כבוד, חירות ועמל־ישרים

מבוא

מדינות קמות במעשים גדולים ולא במילים, אך הקמתה של מדינת ישראל לֻוותה במילים גדולות. מילים אלה הוקראו בטקס חגיגי, צוירו בכתב מסורתי ונתלו בזירות המפגש הממלכתיות במשך כל שנותיה של המדינה. כותרתן הרשמית היא 'הכרזה על הקמת מדינת ישראל', לא מגילה ולא עצמאות, והן קובצו בתהליך מורכב שארך חודשים רבים. ניתנו בהכרזה תשובות לשאלות חשובות, תשובות שמעסיקות את הציבור הישראלי מאז כתיבתן. המידע שבספר זה יתרום לשיח הרווח על פירושן ועל תוקפן, אך לשם הערכתה ההיסטורית של הכרזת העצמאות חשובות בעיניי יותר השאלות שהעסיקו את נַסָּחי הכרזת העצמאות מהתשובות השונות שנתנו להן.

בהכרזת מדינה אין צורך לענות על שאלות. עיקרה מתמצה בפעולת דיבור (speech act) קצרה וחסרת ייחוד המודיעה על קיומה של מדינה ונוקבת בשמה. ואף על פי כן מאות המילים שהוקראו כהכרזה על הקמת מדינת ישראל, מלבד שבע ('אנו מכריזים בזאת על הקמת [...] מדינת ישראל'), הן כולן תשובות לשאלות שמחברי ההכרזה בחרו לענות עליהן משום שהאמינו שהן יורדות לשורשי זהותה של המדינה שהם מקימים והתשובות להן אינן מובנות מאליהן.

בספר זה אתאר את התהליך הארוך שהביא לבחירתן של שאלות אלה ואת מגוון התשובות שניתנו להן בשלביו השונים. בתהליך זה היו מעורבים כעשרים אנשים ברמות מעורבות שונות, כולם יהודים, גברים, ציונים, רובם ילידי אירופה וכמעט כולם אשכנזים. מאפייני זהותם היו דומים, אך הם נבדלו מאוד באמונותיהם ולכן גם השאלות ששאלו וגם התשובות שנתנו להן היו מגוונות מאוד. לתשובות שניתנו בנוסח הסופי של ההכרזה, שהוקרא ב־14 במאי 1948, יש חשיבות ציבורית ומשפטית גדולה מלאלה שקדמו להן בתהליך הניסוח, אך סיפורו של התהליך חשוב היסטורית והוא חשוב גם כדי להעמיק את הבנת התשובות שבנוסח הסופי. קטעים אחדים בנוסח זה מזוהים בשיח הציבורי בבירור כתשובות לשאלות ערכיות מובהקות. אולם סיפורו המלא של תהליך הניסוח יראה כי גם חלקיה האחרים של ההכרזה עוסקים בשאלות ערכיות וכי השאלות והתשובות כולן נעו במרחב רעיוני מורכב ומגוון.

להדגשת הטענה כי הטקסט הסופי של ההכרזה על הקמת המדינה הוא בר־הבנה רק בתוך ההקשר הכולל של תהליך ניסוחה אביא שתי עובדות משני קצותיו הכרונולוגיים של התהליך: האחת היא כי הטקסט הראשון שנועד להכרזתה של המדינה נכתב בירושלים כמבוא לחוקתה של המדינה ולא כמסמך עצמאי; האחרת היא כי מדינת ישראל זכתה בוושינגטון להכרה המדינית שהבטיחה את קיומה על בסיס הכרזה אחרת לחלוטין מזו שהוקראה בתל אביב שעות אחדות קודם לכן. הנוסח הסופי של ההכרזה חשוב, אך הוא אינו כל הסיפור.

שמו הרשמי של מסמך ההכרזה הוא 'הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל' והוא אינו מזכיר עצמאות בכותרתו או בגופו. מטעמי נוחות אני מכנה אותו בספר על פי רוב 'הכרזת העצמאות' משום ששם זה התקבע בספרות ובשיח הציבורי כאחד משמותיה של ההכרזה על הקמת המדינה, ומשום שה'עצמאות' סולקה מגופה של ההכרזה ומכותרתה מטעמים פוליטיים וטקטיים בלבד. אינני משתמש בשם הרווח יותר, מגילת העצמאות, מטעמים עקרוניים. מטרתי העיקרית בספר זה היא לשחרר את ההכרזה מהתבנית הצורנית שבה התקבעה בתודעה הציבורית — מגילת קלף סמלית שתכניה נבלעים בחזותה האיקונית. אני מבקש לעסוק בתוכנה של ההכרזה ולא בצורתה ומזמין את הקוראים ללמוד את סיפורה. הכרזת העצמאות אינה כתב קודש. היא לא ירדה מן השמיים ולא נמסרה בידי שליח. בני אנוש כתבו אותה והערו לתוכה את אמונותיהם, ערכיהם ועמדותיהם בשאלות המפתח המלוות את ההגשמה הציונית לכל תולדותיה. תהליך ניסוחה היה מפותל ורצוף מהפכים, והוא הוכתם בפגמיו הטובים של כל מעשה שאנשים שונים מעורבים בו.

בזיכרון הקיבוצי שהובנה במכוון בתקופתה המעצבת של המדינה הובלטה בייחוד פלוגְתה של הרגע האחרון באשר לאזכורו של האל היהודי. אני מעריך כי הבלטה זאת נועדה להנגיד אליה את עיקר ההכרזה וכך לצבוע אותו בצבע אחיד של הסכמה חגיגית גורפת. קשה לחלוק על נחיצותה של תדמית זו באותה תקופה, אך היא אינה מתיישבת עם האמת ההיסטורית. אמנם כל חלקיה של הכרזת העצמאות — המכוונים להווה, הפונים אל העבר והצופים פני עתיד — נעו לאורך כל מהפכי ניסוחם סביב גרעין רעיוני משותף של יהודיות ודמוקרטיה, אך גרעין זה היה ונשאר קטן. גם היהודיות וגם הדמוקרטיה לבשו ופשטו צורה, פוצלו, אוחדו ונבנו מחדש פעם אחר פעם בתצורות שונות ולֻוו במאבקים ערכיים מובהקים, הרבה לפני שהגיעו לזירה הפוליטית המוחצנת והרועשת ברגעיו האחרונים של התהליך.

דוגמה לנקודה זו היא סיפורה של העמיוּת היהודית, והיא מובאת כאן דווקא משום שסיפור זה עלול להיתפס בטעות כמלל מסוגנן שאין לו תוכן ערכי ולכן הוא נעלה על כל מחלוקת. הכללתו של סיפור כלשהו על עמיוּת יהודית בהכרזת המדינה נגזרת ממכנה משותף כה בסיסי, עד שהוא נתפס בטעות כמובן מאליו, והוא כי המדינה מכריזה על עצמה כמדינתו של עם אחד בלבד וכי עם זה הוא העם היהודי. אלא שהמובן שבו עם זה הוא יהודי והמובן שבו מדינה זו היא מדינתו שונה מאוד בין נרטיב הפותח בסיפור אמוני ובין זה הפותח בהחלטת עצרת האו"ם. לפי הנרטיב האמוני ההכרזה מממשת הבטחה מקראית שנתנה ישות אלוהית בזמן מיתולוגי ל'אברהם, יצחק ויעקב ולזרעם אחריהם'; הנרטיב האחר פותח בהבטחה שנתנה עצרת האו"ם בניו יורק בנובמבר 1947. בין שני נרטיבים אלה, שפתחו שתיים מהטיוטות שיתוארו בהמשך, נמתחים רבים אחרים הפותחים או ממקדים את סיפורה של היהודיוּת במקומות שונים על הרצף המיתולוגי או ההיסטורי, וכל אחד מהם מקנה לה משמעות שונה ומוביל להשלכות ערכיות ומדיניות אחרות. מי שפותח את הכרזתו בטענה כי 'בארץ ישראל קם העם היהודי' טוען למשמעות שונה מאוד של התלכיד הלאומי היהודי, לא רק ממשמעותו בסיפור הבטחת האל לאבות האומה אלא גם ממשמעותו בסיפור הפותח בחורבן הבית ובגלות; וכל אלה שונים מאוד מסיפורים המתמקדים ברדיפות ובשואה. עמיות הנצרפת בקרבנוּת משותפת שונה מאוד מזו הנולדת מריבונות משותפת, ושתיהן שונות מעמיות הנולדת ממעשה בחירה של אל מיתי. חלופות אלה כולן, וגוונים שונים שלהן, מובאות בנוסחים שונים של הכרזת העצמאות. בכל אחת מהן בחר מי שהאמין בתוקפה או סבר שנמעניה הצפויים מאמינים בתוקפה, וכולן, להוציא אחת, נדחו בידי אחר שחשב אחרת. החלופה 'בארץ ישראל קם העם היהודי' התקבלה רק משום שכתב אותה אחרון הכותבים ולא משום שהייתה הסיפור היחיד האפשרי או סיפורו המוסכם של העם היהודי. כאמור, יש לסיפור אחרון זה תוקף רשמי גדול יותר מחליפותיו רק משום שהוא אחרון, אך אין לו תוקף היסטורי גדול יותר בתהליך ניסוחה של ההכרזה וודאי לא מחוצה לו.

כל פרט באמירותיו וגם בשתיקותיו של הנוסח הסופי של הכרזת העצמאות טעון משמעות עמוקה וזו מתגלה באופן הבהיר ביותר מנוסחיה הקודמים של ההכרזה. אפיונו של היישוב כעברי בפסקה המכוננת ('לפיכך התכנסו אנו [...] נציגי הישוב העברי') עשוי להיתפס כאפיון ריק או מובן מאליו, אך הוא אינו כזה בשל העובדה שעברי החליף את יהודי בידי אחד הנַסּחים כחלק ממאמץ שיטתי ומכוון לבדל את (היהודים) העברים היושבים בארץ ישראל מעמם בתפוצות (שהמשיך להיות רק יהודי). גם היעדרה של המילה דמוקרטיה מנוסחה הסופי של ההכרזה עשוי להיתפס כהשמטה אקראית או סתמית, אך לא כך הוא; מילה זו התנוססה בלִבה של הפִּסקה המכוננת באחת מטיוטות ההכרזה ('אנו [...] מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית [...] ודמוקרטית בארץ ישראל'), והיא הוצאה משם — ואחר כך מההכרזה כולה — בכוונת מכוון. דוגמאות ספורות אלה נועדו להצביע על הכלל שאינו נופל מהן בעצמתו ובחשיבותו. למטרות המבוא לספר זה אפשר לחתום אותן בדוגמה אחרונה המתחברת לנושא שנרמז למעלה. הביטוי 'צור ישראל' נצרב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כפתרון פשרה עמום במכוון שהגה מנהיג פוליטי ברגעיו האחרונים והקשים של תהליך הניסוח. ואולם, טעמו של סיפור זה ועִמו טעמם של חלקים רבים אחרים בהכרזה משתנה לחלוטין לנוכח העובדה ש'צור ישראל' הוכנס מלכתחילה לאחד הנוסחים המוקדמים של ההכרזה במשמעותו הדתית המדויקת כשמו הארץ־ישראלי המובהק של האל הלאומי. משפטן חילוני תרגם כינוי אנגלי להשגחה העליונה ל'צור ישראל' ולא טמן בנוסח טעם כלשהו של פשרה פוליטית. סיפורה של הכרזת העצמאות הוא אפוא סיפור כל נוסחיה.

עניינו של ספר זה הוא ניסוחה של הכרזת העצמאות. הוא מתחיל בינואר 1948 ומסתיים בשעות אחר הצהריים המוקדמות של יום ו', 14 במאי של אותה שנה. הוא אינו עוסק בהשלכותיה של ההכרזה על משטרהּ או משפטה של המדינה שעליה הוכרז והוא גם אינו ממצב אותה בכלל ההיסטוריה של ההגות והעשייה הציונית, היהודית או הארץ־ישראלית משום שאלה אינם יכולים להיעשות כהלכה בלא התשתית העובדתית הנפרסת כאן, לראשונה.

היבט חשוב אחר הטעון הבהרה מוקדמת הוא מיצובו של הספר במכלול פירושיה של הכרזת העצמאות. תרומתו העיקרית למכלול זה מתמקדת בפיענוח משמעותם המקורית של נוסחי ההכרזה והבהרתה. יש מקומות שבהם מאפשרים החומרים ההיסטוריים להצביע על כוונתם המדויקת או המשוערת של הנַסּחים, אך במקומות רבים אחרים אפשר לייחס לטקסט את משמעותו המקורית רק מתוך מעקב אחר סדרי הניסוח או מתוך הקשרים רחבים יותר. מיקוד זה אינו רלוונטי לגישה פרשנית לגיטימית לפיה יש לפרש את הכרזת העצמאות, ככל מסמך אחר, כטקסט חי הנוטל את טעמיו ופירושיו מהקשרים משתנים. מי שבוחר לפרש כך את ההכרזה אינו חב דבר לאמת היסטורית כלשהי. בעת הזאת רווחות בשיח הציבורי טענות הנדרשות להיבטים שונים של הסכמה ומחלוקת בעת ניסוחו של הטקסט עצמו. בעלי טענות אלה רואים את עצמם מחויבים לאמת היסטורית, והם ימצאו אותה בספר זה.

הראיות על תהליך ניסוחה של הכרזת העצמאות דלות יחסית לחשיבותו ההיסטורית. אירועים בעלי חשיבות לאומית דומה המתרחשים בעת החדשה במסגרות מוסדיות מסודרות, מתועדים בדרך כלל במלואם ותיעודם נשמר ונחשף לעיון ולמחקר. גופי הפעולה שאולתרו לקראת הקמת המדינה סבלו מקשיי ארגון ניכרים ואירועים חשובים בתהליך ניסוחה של ההכרזה התרחשו מחוץ לזירות עבודתם הייעודיות. אולם גם מגבלות אלה אינן מסבירות במלאות את דלות הראיות. הנוסחים עצמם שרדו בארכיונים ציבוריים ופרטיים שונים, כמה מהם בכתב היד המקורי, ולפי תוכנם אפשר לפענח בוודאות יחסית את סדרם הכרונולוגי המדויק ואת יחסי הגומלין ביניהם. עם זאת, פרטים רבים הנוגעים לנסיבות כתיבתם לא תועדו והם ניתנים רק להשערה מושכלת. כך, למשל, לא נמצאה טיוטה כלשהי של הנוסח הסופי של ההכרזה וגם לא פרוטוקול, או תיעוד בר־תוקף אחר, של פגישת ועדת הניסוח הסופית בביתו של דוד בן־גוריון בערב שלפני טקס ההכרזה. תאורטית אפשר לתלות חוסרים אלה בסערת האירועים בימים שלקראת הקמת המדינה, אך אי־אפשר להסביר כך את היעדרו הכמעט מוחלט של תיעוד מִשנִי בשנים הראשונות לעצמאותה. מרבית המעורבים הישירים בתהליך הניסוח המשיכו לפעול בשנים אלה בזירות ציבוריות ופרטיות שונות ורבים מהם תיעדו בצורות שונות אירועים אחרים שבהם היו מעורבים; אך מלבד חריגים יחידים שיוזכרו, הם לא מסרו עדות בעלת ערך על תהליך ניסוחה של ההכרזה. כך, למשל, נערכו בשנת 1961 ראיונות מפורטים עם 31 מחותמי הכרזת העצמאות. תשעה מהם היו מעורבים ישירות בניסוח, החל בפנחס רוזן, שכממונה על מחלקת המשפטים וכחבר מנהלת העם היה מעורב במרבית שלבי הניסוח, וכלה במאיר ארגוב, שהיה חבר מועצת העם ותרם לנוסח הסופי מילה חשובה אחת. ראיונות אלה הניבו שפע גדול של פרטים על אירועים שונים שסבבו את ההכרזה אך אף לא פרט מועיל אחד על הבניית תוכנה. זאב שרף, שריכז את כל צדה הארגוני של הקמת המדינה, פרסם בשנת העשור ספר המתאר את אירועי אותם ימים ובו תיאורם של שני שלבי הניסוח האחרונים, אך גם תיאור זה דל מאוד בפרטים מהותיים, ורבים מהפרטים הנזכרים בו מוטעים. מעת שפורסם הסתמכו רבים, ובכללם כמה מהנסחים עצמם, על הפרטים שבספר של שרף ועל כן אין לראות בדבריהם עדות חיצונית עצמאית. אני סבור כי סיבתם של חוסרים אלה כולם נטועה במאמץ מכוון להצניע ואולי גם למחוק מהזיכרון הציבורי את תהליכי כתיבתה של ההכרזה. זאת, כדי לבצר את תדמיתו של הנוסח הסופי ככתב קודש אחד, שתוכנו — אמת אחת, ולשוות לכל פלוגְתה שקדמה לו או שליוותה אותו צביון של מטרד שולי. ראיות שונות מעידות על כך שחלק ניכר של מאמץ זה ניזון מרצונו של דוד בן־גוריון לנכס לעצמו דימוי של מנהיג המוסר לעמו הסורר והמפולג מסמך גאולה מכונן ולהעלים את חלקם הדומיננטי של שותפיו הרבים בעיצובו.

שני החריגים העיקריים בתמונה זו של תיעוד לקוי הם זיכרונותיהם של אורי ידין ומשה גורארי שתיעדו את חלקם האישי בניסוח ואת האירועים אשר להם היו עדים. אורי ידין היה חבר בשני צוותים מצומצמים של משפטנים שעסקו, תחילה בירושלים (המזכירות המשפטית) ואחר כך בתל אביב (מחלקת המשפטים), בניסוח מסמכי ההקמה של המדינה. בתקופת שהותו בתל אביב הוא כתב יומן אישי מפורט שבו פרטים רבים על נוסחי ההכרזה. יומן זה פורסם כמעט במלואו, ופרטיו מגלים תמונה כרונולוגית מדויקת של רבים משלבי הניסוח. ידין אחראי כנראה אישית גם לכך שלשניים מהנוסחים נוסף מזכר הסברים רשמי ושכל טיוטות העבודה של הנוסחים שחוברו במשרדי מחלקת המשפטים תויקו ונשמרו. משה גורארי היה עובד הסוכנות היהודית. זאב שרף גייס אותו כדי לסייע לוועדה של מנהלת העם שדנה בנוסח שחיבר משה שרת. גורארי היה יכול להעיד ישירות רק על מה שהתרחש בישיבת הוועדה בבוקרו של יום ה', 13 במאי, ובשעות שלאחר מכן שבהן סייע לשרת לערוך את הנוסח. עם זאת, את פרטי האירועים שלהם היה עד הוא שמר בדייקנות בארכיון אישי וכך אף את טיוטת כתב היד המלאה שכתב שרת בלילה הקודם. לאחר הקמת המדינה ניסה גורארי פעמים אחדות לפרוץ את מחסומי ההשתקה סביב המהלכים שקדמו לנוסח הסופי והצליח להציף כמה עובדות חשובות נוספות, כגון מקורותיו של נוסח מוקדם שכתב צבי ברנזון. הפרטים שתיעדו ידין וגורארי חשובים הן כשלעצמם, לשחזור מהלכי ניסוח ההכרזה, הן כעוגן ראייתי המאפשר לאשש או לדחות השערות המבוססות על ראיות רחוקות יותר. בתמונת הראיות הכוללת, ייתכן שתרומתם של ידין וגורארי לסיפורה המלא של הכרזת העצמאות נגזרה דווקא מהעובדה שהם עצמם פעלו בשירות הציבור ולא בהנהגתו, ולא היו מחויבים לגרסתו המובנית של הסיפור.

עיון בטענה העקרונית על תיעודו הלקוי של תהליך הניסוח מחייב עיון בתופעה רחבה יותר והיא היעדרו של מחקר עומק היסטורי מקיף על ניסוח הכרזת העצמאות במשך כל שבעים שנות קיומה של המדינה. ההכרזה נכחה בשיח הציבורי, האקדמי והמשפטי בכל אותן שנים, אך על פי רוב היא תרמה לו תדמית כללית בלבד או שברי פסוקים כמו 'בלא הבדל דת, גזע ומין'. בעת האחרונה מתגבר מעט העניין בהכרזה אך בעיקר בנוסחה הסופי, כחומר גלם א־היסטורי, וממנו נעים במהירות לעיון ערכי מופשט. להוציא חריגים יחידים לא גילו המשתתפים בזירות השיח הישראליות עניין בהשתלשלות ניסוחה של הכרזת העצמאות כתהליך היסטורי כשלעצמו. לדעתי יש קשר בין תופעה זו ובין החוסר בראָיות שעליו הצבעתי למעלה. אני מעריך כי המאמץ התעמולתי המכוון בשנות העיצוב של המדינה לעשות את ההכרזה לאיקון ולסמל צלח כל כך שהוא השבית לשנים רבות נוספות כל עניין בהתהוותה כתהליך היסטורי חשוב כשלעצמו.

קלקול זה טעון תיקון. הבנייתה של הכרזת העצמאות היא השיחה החשובה ביותר שהתנהלה בזירות ההגשמה המדינית הציונית לכל תולדותיה, לא בשל איכותם החריגה של המשתתפים בה וּודאי שלא עקב סמכות ייחודית כלשהי שהייתה להם, אלא משום שהיא נערכה ברגע מכונן שלא היה כמותו לפניו ואחריו ומאחר שהיא נדרשה לכל מגוון שאלות הזהות הגדולות הנוגעות לעמיוּת היהודית, למדינת ישראל ולקשר ביניהן. המיוחד באותו רגע היסטורי הוא שנסיבות הקמתה של המדינה היו אז נסיבות אמת. לא היו אלה הנסיבות המדומיינות שחזו בעיני רוחם בשנות המאבק המוקדמות הוגים ציונים חשובים מִנַסּחי ההכרזה, כגון אחד העם, תיאודור הרצל ונחום סוקולוב או אפילו ברל כצנלסון או זאב ז'בוטינסקי. אותו רגע היה ונשאר ייחודי גם לעומת רגעים חשובים שבאו אחריו משום שהמדינה לא הייתה בו עובדה ממשית ועתירת תוכן, כשם שהיא עומדת לפני הוגי הדעות הגדולים של דורנו.

כפי שרמזתי בתחילתו של מבוא זה, נסחי הכרזת העצמאות הישראלית לא היו חייבים לעסוק בשאלות כלשהן, וּודאי שלא בשאלות זהוּת הרות גורל. על כן, עצם העיסוק בהן כמעט בכל נוסחיה הוא חלק חשוב מן השיחה עצמה. האם סיפור עברו של העם היהודי הכרחי להכרזה על הקמתה של מדינת ישראל? יש מדינות לאום שקמו בלא שסיפרו את תולדות עמיהן ולא גרעו בכך דבר מעצמאותן. נסחי הכרזת העצמאות חשבו אחרת ובחרו לנהל ביניהם שיח מורכב על פרטי הזהות של עמם, בין משום שחֲזָרה על סיפורי קוממיות, שיעבוד וגאולה טבועים ברוח עמם ובין משום שחשבו שסיפורים אלה חשובים להצדקת פועלם. לא היה הכרח, למשל, שינסחו את תוכן ציפייתם של שבי ציון ממדינתם הריבונית, אך הם בחרו לעשות זאת וכך ניהלו ביניהם שיח מורכב על מאפייניה השונים של היהודיות הגלותית ועל ההבדל בינם ובין מאפייני היהודיות הריבונית. לא היה הכרח גם שינסחו את קווי המתאר המפורטים של מדינתם העתידית, אך הם בחרו לעשות זאת. כולם הסכימו כמובן מאליו כי מדינתם תהיה יהודית במידה כלשהי ודמוקרטית במידה כלשהי, אך הם ניהלו ביניהם שיח עתיר פרטים ומהפכים על פרטיה של אותה יהודיות ואותה דמוקרטיה. שיח זה טעון לימוד מפורט שכן הוא חלק חשוב מתהליך עיצובה של מדינת ישראל.

הביטוי 'שיח' שבו אני משתמש בהקשר הנוכחי טעון הבהרה. רק ביומיים שלפני הקמת המדינה התנהל במוסדות ההנהגה דיון רב־משתתפים שהושמעו ונשמעו בו עמדות אשר הניבו שינויי נוסח כמעט מיָדיים. תהליך הניסוח שקדם לשלב מאוחר זה התנהל בצורה לינארית יותר: אדם אחד, בדרך כלל לבדו, ניסח גרסה אחת, וזו עברה לאחֵר; הלה שינה והעביר לבא או לבאים אחריו. העברות אלה התרחשו בצורות שונות, לפעמים באותה מסגרת מוסדית ולפעמים מחוץ לה, לפעמים בליווי הסבר לשינויים ולפעמים בלעדיו. אני מכנה גם מהלכים אלה 'שיח' משום שכל אחד מהם היה, לפחות במידה מסוימת, תגובה לקודמו. גם מהלכים שהתרחשו בפער זמן ניכר זה מזה או כאלה שהתרחשו בד בבד, בלא שנסח אחד ידע על רעהו, אני רואה כשיח משום שהם מבטאים עמדות שונות של בני אותה קבוצה תרבותית וחברתית בשאלות יסוד המעסיקות אותה.

אופיו המתואר של ניסוח ההכרזה הכתיב את עיצוב הספר בשתי תצורות עיקריות, האחת כרונולוגית והאחרת נושאית. בשערו הראשון של הספר מתוארים נוסחי ההכרזה השונים בסדר כרונולוגי קפדני. כל אחד מהפרקים בשער זה מחולק לשני פרקי משנה, אחד המתאר את העובדות המובילות לחיבור הנוסח והאחר סוקר את עיקרי תוכנו. השער השני מיוחד לנושאים נבחרים. כל נושא בו מתואר על כל גלגוליו בנוסחים השונים. שער שני זה נוצר כדי לאפשר לקורא המעוניין בנושא כלשהו לעקוב אחר קורותיו בלא להתעמק בפרטי כל אחד מהנוסחים. לכן יש בספר נושאים רבים הנידונים פעמיים, פעם בשער הראשון כחלק ממכלול הדיון בנוסח מסוים ופעם בשער השני כחלק ממכלול הדיון בגלגולי הנושא. חזרות אחרות התבקשו מכך שכמה וכמה מהנושאים הנדונים בשתי תצורותיהם קשורים ביניהם בקשרים ענייניים.

לסיומו של המבוא מתבקשות ארבע הערות:

חיבורם של כל הנוסחים המתוארים בספר לתהליך רציף אחד נגזר מעמדה מושכלת אפשרית אך לא הכרחית. אפשר לנמק עמדה שלפיה רק הנוסח הסופי שהוקרא באולם מוזאון תל אביב ביום ו', ה' באייר תש"ח, הוא נוסח של הכרזת העצמאות ורק גלגוליו מעת שהחל להיווצר ערב קודם רלוונטיים לתולדותיה של הכרזה זו. אפשר לומר כך באותה מידה של הצדקה על כל אחד מעשרת הנוסחים הקודמים המתוארים בספר. כך בדיוק עשו מחבריהם של כמה מאותם נוסחים בתיאורים מאוחרים של תרומתם: הם העלימו את חלקם של נוסחים קודמים או תיארו אותם כעבודת הכנה שולית, מיצבו את הנוסח שכתבו כנקודת התחלה והלינו על שינויים שנעשו בו בשלבים מאוחרים. אני מניח כי כולם צדקו וטעו במידת מה. כל אחד מהנוסחים היה נקודת התחלה אך כולם היו גם חלק מרצף אחד.

ההיסטוריון דיוויד ארמטאג' (Armitage) החיל על הכרזת העצמאות האמריקנית את הביטוי הציורי 'הילולה של סוּגוֹת' (Generic Promiscuity).1 הוא ביקש לבטא כך את הרעיון שנסחי ההכרזה השכילו לחבר היטב נרטיב אפי על אירועי העבר ההיסטוריים, הצהרה רשמית וטקסית על פעולת ההווה ותיאור ממצה של חובותיה של המדינה לעתיד לאזרחיה. קריאה נכונה של הכרזת העצמאות הישראלית תראה כי כך בדיוק, ולא במקרה, היא נבנתה. יתרה על כן, אני מאמין כי שלוש סוגות אלה, הנוגעות לעבר, להווה ולעתיד, חוברו בהכרזה הישראלית טוב הרבה יותר מאשר בהכרזה האמריקנית. לתלכיד זה מחיר מוסרי כבד. המדינה האמריקנית הוקמה, לפחות על פי הכרזתה, בעבור כלל אזרחיה ולא בעבור עם אחד, ועל כן הייתה יכולה לספר סיפור דל על עבר פרטיקולרי משותף והייתה יכולה גם לחגוג הווה סתמי ועתיד אוניברסלי אזרחי מופשט. מדינת ישראל הקימה את עצמה למען העם היהודי ועיצבה בעבורו את נס ההווה ואת הבטחת העתיד. בספרי זה אני מקבל תלכיד זה כעובדה נתונה ואינני עוסק בהיבטיו הערכיים.

בחרתי במילים 'כבוד, חירות ועמל־ישרים' לשמו של הספר משום שהן מבטאות היטב את האמור בהערה הקודמת. מילים אלה מסתתרות בסופה של פסקה בהכרזת העצמאות שהודרה לחלוטין מהזיכרון הקיבוצי, אך הן מבטאות להערכתי את מהותה של ההכרזה טוב יותר מפסוקים אחרים בה שנצרבו היטב בקנון הישראלי. הזכות לכבוד, לחירות ולעמל־ישרים מתוארת בהכרזת העצמאות כלִבה של ההגדרה העצמית החדשה שהעם היהודי מממש במדינתו. הגדרה זו מנוסחת כשלילתה של הגלות היהודית ונַסּחים שונים כופפים אותה לעמדותיהם הערכיות השונות, אך הנקודה החשובה בהקשר שלנו היא כי הם מציבים את זכותו הלאומית של העם היהודי, ואותה בלבד, כטעם קיומה של המדינה.

ולבסוף, למעלה הצבעתי על איחור תמוה בחקירת תולדותיה של הכרזת העצמאות והצעתי לו הסבר חלקי. אפשר להציע לו הסבר אחר, ספקולטיבי אך כללי הרבה יותר. כדרכם של אנשים, מדינות אינן בשלות כנראה לחגוג את רגעי לידתן לפני שהגיעו לבגרות והשלימו עם קיומן. אני מעריך כי למרות שבעים שנותיה, החברה האזרחית הישראלית לא הגיעה עדיין לבגרות. רבים בה חשים כי מדינתם עודה נתונה בתהליך היווצרות ורבים אחרים ממתינים למאורע גאולי נוסף כלשהו שיבטיח את קיומה, בין הסדר שלום כולל ובר־קיימא ובין הקמתה של מדינת הלכה. אלה גם אלה לוקים להערכתי בחטא הארעיות שאָרַר את העם היהודי בגלותו. מדינת ישראל נולדה במאורע נסי. שבעים שנה לאחריו היא בשלה דיה כדי להתבונן בעין מפוקחת ברגע לידתה, רגע אשר לווה במילים גדולות. כבוד, חירות ועמל־ישרים הוא סיפור המילים הללו. הן ראויות לסיפור זה ולסיפורים רבים נוספים שייכתבו עליהן.