הנשים היהודיות של אמריקה

הקדמה

בתצלומים המשפחתיים אני רואה איך השתנו הנשים היהודיות של אמריקה במרוצת השנים. באחת התמונות נראית סבתא רבתא שלי חובשת שַייטֶל, פאה נוכרית שחבשו מקצת הנשים היהודיות הדתיות הנשואות, ולובשת שמלה שחורה רקומה עם צווארון תחרה גבוה. היא הייתה אישה לא אופנתית, אפילו לפי קנה המידה של ראשית המאה ה-20. בתצלומים אחרים המכסים את כותלי ביתי ומונחים בערבוביה על המדפים שלי נראית בתהּ, סבתי, כבת 14, בשמלת כותנה לבנה אופנתית עם תחרה ולרגליה נעלי סירה עם עניבות פרפר קטנטנות. תצלום אחר מראה את אימי בפארק ביום אביב חמים אחרי הצהריים, לובשת חצאית עיפרון שחורה וחולצה לבנה. התינוקת החובשת כובע שהיא מערסלת בזרועותיה היא אני. בתמונות חדשות יותר אני לובשת את בגדי האישה העובדת שלי — חליפת מכנסיים שחורה. בתמונות הדיגיטליות של בתי הרצות על פני צג המחשב שלי נראית סטודנטית במכנסי ג'ינס צמודים ובמגפיים גבוהים.

כמו שהשתנו בגדינו השתנה גם מארג חיינו. סבתא רבתא שלי הייתה אחת מיותר משני מיליון מהגרים יהודים שבאו לאמריקה במפנה המאה ה-20. בתהּ, סבתי, גידלה ילדים בתקופת השפל הגדול. בת הזקונים של סבתי, אימי, עבדה בתור מזכירה, חדלה לעבוד כדי להקים משפחה, ולאחר מכן, אחרי שילדיה גדלו, הייתה סוכנת נדל"ן. אני, הראשונה במשפחתנו שלמדה במכללה, רכבתי על גל ההצלחה של מהפכה שרוממה את הציפיות למה שנשות אמריקה יכולות לעשות ולהשיג. אשר לבתי, את ההזדמנויות שצופן לה העתיד איני יכולה אלא לדמיין.

אם העבר משמש הקדמה, אפשר לנחש ששינויים כבירים עתידים לאפיין את הדור של בתי כמו שאפיינו את דורות הנשים במשפחתי. הבתים שנבנו, המשפחות, העבודות, הפוליטיקה, אפילו המשחקים — את כל אלה מעצב הרגע שלנו בזמן. המשברים הגדולים, המלחמות והכישלונות הכלכליים, פלאי הטכנולוגיה של כל תקופה ותקופה — בין שמדובר במכונות כביסה או בטלפונים חכמים — העיסוקים היום־יומיים של הכנת מזון למשפחה וביקורי קרובים, כל אלה ארוגים בתוך חייהן של נשים במרוצת שנותיהן.

ועם זה, מאפיין מובהק אחד מבדיל בין הנשים שבתצלומים שלי ובין נשים אמריקניות אחרות. אנחנו לא רק נשים אמריקניות, אנחנו הנשים היהודיות של אמריקה. שנים רבות הרהרתי בתצלומים האלה, דמיינתי לי את סיפורי חייהן של הנשים שבתצלומים ואת סיפוריהן של הנשים היהודיות שבאו לפנינו. התוצאה היא הספר שלפניכם, הנשים היהודיות של אמריקה: מן התקופה הקולוניאלית ועד ימינו.

בארוחות ערב היו מכרות שלי מזדקפות כשסיפרתי שאני כותבת ספר על הנושא הזה. 'בלתי אפשרי', הן היו אומרות ומצביעות על עצמן ועל הנשים היהודיות האחרות סביב השולחן, להראות עד כמה שונה כל אישה מחברתה. אחר כך היו מתרווחות על הכיסא, משוכנעות שהוכיחו את טענתן וכי עליי לזנוח את הספר הזה.

אבל בתור היסטוריונית אני מבקשת לחלוק עליהן. בעקבות הגל החדש של פמיניזם שגאה בשנות השישים של המאה ה-20 החלו חוקרים לכתוב גם על נשים, על תרומתן לקידום מעמדן של נשים בחיים באמריקה. רק מתי מעט ידעו אז שלנשים היהודיות של אמריקה יש היסטוריה משלהן. אבל שלוש סטודנטיות לתארים מתקדמים — פולה הֶיימן, שרלוט בָּאוּם וסוניה מישֵל — הראו את הדרך, בשנת 1976, בספרן The Jewish Woman in America ('האישה היהודייה באמריקה').^א

עכשיו, במאה ה-21, הספר הנשים היהודיות של אמריקה, המסתמך על עשרות שנים של מחקר, מגולל את סיפורן המיוחד במינו של הנשים היהודיות, שבמשך יותר מ-350 שנה ראו באמריקה את ביתן. ביסוד הספר הזה עומד הרעיון שהנשים היהודיות היו חלק מן הנשים האמריקניות, ובכל זאת היה ביניהן תמיד הבדל מובהק.

יש חשיבות לעצם הדבר שהנשים הללו היו יהודיות. אבל הספר הזה מכיר בעובדה שלהיות יהודי הוא דבר שמשמעותו עברה תמורות רבות מאין כמוהן. היו נשים יהודיות שהיהדות עמדה במרכז חייהן. ימיהן ושנותיהן סבבו סביב השבת והחג וסביב עולם של פולחנים וטקסים וארגונים יהודיים ומטרות יהודיות. אחרות ייחדו פחות חשיבות לדת, אבל הייתה להן הרגשה עזה של יהודיות, החוויה היום־יומית של להיות יהודייה. הזהות הזאת היא שעיצבה את מקצת הבחירות שלהן בתחומים כגון חינוך, נישואים, עבודה וקהילה. בעיני נשים אחרות הייתה היהודיוּת בבחינת בילוי מזדמן, והיו נשים שהיהדות לא נגעה כלל לחייהן. הן היו רק אמריקניות או רק נשים, ואולי קראו לעצמן בשם אחר כלשהו. ואולם עם השנים גילו גם אחדות מן הנשים היהודיות הללו שאחת היא איך הן רואות את עצמן, אחרים עדיין רואים בהן יהודיות.

ההיסטוריה הזאת של הנשים היהודיות של אמריקה עוסקת בכל אותן הנשים — הדתיות, החרדיות והחילוניות הגמורות, המהגרות הנזקקות ונשות העסקים המתוחכמות, המטרוניתות הנחושות והנשים הנמרצות שנהיו רַבּוֹת. בפרקים שלהלן נגולל את סיפוריהן של נשים יהודיות שהקימו בית בערי נמל קולוניאליות, בעיירות סְפָר, בגטאות עירוניים ובפרוורים, נשים שחייהן היו קשורים לבלי הפרד במשפחה, בשכונה, בעבודה ובקהילה. נספר על חתונות ונישואים, על תינוקות, על אוכל שבושל והוגש, על קהילות שהוקמו, על החיים בימי מלחמה ומשבר ובעתות שלום ושגשוג.

נגלה גם נשים רבות שחייהן, שנפרשו על פני יריעות גדולות ביותר, הותירו עקבות עמוקים בהיסטוריה של האומה שנקראה בפיהן בית. הספר מעורר לחיים כמה מן הנשים שפעלו בתחומים רבים — חינוך, פוליטיקה, תעשייה, עבודה, עיתונות, בריאות, צדקה, תרבות פופולרית — ומורשתן מהדהדת בהיסטוריה האמריקנית.

החירויות של אמריקה, שאפשרו לסבתא רבתא שלי לשמור על הפאה הנוכרית שלה בעת שאחרות השליכו את שלהן, סללו דרכים חדשות בכל דור ודור. נפגוש את האם הקולוניאלית שלבה נשבר בגלל נישואי התערובת של בתהּ, את המרגלת של הקונפדרציה שהעזה פנים מול גנרל; את המשוררת של 'הקולוסוס החדש', מבשרת הציונות; את פועלת בית החרושת שבזה למפירי שביתה; את הקומוניסטית ששלחה את בתהּ לבית הספר בחגים היהודיים; את ניצולת השואה שרשתות הטלוויזיה הארצית העלו על נס; את עורכת הדין המפלסת לה דרך אל הקונגרס.

אווירת החירות הזאת, על ההזדמנויות והאתגרים שנשאה בכנפיה, חיזקה את הנשים היהודיות של אמריקה והייתה מקור השראה לפעלתנותן ולמחויבותן העמוקה לשינויים שבזכותם יהיה העולם מקום טוב יותר. סיפורן היה לסיפור של מאבק פוליטי יוצא דופן. הן מחו נגד מחירו הגבוה של הבשר הכשר בשכונות מגוריהן. הן קיימו משמרות מחאה מחוץ לבתי חרושת ודרשו תנאי עבודה בטוחים ושכר מינימום. ארגוני הנשים היהודיות נאבקו נגד סכנות הסחר בבני אדם ותמכו בציונות. עקרות בית יהודיות נלחמו באנטישמיות. לסביות יהודיות הוקיעו את ההומופוביה.

'מה ההבדל בין מנהלת חשבונות לשופטת בבית המשפט העליון?' שאלה יהודייה אחת לפני שנים. 'דור אחד', התבדחה רות בֶּיְדֶר גינסבּוּרג, שופטת בית המשפט העליון. הספר הזה נועד לסקרנים המבקשים לדעת איך קרה הדבר, ותוהים על טיבן של הנשים היהודיות באמריקה בדורות שקדמו להם, כמו הנשים שבתצלומים שלי.

א ספרים שלא תורגמו לעברית נזכרים בכותרות המקוריות שלהם ולצדם, בסוגריים, תרגומם בידי מתרגם הספר.

פתח דבר

שתיים מן הנשים היהודיות הראשונות באמריקה נמצאות בקטבים מנוגדים של הסיפור הזה. הראשונה, גרייס מֶנדֶס סֵישַס נתן (1831-1752) חיה את חייה כשהיא כבולה לתפקידיה השגרתיים של רעיה ואם. השנייה, נינתה, הסופרת אֵמה לָזָרוּס (1887-1849), זכתה לתהילה בזכות השירה והפרוזה שלה. שירה של לזרוס, 'הקוֹלוֹסוּס החדש' ('The New Colossus'), נחרת על לוח בבסיס פסל החירות וקידם את פניהם של מיליוני הבאים בשערי אמריקה במילים האלה: 'אך לי שַגרי דַלַּיך הלֵאים, לִדרור כְּמהים, חלאת שאון חופַיך הַעֲרי על בני בלי קֵן, טרופי סופות ימים'.^ב לזרוס, אישה תכליתית ונחושה, טבעה את חותמה על ימיה והרבה מעבר להם.¹

גרייס נתן חייתה כל ימיה כאישה, כאמריקנית וכיהודייה. כך גם אמה לזרוס. בתור נשים היו השתיים כבולות למוסכמות של זמנן, שקבעו אמות מידה של התנהגות ראויה לנשים מן המעמד החברתי שלהן; בתור אמריקניות הן נהנו מן החירויות, החופש הדתי וההזדמנויות שהעניקה להן ארצן; ובתור יהודיות נסבה אמונתן על מסורת עתיקת ימים, על זיכרון היסטורי ועל מנהגים שהבדילו אותן מאמריקנים אחרים.

במאה השנים המפרידות בין שנות הולדתן השתנה העולם. ספינות מפרשים נשאו את הנשים היהודיות הראשונות של אמריקה, כמו אימהּ של גרייס נתן, על פני האוקיינוס האטלנטי. הן בישלו על אש פתוחה בערי נמל, חוו על בשרן את המהפכה וחזו בהולדתה של אומה חדשה. הנשים בימיה של לזרוס ראו את ארצן נקרעת לגזרים במלחמה, חגגו את יובל המאה שלה ופגשו את הראשונים ממיליוני המהגרים שהגיעו לאמריקה בספינות קיטור. למרות הזמן שחלף היו דברים קבועים שלא השתנו, וכל דור המציא וחזר והמציא שפע של תחבולות כדי לאפשר לנשים לחיות כנשים, כאמריקניות וכיהודיות. חייהן של נתן ושל לזרוס מדגימים רק שתיים מאינספור הגרסאות והאפשרויות האלה.

שירהּ של לזרוס 'יציאת מצרים (3 באוגוסט 1492)' מדבר על תקופת יציאתם של היהודים לגלות. המספרת בשיר נזכרת באבותיה שגורשו מספרד ונטשו בלב שבור את כרמיהם, שדותיהם וקברות אבותיהם. הלוואי שציפור הייתה מנחמת את הגולים האומללים, היא אומרת, ולוחשת על אוזנם גם בשעה שהם יוצאים לדרכם המאובקת, שספינותיו של קולומבוס עומדות 'להנחיל חירות ליבשת חדשה'.²

אביה של סבתא רבתא נתן, אייזק מנדס סישַס, נולד בפורטוגל. יותר מ-200 שנה לפני הולדתו גירשה גם האומה הזאת את יהודיה. משפחתו של אביה חייתה שם בימים שבהם לא היה אפשר לחיות בפורטוגל בגלוי בתור יהודים. אימהּ, רחל לוי, נולדה בלונדון והייתה הבכורה משבעת ילדיו של משה לוי, יליד גרמניה, ושל רעייתו השנייה, גרייס מירס לוי, מלונדון ומג'מייקה. נתן, תוצר של מורשות רבות, נולדה ביבשת אמריקה. היא הייתה פטריוטית נלהבת כל כך עד שבימי מלחמת 1812 אמרה בגאווה ובביטחון שהאומה החדשה והאמיצה שלה, שניצחה את בריטניה הגדולה פעם אחת, תנצח שוב. האירועים יוצאי הדופן של זמנה — מלחמות ומהפכה — פלשו לתוך חייה כדרך שפלשו לחייהן של נשים יהודיות אמריקניות בכל התקופות. אבל על פי רוב לא הייתה גרייס נתן עסוקה לא בענייני העולם הגדול ולא במחשבות על האומה הנולדת, אלא בשגרת היום־יום. חייהן של נשים יהודיות ולא יהודיות, בתור בנות ואחיות, רעיות ואימהות, אלמנות וסבות, התמקדו בחיי הבית והמשפחה.³

הנישואים, כמובן, היו נושא מרכזי. גרייס מנדס סישס נישאה לסיימון נתן, סוחר יליד בריטניה שהיה פטריוט אמריקני, איש צבא וראש בית כנסת. פעם אחת השמיעה גרייס הסתייגות מחתונתו הרגילה והמשעממת של אחד משכניה, חתונה שהולמת אדם עני ואינה ראויה למישהו שמתגורר בשכנותה. חתונתה שלה, כמובן, הייתה אירוע נוצץ יותר. לזרוס לא נישאה מעולם, אבל היא כתבה על חתונות. בשירהּ 'בבית הכנסת בניופורט' — שנבנה ברוד איילנד בשנת 1763 ובימיה כבר לא היה בשימוש — כתבה לזרוס: 'הלוויה וחתונה, אוי לנו! / איננו יודעים מה עצוב יותר מכל; / כי אחרי הנעורים והאושר באה זקנה / ועשב ירוק ורך מכסה את הכול'.⁴

בין 'הלוויה וחתונה' בדרך כלל נולדו ילדים. בתקופה שבה הייתה הלידה כרוכה פעמים רבות מדי במות האם ותינוקהּ המתינה גרייס נתן בלהיטות לחדשות טובות מקרובי משפחה במרחקים בעניין שנקרא בפיה בלשון נקייה 'אירוע מסוים'. ולזרוס משתאה בשירהּ למראה האם היפה, שלצידה 'נושם הנסיך, בנה'.⁵

הדאגה למשפחה הייתה כרוכה בטיפול בחולים. נתן דאגה לאחייניתה שבמשך שלושה שבועות ירקה דם, בגלל מחוך מהודק מדי לדברי הרופאים. כשהזדקן סיימון נתן ובריאותו הגופנית והנפשית התרופפה כתבה גרייס איך היה עליה להלביש את בעלה ולהפשיט אותו כמו ילד. גם נינתה טיפלה בקרובי משפחה וכתבה על אחות רחמנייה אחרת — 'מלאך האלוהים' פלורנס נייטינגייל, מתקנת החברה הבריטית שבזכותה נעשה הסיעוד משלח יד מכובד לנשים — ממררת בבכי 'בחדר / של ייסורים ואפלה'.⁶

הכתיבה על חתונות, לידות וטיפול בחולים הייתה משותפת לנשים בכל הזמנים. אבל כשהרהרו בדתן ובעמן נבדלו נתן ולזרוס מרוב רובן של הנשים האמריקניות, שהיו נוצריות, כמובן, בין דתיות ובין לא דתיות. לזרוס דמיינה שהיא שומעת את תפילתם של היגעים בבית הכנסת בניופורט. נתן האדוקה, שהתפללה לאל הכול יכול, ראתה בניסיונות חייה לקח שלימד אותה להיכנע לרצון האל, ועל ערש מותה הצהירה: 'אני מתה באמונה שלמה בדתי'.⁷

בימים שרוב כותבי ההיסטוריה היו גברים שיערו ההיסטוריונים שבעיקר הגברים הם שעושים את ההיסטוריה. אחד המומחים הראשונים לתולדות יהודי אמריקה טען שלנתן ולנשים כמוה לא היה סיכוי להיכנס להיסטוריה אלא בתור נספחות לגברים מפורסמים. את נתן הוא מזכיר רק בזכות בעלה, שהיה סוחר חשוב, ובזכות אחיה, שהיה מנהיג דתי של יהודי ניו יורק. בעיני ההיסטוריון הזה היו האירועים המרכזיים של חייה — נישואים, ילדים, הקמת בית — עניינים נצחיים שחורגים מגבולות ההיסטוריה. המעטות שעשו היסטוריה בזכות עצמן בעת ההיא היו נשים שהשיגו הישגים ציבוריים, כמו אמה לזרוס. אבל אחרי התחזקות התנועה הפמיניסטית בשנות השישים דור חדש של היסטוריונים הכניס להיסטוריה את חיי המשפחה שעמדו במרכז חייהן של נשים רבות, וסלל את הדרך לגרייס נתן ולרעיות ולאימהות יהודיות אמריקניות אחרות למצוא את מקומן בספר הזה.⁸

מובן שנשים כמו אמה לזרוס, שמצאו הזדמנויות וחובות חדשות ומורשתן חורגת מעבר למשפחותיהן ולזמנן, אף הן מוצאות כאן את מקומן. לזרוס העלתה על נס את העובדה שהארץ הגדולה הזאת העניקה לבני עמה את החופש לקיים את תורת משה, לשיר את מזמורי המלך דוד 'ולחשוב / את המחשבות שלימד גבירול את שפינוזה'. כוונתה כמובן לשני גדולי אנשי הרוח של יהדות ספרד, המשורר שלמה אִבּן גַבּירול בן המאה ה-11, והפילוסוף היהודי ההולנדי ממוצא פורטוגלי שהואשם בכפירה, ברוך (בנדיקט דה) שפינוזה (1677-1631).⁹

החירות שהאומה האמריקנית העלתה על נס השפיעה על הנשים הללו לשאוף ל'טוב העליון'. דמויות שהיו ידועות היטב בזמנן ולפעמים מעבר לזמנן, שטבעו את חותמן בתחומי העבודה, הפוליטיקה, הדת, החינוך, העבודה הסוציאלית והתרבות — תחום שבו הותירה לזרוס את חותמה — והתוו דרכים חדשות להיות נשים, אמריקניות ויהודיות, ופילסו להן נתיבים משלהן להשיג את 'הטוב העליון'.¹⁰

בצוואה שבה התוותה גרייס נתן את ערכי המוסר שלה לבנה היחיד ניכרת אותה קריאת תיגר נועזת ופורצת גבולות כמו של נינתה שאימצה לה את מחשבותיו של הכופר שפינוזה. נתן ציוותה על בנה להתאבל עליה שבעה ימים בלבד, למרות המנהג היהודי הדורש מגברים שלא להתגלח לפחות שלושים יום אחרי מותו של הורה. אבל נתן, אישה ששאבה את השראתה מן החירויות שהעניקה לה האומה וחזתה בהולדת האומה, עשתה לה חוק משלה.¹¹

גרייס נתן ואמה לזרוס ערכו את הבימה לסיפור הזה של נשים יהודיות אמריקניות, מקצתן רגילות ומקצתן יוצאות דופן. הן הראו שהנשים היהודיות של אמריקה הן חלק מן הנשים האמריקניות, ועם זה הן נבדלות מהן. הן הכריזו שנשים יהודיות, שחיו בצל חירויות האומה הזאת, זכו למקומן הראוי בהיסטוריה. עכשיו האורות מתעמעמים, המסך עולה ואנו עומדים להיכנס אל בתיהן של הנשים היהודיות הראשונות באמריקה.

ב תרגם ראובן אבינעם.