רוצחים סדרתיים, רוצחים רגילים, נקרופילים ועוד כל מיני

בית הקברות
 

"מר וָאן דֶר וֶלְדֶע, לצערנו לא נותר היה, אלא לקבוע את מותה של אמך. כל מערכות גופה היו כבר על סף קריסה ולכן כל ניסיונותינו לייצב את מצבה נדונו לכישלון. הרשה לי רק להביע בשמי ובשם צוותי את צערנו על דבר מותה",

דקלמה האחות מיפּ להרמן ואן דר ולדע את הטקסט המוכר, שעה וזה בהה בגופת אמו המחוללת. שרועה היתה על המיטה הרפואית כשצינור הנשמה מפלסטיק דחוס בפיה. אינפוזיה טפטפה עדיין נוזל שקוף לדמה, ומכלייתה יצא נֶקֶז שהוביל לשקית פלסטיק מלאה שתן. שדיה הכרותים היו חשופים ואילו יתר גופה עטוי היה סינר מוכתם דם ועליו הלוגו:

'בית החולים הילברסום'.

"ביקשתי שלא תנשימו אותה מלאכותית, נכון? ... לרגע יצאתי ומיד דחפתם לה צינור לוושט?!" רטן הרמן.
"זו היתה ההוראה של דר' דה פְריס", השיבה מיפ בטון פדגוגי.
"דר' דה פריס?... כן... אז איפה היא?"
"המשמרת שלה נגמרה"
"...איפה היא והאגו המנופח שלה?"
"דר' דה פריס היא מהטובות והמסורות שברופאינו. היא עשתה מעל ומעבר למען אמך"
"רואים!" צווח והצביע על גופת אמו.
"מר ואן דר ולדע, אמך היתה חולה מאוד!"
"כן, מטיפול רשלני ואגרסיבי מדי... דר' דה פריס הרגה את אמי!"
" מר ואן דר ולדע, אני מבקשת שתירגע!"
איך מוציאים את החרא הזה?" צווח וניסה למשוך את צינור ההנשמה מגרונה של אמו.
"הנח לזה בבקשה מר ואן דר ולדע, זה לא כזה פשוט".

Hilversum Hoofd Crematorium

בחדר הטקסים של הקרמטוריום הוצב ארונה של חְרֵייטְיֶה. לצדיו עמדו שני אגרטלי חרסינה שחורים עם זרים מכבדים של חבצלות לבנות. נוכחים היו:

בנה של המנוחה — הרמן ואן דר ולדע

אחיה של המנוחה — יָאפּ ואן דר ולדע

חברתה הוותיקה של המנוחה — יֶנִני דה חְרוֹוט

והשכנים — האנק וְוילהלמינה דיקֶר

הטקס נוהל על ידי הכומר, יוֹס וִילדֵרז. בקולו הנעים נשא דרשה שזורת אמרות שפר וציטוטים מהברית החדשה. הוא דיבר בשבח הידידות בין אדם לחברו ובאלמותיות האהבה. הרמן הביט בציבור בתיעוב.

משסיים הכומר דברו, ניגש הרמן לארון הפתוח.

"להתראות אימא", לחש ויצא את הקרמטוריום, חולף בדרכו על פני עמדת עוגת השיש והקפה שאורגנה מבעוד מועד בסמוך לדלת וכלולה היתה בהצעת המחיר.

"לא הטריחו עצמם לבקרה בבית החולים, אבל קפה, עוגה והספד מרגש יחמיצו? ברור שלא!" מלמל הרמן, נכנס למכוניתו ונסע. במראה עוד ראה את האנק ווילהלמינה דיקר, שכניה של אמו, יוצאים מהקרמטוריום ומביטים בתמיהה אל עבר מכוניתו המתרחקת.

"היתה כזו אישה טובה. תמיד נכונה לעזור,
מלאה חיוניות ותאווה לחיים,
כמה מוזר לחשוב עליה בלשון עבר!"

"החוליגן האלגנטי שהשתולל פה לפני שבועיים חיפש אותך שוב", עדכנה מיפ את דר' דה פריס במסדרון.

"אהה... עכשיו לחוץ לו להתנצל!?"

"הוא לפחות מתקשר, בעוד את פשוט מתעלמת ממני".

"מיפ, אני מבקשת די!"

"את הורגת אותנו ומבקשת די?!" התריסה מיפ ולפתה בחוזקה בידה של דה פריס.

"נסי לשלוט בעצמך!... את רואה?... זאת בדיוק הכפייתיות החונקת ממנה אני מנסה להציל את עצמי!" הוכיחה. היא שחררה ידה והמשיכה בסבב המטופלים במחלקה האונקולוגית. מששבה למשרדה צלצל הטלפון.

"כן... שלום מר ואן דר ולדע. הרשה לי, ראשית, להביע את השתתפותי בצערך", מלמלה היא בטון סמכותי אך אנושי.

"היה לי חשוב להתנצל על השתוללותי בעידנה דריתחא, ולהדגיש עד כמה מעריך אני את מה שאת וצוותך המקצועי עשיתם בכל התקופה הזאת למען אמי. אני יודע שזה לא מקובל, דר' דה פריס, אבל חשוב יהיה לי להביע את הכרת תודתי לך בדרך פחות בנאלית מזר פרחים או חבילת בונבוניירות. האם תרשי לי להזמינך לארוחת ערב, באחד הערבים השבוע... אולי במסעדה האינדונזית שבקרבת בית החולים?" הציע הרמן בקול נעים ובאינטונציה מחממת לב.

מסעדת 'סמבל' זכתה בשנת 1979 לתשבחות ממבקר מסעדות מוערך. באותה שנה סעד בה ראש הממשלה דאז,
מר דְריס ואן אַחְט. תמונתו לצד בעל המסעדה הגאה מתנוססת עדיין בסמוך לקופה הרושמת.

"תודה שהסכמת לבוא, דר' דה פריס", אמר ונעמד ללחוץ יד בגינוניות ארכאית יפה.

"אתה מוזמן לקרוא לי סוזנה", השיבה והתיישבה.

"משמח אותי... ואנא, קראי לי הרמן", ביקש, בטרם התיישב ופרס מפית על ברכיו.

"כנראה בשל הנסיבות והתפאורה שבה נפגשנו עד כה, לא שמתי לב עד כמה יפה את", החמיא הרמן באגביות, והחזיר מבטו אל התפריט. נושא מות אמו הרגיש הועלה כמובן במהלך הערב אך מוצה בקביעה הרציונלית, שלפיה יש מצבים שהמוות טוב להם. מנושא השכול כפנומן עברו אז לנושאים ביוגרפיים־אישיים אך קלילים, כאלה המשמשים תכופות כר נוח לשיחות היכרות גישושיות. הרמן, שנכנס לתודעתה של סוזנה בעיקר כבנה הנאה אך הטרחן של המטופלת מחדר 7, הפך בעקבות ארוחת הערב למחזר לגיטימי. הוא היה גברי אך מאופק, ריחו היה טוב, בגדיו היפים נקיים ופניו המגולחים בריאים ומטופחים. הרמן לא נסע לדירתו שבאמסטרדם לאחר ארוחת הערב, אלא המשיך לבית אמו שבהילברסום. הוא נכנס אל הבית הדו־קומתי, הדליק טלוויזיה והכין לעצמו תה סירפדים. מהמטבח בהה בגינה, שהוזנחה מהיום בו הדרדר מצבה של אמו. הוא עטה מעיל ויצא לבחנה מקרוב. מזג האוויר החורפי החל להכניס את הצמחים לתרדמת. הגינה היתה בגודל סטנדרטי וכללה מדשאה ובשוליה ערוגות ושיחים, שבאביב הניבו תותים, אוכמניות ופרחים. הגינה היתה מתוכננת לפי המודל העיצובי השבלוני המאפיין גינות רבות ברחבי הולנד. דרכה מעיד בעליה כי מדשאתו לא ירוקה משל שכנו, ונענה אגב כך גם לקריאה הלאומית:

“Doe maar gewoon, dan doe je al gek genoeg”

משמע: "נהג כמקובל — זה משוגע מספיק". מששב אל הסלון התיישב מול הטלוויזיה, ששידרה את אופרת הסבון האהובה על אמו. דמעות נקוו בעיניו.

'אהבה וכסף'
פרק 1790

קווין, החושד שאשתו סינתיה מנהלת רומן, שוכר בלש פרטי. משזהות הגבר עמו היא נואפת נחשפת, הוא מוכה בתדהמה.

סוזנה מעולם לא תכננה מערכת יחסים עם מיפ. מבחינתה היה הרומן תולדה של אחווה מבולבלת, אשר לנוכח החיכוך היומיומי/לילי עם מוות ואיבוד צלם אנוש הובילה למיזוג רגשי/מיני. עבורה היתה זו הפעם הראשונה בה קיימה מערכת יחסים עם אישה. מיפ ידעה להיות חמה ומשעשעת אך היתה בה גם שתלטנות מיואשת וקנאה חונקת. מכאן שהרמן הופיע בתזמון טוב בחייה, ולו רק בכדי לחצות את קווי המגדר שוב, לצאת עם גברים ולהקליל במקצת את השגרה. הבר אותו הציע הרמן למפגשם השני היה הולנדי שכונתי טיפוסי, הווה אומר: ריהוט מעץ, מוזיקה המונית וקיר קולאז' של לוגמיו הקבועים, חוגגים סילבסטר בלתי נשכח.

"את נראית נהדר... מה תשתי... בירה?" הציע.

"יאללה... בירה", השיבה בחברמניות והתיישבה על הבר לצדו. הערב היה נעים, השיחה קלחה וניכרת היתה המשיכה המינית ההדדית. לאחר שכילו את הבירה השנייה נערכו להתייחדות המיוחלת.

"אני מציע שניסע לבית אמי כאן בהילברסום. לא כדאי שנרחיק עד אמסטרדם עם בירה בדם".

"אני בעד. מלבד זאת, החשש שאמך תתפסנו בשעת מעשה אפסי עתה", התלוצצה היא במקבריות שיכורה ומחוסרת טקט והניחה ידה על ברכו. בבית אמו, מבלי קשקושים וגינונים, התפשטו חיש והתעלסו על המיטה עליה נהגה אמו לישון ואשר עליה גם גססה. היה נעים לסוזנה להיות שוב עם גבר, אטרקטיבי, מצליח ורגיש. גבר שעמו ניתן גם להקים משפחה... ושאליו חוזרים אחרי יום עבודה מפרך... ואל ילד או ילדה... וחתול שמן עם שם מצחיק כמו

Poffertjes, Rembrandt, Efteling, Beatrix

הרמן הביט ברופאה השרועה, הנהנית ממנעמי גופו - באישה שרצחה את אמו. האם שגידלה אותו לבדה לאחר שאביו זנחה עם התעברותה. אמו האהובה, היפה. אין יום שעובר ואינו מתגעגע אליה, והכאב כמו רק הולך ומתעצם.

"כן, כן", גנחה דה פריס בעונג.

"ככה, כן, כן, המשך לזיין אותי", החישה היא בו, ובטון גובר

אך אז הרמן פסק במפתיע, ומבטו לבש זעם.

"את רצחת את אמי... בזה אין לך ספק אני מקווה?"

"מה?" תמהה מופתעת ועודה מתנשפת.

"את רצחת את אמי!" צעק ולפת את גרונה של הרופאה העירומה.

"...כשאגו בלתי מרוסן לוקח החלטה, גם אם נטולת הגיון, הוא חייב להמשיך בשלו, אהה?... אחרת, לו - לאגו - אין קיום. האגו חייב הזנה יום ולילה, באמיתות או בשקרים. לו זה לא משנה!

"חרררראאאהההעעעעע"

...כשביקשתי את תגובתך לחוות הדעת הסותרות שהצגתי בפנייך, נפנפת את כולן בזלזול, שהרי מי הם בכלל? ומה בחוות דעתו של קרדיולוג, או המטולוג, או מומחה למחלות ריאה לעומת קביעותיה האבסולוטיות של דר' דה פריס?! ומי אני האנאלפבית שישאל שאלות בכלל? ומי הם המטילים ספק בקביעותיך?... הרי עשר שנים למדת רפואה!" צעק הרמן. אדום מזעם ונוטף זיעה פגש בפניה ההמומות ונעדרות החיים של דר' דה פריס. הוא ירד מגופה, התיישב בשולי המיטה, בהה בשטיח, בכוננית, בארון הבגדים ואז שוב במתה השרועה על גבה בין הסדינים המקומטים מהמאבק, ותמיהה רפטטיבית ולא רצונית לחששה בדעתו התזזיתית:

"מהו הרגע? מתי הווה הופך לעבר?"

עוד ועוד הפך הרמן בחידה, עד אשר צליל זר וטורדני נשמע מקומת הקרקע. הניגון האינפנטילי הובילו לכניסת הבית, אל המקום בו הרופאה שמטה את תיקה בלהט הרגע כשנכנסה שיכורה וחרמנית. תיק עור בצבע ירוק דשא ובו: ארנק, צרור מפתחות, סוכריות טיק־טק בלא סוכר, טישיו, יומן וטלפון נייד. הוא הוציא את הנייד. השם מיפ הופיע בצירוף תמונה אווילית של האחות. מיד השתיק את המכשיר, ועירום החל לשוטט בין חדרי הבית. כששב לחדר, אחרי משך זמן בלתי מדיד, היתה סוזנה שרועה על המיטה עדיין, ובאותה תנוחה בדיוק.

"כמה רצית לראות נכדים ממני, אימא... פיללת שאשא לי אישה. איחלת לי, בשונה ממך, חיי אושר מסורתיים, עם משפחה וילדים בריאים וצוחקים... אכזבתי אותך! כמה נהנית לראות אותי עם חברתי הראשונה פטרה, גם את אַנטיֶה חיבבת, ואת ניקול. אך כשהגעתי לגיל ארבעים, הפגנת חביבות ריקה כלפי אסופות הלילה שהבאתי היישר מרחבת הריקודים לקפה ועוגה של יום ראשון. זו השכובה במיטתך עתה היא דר' סוזנה דה פריס... זוכרת אותה?.. זו הרופאה שטיפלה בך", מלמל והשתרע לצדה של הנרצחת. "...בסך הכול, אולי לא היו לה כוונות רעות. תראי כמה יפה שהיא אימא", לחש וחיבק את גופתה הנצפדת. כשעלה השחר, ירד למטבח והכין לעצמו קפה. אחר כך לבש מעיל ויצא אל הגינה. מצריף כלי העבודה הוציא מכוש ואת חפירה והחל לכרות בור באדמה הקפואה.

"טוב ששכנעתי את אימא להגביה את הגדר. לו ראוני עתה האנק ווילהלמינה דיקר השכנים החטטניים, היו ודאי תהיות רבות עולות בדעתם ומציקים היו לי בשאלות", חשב וכרה הלאה.

Hilversum Blossom

עבור הרמן שמעולם לא התעסק בגינון היתה זו ברכה למצוא במשתלת 'הילברסום בלוסום' מוכרת אדיבה, השמחה לייעץ בנושא נטיעות חורף ולנדב על הדרך גם טיפים שימושיים לגנן החובב. בהשראת חג המולד המתקרב רכש לבסוף עץ 'אשוחית כחולה'. ריגשה אותו העובדה שהעץ נותר ירוק כל ימות השנה וכי ייצג נצח בטקסי האינדיאנים בקולורדו. לאחר וטמן את סוזנה, שתל את העץ מעליה וספד לה:

"תעלה נשמתך ....... ..........., ..........חלל, ויופייך.............אל העפר ממנו באת".

את ההספד המאולתר הרכיב ממודעות אבל של עיתוני סוף שבוע ומדרשות טלוויזיוניות של יום ראשון, כפי שזכרם מצפיות שבועיות עם אמו כשהיה ילד. הרמן עוד הטריח עצמו בניכוש עשבים ושורשים עד שנהייה קר מדי ושלג החל לרדת.

*המשך הפרק בספר המלא*