נעים מאוד, אושר.

רגע לפני שנתחיל...
לעולם לא אשכח את הסטירה המצלצלת שקיבלתי מאבי בגיל שש, כשחזרתי מבית הספר באיחור ניכר מפני שהמורה שלנו החליט להעניש את כל הכיתה בשל מעשה קונדס שעשה אחד הילדים. כשנכנסתי לחדר המדרגות של הבית שגרנו בו בבני ברק, הוא חיכה לי שם – גבוה, חזק, מאיים ואחוז טירוף, אבא שלי. המבט שלו בעיניים היה מבעית, ובכל זאת לא חזיתי את מה שעתיד לקרות.

עד היום, כשאני בן שלושים וארבע בעת כתיבת שורות אלה, אני זוכר את הסטירה שנחתה, ללא התראה מוקדמת על לחיי הרכה. את הכאב עוד יכולתי לסבול, אבל לא את ההשפלה. רצתי במעלה המדרגות אל הדירה המעופשת שלנו. המיטה שלי הייתה שמיכת פוך מרוקנת מאוויר, שהונחה על רצפת חדר השינה של הוריי. היא נועדה “לרכך” את הרצפה הנוקשה והקרה. חדר משלי לא היה לי. התיישבתי מכורבל בפינת החדר המטונף ולא הפסקתי לבכות. אני זוכר כל ריח, כל צליל וכל טעם מאותו יום. אני זוכר שהבטתי סביב וראיתי את המקקים שהתרוצצו בחדר, את הריח המצחין של צואת העכברים שהייתה מפוזרת על הרצפה, מעולם לא הצלחתי להתרגל לזה. אני זוכר את הדמעות ששטפו את פניי, את טעמן המלוח, ואני זוכר את הבעירה שהרגשתי בלחיי אחרי שאבא שלי החטיף לי. אבל בעיקר נותרה צרובה בי התחושה המרה כל כך, שהאיש שאמור היה להגן עליי ולדאוג לי הוא זה שלא הפסיק להכאיב לי.

כבר מגיל צעיר ידעתי שאני שונא את המחלה של אבא – סכיזופרניה. ידעתי שזו מחלה מטלטלת, שבה מאבדים את היכולת לחשוב בצורה הגיונית או מפחדים מדברים שאינם קיימים במציאות. ידעתי, ובכל זאת שנאתי אותה. את אבא, לעומת זאת, לא יכולתי לשנוא. בכל פעם שהוא הכה אותי, בכל פעם שהוא השפיל אותי, בכל פעם שהוא צעק על אמא – נשבר לי הלב. אבל אהבתי אותו. הוא אבא שלי וידעתי שזה לא הוא – זו המחלה.

בתוך הבית אבי השליט טרור, כולנו פחדנו ממנו. בשלב מסוים אמי, שלא יכלה לשאת זאת יותר וחשה צורך עז להגן עליי מפניו, שלחה אותי לפנימייה, רחוק ממנו. השנים חלפו ומצאתי את עצמי מצליח להדחיק יותר חוויות ממה שאני מסוגל למנות, אבל כנראה הלב אף פעם לא שוכח. ככל שהדחקתי יותר, כך המשיכו החיים כסדרם, אבל לא בדיוק, כי הכאב לא באמת עבר והפצע לא ממש הגליד.

עד ש...

החלטתי להיות מאושר.

מי אני?
שלום, שמי משה אומידי, איש עסקים בן 34, חוקר ומרצה לאושר. החיים ש”הגרלתי” לא היו פשוטים כלל וכלל. הסטירה שחטפתי מאבי הייתה רק טיפה בים של התמודדויות שנזרקתי אליהן כילד ובהמשך גם כאיש צעיר שיוצא אל החיים ללא מעטפת של תמיכה משפחתית מגוננת ומחבקת. בכל זאת, ולמרות מסע החתחתים שנקלעתי אליו ללא בחירתי, אני חי את חיי היום מתוך חופש ובתחושת אושר שמלווה אותי לאורך הדרך, גם ברגעים מאתגרים כאלה ואחרים. הרי חלק ניכר מהאפשרות להיות מאושר באמת, נמצא בהכרה שלא תמיד הכל מסתדר, לא הכל חיובי. רוב הדברים והמצבים בחיינו רחוקים מלהסתדר בדיוק כמו שאנחנו רוצים, ועדיין יש ביכולתנו להיות מאושרים וחופשיים.

בספר הזה אבקש לשתף אתכם בכל מה שעזר לי להפוך לאדם שחש עצמו חופשי ומאושר באופן עקבי, גם שהמציאות שבחוץ היא לא בהכרח מה שחלמתי או קיוויתי שתהיה.

אם אני מריץ את הסרט של חיי לאחור, אני בפירוש יכול לומר שהאדם שאני היום שונה לחלוטין מהאדם שהייתי עד לפני ארבע שנים. במשך שנים ארוכות חייתי בהדחקה ובהכחשה מוחלטת של מצבי הנפשי. כלפי חוץ שידרתי “עסקים כרגיל”, אולם רצף של אירועים, ביניהם גירושים שעברתי ופשיטת רגל שהביאה לסגירת העסק שלי, גרם לי לקרוס לחלוטין. בתוך הקושי האדיר שחוויתי לנוכח התפרקות חיי כפי שהכרתי אותם עד אז, החלה להגיע אליי ההבנה שאם לא אטפל בעצמי, אם לא אגע בכאבים ובסיפורים שהדחקתי בכישרון רב ובהתמדה לאורך שנים כה רבות, מצבי לא ישתפר לעולם ואמצא את עצמי ממשיך לנוע במעגל הסבל שכבר הקיף אותי מכל עבר.

התחלתי ללכת לטיפול, השקעתי חלק ניכר מזמני בקריאת ספרים, האזנתי להרצאות על התמודדות עם פחדים וחרדות, למדתי על חקר המוח, לקחתי קורסים וסדנאות בהתפתחות אישית וזה אכן עבד! בזכות מגוון רב של עצות ותרגילים שליקטתי בדרך ויישמתי בחיי האישיים, הצלחתי לחוש סוף סוף מאושר באמת, עד כדי כך ששום התרחשות שאירעה בעולם החיצוני, לא הצליחה לפגוע בתחושת האושר הפנימית שלי. מיד הבנתי שאת הידע והניסיון שלי אני חייב להעביר הלאה. התחלתי ללמד גברים ונשים, הרציתי בפני קהלים רבים והגשמתי את החלום לכתוב את הספר הזה שאתם קוראים כעת.

הסיפור שלי הוא לא סיפור סינדרלה. הוא יכול לקרות גם לכם – ובקלות! אם רק תיישמו את העצות הכתובות בו ולא תסתפקו בקריאתן בלבד. בשנים האחרונות הייתה לי הזכות ללמד ולהרצות בפני אלפי אנשים, שבעזרת תרגילים פשוטים הצליחו לשנות את חייהם לטובה ולהיות מאושרים. לא סתם, לא בכאילו, לא בשביל סלפי טוב – באמת מאושרים.

האושר הוא לא מנת חלקם של העשירים והבריאים בלבד. גם לא של אלה שנולדו למשפחה מוצלחת או בעיר הנכונה. הוא מנת חלקו של כל מי שבוחר בכך. על אף שזה עלול להישמע תמוה וחסר היגיון, אדם יכול להרגיש מאושר גם בעת חולי, עצב, עוני, ריב או כל משבר אחר שעלול לצוץ בחייו. היכולת לחוות את המציאות בקבלה ובכניעה מלאה מבלי להתווכח איתה, מבלי להיות קורבן, מבלי להתמרמר על “הקלפים” שחילקו לך, היא הצעד הראשון בדרך לאושר. קבלת המציאות אין משמעה ויתור על הגשמת חלומותיך, משמעה הכרה בקיים כעובדה עכשווית ויצירת נתיב חדש ונקי ללא התנגדות פנימית שמטרתו להוביל אותך ליצור את חייך כפי שאתה רואה אותם וחפץ בהם.

במהלך קריאת הספר תמצאו תרגילים ונקודות להתבוננות. בשביל להפיק את המרב מהספר, אני ממליץ שתענו על השאלות בהרחבה וכך תוכלו להכיר את עצמכם יותר לעומק ולהבין מהו אושר עבורכם, וכמובן איך ליישם אותו ביום יום כדרך חיים. זה חשוב! אל תוותרו על שלב הכתיבה. שלב זה הוא שלב הכרחי. קודם כל, משום שכתיבה יכולה להפוך דבר דמיוני למציאותי, כך חזונכם ואושרכם יופיעו מול עיניכם, ושנית, בכל פעם שתרגישו אי שביעות רצון מחייכם או במילים אחרות “אי אושר”, הדברים שכתבתם יוכלו לעזור לכם להרגיש טוב יותר ו”להתאשר”.

השאיפה הגדולה שלי מכתיבת ספר זה היא לתת השראה לכל מי שחפץ באושר אמיתי. לשם כך, הנגשתי לכם את מיטב הכלים שאני מיישם בחיי היומיום שלי, הכלים שעזרו לי להיות לאדם מאושר. אני סמוך ובטוח שלאחר שתקראו את הספר תקבלו כלים פרקטיים, השראה ומוטיבציה לחיים טובים יותר, ואם לא? אין דבר כזה. מי שמעוניין באושר - מוצא אותו, גם בחושך הכי גדול. מי כמוני יודע... אז בואו נצא לדרך. מוכנים? בהצלחה!

פרק 1
ההחלטה להיות מאושר

“השלווה מגיעה מבפנים, אל תחפש אותה בחוץ”.

בודהה

יקיריי, אני כותב לכם מתוך תחושת אהבה גדולה אליכם, על עצם היותכם, על מנת לחזק ולתמוך במסע שלכם בדרך להיותכם מאושרים. כולנו חפצים באושר, ללא יוצא מן הכלל – גברים ונשים, דתיים וחילוניים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, קשישים מלומדי ניסיון וילדים תמימים שכל החיים לפניהם. כ-ו-ל-ם. זה מה שיפה באושר, הוא לא מפלה אף אחד לרעה, אלא מקבל בזרועות פתוחות את כל מי שמוכן לממש אותו באמת.

אם תשאלו את רוב האנשים מה הם באמת רוצים בחיים, התשובה תהיה לרוב: “אני רוצה להיות מאושר”. מה שמבדיל בין כל האנשים החפצים באושר, הוא התפיסה שלהם בנוגע לדרך שתביא אותם לשם. אחד ירצה מכונית מהירה, השני זוגיות טובה, השלישי רפואה שלמה וכן הלאה. הגדרת האושר שלנו יכולה להיות שונה, אך המטרה הסופית (האושר) היא בעצם משותפת לכולנו, ללא הבדל גזע, דת או מין.

למרות השאיפה המתמדת של בני האדם להשיג את האושר הנכסף, לא כולם מצליחים להגיע אליו. אני רואה אלפי אנשים מסתובבים בעולם ללא שמחת חיים או תחושת סיפוק ומשמעות. אני יודע כי גם אני הייתי אחד מהם. במשך יותר מדי זמן.

אם כך, מה גורם לאדם אחד להיות מאושר ולשני לחיות חיים מרירים ואומללים? זו סוגיה שלא מעט לפניי ניסו להבין, אבל בגדול התשובה היא - ההחלטה. ההחלטה להיות מאושר היא זו שתוכל להוביל אתכם אל דרך המלך.

אתם בוודאי חושבים כרגע: “משה, עזוב אותך. קל להיות מאושר כשאין לך שום קושי שמייאש אותך או מכשול שמסיט אותך למקומות קודרים”. נכון, אולי זה נראה כך כלפי חוץ. מי שעוקב אחריי ברשתות החברתיות חושב שאני האדם הכי מאושר בעולם כי יש לי עסקים מצליחים, בית יפה, זוגיות מדהימה, מספיק כסף לקנות את כל מה שאני רוצה ועוד הרבה דברים שיכולים להפוך אותי לאיש מאושר בלי שום בעיה. את האמת, הם צודקים. אני באמת אדם מאושר. אבל מה שהם לא יודעים, זה שהייתי צריך לעבור שלושים שנים קשות מאוד עד שהגעתי למצב הזה. החיים שלי היו רחוקים מאוד מלהיות מושלמים. עברתי הרבה מהמורות בדרך, חוויתי טראומות בגיל צעיר שאני לא מאחל גם לאויבים הכי גדולים שלי (את חלקן תגלו במהלך הספר), ולמרות הכל, ואולי דווקא בזכות כל אלו, היום אני יכול להצהיר בריש גלי שאני מאושר, באמת מאושר. איך עשיתי את זה? פשוט מאוד, קודם כל - קיבלתי החלטה.

ההחלטה להיות מאושר
בגיל שלושים, החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. זה היה כביכול עוד יום ככל הימים, אך מה שקרה במהלכו הצליח לערער אותי בצורה שלא חוויתי מעולם קודם לכן. התעוררתי לבוקר רגיל של עבודה בחברת ההובלות שהקמתי. התקופה הייתה עמוסה במיוחד, והתחושה הכללית הייתה ששום דבר לא מסתדר כפי שהוא אמור להיות, או לפחות כפי שאני רציתי שיהיה. לא ידעתי ממש על מה לשים את האצבע, אבל כנראה הבנתי באופן לא מודע שאני עומד בפני שינוי.

כבר כשקמתי מהמיטה, חשתי מעורפל וחסר יציבות. שטפתי את הפנים במים קרים, ניסיתי לאפס את עצמי ולהירגע מעט, אבל הראש שלי היה עמוס במחשבות שהתרוצצו לכל עבר מבלי שתהיה לי שליטה עליהן. כל ניסיון לבצע פעולות בסיסיות כמו בחירת בגדים, התארגנות ליציאה מהבית וכדומה, היה מלווה בקושי אדיר. אוסף של תחושות שלא הכרתי קודם לכן עברו בגופי והותירו אותי מבוהל וחסר ביטחון לחלוטין. מצאתי עצמי עומד מבועת ומקווה שמדובר בחלום רע שיחלוף עוד רגע, אבל זה לא קרה. זה לא היה חלום, זאת הייתה מציאות חדשה שהתפרצה אל תוך חיי והכריחה אותי להתבונן עליהם ועל עצמי מחדש.

בתוך הכאוס הכללי שחשתי, התעורר בי פחד נוראי שמא אני עומד לאבד את שפיותי. הדבר הראשון שעלה בראשי הוא שירשתי מאבי את הסכיזופרניה. במשך שנים ראיתי מהצד, כילד, כיצד היא מכלה אותו מבפנים ויחד איתו את כל מה שאמור היה להיות המשפחה העוטפת והמגוננת שלי. האפשרות שמא היא תשתלט גם עליי יום אחד, ואאלץ למצוא עצמי מאושפז כמותו, הטילה עליי אימה גדולה שנטלה ממני את היכולת לנשום באופן סדיר.

הפחד “לגמור כמו אבא” ליווה אותי במשך שנים. למעשה לאורך כל חיי הבוגרים עד אותו רגע. מכיוון שבשלב זה של חיי לא הייתה לי יכולת אמיתית להתמודד עם המחשבות הללו, המשכתי להתעלם מהן ולהדחיק אותן לטובת “שקט תעשייתי”. מה שהתחיל כפחד די הגיוני בהתחשב בנסיבות שלאורן גדלתי, הפך ברגע אחד לחרדה ממשית, שחטפה את ההגה מידיי והסיעה אותי לתקופה קשה בחיי, שבה הייתי צריך לחשב מסלול מחדש.

כלפי חוץ, לא הייתה לי סיבה להיות חרד או עצוב. החברה שהקמתי במו ידיי לאחר פשיטת הרגל הכואבת צמחה ושגשגה ומצבי הכלכלי השתפר בצורה משמעותית. למרות כל זאת, מצאתי את עצמי חושש יותר ויותר ללכת לעבודה שאהבתי כל כך, ולצערי זה לא היה החשש היחיד. תוך כדי כך מצאתי את עצמי כבול בחרדה מתמשכת ומתעצמת מפני אירועים שאנשים עם ראש בריא בדרך כלל לא חרדים מהם כל-כך ביומיום, כגון אי שביעות רצון של לקוחות, תאונות דרכים ובעיקר, פחד מפני המוות. הרגשתי שאני משתגע, הרגשתי משוגע, אבל לא כזה שרוצה לפגוע בעצמו או באחרים, להפך. רציתי להגן על כולם ובמיוחד על המשפחה שלי. פחדתי שיקרה להם משהו רע. הרגשתי חסר אונים ושאין ביכולתי לעזור להם למרות רצוני העז.

הימים הבאים חלפו עליי בחרדה איומה וגם הימים שבאו בעקבותיהם. במשך חודש שלם התהפכתי מצד לצד ולא הצלחתי להירדם והמחשבות הציפו אותי בעוצמה רבה. לא הבנתי איך פתאום באמצע החיים נפל עליי המשבר הזה. לא ידעתי איך לקבל את זה, אז ניסיתי להתנגד, וככל שהתנגדתי לרגשות, לפחד, לתחושות הגוף והלב - החרדות רק התעצמו יותר ויותר.

הרבה מאוד זמן עבר עד שהחלטתי לשתף בכך את המשפחה שלי. פחדתי שיצחקו עליי או שיגידו שהפכתי להיות כמו אבא שלי. פחדתי שלא יבינו אותי או שלא יקבלו אותי, פחדתי שיפסיקו לאהוב אותי, פחדתי שיגידו שהשתגעתי, אבל יותר מכל – פחדתי שייגמרו לי החיים בגיל שלושים. לא רציתי שיאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש כמו שעשו לאבי. היו לי עוד הרבה מאוד חלומות שרציתי להגשים, פסגות שרציתי לכבוש, יעדים להשיג, אז מאיפה עכשיו הגיע השיגעון הזה?!

זה עלול להישמע קצת מופרך, במיוחד כי הצלחתי לעבור את התקופה הזו והיום אני במקום אחר לגמרי בחיי, אבל אז, באותה תקופה, הייתי במקום הכי נמוך בחיים שלי, בשפל המדרגה.

אחד הדברים שהקשו עליי ביותר הוא הרגשת חוסר האונים. אני זוכר איך פסעתי בבית מצד לצד, עם ידיים מעל הראש כשאני לחלוטין על סף התמוטטות. אני זוכר שהחטפתי לעצמי סטירות כדי לנסות ולהתעורר מהסיוט הזה ולקחת בחזרה את השליטה על החיים שלי. מיותר לומר שזה לא עזר. הסטירות לא הצליחו לסלק את המחשבות הרעות שהשתלטו עליי. הגוף שלי רעד, הרגשתי חולשה, הלב שלי פעם בעוצמה וניסיתי לנצל את מעט הכוחות שנותרו לי בשביל לנסות להתמקד בהווה, ב”כאן ועכשיו”, ולראות את הדברים יותר בבהירות. זה לא קרה. אבל אז עשיתי את הצעד הכי אמיץ שעשיתי בחיי – התגברתי על הבושה, שמתי בצד את הפחד והחלטתי! מאותו הרגע החיים נהיו פשוטים יותר.

החלטתי לשתף את המשפחה והחברים שלי במה שעובר עליי. בניגוד למה שחשבתי, הם אמרו שהם מקבלים אותי באהבה, מחבקים אותי ומבטיחים שהם לא יעזבו אותי לרגע עד שאצא מזה, שפוי ומחוזק. ואני? אני עדיין לא האמנתי להם, לא דמיינתי שזה בכלל אפשרי. זה לא איזה רכב שהתקלקל שאפשר לקחת למוסך לטיפול, זאת הנפש שלי. בנקודת הזמן הזאת, לא באמת האמנתי שאפשר לתקן את הנפש שלי, כי גם את אבא ניסו “לתקן” וזה לא עבד, אז למה שזה יעבוד עליי?

ובכל זאת, למרות הסקפטיות הגדולה שהייתה בי, עדיין לא איבדתי תקווה, וכשאחי הגדול שמוליק הזמין אותי לגור איתו ועם אשתו רותם על מנת שאוכל להתמקד בהחלמה שלי, נעניתי להצעה. בזמן שהותי אצל שמוליק ורותם הייתי עטוף באהבה, בדאגה ובטיפול שלהם סביב כל הדברים שלהם הייתי זקוק. הם דאגו לי לאוכל ולשתייה, למיטה חמה ולאוזן קשבת. במהלך השהייה שלי שם, הנפש מצאה מעט מזור, אבל לפתע התחלתי להרגיש רע מבחינה פיזית, הרגשתי דפיקות לב מואצות, חולשה, בחילות והקאות. הם ליוו אותי בבהילות לחדר המיון, שם ערכו לי שלל בדיקות רפואיות, כגון: אק״ג, אולטרה-סאונד, בדיקות דם ועוד כמה שאינני זוכר. כולן יצאו תקינות, אבל עדיין – הרגשתי רע הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.

בחדר המיון, הרופא הביט בי וביקש שאספר לו מה בדיוק אני מרגיש, לאט לאט הוא התחיל לשאול את השאלות הקשות יותר. הוא שאל אם אני רוצה לפגוע בעצמי, אם יש לי התמכרויות כמו אלכוהול או הימורים, ומה מצב הרוח שלי בימים אלה. כל השאלות שלו הובילו למקום אחד – לסכיזופרניה של אבא. פחדתי פחד מוות שאשמע את המילה הזו פשוט כי לא ידעתי איך להתמודד איתה, אבל בפעם הראשונה זה הרבה מאוד זמן, החלטתי לשתף אותו בנבכי נפשי. סיפרתי לו הכל – על החרדות, על אבא, על הפחד להשתגע. הרופא הקשיב לי בעוד אני שופך את ליבי והמליץ לי לפנות באופן מיידי לפסיכולוג. למחרת כבר מצאתי את גיל, הפסיכותרפיסט שלי, שלשמחתי הרבה הסכים לקבל אותי באופן מיידי.

באותה תקופה קיבלתי שתי החלטות טובות: לקבל עזרה מקצועית ולהיות מאושר. שתיהן היו חשובות באותה מידה. הגעתי לטיפול אצל גיל מדי שבוע והוא גרם לי להיפתח ולפתוח מחדש את משקעי העבר. הבנתי שהחיים שחייתי עד לרגע זה היו מתוך הדחקה מוחלטת של מאורעות חיי. כאילו כל אותם ימים חשוכים בתור ילד קטן ומפוחד, ששוכב במיטה, מייבב בבכי ומתפלל שהמצב ישתפר ושאבא יבריא, לא קרו בכלל. בגלל הקושי העצום להכיל את משקעי העבר הקשים כל כך ולהתמודד עימם, בחרתי להדחיק אותם עמוק פנימה במשך שנים, וככל שהדחקתי, כך החרדה שבי הלכה והתגברה והחלה להשתלט עליי.

לא נתתי לעצמי מקום לכאוב על העבר. לא נתתי מקום לעצב, לכאב ולכל הטראומות שחוויתי מגיל צעיר מאוד. הגעתי למצב שחייתי בגיהינום של ממש, הרגשתי כמו איש מת בגוף חי, פשוט כך. אבל דווקא מהמקום הכי שפל בחיי, הגעתי להחלטה שפשוט שינתה את הכל – ההחלטה להיות מאושר.

הטיפולים עם גיל היו חלק מתהליך ההחלמה. הבטחתי לעצמי שאעשה כל שביכולתי בשביל לצאת מהמצב הזה, בריא ושפוי. הייתי כל כך נואש וחסר אונים שהייתי בטוח שמהנקודה הזאת אפשר להתרסק לרסיסים או לעלות למעלה, לראות את האור. לא הייתי מוכן לוותר לעצמי ולאבד את החיים שלי בגיל כזה צעיר. הייתי חייב לצאת מזה, אבל לא על ידי הדחקה נוספת, אלא על ידי כך שאתן מקום לאותם רגשות ותחושות שליוו אותי מגיל צעיר, וזאת על ידי טיפול מקצועי וקבלת אחריות על החיים שלי.

לגיל סיפרתי על הילדות שלי, על האכזבות והאהבות שלי, וכמובן, גם על הפחדים שלי. בכל יום שני, בשעה 15:00 בדיוק, התיישבתי על הכורסה המרווחת בקליניקה שלו ברמת גן, כמו ילד קטן שרק רוצה שיצילו אותו. גיל ישב שם, קשוב ואמפתי, ויחד איתו גיליתי שאת כל התקופה שבין גיל שש לגיל עשרים הדחקתי כמעט לחלוטין. והיה הרבה מאוד מה להדחיק, את המכות, הקללות, הצעקות, הזוהמה, את העוני ואת הכאב הגדול שהרגשתי בתקופה כל כך משמעותית בחיי. הבנתי שעד עכשיו לא נתתי מקום לעצמי להרגיש. זה היה גילוי כל כך מרעיש עבורי שפתאום הרגשתי איך כל חלקי הפאזל מתחילים להתחבר.

מטיפול לטיפול התחלתי לבטא את עצמי בצורה חופשית ונינוחה יותר. הביטחון העצמי שלי החל להיבנות מחדש, וכך גם הזהות שלי. ואז זה הכה בי, עד עכשיו זכרתי רק את הדברים הטובים מהילדות שלי. פתאום כל המכות, ההשפלות, העכברים שהתרוצצו בבית, העוני הכבד, החרם שעברתי בפנימייה, הגירושין, פשיטת הרגל, החובות הכבדים שליוו אותי רוב חיי – פתאום הכל נעלם.

בזכות הטיפולים שעברתי, הבנתי עד כמה הילדות שלי הייתה מורכבת, קשה, כאובה, מפחידה ולא הגיונית לילד בגילי. ברגע שהבנתי זאת ואפשרתי לרגשות שבי להשתחרר, באותה העת הרגשתי הקלה, וההקלה הזאת אפשרה לי לחוש שלו סוף סוף.

במקביל לטיפולים השבועיים, התחלתי לקרוא מחקרים, ספרי פסיכולוגיה וחקר המוח, שמעתי הרצאות מחזקות, וסוף סוף הצלחתי לקבל בחזרה את השליטה על המחשבות שלי. זה היה תהליך לא פשוט והרבה יותר מורכב ממה שאני יכול לתאר, אבל חזרתי להיות משה. לא אותו המשה שהיה אז, בעבר, אלא משה חדש ומשודרג, שמבין טוב יותר את מהות החיים. האדם שאני היום הוא לא אותו אדם שהייתי לפני כן. היום בניגוד לעברי אני מרגיש חופשי, אני מרגיש חי ושאני יכול באמת להעריך את המתנה המדהימה הזו שנקראת חיים. החלטתי להיות מאושר.

זה לא תמיד קל להיות מאושר, במיוחד אם יש לך עבר כמו שלי, אבל ברגע שמקבלים החלטה לחיות חיים מאושרים, שום דבר לא יכול להרוס את זה. אני יכול להעיד שברגע שהחלטתי להיות מאושר, הצלחתי להגיע למקום שאני נמצא בו היום, וזה לא היה קורה ללא החלטה ברורה להיות מאושר.

אושר לא תלוי בעבר שלנו או במשפחה שלנו. אושר אינו תלוי בדבר חיצוני, הוא תלוי בנו בלבד! החיים יכולים להיות קשים וקודרים, אבל אם אנחנו מקבלים החלטה להיות מאושרים, אין שום סיבה שלא נחיה כך.

אהוביי, לפני שאני צולל פנימה ומגלה לכם את סוד האושר שלי, חשוב לי שתבינו דבר אחד – אושר לא יכול להתקיים אם אתם לא מחליטים בלב שלם שאתם מוכנים ובוחרים לחיות חיים מאושרים כבר עכשיו. האושר שלכם תלוי אך ורק בכם, וככל שתבינו את זה מהר יותר ותקבלו את ההחלטה הזאת, כך הספר יעזור לכם יותר ויוביל אתכם לאושר אמיתי.

עברו ארבע שנים מאז אותה תקופה חשוכה והיום בדיעבד אני יכול לומר בבירור שזו הייתה המתנה הגדולה ביותר שלי. באותו הרגע זה נראה כמו גיהנום של ממש, אבל אותה תקופה ניערה אותי והחזירה אותי בחזרה לחיים. לא סתם חיים של הישרדות או הסתגלות כמו שהייתי רגיל לחיות באותם הימים. להפך, קיבלתי חיים של אושר, אושר טהור ואמיתי שלא תלוי בשום דבר חיצוני, אלא רק בי.

הסיפור שלי אינו יוצא דופן. כל אחד עובר דברים לא פשוטים בחיים, ומה שקשה לי אולי לא יהיה קשה לכם ולהפך. אבל כל אחד מסוגל להיות מאושר. היום אני יכול לומר בריש גלי שאני מאושר, ולא בגלל שהחיים העניקו לי “ממתקים” למיניהם, אלא למרות זאת. אני באמת מאמין שכל אחד מאיתנו יכול לחיות חיים של אושר אמיתי אם רק יחליט שזה מה שהוא רוצה.

יקיריי, קבלו את ההחלטה עכשיו, קבלו החלטה שאתם מאושרים כבר עכשיו, תעשו הסכם עם עצמכם שהאושר שלכם אינו תלוי בשום דבר שקורה לכם בחיים, אלא רק בפרשנות הטובה שתיתנו לאותם אירועים, הרי אתם יודעים שלכל אירוע שקורה לנו בחיים אפשר למצוא פרשנות שתגרום לנו להיות מאושרים, אז למה לחכות שדבר כלשהו יקרה על מנת לקבל את ההחלטה הזאת? למה לא לעשות זאת כבר עכשיו?

היכרות עצמית והגדרת מונח האושר
על מנת להיות מאושרים באמת, אנחנו קודם כל צריכים להכיר את עצמנו. עד גיל שלושים לא הכרתי את עצמי. אף פעם לא נתתי לעצמי מקום להרגיש את הרגשות האמיתיים והאותנטיים שלי, לא ידעתי מה החלומות שלי, מה השאיפות שלי בחיים, מה אני אוהב, מה עושה לי טוב, מה מרגש אותי, מה משמח אותי כשאני עצוב. לא הבנתי מה המשמעות שלי בעולם הזה. פתאום הגעתי לגיל שלושים והבנתי – שאני לא מכיר את עצמי, מי אני בכלל. שאלות קיומיות כאלה ואחרות התפרצו לחיי פתאום, ולי לא היה כל מענה באותה התקופה.

רק כשהתחלתי לשאול את השאלות הנכונות והתעקשתי לענות עליהן, גם כשהן היו קשות מאוד, נאלצתי להתמודד עם השאלות הללו “פנים מול פנים”, להודות באמת ולהכיר בחולשות שלי, הבנתי שבשביל להיות מאושר אני חייב קודם כל להכיר את עצמי ולהבין מה המשמעות שלי כאן בעולם. אחרי שבאמת הכרתי את עצמי ורציתי להיות מאושר, הבנתי שאני חייב להגדיר לעצמי: מה זה בכלל אושר עבורי?

כששאלתי את עצמי את השאלה הזאת, היה לי קשה לענות עליה בהתחלה. האם אושר עבורי זה להיות אדם עשיר? האם זה להיות בריא וחזק? האם זה להרגיש משמעותי בחיים? האם זה לעסוק בייעוד שלי? האם זה להיות אבא טוב לילדים שלי? האם זה כשהילדים שלי מאושרים? – הרי אם אני רוצה להיות מאושר ולא יודע מה זה בכלל אושר עבורי, איך אהיה מאושר?

* כשביקשתי להגדיר לעצמי בגיל שלושים מהו אושר עבורי, מצאתי עשרים וחמש תשובות לשאלה הזאת שעליהן מבוסס ספר זה. זהו מודל האושר שלי ואני נרגש לשתף אתכם בו.

*המשך הפרק בספר המלא*