרחוב, אני פוגשת את גיסי השני, רווק, שמודיע לי שכבר עצרו את אחיו. אני מספרת לו על מעצר בעלי.
יחד אנו עולים להזהיר את גיסתי, אך הדירה ריקה ובאי-סדר שלא יתואר. רק התאוששנו, ואנשי המיליציה חוזרים. גיסי מספיק לברוח ולעלות לקומה השישית. אני מגיעה רק לקומה השנייה. אני הולמת בכל הדלתות בתקווה שאחת מהן תפתח. אך לשווא.
אנשי המיליציה עצרו אותי והובילו אותי היישר אל המפקד הנאצי, המכונה ברבי (Barbie). מאוחר יותר, נודע לי שגיסי הצליח לברוח דרך הגגות, למרות ההזהרות והירי עליו. מאידך, גיסתי נעצרת בביתי. היא באה להודיעני שבעלה נעצר על ידי המיליציה...
באותו יום, כ-15 אנשים מקרב חוג ידידינו נעצרים, עקב הלשנות. על כל אדם שנעצר על פי הלשנה, קיבל המלשין כ-5000 פרנק של אותה תקופה. יש לציין שמלשינים אלה הם צרפתים.
אני עומדת מול בַרבי. עבורי מדובר בקצין גרמני, SS ככל האחרים. הוא מביט עלי ואומר לקצין אחר: "היא לא נראית יהודיה, וסולניֶה איננו שם יהודי". הוא מחפש בקפדנות בתוך תיקי ומוצא את תעודת הזהות האמיתית שלי שהוסתרה בתוך הבטנה. רק באותו רגע, שמתי לב שלקחתי את התיק הלא-נכון. מתוך עיון בתעודת הזהות שלי, אין לו עוד ספק בדבר יהדותי והוא מסמן לקצין לקחת אותי לכלא בפוֹר דְה מוֹנלוּק (Fort de Monluc).
הקדמת המתרגם
כאשר קיבלתי מהגברת אדית דוידוביצי את ספרה לקרוא עם בקשה לתרגמו, היו לי ספקות אם אוכל לעשות זאת, מסיבות שונות. אחת ההתלבטויות שלי הייתה שבעת כתיבת עבודת הגמר לקראת התואר השני, עבודה שעסקה בהכחשת השואה, המאמץ הרוחני היה קשה מאד עד כדי חולי, ולא הרגשתי רצון או מוכנות לעסוק שוב באופן אינטנסיבי בנושא שואה.
אך הספר ריתק אותי, ולמרות שרוב הדברים היו ידועים לי, המימד הדתי שבו, האמונה הבלתי פוסקת בה', הביטחון שיש השגחה ושיש לעשות הכול כדי לשרוד, הגבורה העילאית שאדית דוידוביצי הפגינה, שיכנעו אותי בצורך להביא את תכנו לקורא העברי.
אכן התרגום לא היה קל וארך זמן רב. לא בגלל כמות החומר, אלא שמדי פעם נאלצתי להפסיק ולהניח את הספר בצד כדי להתאושש, ולשוב אליו בכוחות מחודשים.
לא יכולתי להימנע מלחשוב על פרקי התהילים אותם הבאתי לעיל, כי לדעתי, הם מבטאים את התחושות שמתעוררות בעת קריאת סיפורה של אדית דוידוביצי.
אני רוצה להודות לכל אלה שסייעו לי בעת עבודתי בתרגום הספר, בראש וראשונה לבטי פוס אשר קישרה ביני ובין הגב' דוידוביצי, למרים סמואל ולאהרן גד על שקראו את התרגום והעירו הערות קונסטרוקטיביות, ובעיקר לרעייתי מירי, אשר עודדה אותי להמשיך למרות הסבל והקושי הנפשי שבדבר.
לבסוף ברצוני להקדיש את תרגום הספר, ברשות הגב' דוידוביצי, לעילוי נשמתם של אבי ר' משה בן ר' אליעזר אופן הי"ד, ובתו, אחותי (בת 17), מאלי מלכה בת ר' משה הי"ד שלא זכו לחסדי שמים ונספו באושוויץ.
הקדמה מאת ליידי אמלי' יעקובוביץ שתח'1
הסיפור המרתק של ידידת נעוריי, אדית, שהיא מגלה בו את ניסיונה במחנות המוות של הנאצים מרגש אותי מעל לכל תיאור.
הדמויות של הוריה של אדית ושל בני משפחתה נעוצים בזיכרוני עוד מלפני שהחל חלום הבלהות וזאת, למרות שאדית מבוגרת ממני במספר שנים. משפחתה השתייכה לבית הכנסת ולקהילה שאבי כיהן בהם כרב. אבי, הרב אלי מונק זצ"ל היה רב בבית הכנסת ברחוב קדה (rue Cadet). הקהילה ובית הכנסת היו הידועים ביותר מבין בתי הכנסת האורתודוקסים המעטים שהיו באותה עת בפריס. ברחוב קדה זכינו בקהילה נהדרת ויחידה במינה מבחינה רוחנית. הקשר הרגשי שכל אחד מחבריה רחש לקהילה בכלל ולחבריה בפרט, נשאר בעינו, אצל המעטים ששרדו את הזוועה של רדיפות הנאצים.
בהכנעה רבה, אך בכל זאת מלאה בהכרת תודה לבוראי שהעניק לי את ההזדמנות להביע בכתב את ההערכה העצומה שאני רוחשת לאדית – אחת הנשים הדגולות הראויות להערצה, שפגשתי – הערכה המשותפת לי לחבריי וחברותיי שכל אחד ואחת מהם משמרים בעומק נשמתם את הזיכרונות האיומים מאותן השנים.
אני זוכרת, ועוד איך, את התשבחות של אבי על אומץ המחשבה ואומץ ליבה של אדית ועל טוב ליבה. מעט מאד אנשים יודעו על סבלה ומכאבה של אדית, כי היא עצמה לא הייתה מסוגלת לדבר עליהם במשך הרבה, הרבה שנים. ברם, אביה, הרב שטרן, סיפר להורי על חלומות הבלהות של אדית. עד כמה שזכור לי אדית הייתה הראשונה מהניצולים להוכיח שיש סיבה להתחיל בחיים חדשים בלב מלא שמחת חיים. היא הייתה מסוגלת להיראות עוד יותר מושכת ממה שהייתה באופן טבעי, באמצעות קצת אודם ואבקת פנים, או בשמלות "שיק" אותם ידענו שהיא תפרה בעצמה משיירי בד שמצאה בחנויות הקטנות ברובע בה גרה עם הוריה. היא הייתה זו שארגנה מחדש את פעילויות הנוער בשבת אחה"צ, בהם למדנו על פרשת השבוע, ואח"כ פרצנו בשירה ובריקודים. הודות לדוגמתה האישית למדנו ליהנות שוב ממתנת החיים.
זכורני גם שהיו בין הניצולים, בעיקר המבוגרים שבהם אשר לא שמעו על סבלה הנורא, ואשר סלדו מהתנהגותה. באותה עת, הם לא היו מסוגלים להראות שום סימן של שמחה, לאור ניסיונם המר לאורך ימים, שבועות, חודשים ואף שנים, כאשר כל בני משפחתם נספו בשואה. ניתן להבין את כאבם הגדול, כאב רוחני ופיזי כאחד.
לא אשכח לעולם את דרשת אבי באחת מתפילות הבוקר של שבת, כאשר פנה לקהילתנו ואמר: "לעולם אין להעביר ביקורת על תגובתו של אדם לאחר אירוע או ניסיון כלשהו בעברו." והוא הוסיף: "אפילו אני, אינני יכול לנבא איך אגיב היום לאירוע אישי כלשהו לאור דחף פתאומי, ובמיוחד כאשר למחרת אני עשוי להגיב אחרת לגמרי לאותו אירוע." וכך הוא המשיך להורות לשומעיו: "לאורך השנים, ובכל דור ודור היו מספר בני אדם שהיה להם הכוח והעוז להציג בפני העולם, מעבר לנעשה בנשמתם פנימה, הרגשה שתקופה מסוימת בחייהם נסגרה. רק "אחד" יודע מהי הרגשתם האמיתית, וזה הקב"ה. איש מלבדו לא יודע ולא ויידע לעולם כמה סבל ועינוי נשאר ויישאר תמיד בתוכם. אך בני ישראל קיימים כיום הודות לכוחם האדיר והבלתי אנושי, לאומץ ליבם של האנשים והנשים הללו, אשר הראו לנו את הדרך להתחיל לנהל בעזרת הא-ל, חיים חדשים, בחייהם שלהם ובחיי כל עם ישראל. לא היינו שורדים במשך אלפי שנים ללא אנשים ונשים אלו, גיבורי עמנו." אבי נהג שלא להזכיר שמות אנשים בבית הכנסת, שבו מזכירים רק את "שמו הקדוש". אך בדרשה זו הוא התייחס ללא ספק לאדית.
ואכן היא מחוננת במנהיגות טבעית, רעיה, אם, סבתא, וסבתא רבה של משפחה נהדרת וענפה, ובהרחבה של כל עמנו. כפי שמתואר בסיפורה, ברור לכל שבטחונה האיתן בה', הוא שניווט אותה לאורך החודשים והשנים של סבל ומכאוב, והוא שאפשר לה לצאת מזה כאדם חדש מלא אהבת חיים.
אני גאה מאד להימנות בין חברותיה,
אמלי' יעקובוביץ (מונק).
1. ליידי אמלי' שתח' הינה בתו של הרב אלי מונק זצ"ל מפריס ורעייתו של הרב הראשי לאנגליה (בדימוס), הרב לורד עמנואל יעקובוביץ שליט"א.
הקדמה מאת הגברת פרבשטיין, ר' המרכז ללימודי השואה
אסתר פרבשטין
ראש המרכז ללימודי השואה
מכללה ירושלים
בס"ד
ירושלים, טבת תשס"ח
לגב' אדית דוידוביצ'י היקרה,
זכרונותיך, אותם העלית בספרך "לא אמות כי אחיה", מלווים אותי מאז קראתי את הספר בנשימה אחת.
סיפורך הוא סיפור גבורה מיוחד במינו של אשה צעירה. ובכל זאת, הוא מסופר בענווה ובצניעות, ובכך כוח ההשפעה שלו. כך גם אמונתך: לא ברעם כי אם בקול דממה דקה. ודממה זו מסעירה את הנפש ומשאירה בה עקבות חזקים.
רבים מן האירועים שהזכרת ומן התגובות שציינת, מהווים סיפור בפני עצמו. לכאורה הבלעת אותם, כאילו מדובר בדברים של שגרה. אך הקורא עומד מולם בהשתאות ואינו נותן להם לחלוף על פניו. כך בסיפורך על נרות שבת, בעוצמה של התפילות, בדרך בה התחלקתן בפרוסות הלחם, במילות העידוד, באשיותה של ד"ר גיזלה פרל ובעיקר בחשיבה המיוחדת שלך, שאכן הוותה עוגן הצלה בימים טרופים.
ויקטור פרנקל הטביע את המושג "איים רוחניים" שאיפשרו את ההשרדות במחנות. הקורא את ספרך, מתרשם כי את עצמך הינך "אי רוחני" בעולמנו.
תזכי לראות ברכה ושמחה במשפחתך, ולהקרין כח על עמנו עד אשר נזכה לגאולה.
בברכה
אסתר פרבשטין
ירושלים
מי אני, מה אני?
אני ניצולת שואה מס' 80661. שמי אדית דוידוביצי. נולדתי בעיירה קטנה בהונגריה בשם ניירג'יהזה (Nyiregyhaza) ב-27 באפריל 1924. אבי, ר' יהודה לייביש שטרן ז"ל היה במקור מצ'כוסלובקיה ואילו אמי, רייצל לבית שלזינגר ז"ל התייחסה לר' עקיבא אייגר זי"ע.
שמי אמנם אדית אך אבי נהג לקרוא לי בשם חיבה "גיטלה". אני הצעירה מבני משפחת שטרן, אחי מוריס היה הבכור, ואחריו שתי אחיותיי הגדולות ממני, מדליין ואולגה.
אין לי שום זיכרונות מהתקופה שגרנו בהונגריה כי הוריי הגרו מהונגריה לצרפת כאשר עדיין הייתי תינוקת. למעשה הם חשבו להגר לברזיל ולהשתקע בריו דה ג'ניירו. כל ההכנות לכך בוצעו בקפדנות: שכרו דירה למגורי המשפחה, הכינו חנות עבור אמא כאמצעי לפרנס את המשפחה, והתכנית הייתה שאבי ייסע תחילה, ובהמשך תצטרף אליו יחד אמי עם הילדים. אך כאשר אמי הגיעה עם הילדים לפריס במעבר לברזיל, הופתעה לראות את אבי מקבל את פנינו בתחנת הרכבת. אמי כמעט התעלפה מההלם.
"מה אתה עושה פה?" שאלה. אבי הסביר שבהגיעו לפריס התגלתה אצלו מחלת המלריה והוא הוזהר שלא לנסוע לברזיל. הרופא הסביר לו שגבר בגילו הנושא מחלה כזו, אין לו שום סיכוי להחלים בדרום אמריקה ולכן אבי נטש את התכנית.
למעשה הוא חשב לשוב להונגריה ולא להישאר בצרפת, בעיקר עקב היעדר החינוך יהודי דתי ששרר בפריס עבור בנו ושלשת בנותיו. אך אמי הייתה זאת שהתנגדה בעקשנות לחזור להונגריה. כאשר ניצני האנטישמיות שצצו בגרמניה הנאצית התחזקו גם במזרח אירופה, אבי נשם לרווחה ושמח שהקשיב לעצת רעייתו.
אמי, רייצל, הייתה אישה בעלת אופי חזק וגם סוחרת מעולה, היא זו שפרנסה את המשפחה. אבי, ר' יהודה לייביש, למד צרפתית בקלות יחסית ועסק בעיקר בלימוד תורה וגם בהוראה. את ילדיו הוא חינך בקפדנות לאמונה והרביץ בהם "יידישקייט", דבר שסייע לי בשנים הקשות.
לקראת שנת 1930 היינו משולבים בחיים היהודיים של פריס, אבי היה חזן בבית הכנסת של Rue Cadet והיה מיודד מאד עם הרב המקומי, הרב אלי מונק ז"ל. כעבור זמן מה הציעו לו לקבל את הרבנות בבית הכנסת ההונגרי, בעיקר עקב שליטתו המלאה בשפה ההונגרית. לאחר התלבטויות רבות הוא נענה לבקשה ושימש כרב הקהילה.
מבוא
אדית דוידוביצי, מספר 80661.
כתיבת זיכרונות אישיים! האין היא זהה לכתיבת היסטוריה?
עבור ניצול שואה, קיבוע הזיכרונות וההד שהם מעלים באדם משתנים בהתאם לזמן ולמצב רוחו. האנשים שלא חוו ניסיון זה לא יבינו זאת לעולם. קשה לדמיין ש"אושוויץ" מסמל רק מוות טוטלי ומוחלט; הוא מסמל את מותו של עם שלם, של שפתו, של תרבותו, ואף של רוחו.
רק הניצולים יודעים זאת, ואיש מלבדם אינו יודע. חלק גדול מבין הניצולים מלאים ברגשי אשמה וייאוש. עדויותיהם מעוררות חלחלה, אך גם ענווה. וגם אם עדיין נחשב הנושא כ"טאבו", כפי שקורה לעתים קרובות, רק הם יכולים לדבר עליו. מבחינתי, האמת היחידה שאני מסוגלת להעניק לעצמי, היא לנסות להשלים את כתיבת זיכרונותיי, ביודעי שהזמן מתאמץ לעקור אותם ממני.
פרק ראשון
מלחמת העולם השנייה פרצה ב- 2 בספטמבר 1939. בתקופת כיבושה של צרפת על ידי הגרמנים הפכו הגזרות נגד היהודים - אלה שנגזרו תחילה על ידי ממשלת וישי, ואחר כך על ידי שלטונות גרמניה - את חיי היום-יום שלנו למסוכנים יותר ויותר . צרפת של התקופה ההיא הייתה מחולקת לשניים. האזור הצפוני, כולל פריס, היה תחת כיבוש הגרמנים, בעוד שהאזור הדרומי כונה "האזור החופשי". העיר ליאון (Lyon) הייתה שייכת לאזור השני.
אנו מחליטים אז לעזוב את פריס כדי להגיע ל"צרפת החופשית" למרות האיסור לנוע בדרכים ללא היתר. כל המשפחה מצטופפת בכלי התחבורה היחיד שהיה ברשותנו: מכוניתו של גיסי. ישנה הסתערות כללית על הרכבות. בכבישים, גוררים המוני אנשים מאחוריהם מטענים וילדים, ובכך מקשים על התנועה. אנו נוסעים לאט.
נודדים מעיר לעיר ומתגוררים בדירות מזוהמות יותר ויותר, ובכלל שמחים כשיש לנו גג מעל הראש. לאחר אין ספור הרפתקאות, מגיעים סוף סוף לליאון בדצמבר 1943. בהעדר מקלט אחר, אנו מקווים למצוא שם לפחות מחסה בטוח. בעיר זו נערכה חתונתי. בעלי, אוג'ן ויזל (בן דודו של פרופ' אלי ויזל, חתן פרס נובל) נולד במזושט (Mezocsat) הונגריה, בשנת 1914, וגר בפריס עוד לפני פרוץ המלחמה. גם הוא ברח לליאון ושם הכרנו זה את זו. למרות כל הסכנות אנו מחליטים, באישור הורינו, להתחתן. אנו גרים בדירה תחת השם הבדוי סולניֶה (Saulnier).
הוריי, וכן אחותי ומשפחתה חיים במסתור בפרוורי ליאון, בעיירה בשם קַלוּאּיר (Caluire). אחותי היא זו שדואגת לאספקת המצרכים, כי את הוריי קל לזהות עקב מבטאם ההונגרי, ובמיוחד מאחר שאבא מסרב לגלח את זקנו.
באפריל 1944, קצת לפני חג הפסח, אנשי המיליציה, עקב הלשנות רבות, מבצעים מעצרים רבים של אנשים בעלי תעודות מזויפות. באותו יום, בעלי, אחיו ועוד כחמישה עשר חברים נעצרים. תחילה לוקחים את בעלי, בטענה שמדובר בביקורת שגרתית בלבד. אך הוא יודע שזה שקר. הוא מתנגד למעצר, אך לשווא, הם היו ארבעה נגד אחד.
הלומה ממעצרו, אני לוקחת את ארנקי, את מעיל פרוות הארנבת הלבנה, ויוצאת כדי להזהיר את גיסתי ואת גיסי שיסתלקו בדחיפות מדירתם. בהגיעי לקצה הרחוב, אני פוגשת את גיסי השני, רווק, שמודיע לי שכבר עצרו את אחיו. אני מספרת לו על מעצר בעלי.
יחד אנו עולים להזהיר את גיסתי, אך הדירה ריקה ובאי-סדר שלא יתואר. רק התאוששנו, ואנשי המיליציה חוזרים. גיסי מספיק לברוח ולעלות לקומה השישית. אני מגיעה רק לקומה השנייה. אני הולמת בכל הדלתות בתקווה שאחת מהן תפתח. אך לשווא.
אנשי המיליציה עצרו אותי והובילו אותי היישר אל המפקד הנאצי, המכונה ברבי (Barbie). מאוחר יותר, נודע לי שגיסי הצליח לברוח דרך הגגות, למרות ההזהרות והירי עליו. מאידך, גיסתי נעצרת בביתי. היא באה להודיעני שבעלה נעצר על ידי המיליציה...
באותו יום, כ-15 אנשים מקרב חוג ידידינו נעצרים, עקב הלשנות. על כל אדם שנעצר על פי הלשנה, קיבל המלשין כ-5000 פרנק של אותה תקופה. יש לציין שמלשינים אלה הם צרפתים.
אני עומדת מול בַרבי. עבורי מדובר בקצין גרמני, SS ככל האחרים. הוא מביט עלי ואומר לקצין אחר: "היא לא נראית יהודיה, וסולניֶה איננו שם יהודי". הוא מחפש בקפדנות בתוך תיקי ומוצא את תעודת הזהות האמיתית שלי שהוסתרה בתוך הבטנה. רק באותו רגע, שמתי לב שלקחתי את התיק הלא-נכון. מתוך עיון בתעודת הזהות שלי, אין לו עוד ספק בדבר יהדותי והוא מסמן לקצין לקחת אותי לכלא בפוֹר דְה מוֹנלוּק (Fort de Monluc).
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
