כל מה שאת חייבת לדעת על גיל המעבר

הקדמה למהדורה העברית
מאת ד"ר נועה חובב, העורכת המדעית

"האימהות שלנו מעולם לא סיפרו לנו שיהיו ימים (ושבועות וחודשים ושנים) כאלה... האם כולן נדרו נדר שתיקה??

לדעתי מישהו צריך להכין ערכה, כמו זו שנתנו לנו בכיתה ו' – עם הסבר ומוצרי היגיינה וחוברת שבה כתוב: 'משהו קורה לכן ילדות – וזה נורמלי, אל תפחדנה'.

אני צריכה ערכה כזו, עם פנינים, מתבונתן של נשים בוגרות, לגבי התקופה הזו, תקופת המנופאוזה."

תרגום חופשי שלי מתוך האנתולוגיה "Writing Menopause"

בעריכתן של Jane Cawthorne ו-Elaine D. Morin

נושא גיל המעבר היה "מתחת לרדאר" בעשרים השנים האחרונות, ככל הנראה תולדה של מחקר ה-WHI אשר לו מוקדש פרק שלם בספר שלפנינו.

בשני העשורים הללו, הנושא כמעט שלא הוזכר בבתי ספר לרפואה ולא בתוכניות התמחות לרופאי/ות משפחה, פנימאים/ות או רופאי/ות נשים.

לא דובר עליו במדיה או ברשתות החברתיות, ולא התייחסו אליו במסגרת תעסוקת הנשים.

למרבה הצער, אף בין הנשים עצמן נגדע השיח על הנושא, שהפך לטאבו.

נשים סבלו בשקט. מי שנטלה טיפול השתמשה בדרך כלל בתרופות לא הורמונליות (כמו נוגדי דיכאון/חרדה, מייצבי קצב לב, תרופות לשינה ועוד), או שהיא פנתה אל הרפואה האלטרנטיבית. אלה הן כמובן דרכי טיפול לגיטימיות, אך תחום שלם של טיפול יעיל וחשוב נמנע מהנשים, מה שגרם להן להיות חשופות יותר למחלות כרוניות כמו תחלואת לב, אוסטאופורוזיס, שברים אוסטאופורוטיים ודמנציה.

לשמחתי, מתחולל בשנים האחרונות שינוי עולמי בהתייחסות לגיל המעבר, והוא בא לידי ביטוי ביוזמות ובפעילויות שונות:

כתבות בנושא מתפרסמות בעיתונים; נשים מקימות קבוצות ברשתות החברתיות ובהן מתפתח שיח סביב תופעות גיל המעבר; נערכים כנסים וירטואליים וכנסים פרונטליים לרופאים וצוותים רפואיים המטפלים בנשים בגיל המעבר; הנושא נלמד בבית הספר ללימודי המשך במסגרת אוניברסיטאית, בקורס אשר מטרתו להנחיל ידע מקיף לצוותים המטפלים; יש יוזמות מבורכות של מקומות עבודה להנגיש את המידע על גיל המעבר לעובדות, לעובדים ולדרגי ההנהלה; ניכרת פעילות בוועדות ייעודיות המייעצות למשרד הבריאות כיצד לקדם את הנושא.

על רקע כל השינויים המתרחשים, עריכה מדעית של ספר בנושא המנופאוזה המיועד לקהל הרחב רק מתבקשת.

הספר שלפניכן פורש בצורה בהירה, מדויקת וסוחפת את כל שעליכן לדעת בנושא.

בהקדמת הספר כותבת המחברת, ד"ר ג'ן גונטר: "גיל המעבר הוא כמו יציאה להפלגה בסירת קאנו ללא מדריך, ללא מסלול ועם מושג קלוש לגבי מיקום נקודת הסיום, כשהציפייה היא לחוויה נוראית... ודרך אגב, אל תכתבי על החוויה, אף אחד לא רוצה לשמוע עליה או איך היה כשהגעת למחוז חפצך..."

מהמיתוג המדויק והעצוב הזה של גיל המעבר, מפרקת ד"ר גונטר, צעד אחר צעד, פרק אחר פרק, את הנושא למרכיביו.

היא מתחילה מההסברים הפיזיולוגיים/ביולוגיים, עוברת דרך ההיבטים הנפשיים, החברתיים, הזוגיים והמיניים. לבסוף, בפירוט רב, היא פורשת לפנינו את שלל האפשרויות הטיפוליות עד רמת מינוני התרופות.

אין אבן שנותרת על מקומה...

הכול נכתב בצורה ידידותית, בגובה העיניים, בהומור, קצת בציניות ובתיבול פמיניסטי.

בדרך הכתיבה שלה ד"ר גונטר מבהירה לנו, הנשים באמצע החיים, את התחושות הלא נעימות האופפות אותנו בהתמודדותנו עם גיל המעבר – את אי הוודאות, הפחד והחרדה מהלא נודע, את תחושת הבושה והבדידות, הבלבול סביב נושא היתרונות והחסרונות של הטיפול ההורמונלי, ובעיקר – תחושת ה"שקיפות" וחוסר הרלוונטיות לסביבה ולחברה.

לא עוד !!!

ד"ר גונטר נותנת לנו את "מפת הדרך" או, אם תרצו, עוזרת לנו לנווט ולצלוח בשלום את הדרך לגיל שאחרי גיל המעבר...

כאישה הנכנסת לתקופה זו בחייה, כרופאה העוסקת בתחום כבר עשרים שנה, אני גאה להיות חלק מהשינוי שקורה, ושמחה על כך שניתנה לי האפשרות להיות חלק מתרגום הספר הזה, אשר לדעתי צריך להיות בביתה של כל אישה באמצע החיים.

שלכן

ד"ר נועה חובב,

רופאת משפחה, רופאת גיל מעבר.

ספטמבר 2022

הקדמה למהדורה העברית
מאת ענת לב-אדלר

למרות סיום תקופת הפוריות שלה, הצליחה האישה להבקיע את חוקי הביולוגיה ולחיות עוד עשרות שנים מעבר למה שנקצב לה כתקופת הנחיצות האבולוציונית שבה היא מביאה מתוכה חיים.

נתח הזמן המשמעותי הזה נקרא בשמות שונים, שהפחות מעליב שבהם הוא גיל המעבר (הגיע הזמן להגות שם חלופי ומחמיא).

בעיניים פטריארכליות, מצמצמות, מפוחדות, גיל המעבר הוא גיל של בלות, של דלדול יכולת, של שמיטה ואיבוד. בעיניים מטריארכליות, מכילות, נצחיות – כאלה שבבוחן המציאות שלהן ברירת המחדל היא נקבית – הרי שגיל המעבר נחווה גם כגיל של השתנות ושל עיבוד, של ניצחון ושל פריצת גבולות – אל עבר עצמי אחרת, לא מוכרת. ואל תוך הפער הזה אפשר למעוד, או שאפשר למלא אותו בידע שחסר לנו, כדי להבין כיצד להתייחס לשינויים שאנחנו עוברות.

ואכן, סוף סוף, מתחיל הוואדי להתמלא ולהפוך לגשר, ואחרי עידנים שבהם גיל המעבר סומן כנטל כאוטי שכיוונו האחד הוא נבילה איטית ועצובה, ניכר לפתע שאנחנו חוזרות להתעטף ולהישטף בידע הבראשיתי ששותף לו היום גם הידע המדעי, ובזכותו לומדות מחדש את תקופת החצי השני של חיי האישה – זו שבה היא נעדרת היכולת להביא חיים, אבל יש בה יכולת עוצמתית של שימור החיים. תקופה שיש להתייחס אליה כאל מתנה ולא כאל משא, כאל הזמנה לצמיחה ולהתקדמות ולא רק כאל תקופת אובדן ואבל.

נכון, אנחנו שומטות חלקים מעצמנו בשנים הללו, אבל לצד זאת ובמקביל אנחנו גם מוזמנות להצמיח כנפיים חדשות, שממריאות אותנו. נראה שהספר נולד מתוך הטרנספורמציה התודעתית הקולקטיבית הזו, ומכאן גם חשיבותו. במהלך הקריאה בספר רציתי להיבלע בין דפיו – וכך עשיתי. עשיתי ונלקחתי בתבונה וברכות, יד ביד, צעד אחר צעד, במשעולי ההבנה שדרושה לנו על עצמנו ואת עצמנו – כשאנחנו על סיפו ובמהלכו של הגיל הזה.

גם אתן, שקוראות ספר זה, תגלו שהמידע המוגש בו באופן פוקח עיניים, מרפד לנו את המסדרון אל החצי השני של החיים במרבדים נוחים, מרגיעים ויציבים של מחקרים, הסברים, תובנות ונתונים – שעונים על השאלות של מי, שכמוני, ניצבה לפני זמן קצר על גדת המנופאוזה, כשהיא מטולטלת בסערותיה ההורמונליות של הפרימנופאוזה, וכל מה שהכירה בעצמה נפרע ממנה.

בימים ההם, כשהמחזור שלי תעתע וכבר לא חג בעקביות סביב מעגל הירח, כשמצבי הרוח התנודדו כסירת קש בלב ים, וכשהנטישות והאובדנים נדמו כאילו הם כאן לתמיד (הם לא, אין ואקום בטבע, וכל שצריך זה להיות בתנועה) – לא היה לי סיכוי להבין לאן ומדוע נעלמה האישה הקודמת שהכרתי – המהירה, החדה, התכליתית, התשוקתית, ההישגית, היודעת.

לאט לאט, ככל שחיפשתי תשובות ודיברתי עם נשים אחרות, וגם בזכות התחקיר שערכתי לרומן "אישה בעונת מעבר" שכתבתי בעקבות התקופה הסוערת הזאת – הבנתי שאני לא לבד בסחרחרה הזו. אבל גם הבנתי שהאישה שהייתי פעם, לא תחזור, אבל שמחליפה אותה כעת אישה אחרת, שאני לומדת להכיר אט אט, ושיש לה איכויות וצרכים אחרים. ובעיקר למדתי גם מה חסר לי. חסר לי ידע. חסרה לי הבנה. חסר לי הרצף. חסר לי מעגל הנשים האחרות שהיו שם לפניי – והרי כל אלה בסופו של דבר מתהדקים לכדי האדמה הבטוחה שאנחנו צריכות, כדי לצעוד עליה אל עבר עצמנו.

הקריאה בספר הזה היא בהחלט צעד מומלץ בדרך לשם, להבנה אמיתית של מה שעובר עלינו בגיל המעבר. אני אמליץ על הספר הזה לא רק לחברותיי ולכל הנשים שאני מכירה, אלא גם לאותו רופא שכאשר פניתי אליו עם סך התופעות שעדיין לא ידעתי להגדיר במילים ולפענח – הציע לי כדורים נגד דיכאון כדי לסדר מחדש את מצב הרוח, ולא הבין שמה שדורש סידור מחדש הוא מאגר ומאזן הידע שלו עצמו, ובעצם של כולנו.

ענת לב-אדלר

ענת לב-אדלר היא סופרת ועיתונאית, מחברת הרומנים "אישה בעונת מעבר" ו"כותבת ומוחקת אהבה" ("ידיעות ספרים") ומרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים.

פתח דבר
המנשר

אם המנופאוזה (גיל המעבר) הייתה מופיעה באתר עסקי, היא הייתה זוכה בכוכב אחד בלבד.

"יש תחושה של אובדן שליטה בחום הגוף: גלי חום מלווים בצמרמורות נוראות. מדובר בהתרסה נגד כללי התרמודינמיקה; בהחלט לא נעים."

"נורא, נורא, נורא! הדימום הופיע ללא כל אזהרה מוקדמת 3 שבועות לאחר המועד הצפוי, בשעה שישבתי במונית, וממש הצפתי את המכונית. נאלצתי להתמודד עם תגובת הנהג!"

"הסקס היה יבש."

אין זו הפתעה. רוב הנשים אינן יודעות מה מצפה להן כאשר אינן מצפות עוד למחזור החודשי, וזה מחליש וזה נורא לא להבין מה קורה לגופך ומדוע. התחושה בתקופת גיל המעבר היא כמו הפלגה על רפסודה ללא ספר הדרכה ועם מידע מעורפל לאן פנינו מועדות, ובציפייה לחוויה נוראה. בהפלגה זו אין כל ייעוץ בעניין ההגעה או לגבי האופן שבו ניתן להתגבר על מכשולים שעלולים להיתקל בהם, כגון זרמי מים מהירים. מי יודע? אולי תיהנו גם מהניחושים לגבי המסע! אה, ואל תנהלו יומן מסע. איש אינו מעוניין לשמוע על המסע שלכן או התחושה בסיומו.

פחד? כן. חוסר ודאות? כן. השלכות רפואיות? כן. תסמינים לא נעימים? כן. אי רלוונטיות חברתית? כן.

אין זה מפליא, אם כן, שגיל המעבר זוכה ליחסי ציבור נוראים.

תרבות ההשתקה בכל הנוגע למנופאוזה בחברה שלנו שווה התבוננות. גופה של האישה המזדקנת מקבל את ההערכה הנמוכה ביותר. על כן, רבים מתייחסים למנופאוזה לא כאל שלב בחיים אלא כאל שלב של המוות, מעין הקדמה למוות.

נראה כי גם המעט שכן מדובר בנושא המנופאוזה מתייחס לנושא כאל כישלון השחלות. ההנחה היא שהמנופאוזה היא מחלה שנוצרה עקב חולשתן של הנשים והשחלות שלהן. הבסיס היחיד לטענות אלה הוא שהגברים אינם חווים חידלון וסת. אולם, השוואה כזאת בין גברים לנשים כמוה כהשוואה בין הכבד ללב. העובדה שהכבד אינו פועם כמו הלב אינה מצביעה על חולי או חולשה שלו, והנשים אינן חולות רק משום שהשחלות מפסיקות לייצר אסטרוגן.

היעדר השיח על הנושא גורם למיעוט מידע, מה שמחליש ומפחיד נשים, ומקשה עליהן לתמוך בעצמן. עקב כך, נשים רבות סובלות מהתסמינים ואינן מקבלות בדיקות סקר חשובות או את הטיפולים הדרושים, רק משום שנתקלו ביחס של ביטול שהתבטא באמירות נדושות כגון "ככה זה להיות אישה" או "זה לא כל כך נורא". אבל הבעייתיות חורגת מעבר להיעדר מידע או אולי הזנחה רפואית. לתחושתן של הנשים, גיל המעבר מאופיין בבדידות – אין לו מקום בתרבות, ולא נרקמו סביבו סיפורים. אין רשת תמיכה שתמשיך מהמקום שבו התרשלה הרפואה.

נשים רבות משתוקקות לדעת יותר על המנופאוזה כדי להבין כיצד ומדוע הגוף משתנה. הן מעוניינות במידע כדי שיוכלו לקבל החלטות שמתאימות להן. הן גם מעוניינות לשוחח על מה שקורה לגופן.

ברצוני להשוות בין החוויות הנ"ל לבין החוויה האישית שלי. התחלתי את לימודי הרפואה בגיל 20, ואת ההתמחות במיילדות וגינקולוגיה בגיל 24, ועל כן, נראה כאילו מאז ומעולם הייתה לי הבנה מלאה בנושא השינויים ההורמונליים הן של המחזור החודשי והן בגיל המעבר. הכוונה לא רק להיבט הביולוגי, אלא גם לאפשרות היישום המעשי לגוף שלי. מעולם לא הופתעתי מתופעה גופנית ולא תהיתי "מדוע אני מזיעה כל כך בגיל 45?" או "מה קורה – מדוע אני מדממת כך?"

הידע הרפואי שלי לא מנע אצלי את האקנה של גיל המעבר, גלי החום או הווסתות "הכבדות" המאפיינות את תהליך המנופאוזה. אבל, כיוון שידעתי בדיוק מה קורה ומתי עליי לפנות לקבלת טיפול, התהליך כולו נראה בעיניי שגרתי. הכרתי את הבדיקות המומלצות וממה להימנע, ובזכות הידע הרפואי, היה לי הרבה יותר קל לנווט בין דרכי הטיפול האפשריות ולבחור את הטיפול הבטוח והיעיל ביותר. לפני שתהליך המנופאוזה התחיל אצלי, ניהלתי שיחות עם נשים על הנושא במשך יותר מ-20 שנים, שבהן סייעתי להן לנהל את התסמינים ואת בעיות הבריאות שלהן. כך ששמעתי סיפורים רבים על חוויות מגוונות, והתוודעתי גם לאפשרויות הטיפול. למזלי, ההתייחסות שלי לא עוצבה על פי מה שראיתי בבית. את גיל המעבר של אמי אפשר לדמות להתפרצויות של הר געש, ואילו חוויותיי היו מסתכמות בכך, קרוב לוודאי שהייתי פוחדת מהתהליך.

גם באינטרנט וגם בראיונות עם כתבים נשאלתי לעיתים קרובות, ועדיין פונים אליי: "מה עליי לעשות?" וכן "לאן לפנות?". זכור לי במיוחד ריאיון שלא היה קשור כלל למנופאוזה או אפילו לנושא המחזור החודשי; אך כאשר מסיבה כלשהי ציינתי שאני משתמשת במדבקה המכילה אסטרוגן, השיחה סטתה מהמסלול, והריאיון התמקד בנושא גיל המעבר. לאחר ששמעתי שוב ושוב מנשים במקומות שונים בעולם על הצורך שלהן במידע, הבשיל אצלי הרעיון שכל אישה חייבת להיות מצוידת במידע על הנושא, כמו גינקולוג שזו עבודתו, וזאת כוונתי המוצהרת בכתיבת ספר זה.

כדי שנשים יצלחו את תהליך המנופאוזה, הן זקוקות לעובדות, כיוון שהעצמה מבוססת על מידע מדויק. אבל הן גם זקוקות לפמיניזם, מאחר שהגוף שלנו, הטיפול הרפואי שאנו זכאיות לו ואפילו המחשבות שלנו – כל אלה נשלטים על ידי הפטריארכיה. היעדר השיח על המנופאוזה אינו נובע מרצונן של הנשים.

השפה השלילית המשמשת לעיתים קרובות בנושא זה וההזנחה הרפואית – גם הן לא משאת נפשן של הנשים.

נשים נחשפות לסיפורי זוועה על גיל המעבר של האישה, אך האמת היא כי חוויית המנופאוזה היא מגוונת ונרחבת. נשים רבות חוות תסמינים קלים, אצל אחרות התסמינים הם בינוניים, ויש גם הסובלות מתסמינים קשים. לעיתים קרובות התסמינים הם זמניים, אך לעיתים הם ארוכי טווח. בגיל המעבר מתחילה שורה של אירועים ביולוגיים המעלים את הסיכון של הנשים ללקות במצבים רפואיים כגון מחלות הלב וכלי הדם או דלדול העצם (אוסטאופורוזיס).

אך השינויים בחיי הנשים אינם תוצאה של המנופאוזה לבדה; גורמים נוספים שותפים ליצירת הקלסתר הרפואי – גיל, בעיות רפואיות קיימות, תזונה, פעילות גופנית, ואפילו אירועים שונים שקרו בילדות. לכן, כאשר אישה רוצה לשקול מה האפשרויות העומדות לפניה, חשוב שהיא תראה את התמונה כולה. ניהול גיל המעבר הוא התרגול האולטימטיבי ברפואה ההוליסטית.

המנופאוזה איננה מחלה. היא הסתגלות אבולוציונית המהווה חלק מהישרדות המינים, כמו המחזור החודשי, או יכולת הדיכוי של מערכת החיסון בזמן ההיריון, כדי שהגוף לא יתקוף את העובר. כמו התופעות הביולוגיות הנ"ל, גם לגיל המעבר מיוחסים חסרונות – למשל, התסמינים המטרידים אצל חלק מהנשים וכן הסיכון הגובר להיווצרות בעיות רפואיות מסוימות. אבל, יש לזכור כי המנופאוזה מתרחשת בשעה שהאישה מזדקנת, ולכן חשוב לא לייחס כל תסמין להורמונים. חשוב שנשים ידעו על גיל המעבר, אך גם על כל מה שקשור לנושא, כדי שיבינו מה קורה לגופן, יתייחסו לדברים בדרך הנכונה ויפנו לקבלת טיפול בשעת הצורך.

מנשר הינו הצהרה ציבורית או הכרזה. מעניין לציין כי שנת 2021 היא שנת ה-200 להמצאת המילה. ההצהרה שלי היא על הצורך שכל אישה תהיה מיודעת בנושא גיל המעבר כמוני, ותעשה שימוש במידע. אני דורשת שעידן השתיקה והבושה יפנה את מקומו לעובדות ולפמיניזם. אני מכריזה בזאת שעלינו להפסיק ולהתייחס למנופאוזה כאל מחלה, כי המשמעות של התייחסות כזאת היא שלהיות אישה זה שווה ערך למחלה, ואני דוחה מכול וכול את ההשערה הקלוקלת הזאת.

אם את רחוקה עדיין מגיל המעבר, ספר זה יסייע לך להבין את המסלול שלפנייך. אני מקווה שהספר יאפשר לך להתייחס למנופאוזה כאל שלב בחיים ויציג בפנייך את הטיפולים המונעים שניתן להיעזר בהם כדי להפחית את השפעות גיל המעבר על בריאותך. כאן תוכלי למצוא את הנתונים הדרושים לניהול מיטבי של גיל המעבר תוך התמקדות בתופעות הייחודיות לך.

אם את כבר שייכת לקבוצת המנופאוזה, אני מקווה כי ספר זה יסייע לך להבין את התהליכים הביולוגיים ויעניק לך מידע על היבטים רפואיים חשובים שעלייך לשקול. לעולם לא מאוחר מדי לקבל טיפול מונע, מה עוד שיהיה עלייך להתנהל נכון בהתמודדות עם תסמינים ומצבים רפואיים.

אם את נמצאת בתהליך המנופאוזה וחווה תוהו ובוהו הורמונלי, הרי המודעות כי זהו השלב המטלטל ביותר עבור נשים רבות עשויה לסייע. אני מקווה כי המידע הכלול בספר יסייע לך לעשות סדר במה שקורה לגופך. אם את סובלת, אני מקווה כי תתנחמי בריבוי ההסברים לתחושותייך ובמידע על מגוון הטיפולים. אני מקווה כי תלמדי שהגלים המאיימים יירגעו, וכי הספר יסייע לך "לייצב את סירתך" ברגעי הסערה וירגיע אותך.

אצל אדם טרנסג'נדר או א-בינארי, גורמים רבים יקבעו אם תהיה מנופאוזה או תסמינים הדומים לגיל המעבר. גברים טרנסיים ואנשים א-בינאריים רבים שאינם נוטלים הורמונים יחוו את שינויי גיל המעבר המתוארים כאן. נשים טרנסיות שמפסיקות ליטול אסטרוגן, כמו גם גברים טרנסיים ואנשים א-בינאריים שנוטלים טסטוסטרון, עלולים לחוות תסמינים הדומים לאלה של המנופאוזה. אומנם, אני מקווה שתמצאו כאן מידע מועיל כלשהו, אך המחקרים המזינים את הספר הזה כללו נשים שיש או היו להן שחלות, וכיוון שהממצאים הושלכו על אנשים טרנסג'נדרים או א-בינאריים, ייתכן שהנתונים אינם מדויקים לגביהם. יש צורך דחוף במחקרים נוספים.

העובדות יכולות להכניס סדר לכאוס ולחוסר הוודאות לגבי גיל המעבר. ידע עשוי להפיג חששות ולפרוש את אפשרויות הטיפול הקיימות. גם אם האופציה הקיימת היא לא לנקוט כל פעולה, תהיה זו עמדה של כוח, מאחר שמדובר באקט של הגדרה עצמית. הפמיניזם יכול לסייע לנשים לראות כיצד דעות קדומות הזינו את האמונות הקודמות, והן יכולות להגדיר מחדש את גיל המעבר לא כאירוע גורלי, אלא כעוד שלב בחיים.

נשים רוצות מידע נוסף על גיל המעבר, מאחר שידע זה עשוי להפחית את סבלן. מצב שבו את יודעת מה קורה בגופך וכי אינך לבד בחוויות האלה, מהווה רפואה עוצמתית. העובדות מעצימות את הנשים ומעודדות אותן לקבל החלטות נכונות עבורן. אי אפשר להיות מטופל מיודע ללא מידע מדויק.

לכאורה, אין צורך בפמיניזם כדי לדעת על פעולות הגוף, אך המציאות מכתיבה את הצורך הזה. נראה שאין אקט גדול יותר של פמיניזם מאשר לעורר שיח על גוף האישה בגיל המעבר בחברה פטריארכלית.

אז הבה ונשמיע את קולנו.

פרק 1
חשיבותה של המנופאוזה
התבגרות שנייה

גיל המעבר הוא ההיפוך של גיל ההתבגרות – מעבר משלב ביולוגי מסוים של תפקוד השחלות לשלב אחר. אולם, ההתייחסות לשני אירועים מכוננים אלה כל כך שונה!

גיל ההתבגרות מככב לעיתים תכופות ברומנים על חיי צעירים. לפעמים, הוא זוכה להתייחסות, בסיסית לפחות, בשיעורי הביולוגיה במערכת הלימודים בבית הספר ובשיעורים לחינוך מיני (אם כי ידוע, לצערנו, כי החינוך המיני אינו מוצע בכל מקום בעולם וגם אינו מדויק). גם אנשי הרפואה נוהגים לבדוק את ציוני הדרך בגיל ההתבגרות, כגון התפתחות השדיים וצמיחת שער הערווה, זאת כדי לוודא שההתקדמות תקינה. אפילו הפעולה הפשוטה של מדידת הגובה באמצעות סימון בעיפרון על משקוף הדלת במהלך פרץ הגדילה מהווה אישור לקיומו של גיל ההתבגרות. בתרבויות ו/או בדתות רבות נוהגים לחגוג או לפחות לציין את ההתבגרות כמעבר מהילדות לנעורים או לבגרות (אם כי חשוב לציין שהופעת הווסת אינה הופכת באורח פלא את הילדה לאישה). בגיל ההתבגרות מתעוררות בעיות רפואיות כגון אקנה, כאבי מחזור ודיכאון. גיל ההתבגרות מהווה אף התחלה של שרשרת אירועים שעלולים בעתיד לגרום לסרטן השד.

ההיקף והדיוק בהתייחסות לגיל ההתבגרות אינם זהים בכל התרבויות, והם משתנים מבית ספר אחד למשנהו ושונים במשפחות שונות, אך עדיין הכול מודים בקיומו ודנים בו בלי להפוך את גיל ההתבגרות למחלה, ומבלי להתייחס לגיל הילדות – זה שקדם לתופעות דלעיל – כאמת המידה לבריאות תקינה.

מנופאוזה היא חוויה אוניברסלית לכל מי שזוכה בשחלות ובאריכות ימים, אבל, בניגוד לגיל ההתבגרות, היא אפופה סודיות. אין בבתי הספר מערכי שיעור על גיל המעבר, והמטפלים אינם דנים בנושא מראש. בדרך כלל, לאחר שאישה מביעה דאגה כלשהי, רק אז מתחיל השיח "ייתכן שמדובר בגיל המעבר". בחברה המערבית היחס למנופאוזה הוא שלילי – כאל בדיחה אכזרית או מחלה. הדבר נובע מהאמונה הפוגענית שעל פיה הנשים מאבדות מערכן לאחר שאינן מסוגלות עוד ללדת ומההשערה השגויה שהמנופאוזה היא פגם ביולוגי, מאחר שאצל הגברים אין תהליך מקביל, והם יכולים לייצר זרע גם בזקנתם. אולם, אם בוחנים טענה זו מזווית אחרת, אפשר לומר כי הגברים הם הפגומים מבחינה ביולוגית, מאחר שאינם מסוגלים להרות, או משום שהם מפתחים מחלות לב בגיל מוקדם מהנשים. בנוסף, הבה ונהיה מציאותיים. אומנם, תיאורטית, לגברים היכולת הביולוגית להעמיד צאצאים במשך כל חייהם, אך הזקנה פוגעת באופן משמעותי בפוריות הגבר וביכולתו הגופנית להיות פעיל מבחינה מינית. כאשר הגוף הגברי האידיאלי משמש אמת מידה, קל להתייחס לגוף הנשי כפגום.

בואו נתעד את הדברים כהווייתם. המנופאוזה ראויה לפחות לאותה מידה של תשומת לב כמו גיל ההתבגרות (לדעתי אף יותר). כמו כן, המנופאוזה איננה מחלה.

מהי מנופאוזה?
המילה הומצאה בשנת 1812 על ידי ד"ר שארל דה גארדאן, רופא צרפתי. תחילה הוא טבע את המונח "ménèpausie" – שילוב בין המילה היוונית menes (חודש) ובין pausie מהמילה היוונית הפסקה (מינוח רווח לשלב הזה של החיים). בשנת 1821 עדכן ד"ר דה גארדאן את המונח ל-ménopause, ואז לאחר מכן הוסר התו מעל האות (האקצנט) בספרות הרפואית.

המנופאוזה מתרחשת כאשר כבר אין זקיקים בשחלות המסוגלים לגרום לביוץ, כלומר – אין עוד ביציות. הגיל הממוצע לתרחיש הזה הוא בין גיל 50 לגיל 52. בישראל, הגיל הממוצע הוא 50-49. אחד המאפיינים המגדירים הוא הירידה החדה ברמת האסטרוגן, מאחר שהזקיקים מהווים מקור עיקרי לאסטרוגן. הירידה ברמת האסטרוגן היא הגורם לרבים מהתסמינים והבעיות הרפואיות המאפיינים את המנופאוזה. עם זאת, על פי מחקר חדש, יש חשיבות גם לשינויים הורמונליים אחרים (שיידונו בהמשך).

מבחינה רפואית, תהליך המנופאוזה הוא התקופה המסתיימת עם הווסת האחרונה (FMP), המציינת את המנופאוזה, ומה שלאחר מכן הוא תום הווסת (ר' תרשים 1). הואיל ואי אפשר לדעת מהי הווסת האחרונה, עד אשר, ובכן, היא אכן סופית, הרי שניתן לאמת רשמית את המנופאוזה רק בחלוף 12 חודשים לאחר הווסת האחרונה.

תרשים 1: שלבים בתפקוד השחלות

תהליך המנופאוזה הוא תקופת הזמן עד לווסת האחרונה, המאופיינת בתנודתיות הורמונלית המתבטאת בווסתות בלתי סדירות ובתסמינים כגון גלי חום. יש עוד שני מונחים בתהליך המנופאוזה: פרה-מנופאוזה (קדם המנופאוזה) [premenopause] וכן פרימנופאוזה – מעבר המנופאוזה [perimenopause] או "גיל המעבר", שמשמעותו תהליך המנופאוזה, כמו גם השנה הראשונה לאחר הווסת האחרונה.

משך הפרה-מנופאוזה (התקופה שבה הווסתות עדיין סדירות) עלול להשתנות משמעותית מאישה לאישה, ולא תמיד ניתן להגדיר את תאריך ההתחלה של התהליך. במהלך התקופה עלולים להיות מצבים רבים של סוף מזויף או תחושה של האישה שהיא חוותה את הווסת האחרונה שלה, ואז לא, עדיין לא. נשים אחרות עלולות לחוות את המנופאוזה יותר כמו תהליך מפותל והדרגתי. ייתכנו גם שני המצבים יחד. הצפי היחיד לגבי תהליך המנופאוזה הוא היותו בלתי צפוי.

לא רק שהמינוח בעניין המנופאוזה מקשה, מה שעוד מבלבל הוא הסגנון הדיבורי והחופשי שבו נידונה המנופאוזה, הן על ידי הנשים והמטפלים. למשל, כאשר אישה נמצאת בתהליך המנופאוזה היא תאמר: "אני בגיל המעבר", אך ייתכן שהיא תשתמש באותן מילים גם לאחר תום הווסת. אני מעדיפה להשתמש במונח "מנופאוזה" כדי לכלול את כל רצף החוויות החל מתהליך המנופאוזה ואילך. זאת, מאחר שהתסמינים והמצבים הרפואיים המקושרים לגיל המעבר אינם מתחילים באורח פלא או מפסיקים עם הווסת האחרונה. העיתוי של הווסת האחרונה הוא משמעותי למחקרים, לפוריות, ולשם הערכת דימום לא תקין מהרחם. חוץ מזה מדובר יותר בהערת שוליים מאשר בהצעה לתיקון. כדי שהדברים יובנו, מוטב להשתמש במונח "מנופאוזה" באופן כללי ולפרט אם הכוונה לווסת האחרונה כשהדבר חשוב מבחינה רפואית.

פערי הידע
המנופאוזה היא אומנם אוניברסלית, אך לנשים רבות חסר מידע לגבי התסמינים, השינויים הגופניים, הבעיות הרפואיות או אפשרויות הטיפול העומדות בפניהן. ריק המידע הזה נוצר על ידי מטפלים רפואיים שלא היו מסוגלים לענות על הצרכים החינוכיים של המטופלות שלהן (ברפואה יש בעיות תקשורת חמורות), בשילוב של מיזוגניה רפואית (שנאת נשים), והכוונה להרגל רב השנים מצד מדע הרפואה להזניח את הנשים המטופלות. עקב כך, הנשים נתקלות ביחס מזלזל כלפי התסמינים ובעיות הבריאות שלהן, ותלונותיהן נחשבות דמיוניות, שוליות או "חלק מלהיות אישה" – כלומר משהו שצריכים לסבול בשקט.

אבל, הבושה החברתית חורגת מגבולות המרפאות. קיים גם בוז כללי כלפי נשים ככל שהן מזדקנות. אולי המילה בוז איננה המילה הנכונה; הבעיות של הנשים ככל שהן מזדקנות הן לעיתים כל כך לא חשובות, עד שהן אינן ראויות אפילו להתייחסות מזערית... פשוט מתעלמים מהן.

בנערותי קראתי ספרים שבהם אחת הדמויות קיבלה מחזור חודשי או נאבקה עם החזייה. מעט אימהות מגניבות בקבוצת החברות שלי היו מוכנות לשוחח איתנו על המוצרים הנחוצים לימי הווסת. חברותיי ואני שוחחנו בינינו על נושא המחזור החודשי. זה היה מלהיב. לא ידעתי למה, אבל הייתי מודעת לכך שנושאים אלה הם הסמן לרלוונטיות החברתית שלי. לאחרונה נזכרתי בשיחות הללו כאשר נסעתי למחוז ילדותי בוויניפג ונפגשתי לארוחת צוהריים עם חברה מחטיבת הביניים בבית הספר. מה היה הזיכרון החזק ביותר שחלקנו? שתינו היינו הבנות האחרונות בקבוצתנו שקיבלו את המחזור החודשי.

לעומת זאת, אין סיפורי התבגרות של נשים בגיל המעבר, ובפעמים הנדירות שבהן המנופאוזה מוזכרת, נראה כי בכל מקום ההתייחסות היא שלילית. נשים אינן דנות בנושא גיל המעבר, אפילו לא ביניהן. ייתכן כי מאחר שאינן בטוחות בעובדות, הן ימעטו לחלוק את החוויה. ייתכן שהן מניחות בטעות כי רוב הטיפולים אינם מועילים או אינם בטוחים, או אולי אין כלל טיפולים מתאימים, אז לשם מה לטרוח ולהעלות את הנושא? כמו כן, שלא כמו במקרה של הווסת הראשונה, המחזור החודשי האחרון מרגיש כמו תאריך של תחילת הזקנה והסניליות, ומי רוצה להיות בת 48 ולחשוב על ויתור על מקומה כמצליחנית, הפיכתה ההדרגתית לזקנת השבט הנקמנית המטילה שכר ועונש על כל הנקרה בדרכה בגלל בעיותיה החברתיות, או יושבת בית א-מינית המגדלת מספר הולך וגדל של חתולים?

במהלך יותר מ-25 השנים שבהן עבדתי כרופאה גינקולוגית, הטיפולים ההורמונליים לגיל המעבר (MHT) התפתחו באופן משמעותי. יש אתגר גם בהעברת המידע על ההתפתחות המדעית בצורה יעילה. כולנו מבקשים מצבי ודאות, אך האמת היא שהרפואה פועלת במידה רבה באזורים האפורים. הדברים שאנו מאמינים בהם היום כאמת רפואית יכולים להשתנות בעקבות מחקרים זמינים נוספים או לאחר שטכנולוגיה חדישה תתפתח ותענה על שאלות שמעולם לא חלמנו לשאול.

בנוסף, ישנן הכותרות. הפחד מועיל למכירות, ונראה כי העיתונות והתקשורת מדגישות בהגזמה את הסכנות בטיפולים מסוימים. נוסף על החדשות ולכתבי העת המסורתיים, נשים צריכות לנווט ולמצוא מידע באיכויות שונות ברשתות החברתיות.

יש עוד היבט של מידע מוטעה ואפילו מידע כוזב, כאשר ההשתקה האומללה בנוגע למנופאוזה ופערי הידע מנוצלים הן על ידי תעשיית התרופות והן על ידי מי שמוכרים תוספי תזונה ומוצרים אחרים הנחשבים לטבעיים.

מנופאוזה: עובדות בסיסיות
רוב הנשים יחיו שליש ואפילו מחצית מחייהן לאחר תום הווסת. אם כוללים בחישוב את תהליך המנופאוזה, הרי שבוודאי מדובר בחצי חיים. כרגע יש 70 מיליון נשים בארה"ב לבדה בנות 45 או יותר. בישראל יש מעל מיליון נשים בנות 70-45. ברחבי העולם מספרן מגיע ליותר ממיליארד. ככל שהאוכלוסייה מזדקנת בגלל הירידה בשיעור הילודה, הרי שאחוז הנשים בגיל המעבר או לאחר תום הווסת עולה.

התנודות ההורמונליות המתחילות את תהליך המנופאוזה יכולות לעורר מגוון תסמינים. אצל חלק מהנשים, התסמינים הללו יטרידו אותן כל כך עד שיפנו לקבלת טיפול. אחרות יסתפקו בידע שמה שקורה להן הוא אופייני לתהליך. החשש שתהליך מוזר המתרחש בגופך קורה רק לך הוא מאוד מחליש, ונשים רבות חשות הקלה כשהן יודעות כי החוויות שלהן הן משותפות וצפויות. חשוב גם שנשים יידעו להבחין בין התסמינים המזהירים מפני אפשרות של בעיות חמורות יותר ובין מה שמציק אך אינו מסוכן.

לדוגמה, 8 חודשים לאחר הווסת האחרונה שלי נסעתי לאירופה. מאחר שסבלתי מגלי חום משמעותיים, הייתי בטוחה שסיימתי עם העניין. לא ארזתי תחבושות היגייניות או טמפונים. ואז, 5 דקות לאחר ההמראה בטיסה של 10 שעות, כשאני עדיין חגורה בחגורת המושב במטוס – בום! הרגשתי זרם והתחתונים היו ספוגים בדם. מלמלתי לשחלות שלי, "בדיוק כשחשבתי שיצאתי מזה, הן מושכות אותי פנימה בחזרה!"

החלפת תחתונים בשירותים במטוס (הנה עוד חלל שלא עוצב בצורה ידידותית למחזור החודשי) והשימוש בפדים זולים המיועדים למחזור שמצאתי במטוס – זה היה מטריד במיוחד. אילו הייתי יוצאת למסעות רבים ברחבי העולם, אולי הייתי שוקלת נטילת תרופה שתסדיר את המחזור החודשי כדי להימנע מהחוויה של הופעת הווסת בטיסה באופן לא צפוי. לכן, חשוב שנשים יידעו מהן האפשרויות העומדות בפניהן, כדי שיוכלו לבחור אם הן מעוניינות בטיפול או לא. דאגות הקשורות לאיכות החיים אינן עניין נדוש; זוהי רפואה.

בטבלה 1 מפורטים התסמינים השכיחים שנשים חוות על הרצף של המנופאוזה, והם יידונו בפירוט בספר. אין מדובר רק באיכות החיים; למנופאוזה יש משמעות כי היא מקושרת למגוון של נושאי בריאות (המופיעים אף הם בטבלה 1). עניינים אלה אינם חלק שולי מהדאגה לבריאות האישה; מדובר בבעיות בעלות חשיבות רבה. מחלות לב וכלי דם, המקושרות לגיל המעבר, הורגות כמעט 400 אלף נשים בארצות הברית בכל שנה, או אישה אחת מכל שלוש. לשם השוואה – מסרטן השד מתות כ-40 אלף, ועדיין, נשים רבות הנמצאות בסיכון לשתי המחלות – גם מחלות לב וכלי דם וגם סרטן השד – פוחדות הרבה יותר מסרטן השד, אף שמחלות הלב וכלי הדם עלולות לגרום למותן. אין מדובר ב"העדפה" של מחלות מסוימות על פני אחרות, אם ניתן להתבטא כך, אלא, כדי לקבל נקודת מבט אמינה, יש לבחון את מכלול המחלות שעלולות לפגוע בנשים.

לעיתים אני שומעת דיבורים על הצורך לכלול בלימודי הרפואה שיעורים בנושא גיל המעבר, אך לא ניתן להפריד בין נשים למנופאוזה. התשובה איננה לכלול את המנופאוזה כיחידה נפרדת בתוכנית הלימודים, כי המשמעות היא הפרדת נשים מסוימות. תחת זאת, לימודי המחלות והתרופות חייבים לכלול התייחסות לנשים מכל הגילים, כך שנבין איך לנהל את בריאות האישה במהלך רצף המנופאוזה.

*המשך הפרק בספר המלא*