הבחורים של טומן 5 - להציל את 6

הקדמה 

מעולם לא ידעתי חורבן, עד שהוא נכנס אל עולמי והעניק לי הצצה לעולמו.
מעולם לא חוויתי שיברון לב, עד שהוא ניפץ את ליבי כשניפץ את גופו.מעולם לא ידעתי כאב, עד שהוא הלך ממני.
מעולם לא ידעתי.
 

פרולוג 
 
פגישה מהסרטים 
ג'ואי 
30 באוגוסט 1999

"אתה בסך הכול צריך להוריד את הראש ולשלוט בעצבים שלך. אתה ילד חכם, אתה מסוגל. פשוט תשמור על הפה שלך ואל תגיב לשטויות. אתה רוצה שאיכנס איתך?"
"ממש לא."
"מותר לך להיות לחוץ, ג'ו."
"אני לא לחוץ."
"ומותר לך גם לפחד."
"נראה לך שאני מפחד?" נהמתי כי נמאס לי שהוא עוטף אותי כל הזמן כמו בצמר גפן. "אני לא תינוק, דאר."
"אני יודע שלא," הודה אחי הגדול כשצעדנו בשביל אל התיכון הקהילתי בלילגין — מסע שהוא עשה מדי יום חול במשך שש השנים האחרונות, החל מהחטיבה ועד סיום התיכון. ימיו בבית הספר הזה הגיעו אל סיומם, אבל ימיי שם רק התחילו. "אני פשוט חייב שתצליח פה."
"כן," גיחכתי. "טוב, שנינו יודעים שזה לא יקרה."
"זאת ההתחלה החדשה שלך, ג'ואי," הוא אמר. "לא משנה מה קרה ביסודי — הכול מאחוריך עכשיו. אל תסחוב איתך את הצרות האלה."
"אין דבר כזה התחלה חדשה," אמרתי ביובש. "רק מקומות חדשים מלאים באותו בולשיט."
"אתה צעיר מדי בשביל לדבר בציניות כזאת."
"ואתה חכם מדי ולא צריך לבזבז את הזמן ואת הדיבורים שלך על שיחות עידוד כאלה," עניתי. "אני לא שאנון. אני לא צריך שתעודד אותי או שתחזיק לי את היד."
"זה כזה נורא שאני רוצה ללוות אותך ביום הראשון בתיכון?"
"יכולת לעשות את זה בבית," הזכרתי לו. "לא היית צריך ללוות אותי לבית הספר. אני לא תינוק."
"אתה אחי הקטן."
"אף פעם לא הייתי קטן, דארן, בשום דבר."
"תמיד מסתדר בכוחות עצמך," הוא נענע את הראש וחייך אליי בעצב. "טוב, אולי רציתי להיות איתך עוד קצת זמן."
"אנחנו גרים באותו החדר," אמרתי במרירות והזזתי את גוש הלבנים שנקרא תיק הגב שלי לכתף השנייה. "אנחנו נמצאים הרבה מאוד זמן ביחד ממילא."
"אני אוהב אותך, ג'ו," הוא אמר פתאום והפתיע אותי. "אתה יודע את זה, נכון?"
"אתה אוהב אותי?" רגליי רעדו והרמתי את עיניי אליו. "מה לא בסדר איתך?"
"שום דבר," הוא השיב בקול חנוק מרוב רגש. "אני פשוט... אני צריך שתדע את זה."
"למה?" שאלתי והרגשתי מעורער בגלל ההכרזה הפתאומית הזאת. היא לא הייתה קשורה לכלום והייתה לי תחושה שמשהו קורה. "מה קרה?"
"כלום." הוא חייך, הושיט את ידו ופרע את השיער שלי. "לא קרה שום דבר, אידיוט אחד. סתם רציתי להגיד לך."
"אוקיי..." הבטתי בו בחשדנות ולא ידעתי אם אני מאמין לו. "אבל אם יעלה לך בראש רעיון כמו לחבק אותי מול כל האנשים האלה, אני אבעט לך בביצים."
"הקול שלך מתחיל להשתנות," הוא צחק. "אחי הקטן מתבגר."
"אני לא צריך קול עמוק כדי לכסח לך את הצורה," עניתי במגננה.
הוא גלגל עיניים. "ברור, צייצני."
"כל הבנות כאן לובשות כאלה חצאיות קצרות?" צפיתי בעיניים פעורות בחבורת בנות שירדו מההסעה והתחילו לצעוד בשביל שלפנינו. "אני מתחרט, דאר." חייכתי באושר אל אחי. "נראה לי שהתיכון הזה ימצא חן בעיניי."
"אל תחשוב על זה בכלל," דארן גיחך ותקע לי מרפק בצלעות. "הבחורות האלה בכיתה י"ב. מבחינתן אתה תינוק קטן בכיתה ז'."
"כבר אמרתי לך שאף פעם לא הייתי קטן בשום מובן," קרצתי אליו והחזרתי את המבט אל המראה המרהיב של רגליים חשופות וישבנים בצורת אגסים.
"אתה לא קצת צעיר בשביל להתחיל לחשוב על בנות?"
"אני בן שלוש־עשרה."
"רק בדצמבר."
"אני בטוח שראיתי יותר ציצים ממך."
"אימא לא נחשבת."
שנינו צחקנו וכמה בנות לפנינו הסתובבו.
"אלוהים! דארן לינץ'!" צווחה אחת הבלונדיניות, חייכה אל אחי באושר וניגשה ישירות אליו. "מה אתה עושה פה? לא קיבלת איזה מיליון נקודות בבגרויות בשנה שעברה? אין מצב שאתה חוזר על י"ב!"
"לא, אני לא חוזר. רק מלווה את אחי הקטן ליום הראשון שלו," השיב דארן וקיבל את חצי־החיבוק שנתנה לו הבחורה. "ואני יכול לשאול אותך את אותה שאלה. איך התחלת ללבוש את התלבושת של בלילגין? את לומדת בטומן, לא?"
"אה, כן, עברתי לכאן. אני אסיים את י"ב בבלילגין," השיבה הבלונדינית בקול מתוח. "נראה לי שזה לטובה, בסופו של דבר, אתה מבין?"
"כן, אני מבין," אחי הנהן ועיניו התמלאו באהדה. זה בלבל אותי מאוד.
"אז... איך הולך, דאר?" היא מיהרה להעביר נושא מהעניין שגרם לשניהם להחליף מבטים רבי־ משמעות. גלגלתי עיניים וכבשתי את הדחף להקיא. "לא ראיתי אותך מאז אותו סוף שבוע."
"לא משהו מיוחד," הוא אמר לה וגירד בעורפו. "עשיתי כל מיני דברים, מבינה?"
"כן," עוד מבט משמעותי עבר ביניהם. "אני מבינה."
"אני לא," החלטתי להתערב. כי למה שאעמוד שם ככה, כמו מטומטם? "אתם רוצים להסביר לי על מה אתם מדברים?"
אחי נאנח בהכנעה והציג אותנו זה בפני זה. "קיווה, הילד עם הפה הגדול כאן הוא אחי הקטן." הוא פנה אליי והצביע על הבחורה. "ג'ו, זאת קיווה יאנג. אתה צעיר מדי ובטח לא זוכר אותה מהיסודי, אבל אחותה הקטנה חברה של שאנון."
עיניה הכחולות נחו על פניי והיא חייכה. "אז אתה הלינץ' הבא בתור, מה?"
"מתברר שכן," משכתי בכתפיי באגביות ופניתי שוב לדארן. "סיימת עם הנוסטלגיה או שאני צריך לחכות פה עוד עשר דקות?"
"בחיי, דאר," היא צחקה. "הוא עוד יסבך אותך בצרות, מה?"
"אין לך מושג," השיב אחי באנחה. "טוב לראות אותך, קיווה." הוא תפס אותי בעורף והוביל אותנו מסביב לקבוצת הבנות ואל המשך שביל הכניסה לתיכון. "תשמרי על עצמך."
"גם אתה, דאר," היא קראה אחרינו. "תשמור על קשר."
"לשמור על קשר?" הנדתי את הראש ונחלצתי מאחיזתו. "מה זאת אומרת?"
"מי יודע," מלמל דארן והוביל אותי אל שערי התיכון הקהילתי. "אתה יודע איך זה בנות."
"שכבת איתה?"
"מה?" הוא הפסיק ללכת וסובב אותי כדי שאביט בו. "לא, לא שכבתי איתה. למה אתה בכלל שואל אותי שאלה כזאת?"
"היי, אל תתנפח עליי," דחפתי אותו בחזה בצחוק. "אני יודע שהיית עם בנות בעבר."
דארן נאנח בכבדות. "לא בצורה כזאת."
"טוב, נראה לי שאתה מוצא חן בעיניה," אמרתי והדבקתי את צעדיו שוב. "היא הסתכלה עליך בעיניים מעריצות."
"עיניים מעריצות," צחק דארן. "איזה טמבל אתה."
"היא לגמרי מעריצה אותך," צחקתי. "אני מופתע שהיא לא התעלפה כשהיא ראתה אותך." כחכחתי בגרון, הנחתי יד מעל הלב וחיקיתי אותה, "אוי, דארן לינץ'. האם אותך רואות עיניי? ליבי הפועם עוצר מלכת!"
"אתה כזה חרא קטן," צחק אחי.
"ואתה כזה סוס שחור," עניתי לו בקריצה ותקעתי בו מרפק. "יש עוד בלונדיניות שאורבות ברחבי התיכון ומחכות לתורן ליפול לרגליך? כי אשמח לקחת אותן ממך."
"תירגע," הוא צחק וטלטל את הראש בשעשוע. "באמת שזה לא ככה. היא סתם ידידה טובה."
"אל תדאג, דאר," גיחכתי. "אני יודע שאתה הומו. אני סתם צוחק איתך —"
"אלוהים אדירים, ג'ואי!" סינן דארן והניח את ידו על הכתף שלי. הוא הביט סביבנו בעיניים מבוהלות ואז נשף ומלמל, "לא בקול רם כל כך, בסדר?"
"למה אתה עושה את זה?" שאלתי ומצב הרוח המרומם שלי נעלם. ניערתי מעליי את ידו והרגשתי את העצבים שלי נוסקים. "למה אתה מסתיר את מי שאתה?"
הוא הניד את הראש ועיניו הכחולות התכווצו בכאב. "ג'ואי."
"לא, זה בולשיט, דאר," לחצתי עליו וסירבתי להרפות. "אני לא מתבייש בך, וגם אתה לא צריך להתבייש."
"אני לא מתבייש בעצמי," הוא ענה בשקט.
"אז יופי," התפרצתי. "כי אין לך במה להתבייש."
"כן, טוב, לפי אבא, יש לי."
"זין על אבא," התזתי. "הוא זה שצריך להתבייש בעצמו, לא אתה."
"אתה מבין שעד לפני שש שנים, הענישו בארץ הזאת אנשים רק כי הם הומואים?"
"כן, וגם אנשים שהשתמשו בקונדומים ובאמצעי מניעה," נהמתי. "וזה רק מראה לך שהחוקים האלה הם בולשיט."
"ג'ו..."
"הארץ הזאת מפגרת, דארן, אתה יודע את זה," התעקשתי. "נכון, המצב הולך ומשתפר, אבל שנינו יודעים שהיסודות שהחוקים האלה בנויים עליהם קשורים פחות לשכל ישר ויותר לדת."
"אני באמת לא רוצה לדבר על זה, ג'ו."
"טוב, אני לא רוצה שתסתובב במקום הזה עם הזנב בין הרגליים בלי סיבה," אמרתי. "זה בולשיט, דארן. כל מילה שיוצאת מהפה של האיש הזה היא בולשיט, אז אל תיתן לו לגרום לך להרגיש רע עם עצמך. אבא חי בימי הביניים, אל תיתן לו לגרור אותך לשם יחד איתו."
"מה אתה מציע שאעשה, ג'ואי?" הוא שאל בקול עייף. "שאתעמת איתו?"
כן. "אתה יכול לנצח אותו."
"לא, אני לא יכול," הוא השיב. "חוץ מזה, לא כל מחלוקת בחיים צריכה להסתיים במכות."
"בחיים שלנו כן," תיקנתי אותו בכעס. "אז כדאי שתתחיל להילחם ותוודא שאתה מנצח."
"כמוך, צייצני?"
"אולי אני עדיין קטן," הודיתי בחוסר רצון. "אבל אני יודע לתקוף טוב יותר מכולם."
"אתה בעצם אומר שלא חשוב הגודל, אלא התוקפנות?"
הנהנתי. "עכשיו אתה מדבר בשפה שלי."
דארן שלח אליי מבט מוזר. "אז בעיניך אנחנו גרים בעולם שבו אדם לאדם זאב?"
"לא רק בעיניי, דאר. זאת עובדה."
"אתה יודע," הוא אמר בעצב. "אני לא יודע אם עמוד השדרה שלך יציל אותך או יפיל אותך."
"מה שלא יקרה, אני אסתדר," משכתי בכתפיים. "כי זה לא מזיז לי."
"זה לא נכון," הוא טען. "אכפת לך."
"לא," צחקתי במרירות. "באמת שלא."
"אני צריך שיהיה לך אכפת בקרוב, ג'ואי."
"אכפת לי," רטנתי. "אכפת לי ממך, משאן, מטייג ומאולס —"
"אני צריך שיהיה לך אכפת ממך, ג'ו —"
"פאקינג שיט." קטעתי אותו.
רגליי נעצרו ברגע שעיניי נחו על בלונדינית גבוהה עם פני מלאך, שישבה על החומה בכניסה לתיכון.
"מה?" שאל דארן והביט סביבנו. "איפה השריפה?"
"שם." הלב שלי נעצר כשראיתי אותה וכיוון שלא רציתי להמשיך בשיחה עם אחי, הצבעתי על הנערה שהשיער הבלונדיני שלה התבדר ברוח הקלה. "היא."
"אני לא מכיר אותה," ציין אחי. "היא בטח בכיתה ז'."
היא נראתה כמו משהו שלא ראיתי בחיים. צפיתי בה מלקקת סוכריה תוך כדי שהיא מתעלמת באדישות מהנער שניסה לדבר איתה ומנדנדת את רגליה הארוכות מהחומה.
"בחיי," נשפתי. "לא מזיז לי אם אתה הומו או לא, אחי. אתה לא יכול להכחיש שהיא הדבר הכי יפה שראית בחיים."
באותו רגע היא הרימה אליי את מבטה.
כשעינינו נפגשו, להט הציף את החזה שלי.
אלוהים אדירים.
כשהישרתי אליה מבט, ציפיתי שהיא תסמיק ותפנה את עיניה.
זה לא קרה.
במקום זה, היא הטתה את הראש והתבוננה בי במבט דומה לשלי.
היא הרימה גבה, הוציאה את הסוכריה מהפה והביטה בי בציפייה.
הסתכלתי בתהייה על הנער עם השיער הכהה, שעדיין ניסה לשווא למשוך את תשומת הלב שלה, והחזרתי את המבט אל פניה.
היא זקרה את הסנטר בהתרסה ושלחה אליי מבט שאמר, למה אתה מחכה?
שיט.
באמת למה חיכיתי?
"תירגע, אח קטן," צחק דארן והוביל אותי בכוח אל המבנה הראשי והרחק מהבלונדינית. "היא חמודה, אבל אל תתקבע עליה כבר עכשיו. אני מבטיח לך שיהיו בשכבה שלך עוד חמישים בנות יפות לא פחות ממנה."
לא נראה לי.
"אני לא רוצה עוד חמישים בנות," הסתובבתי וראיתי שהיא עדיין מסתכלת עליי. "אני רוצה רק אותה."
"אמממ, לחזור לכיתה ז'." דארן צחק וגרר אותי לצידו עד שהיא נעלמה מהעין. "אם לא לימדתי אותך כלום בשתים־עשרה השנים האחרונות, אז תזכור את הדברים הבאים: תרסן את העצבים שלך, תתרכז בלימודים, תתרחק מהרחובות ותוריד את הידיים שלך מבנות שנראות ככה."
"שנראות איך?"
"כמו שיברון לב אחד גדול."
"אז במילים אחרות, לחיות את שש השנים של התיכון כמו כומר," רטנתי והשתחררתי ממנו כשהגענו למבנה בית הספר. "איפה נרשמים?"
"היי, זה מה שאני עשיתי," אמר אחי וראיתי שהסלידה שלי שעשעה אותו. "אצלי זה עבד מצוין."
"כי אתה חנון," אמרתי לו. "באמת, דאר. אני לא מבין איך אנחנו בכלל קרובי משפחה."
"אין מה לעשות, זאת המציאות," הוא הזכיר לי ואימץ אותי אליו בחיבוק. "אני תמיד אהיה אחיך, לא משנה מה, בסדר? לעולם אל תשכח את זה."
"מה אמרתי לך?" סיננתי והתרחקתי ממנו לפני שמישהו יראה אותי מחבק דווקא את אחי. "אני אקיים את ההבטחה שלי ואבעט לך בביצים."
"תשמור על עצמך." קולו היה חנוק מרוב רגש כשהוא צפה בי מזעיף אליו פנים. "אני אוהב אותך."
"אלוהים, תרגיע עם כל קשקושי האהבה האלה," רטנתי והרגשתי ממש לא נוח. "אתה מלווה אותי לתיכון, אידיוט, לא שולח אותי למלחמה."
הוא הנהן בנוקשות. "אני יודע."
הרגשתי חוסר איזון והבטתי בו בחשש לרגע, עד שלבסוף הנדתי את הראש והלכתי לעבר הכניסה.
עצור.
אל תלך.
קרה משהו.
תסתובב.
יש כאן טעות.
"דאר?" קראתי בהיסוס, הסתובבתי וראיתי אותו כבר מתרחק. "נתראה אחרי הלימודים, נכון?"
אחי לא ענה.
"דאר?"
הוא גם לא הסתובב כדי להסתכל עליי.
"דארן?"
במקום זה, הוא משך את כובע הקפוצ'ון מעל ראשו והתרחק ממני.
"אז הבחור הזה משגיח עליך או שאתה מסוגל לחשוב בכוחות עצמך?" הסתובבתי לשמע קול נשי. לפניי עמדה לא אחרת מאשר הבלונדה מהחומה — והיא נראתה עוד יותר יפה מקרוב.
כל המחשבות לגבי הפרידה המוזרה של דארן נשכחו והתמקדתי אך ורק בפנים שהביטו אליי.
עצמות לחיים גבוהות, שפתיים ורודות משורבבות, עיניים ירוקות גדולות ושיער ששיווה לה מראה כאילו יצאה ממגזין. היא הייתה ללא ספק הדבר הכי יפה שהעיניים שלי ראו אי פעם. "אני בהחלט חושב בכוחות עצמי."
"הסתכלת עליי שם," היא אמרה ביובש ועיניה הירוקות לכדו אותי.
"נכון."
"והמשכת ללכת."
הנהנתי כמו אידיוט. "נכון."
"אל תעשה את זה שוב."
בחיי. "לא אעשה את זה."
היא בחנה אותי שוב ואז הנהנה באישור. "אתה יפה."
שאני אמות. "גם את."
"הממ..." היא הצמידה את השפתיים. "אז יש לך שם, מישהו שחושב בכוחות עצמו?"
"זה משנה?" עניתי בשאלה משלי, כי הייתי צריך להחזיר לעצמי קצת מעמד אחרי שהפסדתי לפצצת העוצמה הזאת. "שנינו יודעים שאת תקראי לי מותק עוד לפני סוף היום."
היא ליקקה את השפתיים כדי להסתיר את החיוך שלה. "מה אתה אומר...?"
התקרבתי. "תגידי לי את, בלונדה."
היא חייכה וזה היה מראה מרהיב. "אוקיי, זה היה ממש מתוחכם."
גיחכתי. "תודה רבה."
"אני אִיפַה," היא צחקה והושיטה את ידה.
"ג'ואי," עניתי ואחזתי בכף ידה הקטנה.
"ג'ואי." היא הטתה את הראש והתבוננה בי בלי שמץ של בושה, כשידה עדיין אחוזה בכף ידי. "השם מתאים לך."
"אני יכול להגיד את אותו הדבר עלייך," עניתי. "פירוש השם שלך הוא זוהר ויופי, נכון?"
"אתה יודע אירית," היא חייכה.
כן, אני יודע אירית, אבל לא ממש טוב.
בבית הספר היסודי הייתה בכיתה שלי ילדה שקראו לה אִִיפָה. היא כל הזמן חפרה והסבירה שקראו לה על שם מלכה אירית לוחמת שהייתה יפהפייה לא פחות מהלנה מטרויה.
אבל לא התכוונתי לספר לאיפה את הפרט המסוים הזה.
לא כשהייתי זקוק לכל יתרון שיכולתי להשיג.
"אז לאיזו כיתה שיבצו אותך?" היא שאלה והוציאה את מערכת השעות המקופלת שלה מהחצאית. "אני בכיתה ז'3."
אין לי מושג.
הוצאתי מהכיס את כדור הנייר המקומט שהיה מערכת השעות החדשה שלי לשנת הלימודים הקרובה, יישרתי אותו והתלהבתי כשראיתי את המילה ז'3 על הדף. "גם אני."
היא איתי בכיתה.
איזה קטע!
אולי המזל שלי באמת השתנה לטובה.
"אז אתה תלמיד בינוני כמוני," היא צחקה. "אחי שובץ לכיתה ז'1, הכיתה של כל הגאונים."
"יש לך אח תאום?"
היא הנהנה. "מה לעשות..."
"אז הכיתה שלנו מקום שלישי בחוכמה?"
"או מקום שלישי בסתימות," היא צחקה. "תלוי מאיזה צד אתה מסתכל."
"למה? לכמה כיתות מחולקת השכבה שלנו?"
"ארבע."
"מה את אומרת," צחקתי. "זה לא ממש מחמיא לנו, מה?"
"לא." היא חייכה אליי בחזרה. "ממש לא. אז מאיזה בית ספר יסודי באת?"
"סיינט הארט," עניתי. "ואת?"
"סיינט ברנדט," היא עיוותה את פניה. "זה ה —"
"בית הספר לבנות שמנהלות נזירות מחוץ לעיר?" התכווצתי ברחמים. "איזה מזל מחורבן, מה?"
"כן. שמונה שנים עם נזירות. אתה לא רואה את ההילה שלי זוהרת?"
"אה, כן, היא מסנוורת לגמרי."
"לפי האחות אלפונסוס, אני אמורה להמשיך ללמוד בסביבה שיש בה רק בנות," היא אמרה בחיוך זדוני. "מתברר שיש בי צד פרוע עם נטייה למין הגברי, שכל התפילות בעולם לא יצליחו לתקן." היא גלגלה את עיניה. "הכול כי אמרתי שהבחור ששיחק את ישו בסרט שהראו לנו היה חתיך."
זקרתי גבה. "חתיך?"
"מה?" היא צחקה. "הוא באמת היה חתיך."
"טוב, נשמע לי שאת צריכה להיות פחות זמן על הברכיים בתפילה ויותר זמן —"
"אל תגיד את זה," היא הזהירה, הרימה את ידה וכיסתה את הפה שלי.
"עם המין הגברי," השלמתי בגיחוך והורדתי את האצבעות שלה משפתיי.
"אז אני צריכה לבלות יותר זמן עם המין הגברי באופן כללי?" היא צחקה ואיכשהו האצבעות שלנו שוב נשזרו זו בזו. "או איתך? כי אני יכולה לומר בוודאות שאני מתרשמת מהזכר שאני רואה מולי."
"זאת הדרך שלך להגיד לי שאין לך חבר?"
"לא, זאת הדרך שלי להגיד לך שיהיה לי חבר כשתציע לי."
"אלוהים," הלב שלי פעם מהר יותר. "את לא משחקת משחקים, מה?"
היא קרצה והורידה את התיק מכתפה. "מה כיף בזה?"
הנערה הזאת הפתיעה אותי לחלוטין. לקחתי את התיק שהיא הושיטה לי ותליתי אותו על הכתף הפנויה.
"הנה," היא הנידה את ראשה בסיפוק והתפעלה מהתיק הוורוד שלה על כתפי. "זה יעבוד."
"מה יעבוד?"
"ככה שאר הבנות יתרחקו."
"שאר הבנות יתרחקו?" זקרתי גבות. "את סימנת אותי עם התיק שלך עכשיו?"
"בהחלט," היא חייכה אליי בשלווה, ואז הסתובבה והתקדמה לכיוון בית הספר. "בוא נזוז, מותק."
צחקתי, כי במלוא הכנות, מה עוד יכולתי לעשות?
הייתה לי תחושה שאלך לא מעט אחרי הנערה הזאת.
ולמרות ההתנגדות הטבעית שלי, רגליי נעו בעקבותיה.
 

כיתה ז'

1 

המפלצות שמתחת למיטה שלי 
ג'ואי 
30 בנובמבר 1999

הדופק שלי פעם באוזניי כשנעצתי עיניים ברצפת חדר השינה והתרכזתי בנשימות שלי, בסדקים בפאנלים, בחור החדש בגרב שלי, בכל דבר מלבד במניאק שדפק בכל הכוח בדלת החדר.
"תפתח את הדלת הזאת, ילד, ואני אלמד אותך קצת נימוסים!"
"חתיכת זונה חסרת תועלת, בדיוק כמו אחיך!"
"עכשיו אתה כבר לא כזה גבר גדול, מה, חתיכת אפס!"
"תוציא את התחת שלך משם, חתיכת זין קטן, לפני שאני שובר לך את הדלת!"
הלב שלי דהר בפראות, כל סנטימטר בגופי היה מוכה וחבול, ולמרות שידעתי שאימא שלי נמצאת שם, חסרת ישע, פשוט לא היו לי כוחות לעוד סיבוב עם הגבר שהיא קראה לו בעל.
לא אחרי שהוא גבר עליי בקלות כזאת הערב.
בלעתי את הדם שזלג במורד גרוני, סובבתי את הראש הצידה ושקלתי את האפשרויות שעמדו בפניי.
להילחם.
למות.
לברוח.
למות.
לספר.
למות.
להתחבא.
למות.
למות.
למות.
אחרי שהקדשתי פרק זמן אנוכי בהתלבטות אם לקחת סכין ולחתוך את הוורידים, עצמתי עיניים בכוח ונעלתי כל שריר בגופי עד שכולי רעדתי מרוב מתח.
אל תעשה את זה, חבר.
עוד לא הגיע תורך.
אל תיתן לו את הסיפוק ותפרוש.
תחשוב על השאר.
עצרתי את הנשימה במאמץ להסיח את דעתי מהפיתוי והתרכזתי בסיבות שבגללן לא יכולתי לעזוב את הבית הזה.
בסיבות שבגללן הייתי מוכרח להישאר.
שאנון. טייג. אולי...
שאנון. טייג. אולי...
שאנון. טייג. אולי...
לאט־לאט, כשהמוח שלי השלים עם העובדה שאין מצב שאשאיר שלושה ילדים חפים מפשע עם המפלצות שיצרו אותנו, הרגשתי את השרירים שלי מתרפים ושקעתי בדיכאון עמוק יותר.
נלכדתי.
התרעומת בעבעה בתוכי והמוח שלי התמקד בפרצוף אחד.
בשם אחד.
שיזדיין דארן שהשאיר אותי לבד בסיפור הזה.
אימא בכתה בחדר שלה, בגדיה היו פזורים בכל פינה, מעט הכבוד שעוד נותר לה היה מרוח על הזין שלו, ואני לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר.
בדיוק כמו בפעם הקודמת, לא הצלחתי להציל אותה.
ובדיוק כמו בכל הפעמים לפני כן, לא הצלחתי לעצור בעדו.
הצליל העמוק של קולו של אבי הדהד מבעד לקירות החדר שלי, כשהאיומים שהטיח בי בשעת לילה מאוחרת הפכו לנהמות תסכול ובסוף לעלבונות שיכורים.
"אידיוט מזדיין," היו המילים האחרונות ששמעתי אותו מכנה אותי לפני שצעדיו הכבדים התרחקו בגמלוניות מהדלת שלי.
כעבור כמה רגעים קולו נשמע שוב, אבל הפעם מצידו השני של המסדרון כשאימא — פעם נוספת בלילה זה — הייתה מושא התקף הזעם של הוויסקי שלו.
הלב שלי הלם בפראות כששלחתי את ידי אל השעון המעורר שניצב על הארונית ליד המיטה וצמצמתי עיניים. ניסיתי לראות מה השעה באור הקלוש שהגיע ממנורת הרחוב שמחוץ לחלון שלי.
02:34
פאק.
הנחתי את השעון ונשפתי בתסכול. תופפתי באצבעותיי על החזה וניסיתי להירגע.
אבל זה לא היה כזה פשוט.
לא הערב.
כי דארן נסע והוא היה עדיין כאן.
האדם היחיד שהייתי תלוי בו בזמנים כאלה — בלילות כאלה — הסתלק בלי להביט לאחור.
היית אמור לדעת.
ראית אותו מסתלק.
אבא אף פעם לא הכה את דארן כמו שהכה אותי.
דארן היה הבכור, נער הזהב.
אני הייתי המיותר.
דארן חטף סטירות בכף יד פתוחה.
אני חטפתי אגרופים קפוצים.
דארן דיבר בדיפלומטיות, הוא ידע לשכנע את אבא שלנו טוב יותר מכל דיירי הבית ולגרום לו לחשוב בהיגיון — רוב הזמן, לפחות.
הבטתי בזעם בדרגש התחתון הריק במיטת הקומתיים שאף אחד לא ישן בו מאז שהוא עזב והרגשתי את גל המרירות שוטף אותי, סוחף איתו עוד חלק מילדותי.
רק עכשיו התחלתי ללמוד בכיתה ז', לעזאזל, ובעוד חודש אהיה בן שלוש־עשרה. איזה סיכוי היה לי מול גבר שגדול ממני פי שניים?
לא היה לי סיכוי. ודארן ידע את זה, ובכל זאת השאיר אותי כאן ללא הגנה.
רשמית הייתי בן שתים־עשרה וחייל בחזית המלחמה שהשתוללה בבית המשפחה שלי. האויב שהתמודדתי מולו היה גדול וחזק ממני ובעל הברית שלי נטש אותי כשהייתי זקוק לו יותר מתמיד.
ידעתי שמשהו לא כשורה בבוקר שבו הוא ליווה אותי לתיכון. הרגשתי את זה בעצמות כשראיתי אותו מתרחק ממני — כשקראתי אחריו כמו ילד.
בימים הראשונים לאחר הסתלקותו הפתאומית של אחי הבכור, חיכיתי בנשימה עצורה, התפללתי שהכול ייגמר איכשהו ודארן ייכנס בדלת.
הצעד היה מאוד לא אופייני לי.
לא התפללתי.
אבל בערב, כשחזרתי הביתה מהיום הראשון בתיכון וגיליתי שהוא לא שם, לחשתי נדרים והבטחות לאלוהים שבשמיים והצעתי כל דבר שיכולתי לחשוב עליו בתמורה לחזרתו בשלום של אחי.
בעל הברית שלי.
התפילות שלי לא נענו ואיבדתי יותר יציבות משיכולתי להרשות לעצמי בשבועות שחלפו מאז.
נגעלתי מעצמי כי הסתתרתי מאחורי דלת נעולה וניסיתי לדבר בהיגיון עם הגאווה שלי. עמוק בלב ידעתי שיציאה לשם הלילה תהיה שוות ערך לחתימה על גזר דין מוות.
בקושי יצאת מזה בחיים...
משיכות אף קולניות מילאו את חלל החדר וכבשתי נהמה. חבטתי את הראש בדלת שעליה נשענתי עם מחבט ההרלי בידי.
"אל תקשיב," הוריתי לאחי — לא ידעתי למי מהם, כי השלושה שעדיין גרו בחור הזה התחבאו כרגע מתחת לשמיכה שלי. "תיאטם אליו."
"זה נורא מפחיד, ג'ואי," טייג משך באפו וצץ מתחת לשמיכה שלי. "מה אם הוא שוב יפגע באימא —"
"הוא לא," התפרצתי ושיקרתי במצח נחושה לאחי בן החמש. "היא בסדר גמור. עכשיו לך לישון."
"לא יכול," הוא אמר בצרידות.
"אתה חייב," לחשה לו אחותי בת העשר. "אתה יודע מה יקרה אם הוא ידע שאנחנו ערים."
"תסתמי, שאנון," יילל טייג. "אני מפחד..."
"אני יודעת, טייג," היא המשיכה בשקט והופיעה מתחת לשמיכות עם אחינו בן השלוש אוֹלי, מכורבל בחיקה. "בגלל זה אנחנו חייבים להישאר בשקט."
"כולם צריכים ללכת לישון," פקדתי ונטלתי על עצמי את תפקיד המגן שאליו הושלכתי ללא הכרזה רשמית. "אתם בסדר גמור. אימא בסדר גמור. אנחנו בסדר גמור. כולם פאקינג בסדר גמור."
"אבל מה אם הוא יפגע בה שוב?"
לא היה לי ספק שהוא אכן פוגע בה שוב.
הבעיה הייתה שלא יכולתי לעשות עם זה שום דבר.
ואלוהים יודע שניסיתי.
האף השבור מהאגרופים שחטפתי קודם הוכיח בדיוק כמה מעט יכולתי לעשות לגבי החיה שקראנו לה אבא.
למרבה המזל, טייג ושאנון לא הבינו איך אבא פוגע באימא שלנו.
אני, לעומתם, למדתי את משמעות המילה אונס בגיל עשר.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כופה את עצמו עליה, וזאת גם לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו נאמרת, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שקישרתי בין המילה למעשה והבנתי מה קרה לאימא שלי.
הבנתי מה החיה הזאת כפתה עליה להכניס לתוך הגוף שלה בניגוד לרצונה. שוב ושוב.
ההתערבות שלי הייתה חסרת תועלת והסתיימה בכך שאימא שלי — חבולה, פצועה, מדממת ועירומה מהמותניים ומטה על רצפת המטבח — סילקה אותי מהחדר והאשימה אותי בעיניה במשהו שלא היה לי שליטה עליו, אבל לא לפני שאבא שלי הכניס כמה אגרופים לגוף של הילד שהייתי.
אחרי שקלטתי מה זה אונס, מה המשמעות האמיתית של הדבר, הנחישות שלי לסתום את הפה לגבי מה שקרה בבית רק הלכה והתחזקה.
ידעתי שדארן נאנס כשגרנו במשך חצי שנה בתור ילדים קטנים במשפחת אומנה. שמעתי על זה מספיק והבנתי את המשמעות, ואז הרגשתי אשמה כי קלטתי שזה נורא כל כך — נורא מספיק כדי להבין שאני צריך לסתום את הפה ולשמור את העניינים הפרטיים של המשפחה שלנו לעצמי.
"תזכור, ג'ואי, לא משנה כמה אבא יתנהג גרוע, גרוע יותר מזה אין..."
"אתה חושב שזה גרוע? אין לך מושג כמה מזל יש לך."
"אתה קיבלת עוגה וגלידה במשפחת אומנה, אותי הרסו שם."
"אין לך שום סיבה להתלונן, לא בהשוואה אליי. היו לך חיים קלים, אז תפסיק לרחם על עצמך."
"אתה יודע מה קורה בבתי האומנה האלה? אתה רוצה שטייג יגמור כמוני? אתה רוצה שזה מה שיקרה לשאנון? תסתום את הפה. שום דבר בבית הזה לא נורא מספיק כדי שיהיה שווה לך לחזור לשם. שום דבר."
 
ברגע שראיתי את זה בעצמי, ידעתי שאין סיכוי שאי פעם אעמיד את האחים שלי במצב שזה עלול לקרות להם.
העדפתי למות קודם — ולא הייתי דרמטי.
התכוונתי לזה.

במשך שנים לאחר מכן, לא ישנתי בלילות. לא העזתי. הקולות — הקול שלה — נצרבו בזיכרוני וחזרו שוב ושוב בלופ של הרס נפשי.
וגם כשהיה שקט, הייתי מתוח. הדממה ערערה אותי כמעט כמו הצרחות שלה.
כי לפי הצרחות, ידעתי שהיא נושמת.
משמעות הדממה הייתה שהיא מתה.
אני זוכר את עצמי שוכב בחדר שלי, כמו הערב, בגוף נוקשה, בזמן שאני מתאמץ לשמוע כל חריקה במזרן, כל גניחה דוחה ואנחה שבקעו מאחורי הדלת הסגורה שבקצה המסדרון.
הבהלה הייתה מכלה אותי ובתשעים אחוזים מהפעמים, הייתי יוצא מהמיטה ועומד על המשמר מחוץ לחדר של אחותי, מבועת מהאפשרות שיש בה משהו שחיה כמו אבא שלנו יבוא לחפש אצלה יום אחד.
לפחות כשכולנו היינו יחד תחת אותה קורת גג, יכולתי להגן עליה, יכולתי להגן על כולם, לסלק חלק מהכאב ולהעניק להם מראית עין של ילדות.
אם אספר למישהו, יכניסו אותנו למערכת האומנה. ואם יכניסו אותנו לאומנה, יש סיכויים טובים שיפרידו בינינו. ואם יפרידו בינינו, לא אוכל להגן עליהם מהטורפים שדארן הזהיר אותי שנמצאים בכל פינה.
"נדמה לך שזה לא יקרה לך, אבל זה יקרה. זה קורה כל הזמן..."
"לא לכולם יש מזל כמו שלך וכמו של שאנון, ששמו אתכם באותה משפחת אומנה."
"אני עדיין מרגיש אותו בתוך הגוף שלי, קורע אותי לגזרים, מפרק אותי, ובא לי למות."

עצם המחשבה שדבר כזה יקרה לשאנון, לאוֹלי או לטייג העבירה בי צמרמורת נוראית וסתמתי את הפה.
יכולתי לסבול את הלחץ.
יכולתי לסבול את המכות.
יכולתי לסבול את התקפי הזעם בגלל הוויסקי.
יכולתי לסבול הכול אם זה אומר שהם לא יצטרכו לסבול.
כמו שבועת דם חגיגית, חידשתי בראשי את הנדר שנדרתי ביני לבין עצמי בלילה אחרי שדארן עזב — להגן על אחיי ועל אחותי בכל כוחי.
לעולם לא אאפשר שיכו אותם כמו שהכו אותי או שיתעללו בהם כמו שהתעללו באימא שלי או שיחללו את כבודם כמו שחיללו את כבודו של אחי. בכל טיפת כוח שיש בי, אגן ואשמור עליהם מכל רע.
הם לא יצטרכו לשבת מאחורי דלת חדר מבוצרת עם מחבט הרלי ביד.
אני אהיה כאן כדי לעשות את זה בשבילם.
ידעתי מה מרגישים כשהמגן שלך נוטש אותך, ולעולם לא ארשה שזה יקרה להם.
אני אמות קודם.
כן, שיזדיין דארן שנטש את האחים ואת האחות שלנו ואילץ אותם להתגונן בכוחות עצמם מול מפלצת.
שיזדיין על זה שהפך אותי לשק החבטות מספר אחת של אבא שלנו.
תמיד היית כזה, גבר...
זין גם על התיכון, חשבתי כשהמבט שלי נדד אל תיק הגב הסגור שהכיל ערמת שיעורי בית שלא הייתה לי שום כוונה להכין, ושניתנה על ידי מורים שדעתם עליי עמדה בסוף רשימת הדאגות שלי.
כן, אפשר לומר בוודאות שהתיכון היה עוד כישלון.
בלשון המעטה, גבר.
לפי המנהל החדש שלי, מר ניהאן, הייתי עם פתיל קצר ואדיש לסמכות. אם הוא היה צריך להתמודד עם מחצית מהדברים שהתמודדתי איתם, גם הוא היה אדיש לסמכות.
מניאק.
נהניתי להרגיז אותו.
הסיבה לסלידה הבוטה שלי ממנו הייתה פשוטה — הוא שיחק הרלינג עם אבא שלי כשהם היו צעירים.
הרלינג.
רעד עבר בי.
המשחק הזה היה ההצלה שלי, אבל גם הסיוט הכי גדול בחיי.
אבא שלי הכריח אותי לשחק אותו מגיל ארבע ופחדתי שהעול הזה ייפול על הכתפיים של טייג כמו שהוא נפל על הכתפיים שלי כשדארן עזב, ולכן הכרחתי את עצמי להמשיך בו.
והצטיינתי.
הצטיינתי בהרלינג יותר מאבא או מדארן וכנראה בגלל זה הוא שנא אותי עוד יותר — העובדה שלא הייתי חסר תועלת לחלוטין כמו שהוא טרח להזכיר לי כל הזמן.
טינופת.
בגלל מחשבות כאלה ובגלל לילות דפוקים כמו הלילה הזה, כששיין הולנד — בחור שמבוגר ממני בכמה שנים שלמד בתיכון אחר — הציע לי שאכטה ראשונה מג'וינט בתחילת שנת הלימודים, הסכמתי.
כשהוא הבטיח לי שזה ירגיע את המוח הדוהר שלי ויעזור לי לישון, שאפתי עמוק כל כך לריאות שכמעט נחנקתי תוך כדי.
ואתם יודעים מה קרה?
זה עבד.
הלכתי הביתה באותו ערב וישנתי כמו תינוק, לא מודע לחלוטין לשום דבר שמתרחש מחוץ לדלת החדר הסגורה שלי.
אחרי לילה ראשון של שינה רצופה זה שנים, מייד שיניתי את דעתי והחלטתי שוויד נועד בשבילי.
אחרי סיגריה אחת, יכולתי להירגע הרבה יותר טוב מאי פעם. יכולתי לעצום עיניים בלילה ולא לשמוע אותה בראש שלי. יכולתי להתעלם מהכאב הצורב של הבגידה והדחייה, ששיתק אותי בכל פעם שחשבתי על דארן משאיר אותי להילחם לבד על המשפחה, או ממחשבות האימה על מה יקרה אם אנסה לעזוב.
הייתה לי שלווה.
בשבת שעברה אחרי העבודה, למשל, נפגשתי עם שיין ועם עוד כמה מהבחורים הבוגרים מהתיכון לכמה שעות.
כבר הכרתי את רובם כי גדלנו באותו אזור. כולם היו לא מזיקים במיוחד. טוב, לפחות רובם.
לא הייתי תמים מספיק כדי לחשוב ששיין והחברים המנוולים שלו הם באמת חברים שלי, הם רק הציעו לי מפלט מהמנוול הכי גדול בעולם.
אבא שלי.
חוץ מזה, הציפייה לתחושת ה"היי" קסמה לי פי מיליון מהציפייה להתחבא מאבא שלי בגלל שפספסתי 65, המקבילה בהרלינג לבעיטת קרן, במהלך המשחק שלי באותו בוקר.
ולכן, עם עשרים אירו שנשארו לי מהעבודה שהשגתי לא מזמן, קפצתי על ההזדמנות להימלט באותו לילה.
להימלט.
פשוט לעצור הכול...
כל שערי הגיהינום נפתחו למחרת בבוקר, כשקיבלתי נזיפה על השיטוטים הליליים שלי, אבל היו לי אפס חרטות. לא זכרתי שהגעתי הביתה. הייתי מחוק כל כך ממנת וויד חזקה שנקראה 'הקטע של השטן', ואיתה גם כמה כדורים, ולא הרגשתי כלום.
או שלא היה אכפת לי מכלום.
לעזאזל, הייתי מוכן לעשות את זה שוב בלי להסס אם מציאות חיי הייתה נחסכת ממני לכמה שעות — אם הם היו נחסכים ממני.
אלוהים, הלוואי שהייתה לי עכשיו סיגריה...
"אני חושב שהוא שוב מכאיב לה," אמר טייג בצרידות וגרר אותי ממחשבותיי, כשקול היללות הכאובות של אימא שלנו ריחף באוויר ואחריו גניחות חייתיות.
אה, אני יודע שכן. "בפעם האחרונה, הוא לא מכאיב לה."
"אתה בטוח?"
לא. "כן."
"אתה מבטיח?"
לא. "כן."
"תודה שנתת לנו לישון איתך, ג'ואי."
"בכיף."
"אתה רוצה להצטופף כאן איתנו?"
ולקבל שני שליש מהפיפי שלך עליי במהלך הלילה? "לא, תודה."
"אתה בטוח שאתה לא רוצה —"
"לישון. עכשיו."
מצב הרוח שלי נעשה קודר. נתתי למחשבות לנדוד בחזרה אל דארן כשהלכתי לישון באותו לילה, כשרק המרמור ומחבט ההרלי שלי מארחים לי לחברה.
מנוול.