לדליילה גרין לא אכפת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לדליילה גרין לא אכפת
מכר
אלפי
עותקים
לדליילה גרין לא אכפת
מכר
אלפי
עותקים

לדליילה גרין לא אכפת

4.5 כוכבים (98 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
4968.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2844מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Delilah Green Doesn't Care
  • תרגום: שפרה קורנפלד
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'
  • קריינות: שירי גדני
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 31 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"קומדיה רומנטית, סקסית ומסעירה על נשים שלומדות לקחת סיכונים ולהגיד כן לאהבה, גם כשהחיים מערימים בדרכן מכשולים וכל הסיכויים נגדן. הנאה מובטחת" (new-york daily)

דליילה גרין נשבעה שלעולם לא תחזור לברייט פולס, שרק הזכירה לה את ילדותה הבודדה, בה חשה שהיא נטל על משפחתה החורגת. היום היא חיה בניו יורק, עם קריירה מבטיחה כצלמת וחיים קווירים סוערים שכוללים הרבה אלכוהול ופרטנריות מזדמנות, שהיא בקושי זוכרת את שמן.
כשאסטריד פארקר, אחותה החורגת והמנוכרת, לוחצת עליה להגיע לצלם את החתונה שלה – בעזרת רגשות אשמה וצ'ק של חמש ספרות – דליילה מוצאת את עצמה שוב באותה עיירה שכוחת אל שפעם קראה לה בית. היא מתכננת לעקוץ ולהיעלם במהירות, אבל כשהיא פוגשת אחרי כל השנים שחלפו את קלייר סאת'רלנד, החברה הסנובית של אחותה, היא מבינה שאולי בכל זאת תמצא בברייט פולס מעט הנאה וקצת נקמה. 
בחיים של קלייר סאת'רלנד אין מקום להפתעות. היא מגדלת ילדה בת אחת עשרה כמעט לבדה, יש לה אקס חסר אחריות וחנות ספרים לנהל. הדבר האחרון שחסר לה הוא פלרטטנית סקסית לוהטת כמו דליילה גרין, שתשבש לה החיים. 
כשהן נאלצות לבלות יחד בכל אירועי הטרום חתונה האינסופיים, דליילה וקלייר, ביחד עם אייריס קלי – הצלע השלישית שהרסה לדליילה את שנות הנעורים – מחליטות להציל את אסטריד מהארוס האיום שלה. יש להן בדיוק שבועיים עד החתונה, רק שקלייר לא בטוחה שיש לה את הכוחות לצער את אסטריד וגם להיאבק ברגשותיה כלפי דליילה.

וגרוע מזה, לא בטוח שהיא בכלל רוצה.  

פרק ראשון

1.

זמזום מכיוון השידה העיר את דליילה גרין. היא מצמצה, מנסה להכניס את החדר הזר לפוקוס. עוד מצמוץ, ואז עוד אחד. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. אולי אחרי. היא שלחה יד לטלפון, וסדיני משי לבנים הסתבכו סביב ירכיה כשהתפתלה להשתיק את הזמזום הרועש כדי שלא יעיר את...

פאק. זה קרה לה שוב.

איפשהו בזיכרון שלה הסתתר השם של האישה ששכבה לידה, אבל האותיות היו מעבר להשגתה. היא סקרה שוב את הערב שהיה, מחפשת רמזים.

פתיחה של תערוכה בגלריית פיטס בווילג'.

כמה מהצילומים שלה הוצגו על הקירות.

קומץ מבקרים מהנהנים ופולטים מחמאות, אבל אף פעם לא מספיק מעוניינים כדי לקנות.

שמפניה שלא הפסיקה לזרום, ואז הבר המפוחלץ ההוא ברחוב מקדוגל ונהרות של וויסקי.

דליילה הציצה מעבר לכתף אל הגוף הישן לצידה. תספורת פיקסי בבלונד כהה, כתפיים צחורות, פה נחמד, ירכיים מלאות, ידיים מטריפות.

לורנה?

אולי לורן?

לא! לולה. בוודאות קראו לה לולה.

אולי.

דליילה נשכה את השפה והרימה את הטלפון הרוטט. היא צמצמה את העיניים, מנסה לקרוא את השם שהזדהר מולה בחשיכה.

ASS TRID.

השתק. היא לחצה במהירות על המקש, בקושי הספיקה לגחך מול האופן בו אייתה את שמה של אחותה החורגת. היא ידעה מניסיון שטלפון בשתיים בלילה אף פעם לא מביא איתו בשורות טובות, במיוחד כשמי שחיכתה לה מהעבר השני של הקו הייתה אסטריד פארקר. ובכלל, מי לעזאזל עוד מתקשר בשנת 2022? למה אסטריד לא יכולה לסמס כמו אישה נורמלית?

אוקיי, בסדר, אז אולי היו לדליילה בטלפון כמה סמסים שלא נענו ממנה, אבל להגנתה יאמר שהיא הייתה גוש חסר תועלת בזמן האחרון. שכר הדירה של החודש הבא ריחף מעליה כמו עננה, וכל ההכנות לתערוכה בפיטס — שאם להיות כנה, העבודות שלה הוצגו במקום הזה רק בגלל שהכירה את בעלת הגלריה ריה פיטס, חברה מהמלצרות, עם סבתא מספיק עשירה ומספיק מתה לאפשר לה לפתוח גלריה משלה. השבועות האחרונים היו טירוף של עבודה בין מלצרות במשרה חלקית בריבר קפה בברוקלין, וצילום חתונות ופורטרטים. היא בקושי הרוויחה מספיק כדי לאכול ולשלם שכר דירה.

דליילה גרין הייתה במרחק קטסטרופה אחת מלחזור לניו ג'רזי, אבל למי שמעוניינת לפרוץ בסצנת האמנות חסרת הרחמים של ניו יורק, ניו ג'רזי לא הייתה אופציה. היא מכרה עבודה או שתיים, אבל הצילום שלה היה נישתי, או לפחות כך הגדירה אותה סוכנת שסירבה לייצג אותה. נישתי זה לא משהו שקל למכור.

אז כן, היא הייתה עסוקה מדי בלקרוע את התחת הנישתי שלה, ושכחה או לא טרחה לענות להודעות של אחותה החורגת. חוץ מזה, זה לא ששררה ביניהן חיבה גדולה במיוחד. הפעם האחרונה שהן נפגשו הייתה לפני חמש שנים.

באמת עבר כל־כך הרבה זמן?

ובכל אופן, השעה הייתה מאוחרת.

דליילה הניחה את הטלפון על החזה. ג'קס, האקסית שלה, עלתה במחשבותיה בפעם הראשונה מזה זמן רב. היא עצמה את העיניים בחוזקה ופקחה אותן שוב. כוכבים זוהרים בחושך ניקדו את התקרה. היא הזדקפה במיטה, הדם שלה קפא בוורידים. יש מצב שהיא נמצאת עכשיו בחדר מעונות של נערת קולג'? אלוהים, בבקשה לא. דליילה הייתה בת שלושים, והעדיפה להשאיר מאחור את הסטוצים עם נערות קולג'. בשנים האחרונות היא העדיפה נשים בגילה, בלי כל הסיבוכים והדרמות של גיל עשרים.

המבט שלה התמקד. היא חזרה לנשום. היא הרגישה את הרכות של הסדינים היקרים בקצות האצבעות. חדר השינה היה מרוהט בקפידה ובטעם, קווים ישרים ועץ בהיר. אמנות מתוחכמת קישטה את הקירות, וניכר שיד מקצועית תלתה את המסגרות היקרות. דלת פתוחה הובילה לסלון, ודליילה נזכרה עכשיו בבירור איך לנה — ואולי בכלל קוראים לה לילי? — דחפה אותה אל ספה לבנה ויקרה והורידה לה את התחתונים, השליכה את חתיכת התחרה מעבר לכתף החשופה שלה בתנועה מתורגלת.

הריהוט בדירה בהחלט לא היה בליגה של נערת קולג'. אפילו לא ריהוט בליגה של דליילה גרין, והיא הייתה כבר אישה לגמרי בוגרת. גם מה שלילית — זהו, זה השם שלה — עשתה לה שם למטה עם הפה שלה היה רחוק מכישורים של נערת קולג'.

דליילה קרסה חזרה על הכרית. הגוף שלה נמס כשנזכרה במה שקרה פה בחדר לפני כמה שעות. היא התחילה לגלוש בחזרה לשינה כשהטלפון שוב זמזם. עכשיו היא הייתה ערה לחלוטין, בוהה בשם הלא סביר על הצג, לוחצת שוב השתק.

לייטון — ברור שלייטון — זעה במיטה לידה, התהפכה אליה, צמצמה מבט דרך מסקרה מרוחה.

"היי, הכל בסדר?"

"כן, בטח."

הטלפון שוב זמזם.

ASS TRID.

"את צריכה לענות לזה?" שאלה לינדה — כנראה — השיער הסתור שלה נפל במתיקות מעל עין אחת כחולה. לא, אין סיכוי שלחתולת המין הזאת קוראים לינדה.

"אולי."

"אז תעני. כשתסיימי, יש משהו שאני רוצה להראות לך."

לידיה — בטח, למה לא בעצם — חייכה והפשילה את השמיכה אל מתחת לירכיים שלה לחצי שנייה, ומשכה אותה מיד חזרה עד לסנטר.

דליילה צחקה, קמה ויצאה מהמיטה עירומה. היא כמעט ענתה ככה לטלפון, אבל אז התחרטה ולקחה חלוק משי — בהחלט לא חלוק בליגה של נערת קולג' — שהיה מונח על ידית כיסא מרופד באפור שעמד בפינה. היא לא התכוונה לדבר עם אחותה החורגת כשהיא עירומה לגמרי.

היא משכה עליה את החלוק וצעדה לסלון, התיישבה על כיסא בר והשעינה את המרפקים על השיש הקריר. היא נשמה עמוק ונשפה, ניערה את הידיים, סובבה את הראש מצד לצד, מתכוננת לשיחה עם אסטריד כמו מתאגרפת בכניסה לזירה. כפפות על הידיים, מגן שיניים בפה. הטלפון דמם על השיש, השם של אסטריד נעלם מהמסך ושוב הפציע, כמו גלויה מהגיהינום. הגיע הזמן לגמור עם זה. היא החליקה אצבע על המסך.

"מה?"

"דליילה?"

קול הקטיפה של אסטריד בקע מהמכשיר. היא נשמעה כמו קייט בלנשט האמריקאית, רק יותר עם מקל בתחת ופחות מלכת הביסיות.1

"כן," היא אמרה וכחכחה. הקול שלה נשמע איפשהו בין הורדתי שישה קוקטיילים ואני עדיין צמאה לבין לא ישנתי שנים ואני צרודה.

"טוב שלא לקח לך זמן לענות."

"מאוחר," דלילה נאנחה.

"השעה אחת־עשרה באורגון. חוץ מזה הנחתי שזה הזמן הכי מתאים לתפוס אותך. את לא הופכת לעטלף אחרי חצות?"

"אני כן," נחרה דליילה. "ועכשיו, אם תסלחי לי, אני מעוניינת לחזור למערה שלי."

אסטריד שתקה למשך כמה שניות ארוכות בהן דליילה תהתה אם היא עדיין שם, אבל היא לא עמדה להיות הראשונה שתישבר. הן שוחחו בטלפון פעמים ספורות מאז שהיא עזבה את ברייט פולס למחרת טקס הסיום של התיכון. היא עלתה על אוטובוס לסיאטל, ילקוט של תיכון ברייט פולס תלוי על כתף אחת, בזמן שאסטריד נסעה לפריז עם כל הבי־אף־אפיות האיומות שלה. איזבל, אמא של אסטריד והאמא החורגת המרשעת של דליילה, חימשה את שתיהן במספיק מזומנים כדי לקנות לה שבועיים של שקט. ההבדל היחיד בין הבנות היה שבסוף החופשה אסטריד חזרה לברייט פולס, מוכנה לקולג' בברקלי כמו הבת המסורה שהיא. דליילה לעומת זאת טסה לניו יורק ושכרה דירת חדר מעופשת בלואר איסט סייד. היא הייתה בגירה בפני החוק, ולא היה סיכוי קלוש שתישאר בברייט פולס דקה יותר משהייתה מוכרחה.

וזה לא שאיזבל התאבלה על לכתה. גם אסטריד לא.

ככה לפחות זה הרגיש, למרות שמדי פעם אסטריד הייתה שולחת סמסים — מהם דליילה הקפידה להתעלם — שהיו הופכים לשיחות טלפון מביכות בהן אסטריד ניסתה להעמיד פנים שלא היא הפכה את הילדות הבודדה של דליילה לגיהינום. דליילה יכלה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שחזרה לברייט פולס בשתים־עשרה השנים האחרונות — חג מולד פה, חג הודיה שם, הלוויה של המורה לאמנות האהובה עליה.

הפעם האחרונה הייתה לפני חמש שנים.

דליילה הייתה אחרי הפרידה הקשה מג'קס וחשבה שנסיעה לברייט פולס המוכרת תרפא את הלב השבור שלה. הלב שלה לא נרפא, אבל היא חזרה משם עם סדרת צילומים ששינתה את השאיפות שלה בחיים — מצלמת פרילאנס מורעבת שבקושי גומרת את החודש לאמנית קווירית מצליחה עם דירה מהממת בוויליאמסבורג.

זה כמובן עוד לא קרה, אבל היא רק בת שלושים וממשיכה לנסות.

"אז... אפשר לגמור עם זה כבר?" הקול של אסטריד קטע לה את המחשבות והחזיר אותה למציאות, למטבח של לוסינדה — אין ספק שקוראים לה ככה — בו ישבה. "לגמור אמרת?" הבדיחה המפתה ישבה לה על קצה הלשון, אבל היא נשכה אותה.

"או מיי גאד," אסטריד נשפה. "את רצינית? תגידי לי שאת לא רצינית."

"אני..."

"דליילה, דברי איתי!"

"אני מנסה לדבר, אבל את לא סותמת!"

אסטריד נשפה כל־כך חזק, שדליילה נאלצה להרחיק את הטלפון מהאוזן. "אוקיי. אוקיי. סליחה. אני מוצפת פה. יש לי הרבה על הראש."

"כן, נכון," אמרה דליילה, מנסה עדיין להבין על מה לעזאזל הן מדברות. "אז, אממ..."

"לא, ממש לא. את לא מבריזה לי עכשיו, דליילה גרין. תגידי לי בבקשה שזה לא מה שקורה עכשיו."

"ג'יזס, אַס, קחי זנקס אולי?"

"בבקשה אל תקראי לי ככה, ובבקשה אל תבריזי לי."

דליילה שתקה. אולי העובדה שהיא ראתה את האמנות שלה תלויה בגלריה, קטנה ככל שתהיה, פלוס לילה של סקס מעולה, טשטשה לה קצת את המוח. אם רק תנשום רגע, היא אולי תיזכר במה שזה לא יהיה שמסעיר את אסטריד בצורה כזאת. היא העבירה את השיחה לרמקול ובדקה את היומן — שבת, השניים ביוני. השעות הקטנות של הלילה. שישי, האחד בחודש, היה נעוץ לה במוח חודשים בזמן שהתכוננה לתערוכה בפיטס. אבל היה עוד משהו באזורי יוני־יולי. משהו בצורת אסטריד. משהו...

פאק.

"החתונה שלך," אמרה דליילה.

"כן, החתונה שלי. זאת שאני מתכננת כבר חודשים ושאמא התעקשה שאשכור אותך שתבואי לצלם."

"אל תישמעי כל־כך נלהבת."

"יש לי מילה אחרת לתאר את מה שאני מרגישה."

"את לא עוזרת לעצמך פה, אס."

אסטריד נשפה אל תוך הקו.

"אני עדיין מרוסקת מזה שאני לא שושבינה," דליילה אמרה ביובש. המחשבה על הנישואים הקרבים של אחותה החורגת לאיזה בחור אומלל מילא אותה באימה ובהקלה.

החתונה של משפחת פארקר בברייט פולס הייתה המקום האחרון בעולם שדליילה רצתה להיות בו עכשיו או אי פעם. היא יצרה קשרים עם כמה סוכנים בתערוכה בפיטס ומכרה עבודה אחת שלמה בסכום לא מבוטל. אמנם הקונה ישנה עכשיו בחדר הסמוך, אבל לורטה — בינגו. ככה קוראים לה — בוודאות שילמה על התצלום לפני שהיא עפעפה אפילו ריס אחד לכיוונה של דליילה. היא די משוכנעת שזה היה סדר ההתרחשויות. האמת היא שדליילה הייתה עסוקה מדי בלהתחרפן מהעובדה שמישהי אשכרה מסרה דולרים — והרבה — בתמורה למשהו שהיא עצמה יצרה.

בכל מצב, זה היה תזמון גרוע מאוד לכל הבולשיט של אסטריד־סלאש־איזבל. דליילה עמדה על הסף של משהו גדול. היא עמדה להיות מישהי, הרגישה את זה, וברייט פולס היה בור שואב של ייאוש. מקום בו היא הייתה אף אחת.

מצד שני, היד שניסתה להאכיל ולהלביש אותה — איזבל פארקר־גרין — הציעה לה סכום מופרך של כסף בתמורה לזה שתצלם את החתונה של אסטריד פלוס שבועיים של צילומי אירועי טרום החתונה. הפרטים התחילו לחזור אליה. דובר על סכום יפה של כסף — היא זוכרת את זה עכשיו בוודאות, סכום של חמש ספרות. אמנם בצד הנמוך של החמש ספרות ודמי כיס מבחינתה של איזבל, אבל עבור דליילה, שידעה למתוח דולרים בודדים על פני כמה ימים, זה היה כמו אינפוזיה לווריד של החשבון בנק המדולדל שלה.

אסטריד ידעה היטב שדליילה לא תוכל לסרב לכסף, אבל לא התאפקה והוסיפה גם את המניפולוציה ההו־כה־מעודנת של "אמא אומרת שאבא שלך היה רוצה שתהיי בחתונה שלי."

דליילה עדיין נטרה לה על ההערה האחרונה, בעיקר כי ידעה שאיזבל צודקת. כשהיה בחיים, אנדרו גרין היה איש משפחה עד כדי גיחוך. הוא התעקש על ארוחות משפחתיות בכל ערב וחופשות משפחתיות בחופשת האביב, מסורות של ערב חג המולד, בדק לה שיעורי בית ואפילו למד לקלוע צמות, רק כדי שדליילה לא תהיה הנערה היחידה בלי כתר קלוע על הראש בנסיעה הכיתתית ליריד הרנסנס.

אילו היה בחיים, אנדרו גרין היה אומר לה שהברזה עכשיו היא לא אופציה. בעולם שלו מגיעים לאירוע משפחתי בכל מחיר, גם אם המחיר הזה הוא בדולרים ובחמש ספרות. גם אם חורקים שיניים לאורך כל הדרך.

"אירועי הטרום החתונה מתחילים ביום ראשון, וסגרנו אותך להכל, זוכרת?" המשיכה אסטריד. "לפי המייל ששלחתי, סגרנו מהשלושה ביוני ועד השישה־עשר בחודש. החזרתי לך את החוזה חתום, כולל כל התנאים שהצבת, וגם..."

"הבנתי, הבנתי, אוקיי," אמרה דליילה והעבירה אצבעות בשיער. היא ממש לא רצתה לחזור לברייט פולס, בטח לא לשבועיים. מי לעזאזל מתניעה את כל הבולשיט הזה של חתונה לפני היום עצמו? ובכן, דליילה ידעה בדיוק מי.

"אסטריד..."

"בת זונה, שלא תעיזי."

"איזה פה, אס. מה איזבל הייתה אומרת?"

"בדיוק את זה והרבה יותר גרוע אם הייתה מעלה בדעתה שאת עומדת לבטל את ההגעה שלך לחתונה של בתה היחידה בהתראה קצרה כל־כך."

בתה היחידה.

דליילה ניסתה להיאבק בעקיצה, לתת לגל לחלוף ולהישבר מעליה, אבל לא הצליחה. זה היה חזק ממנה. ההרגשה הזאת. שאריות מהילדה שהתייתמה בגיל צעיר מדי משני הוריה. ילדה שגדלה אצל אם חורגת שאף פעם לא באמת רצתה אותה.

"שיט," אמרה אסטריד.

"מה זה הפה הזה שוב?" דליילה אילצה צחוק קטן. "אני עוד אתחיל לחבב את הגרסה הזאת שלך. מי היה יכול להעלות בדעתו שכשאת לחוצה את מקללת."

אחותה החורגת לא אמרה כלום במשך כמה שניות. השתיקה שלה התארכה ודליילה כבר ידעה שהיא תהיה על טיסת הבוקר מ-JFK.

"פשוט תגיעי, טוב?" אמרה אסטריד. "קצת מאוחר מדי למצוא לך מחליפה."

דליילה ניגבה את הפנים עם היד. "כן."

"לא הבנתי."

"כן," דליילה כמעט צעקה. "אני אגיע."

"יופי. סגרתי לך חדר בקלידוסקופ..."

"מה, אני לא אישן אצל אמנו היקרה?"

"ואשלח לך במייל את הלו"ז. שוב."

דליילה נהמה וניתקה במהירות לפני שאסטריד תספיק לנתק עליה, ושמטה את הטלפון על השיש כאילו הוא עולה באש. היא סובבה את הפקק של בקבוק הג'ין שנח ליד הכיור והורידה שוט ישר לגרון. המשקה החריף צרב כל הדרך למטה, הנחיריים שלה בערו והעיניים דמעו.

שבועיים. זה רק שבועיים.

שבועיים ומספיק כסף לשלושה חודשים של שכר דירה ואוכל.

היא חטפה את הטלפון הבוגדני מהשיש וחזרה לחדר השינה. החלוק של לנייר צנח למרגלותיה. היא מצאה את אוברול הסטרפלס שאיתו הגיעה, בגד שחשף היטב את הזרועות המקועקעות שלה. הוא נח בערימה מקומטת למרגלות השידה. היא התלבשה בזריזות ואז התפנתה לחפש גם את התחתונים שלה, חוטיני התחרה הסגול האהוב עליה, אבל נראה שהוא נבלע באדמה.

"פאק איט," היא אמרה, תלתה את התיק שלה על הכתף ואספה את הרעמה הכהה והמתולתלת שלה לקשר מבולגן. היא מצאה את עקבי העשרה סנטימטר האדומים שלה ליד הצילום השחור־לבן במסגרת הענקית שנשען על הקיר. בתמונה, אישה בלונדינית בשמלה לבנה שקופה, מסקרה זולגת במורד הפנים הרטובות שלה והיא מישירה מבט אל הצופה. האישה הייתה באמבטיה, הכתונת רטובה לחלוטין ושקופה. הפטמות כמעט מציצות מעל קו המים, האצבעות שלה נאחזות בשפת האמבטיה החלודה. זאת הייתה עבודה של דליילה. אחת מארבע שהציגה בתערוכה בפיטס. זיכרונות של ליילה או לוסי ואולי לונה שולפת שטרות ואז דוחפת את הלשון שלה לתוך הפה של דליילה התחדדו והתמצקו. השם המזדיין של האישה הזאת עדיין שיחק איתה מחבואים.

"הֵי," אמרה האישה והרימה את הראש מערימת הכריות. היא צמצמה מבט לעבר דליילה, מוארת באורות העיר, השיער שלה סתור. "חכי, את הולכת?"

"אממ, כן," אמרה דליילה, נעלה נעליים ווידאה שוב שהארנק שלה בתיק, המפתחות, כרטיס המטרו. "תודה, היה כיף."

"זה בהחלט היה. בטוחה שאת לא רוצה לחזור למיטה?" היא הרימה גבה ושמטה את השמיכה בדיוק מספיק כדי לחשוף שתי גבעות מתוקות.

"הלוואי שיכולתי," אמרה דליילה והתקדמה לעבר הדלת. ההצעה הייתה מפתה, אבל המוח שלה כבר רץ קדימה אל הדירה שלה. מחשבות על אריזה ואילו בגדים לעזאזל היא תיקח איתה לכל הבראנצ'ים והקוקטיילים וה — שאלוהים תעזור — מסיבת רווקות שאסטריד תכננה לעצמה.

אסטריד והחברות האיומות שלה.

"אה. אוקיי. אז... נהיה בקשר?"

דליילה הסתובבה וצעדה אל המסדרון. היא הניפה את היד ופתחה את הדלת. "חד משמעית. בלי ספק בכלל."

היא ידעה שלא תהיה.

ברכבת התחתית, בדרך חזרה לדירה שלה בבד־סטיי, זה נחת עליה. כל כובד המשקל של מה שהיא עומדת לעשות. היא חוזרת לברייט פולס. איכשהו שוכנעה. איכשהו תעמוד בזה. אבל היא גם מעמידה את עצמה לשירותן של אסטריד ואיזבל וכל הגחמות שלהן, וזה כבר משהו אחר לגמרי.

ולדליילה גרין לא הייתה שום כוונה לעשות לשתי המכשפות חיים קלים.

עוד על הספר

  • שם במקור: Delilah Green Doesn't Care
  • תרגום: שפרה קורנפלד
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'
  • קריינות: שירי גדני
  • זמן האזנה: 9 שעות ו 31 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
98 דירוגים
65 דירוגים
21 דירוגים
7 דירוגים
3 דירוגים
2 דירוגים
19/11/2023

סוחף, זורם ולא נתקע ‏, אהבתי מאוד ומקווה שיתרגמו גם את הספרים הבאים בסדרה🙈🙏

4
8/2/2024

אהבתי, קליל לא מתנצל. סיפור אהבה לסבי יפה

2
16/9/2023

ספר מדהים!! מחכה בקוצר רוח לכך שיתרגמו את שאר הספרים בסדרה

2
24/3/2024

נהנתי מכל רגע נראה לי שחוויתי בספר הזה את כל קשת הרגשות הקיימים. השאיר לי טעם של עוד

1
31/8/2023

ספר סקסי מדהים וחמוד באמת אחד הספרים הטובים

1
23/8/2023

דמויות עגולות, דמות ראשית סקסית, קצב טוב. עלילה קצת צפויה וקיטשית אבל אני לא מתלוננת. חמישה כוכבים פשוט כי זה הרומן הלסבי הנורמלי היחיד פה /:

1
6/7/2023

וואו איזה ספר , שווה קריאה . סוף סוף רומן בין שתי נשים , יאללה שיתרגמו עוד כאלה

1
5/7/2023

סיפור מדהים, מצחיק, קליל, סקסי ומהמם! כיף שמתרגמים ספרות קווירית! הגיע הזמן! הספר מצוין וכתוב נפלא! מאוד מומלץ!!

1
11/6/2023

חובת קריאה! ספר מתוק ממש שלא יכולתי לעזוב. כתיבה מעולה וסיפור שמושך אותך לתוכו בלי יכולת להפסיק. עכשיו רק נישאר לחכות לספרים הבאים :)

1
16/5/2023

מהמם! סוףסוף ספר לסבי!

1
30/4/2023

שונה ומיוחד , מחוייך ונוגע ואני כל כך שמחה בבחירת התרגום. הלוואי ויהיו עוד כאלו.

1
28/3/2023

בחיים שלי לא נהנתי מספר כמו שנהנתי ממנו!!!! ספר מדהים שכל אחד צריך לקרוא!

1
26/3/2023

ספר נפלא ומרגש שלמרות שמשווק כספר FF זה בעיני על אהבת א.נשים וזה לא היה האישיו המרכזי. חייבת לציין את התרגום המעולה- זורם, בועט ועדכני שלא מתבייש להשתמש בבטויים באנגלית ללא התנצלות וצורך להפוך אותם לעברית כי תכלס ככה אנחנו מדברים היום. מאוד מומלץ!

1
17/3/2023

לא הצלחתי להוציא את האף מהספר עד סופו 💗 אהבתי ממש את שתי זוויות הראיה שבספר ואת המורכבות של היחסים של כל המעורבות. הלוואי שיתורגמו עוד ספרי FF🥺

1
16/3/2023

נהנתי ממנו ממש! איזה ספר חמוד זו פעם ראשונה שקראתי רומן רומנטי בין נשים וחבל שאין יותר!!! אמן יתרגמו גם את השני על אסטריד 😍

1
10/3/2023

נהנתי מאוד מהספר, פעם ראשונה שאני קוראת רומן ff ונהנתי מאוד מהסיפור מהדמויות המורכבות מההתפתחות של הדמויות ממליצה בחום

1
9/3/2023

קומדיה נפלאה, מצחיקה וקצת דרמטית. והלוואי יתרגמו את יתר הספרים בסדרה ויותר ספרים של F/F. הכתיבה נהדרת, הדמויות ממש שונות ועגולות ולא הצלחתי להניח את הספר עד שלא סיימתי אותו אל תוך הלילה.

1
8/3/2023

ספר מעולה וחדש בנוף. שמחתי לקרוא על רומן אהבה בין שתי נשים. הכתיבה הייתה זורמת וקולחת. עלילה כייפית מצד אחד ועמוקה מצד שני. נהנתי מאוד. הלוואי שיתרגמו את שני הספרים הנוספים בסדרה.

1
27/5/2025

נהניתי מאוד

15/4/2025

ספר מקסים וקליל

16/3/2025

ספר אסקפיזם מושלם, רומן רומנטי ששזורים בו תיאורים של מע יחסים מורכבות, נהניתי מאוד

14/3/2025

ספר מדהים. כתיבה קולחת. מעלה נושאים חשובים כמו, חברות, אהבה, נאמנות, אובדן ועוד, והכל ברגישות והרבה חמלה. מומלץ בחום רב!!

9/2/2025

נוגע ללב. כסטרייטית וללא חברות קרובות בקהילת הלהט"בית, הספר גם כלל מימד של היכרות עם מציאות חיים שפחות מוכרת - בונוס נוסף לספר שכתוב היטב ומחמם את הלב.

2/1/2025

אני פשוט אהבתי את זה לא יודעת איך להסביר

3/7/2024

תודה על הנראות, ספר מושלם

31/5/2024

הזמנתי ספר קולי והוא היה סוחף וממכר. כתוב בצורה נהדרת והקריינות מעולה. לא רציתי שייגמר. אותו דבר גם ספר ההמשך.

22/4/2024

מקסים

18/4/2024

ספר מעניין, מחשבה אחרת

10/3/2024

ספר חמוד ממש על מערכות יחסים, חברות ואהבה. ספר שכיף לקרא ולזרום עם העלילה והדמויות. העובדה שמדובר על אהבת נשים לא משפיעה על הסיפור ורק מוסיפה לו קצת עניין, אבל בסופו של דבר, אהבה זו אהבה.

24/2/2024

מושלם, סיפור אהבה פחות שגרתי, נהנתי מאוד

20/1/2024

ספר מדהים! כתוב טוב, עלילה זורמת ו... רוצים שנדבר רגע על דליילה? מושלמת. פשוט מושלמת. צריך עוד ממנה כמה שיותר מהר! תקראו.

20/10/2023

מהמם!!!!!

9/8/2023

רומנטי, סקסי, חמוד, מצחיק. עושה נעים בבטן.

4/7/2023

כל כך שמחתי שתירגמו את הספר!! הוא מצויין וכל כך קווירי. מצאתי את עצמי צוחקת בקול ומתחברת בקלות לדמויות. בדיוק סיימתי את השני בסדרה מקווה שיתרגמו גם אותו. הלוואי ועוד הוצאות יתחילו לתרגם ספרים על נשים להטביות

20/6/2023

כתוב היטב ומתורגם היטב. אחלה רומן שמתאר אהבה מפתיעה ומרגשת, מאד אנושי ואמיתי.

17/6/2023

ואו! מה קראתי עכשיו. זה לא ספר עמוק במיוחד, הרבה דברים שאמורים להיות דרמטיים ומשני עולם מובאים ממש בצורה מינורית. אבל זה בדיוק הקסם של הספר, שבדיוק כמו שלדליילה גרין לא אכפת, גם לנו לא. ספר שהוא ממתק מושלם וכיפי שרק רוצים עוד ממנו.

8/6/2023

מהמם , ממש ממש נהנתי לקרוא

15/5/2023

נדיר חובה חובה קריאה 😂

14/5/2023

מהמם, סוחף ונעים. קראתי בנשימה אחת. ממליצה מאד

7/5/2023

רכדתי את הספר מבלי לדעת שזה רומן נשים. וזה היה וואו! ראשית הסקס הוא שולי לעומת הסיפור העמוק של החברויות. זה סיפור על חברות מיוחדת במינה. ממש נהנתי לקרוא

23/4/2023

וואו, מקסים ומיוחד, הלוואי שיצאו גם הספרים הבאים

18/4/2023

מקסים!! כתוב יפה, דיאלוגים שנונים, דמויות אהובות. עונג צרוף!

15/4/2023

בהתחלה הייתי קצת סקפטית אבל במפתיע מאוד נהנתי מהספר הזה. הוא כיפי, קליל, מצחיק, לפעמים קצת עצוב, ובכללי כתוב (ומתורגם) פשוט מעולה. ממליצה עליו מכל הלב.

12/4/2023

המון זמן לא נהנתי ככה מספר!! פשוט מדהים ממליצה! הלוואי שיתרגמו את ההמשך בקרוב:)

11/4/2023

ספר מעולה. כתיבה זורמת, דמויות עגולות ומגוונות, קונפליקטים שהרגישו הרבה יותר אותנטיים מרוב הספרים הרומנטיים שיצא לי לקרוא (לכן אני חשדנית כלפי רומנטיקה). בבקשה בבקשה תתרגמו את המשך הסדרה! הבנתי שיוצא בקרוב השלישי. בכלל אני בעד עוד תרגומים לספרות ספאפית. יש פריחה בז'אנר בשנים האחרונות

10/4/2023

שנון, מצחיק, עצוב, יחסים בתוך משפחה וביין חברות וכמובן אהבה… אהבתי מאוד, כדאי לקרוא💙

28/3/2023

ספר מושלם כתיבה מושלמת רוצו לקרוא

27/3/2023

מקסים

25/3/2023

פשוט נפלא. תענוג אחד ארוך ובילתי נגמר.

16/3/2023

וואו! מעולה.

16/3/2023

מצוין.

14/3/2023

ספר נפלא נפלא!! אהבתי ממש וממליצה בחום!❤️❤️❤️

11/3/2023

קצת התלבטתי בתור סטרייטית אם אתחבר לרומן על שתי נשים, אבל הפרק הראשון היה כל כך טוב שזרמתי על העניין. והיה כייפי ומהנה וזרם בקלות וגם קצת מחרמן אם להודות על האמת. שינוי מרענן לגמרי בין ים הספרים והעלילות שכולנו מכירות. ממליצה בחום

9/3/2024

זה ספר ff ראשון שאני קוראת ואני מודה שהגעתי אליו בחשש מה שהתפוגג די מהר. ואהבתי מאוד את סיפור האהבה של דליילה וקלייר שהיה מתוק וכתוב נפלא. הסצנות האירוטיות, שחששתי אם אתחבר אליהן, היו בסופו של דבר עדינות מאוד. אולי אפילו עדינות מדיי.... הדמות של דליילה היפנטה אותי ממש עם כל הניגודים שבה וככל שהעלילה התקדמה והתפתחה כך התקלפו השכבות והתגלו החלקים היפים של דליילה וגם אלה שפחות. בהחלט ממליצה לקריאה 🤍🤍🤍🤍

1
2/4/2025

ספר מרגש שנותן מבט על כך שכל אחת חווה את המציאות שלה וסוחבת איתה את הסיפור הזה כל החיים, עד שכבר לא.

25/1/2025

הרגיש לי די חופר, מעט מדי עלילה מעניינת ויותר מדי מחשבות מסביב. פחות התחברתי.

9/1/2025

ספר כייפי, קליל, זורם. אין הרבה סמאט, יותר תאורים מלאי תשוקה. יש לא מעט טעויות עברית בתרגום, אצלי זה מעיד על איכות ולכן כוכב אחד פחות :(

5/12/2024

רומן נחמד וזורם

28/10/2023

אסקפיזם טהור ומושלם, לטעמי דליילה מאוד autistic-coded וזה גרם לי להזדהות איתה מאוד.

29/7/2023

קומדיה רומנטית על גבול האירוטית. חווית קריאה (או במקרה שלי, האזנה) נעימה, בעיקר בהשוואה לספרים אחרים בז'אנר. 3.5 כוכבים.

16/7/2023

כיפי ומלא רגש

6/7/2023

לפני הכל רוצה להחמיא על התרגום, שזרם כל כך טוב בעיניים. עד כדי כך, ששכחתי שהמקור הוא באנגלית (לא באמת, אבל קרוב מאד). הספר מקסים. נהניתי מהדמויות הראשיות והמשניות, הבנתי את המאבק הרגשי שהן חוות ואפילו התרגשתי בסוף. רומנטי וחמוד.

13/6/2023

רומן רומנטי חמוד וכיפי. קריאה קלילה ומהנה כמו קומדיה רומנטית קיצית.

3/6/2023

ספר כייפי, ממתק מהנה וסקסי. אין הפתעות בעלילה ובכל זאת הוא כתוב היטב ובדיוק מה שצריך כשבא משהו קליל ושלא ירגיש בזבוז זמן.

27/5/2023

לא מתחברת לסיפור של לסביות, אבל הספר כתוב טוב

22/6/2023

איזו קלישאה חבוטה. איזה בזבוז זמן ושעמום. נטשתי לפני החצי. מיותר.

1
11/5/2024

סיפור המסגרת טוב אם כי לעיתים קצת נמתח מדי. אבל סיפור האהבה הלסבי פחות הטעם שלי... לא התחברתי לכל קטעי הסקס הלסביים...

15/7/2023

קצת מתאמץ מדי להיות מגניב

3/7/2023

ספר נחמד, קליל וזורם. לפעמים הרגשתי שהדמויות הראשיות הן משניות, ורציתי שיתרכזו יותר בהן. לדעתי, הדמות של קלייר הייתה צריכה לקבל עוד, יותר מאימא מאוהבת. האהבה בין שתיהן לא ריגשה אותי, לא היה משהו עמוק מאוד אבל בכל זאת נחמד. ממש אהבתי את הכתיבה!

21/8/2023

גם לי הפסיק להיות אכפת ונטשתי די בהתחלה, אולי הייתי צריכה לתת עוד צאנס אבל התעייפתי מהקשקשת של גיבורת הסיפור

1
14/7/2024

משעמם

9/2/2024

וואלה מלבד שהספר מתאר מערכת יחסים לבית, הוא ממש לא משהו. לא ממליצה, ומבאס שאין יותר אופציות לספרות לסבית.

14/2/2025

מ ש ע מ ם ם ם ם (ותרגום גרוע)

1
27/2/2024

מייגע, כמות הפעמים שנרדמתי על הספר כמעט גרמה לי להתייאש אבל המשכתי לקרוא עד הסוף. בזבוז זמן. כל כך הרבה מחשבות פנימיות, לא זרם בכלל וגם הקטעים ״האירוטיים״ לא היו כאלה מלהיבים.

לדליילה גרין לא אכפת אשלי הרינג בלייק

1.

זמזום מכיוון השידה העיר את דליילה גרין. היא מצמצה, מנסה להכניס את החדר הזר לפוקוס. עוד מצמוץ, ואז עוד אחד. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. אולי אחרי. היא שלחה יד לטלפון, וסדיני משי לבנים הסתבכו סביב ירכיה כשהתפתלה להשתיק את הזמזום הרועש כדי שלא יעיר את...

פאק. זה קרה לה שוב.

איפשהו בזיכרון שלה הסתתר השם של האישה ששכבה לידה, אבל האותיות היו מעבר להשגתה. היא סקרה שוב את הערב שהיה, מחפשת רמזים.

פתיחה של תערוכה בגלריית פיטס בווילג'.

כמה מהצילומים שלה הוצגו על הקירות.

קומץ מבקרים מהנהנים ופולטים מחמאות, אבל אף פעם לא מספיק מעוניינים כדי לקנות.

שמפניה שלא הפסיקה לזרום, ואז הבר המפוחלץ ההוא ברחוב מקדוגל ונהרות של וויסקי.

דליילה הציצה מעבר לכתף אל הגוף הישן לצידה. תספורת פיקסי בבלונד כהה, כתפיים צחורות, פה נחמד, ירכיים מלאות, ידיים מטריפות.

לורנה?

אולי לורן?

לא! לולה. בוודאות קראו לה לולה.

אולי.

דליילה נשכה את השפה והרימה את הטלפון הרוטט. היא צמצמה את העיניים, מנסה לקרוא את השם שהזדהר מולה בחשיכה.

ASS TRID.

השתק. היא לחצה במהירות על המקש, בקושי הספיקה לגחך מול האופן בו אייתה את שמה של אחותה החורגת. היא ידעה מניסיון שטלפון בשתיים בלילה אף פעם לא מביא איתו בשורות טובות, במיוחד כשמי שחיכתה לה מהעבר השני של הקו הייתה אסטריד פארקר. ובכלל, מי לעזאזל עוד מתקשר בשנת 2022? למה אסטריד לא יכולה לסמס כמו אישה נורמלית?

אוקיי, בסדר, אז אולי היו לדליילה בטלפון כמה סמסים שלא נענו ממנה, אבל להגנתה יאמר שהיא הייתה גוש חסר תועלת בזמן האחרון. שכר הדירה של החודש הבא ריחף מעליה כמו עננה, וכל ההכנות לתערוכה בפיטס — שאם להיות כנה, העבודות שלה הוצגו במקום הזה רק בגלל שהכירה את בעלת הגלריה ריה פיטס, חברה מהמלצרות, עם סבתא מספיק עשירה ומספיק מתה לאפשר לה לפתוח גלריה משלה. השבועות האחרונים היו טירוף של עבודה בין מלצרות במשרה חלקית בריבר קפה בברוקלין, וצילום חתונות ופורטרטים. היא בקושי הרוויחה מספיק כדי לאכול ולשלם שכר דירה.

דליילה גרין הייתה במרחק קטסטרופה אחת מלחזור לניו ג'רזי, אבל למי שמעוניינת לפרוץ בסצנת האמנות חסרת הרחמים של ניו יורק, ניו ג'רזי לא הייתה אופציה. היא מכרה עבודה או שתיים, אבל הצילום שלה היה נישתי, או לפחות כך הגדירה אותה סוכנת שסירבה לייצג אותה. נישתי זה לא משהו שקל למכור.

אז כן, היא הייתה עסוקה מדי בלקרוע את התחת הנישתי שלה, ושכחה או לא טרחה לענות להודעות של אחותה החורגת. חוץ מזה, זה לא ששררה ביניהן חיבה גדולה במיוחד. הפעם האחרונה שהן נפגשו הייתה לפני חמש שנים.

באמת עבר כל־כך הרבה זמן?

ובכל אופן, השעה הייתה מאוחרת.

דליילה הניחה את הטלפון על החזה. ג'קס, האקסית שלה, עלתה במחשבותיה בפעם הראשונה מזה זמן רב. היא עצמה את העיניים בחוזקה ופקחה אותן שוב. כוכבים זוהרים בחושך ניקדו את התקרה. היא הזדקפה במיטה, הדם שלה קפא בוורידים. יש מצב שהיא נמצאת עכשיו בחדר מעונות של נערת קולג'? אלוהים, בבקשה לא. דליילה הייתה בת שלושים, והעדיפה להשאיר מאחור את הסטוצים עם נערות קולג'. בשנים האחרונות היא העדיפה נשים בגילה, בלי כל הסיבוכים והדרמות של גיל עשרים.

המבט שלה התמקד. היא חזרה לנשום. היא הרגישה את הרכות של הסדינים היקרים בקצות האצבעות. חדר השינה היה מרוהט בקפידה ובטעם, קווים ישרים ועץ בהיר. אמנות מתוחכמת קישטה את הקירות, וניכר שיד מקצועית תלתה את המסגרות היקרות. דלת פתוחה הובילה לסלון, ודליילה נזכרה עכשיו בבירור איך לנה — ואולי בכלל קוראים לה לילי? — דחפה אותה אל ספה לבנה ויקרה והורידה לה את התחתונים, השליכה את חתיכת התחרה מעבר לכתף החשופה שלה בתנועה מתורגלת.

הריהוט בדירה בהחלט לא היה בליגה של נערת קולג'. אפילו לא ריהוט בליגה של דליילה גרין, והיא הייתה כבר אישה לגמרי בוגרת. גם מה שלילית — זהו, זה השם שלה — עשתה לה שם למטה עם הפה שלה היה רחוק מכישורים של נערת קולג'.

דליילה קרסה חזרה על הכרית. הגוף שלה נמס כשנזכרה במה שקרה פה בחדר לפני כמה שעות. היא התחילה לגלוש בחזרה לשינה כשהטלפון שוב זמזם. עכשיו היא הייתה ערה לחלוטין, בוהה בשם הלא סביר על הצג, לוחצת שוב השתק.

לייטון — ברור שלייטון — זעה במיטה לידה, התהפכה אליה, צמצמה מבט דרך מסקרה מרוחה.

"היי, הכל בסדר?"

"כן, בטח."

הטלפון שוב זמזם.

ASS TRID.

"את צריכה לענות לזה?" שאלה לינדה — כנראה — השיער הסתור שלה נפל במתיקות מעל עין אחת כחולה. לא, אין סיכוי שלחתולת המין הזאת קוראים לינדה.

"אולי."

"אז תעני. כשתסיימי, יש משהו שאני רוצה להראות לך."

לידיה — בטח, למה לא בעצם — חייכה והפשילה את השמיכה אל מתחת לירכיים שלה לחצי שנייה, ומשכה אותה מיד חזרה עד לסנטר.

דליילה צחקה, קמה ויצאה מהמיטה עירומה. היא כמעט ענתה ככה לטלפון, אבל אז התחרטה ולקחה חלוק משי — בהחלט לא חלוק בליגה של נערת קולג' — שהיה מונח על ידית כיסא מרופד באפור שעמד בפינה. היא לא התכוונה לדבר עם אחותה החורגת כשהיא עירומה לגמרי.

היא משכה עליה את החלוק וצעדה לסלון, התיישבה על כיסא בר והשעינה את המרפקים על השיש הקריר. היא נשמה עמוק ונשפה, ניערה את הידיים, סובבה את הראש מצד לצד, מתכוננת לשיחה עם אסטריד כמו מתאגרפת בכניסה לזירה. כפפות על הידיים, מגן שיניים בפה. הטלפון דמם על השיש, השם של אסטריד נעלם מהמסך ושוב הפציע, כמו גלויה מהגיהינום. הגיע הזמן לגמור עם זה. היא החליקה אצבע על המסך.

"מה?"

"דליילה?"

קול הקטיפה של אסטריד בקע מהמכשיר. היא נשמעה כמו קייט בלנשט האמריקאית, רק יותר עם מקל בתחת ופחות מלכת הביסיות.1

"כן," היא אמרה וכחכחה. הקול שלה נשמע איפשהו בין הורדתי שישה קוקטיילים ואני עדיין צמאה לבין לא ישנתי שנים ואני צרודה.

"טוב שלא לקח לך זמן לענות."

"מאוחר," דלילה נאנחה.

"השעה אחת־עשרה באורגון. חוץ מזה הנחתי שזה הזמן הכי מתאים לתפוס אותך. את לא הופכת לעטלף אחרי חצות?"

"אני כן," נחרה דליילה. "ועכשיו, אם תסלחי לי, אני מעוניינת לחזור למערה שלי."

אסטריד שתקה למשך כמה שניות ארוכות בהן דליילה תהתה אם היא עדיין שם, אבל היא לא עמדה להיות הראשונה שתישבר. הן שוחחו בטלפון פעמים ספורות מאז שהיא עזבה את ברייט פולס למחרת טקס הסיום של התיכון. היא עלתה על אוטובוס לסיאטל, ילקוט של תיכון ברייט פולס תלוי על כתף אחת, בזמן שאסטריד נסעה לפריז עם כל הבי־אף־אפיות האיומות שלה. איזבל, אמא של אסטריד והאמא החורגת המרשעת של דליילה, חימשה את שתיהן במספיק מזומנים כדי לקנות לה שבועיים של שקט. ההבדל היחיד בין הבנות היה שבסוף החופשה אסטריד חזרה לברייט פולס, מוכנה לקולג' בברקלי כמו הבת המסורה שהיא. דליילה לעומת זאת טסה לניו יורק ושכרה דירת חדר מעופשת בלואר איסט סייד. היא הייתה בגירה בפני החוק, ולא היה סיכוי קלוש שתישאר בברייט פולס דקה יותר משהייתה מוכרחה.

וזה לא שאיזבל התאבלה על לכתה. גם אסטריד לא.

ככה לפחות זה הרגיש, למרות שמדי פעם אסטריד הייתה שולחת סמסים — מהם דליילה הקפידה להתעלם — שהיו הופכים לשיחות טלפון מביכות בהן אסטריד ניסתה להעמיד פנים שלא היא הפכה את הילדות הבודדה של דליילה לגיהינום. דליילה יכלה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שחזרה לברייט פולס בשתים־עשרה השנים האחרונות — חג מולד פה, חג הודיה שם, הלוויה של המורה לאמנות האהובה עליה.

הפעם האחרונה הייתה לפני חמש שנים.

דליילה הייתה אחרי הפרידה הקשה מג'קס וחשבה שנסיעה לברייט פולס המוכרת תרפא את הלב השבור שלה. הלב שלה לא נרפא, אבל היא חזרה משם עם סדרת צילומים ששינתה את השאיפות שלה בחיים — מצלמת פרילאנס מורעבת שבקושי גומרת את החודש לאמנית קווירית מצליחה עם דירה מהממת בוויליאמסבורג.

זה כמובן עוד לא קרה, אבל היא רק בת שלושים וממשיכה לנסות.

"אז... אפשר לגמור עם זה כבר?" הקול של אסטריד קטע לה את המחשבות והחזיר אותה למציאות, למטבח של לוסינדה — אין ספק שקוראים לה ככה — בו ישבה. "לגמור אמרת?" הבדיחה המפתה ישבה לה על קצה הלשון, אבל היא נשכה אותה.

"או מיי גאד," אסטריד נשפה. "את רצינית? תגידי לי שאת לא רצינית."

"אני..."

"דליילה, דברי איתי!"

"אני מנסה לדבר, אבל את לא סותמת!"

אסטריד נשפה כל־כך חזק, שדליילה נאלצה להרחיק את הטלפון מהאוזן. "אוקיי. אוקיי. סליחה. אני מוצפת פה. יש לי הרבה על הראש."

"כן, נכון," אמרה דליילה, מנסה עדיין להבין על מה לעזאזל הן מדברות. "אז, אממ..."

"לא, ממש לא. את לא מבריזה לי עכשיו, דליילה גרין. תגידי לי בבקשה שזה לא מה שקורה עכשיו."

"ג'יזס, אַס, קחי זנקס אולי?"

"בבקשה אל תקראי לי ככה, ובבקשה אל תבריזי לי."

דליילה שתקה. אולי העובדה שהיא ראתה את האמנות שלה תלויה בגלריה, קטנה ככל שתהיה, פלוס לילה של סקס מעולה, טשטשה לה קצת את המוח. אם רק תנשום רגע, היא אולי תיזכר במה שזה לא יהיה שמסעיר את אסטריד בצורה כזאת. היא העבירה את השיחה לרמקול ובדקה את היומן — שבת, השניים ביוני. השעות הקטנות של הלילה. שישי, האחד בחודש, היה נעוץ לה במוח חודשים בזמן שהתכוננה לתערוכה בפיטס. אבל היה עוד משהו באזורי יוני־יולי. משהו בצורת אסטריד. משהו...

פאק.

"החתונה שלך," אמרה דליילה.

"כן, החתונה שלי. זאת שאני מתכננת כבר חודשים ושאמא התעקשה שאשכור אותך שתבואי לצלם."

"אל תישמעי כל־כך נלהבת."

"יש לי מילה אחרת לתאר את מה שאני מרגישה."

"את לא עוזרת לעצמך פה, אס."

אסטריד נשפה אל תוך הקו.

"אני עדיין מרוסקת מזה שאני לא שושבינה," דליילה אמרה ביובש. המחשבה על הנישואים הקרבים של אחותה החורגת לאיזה בחור אומלל מילא אותה באימה ובהקלה.

החתונה של משפחת פארקר בברייט פולס הייתה המקום האחרון בעולם שדליילה רצתה להיות בו עכשיו או אי פעם. היא יצרה קשרים עם כמה סוכנים בתערוכה בפיטס ומכרה עבודה אחת שלמה בסכום לא מבוטל. אמנם הקונה ישנה עכשיו בחדר הסמוך, אבל לורטה — בינגו. ככה קוראים לה — בוודאות שילמה על התצלום לפני שהיא עפעפה אפילו ריס אחד לכיוונה של דליילה. היא די משוכנעת שזה היה סדר ההתרחשויות. האמת היא שדליילה הייתה עסוקה מדי בלהתחרפן מהעובדה שמישהי אשכרה מסרה דולרים — והרבה — בתמורה למשהו שהיא עצמה יצרה.

בכל מצב, זה היה תזמון גרוע מאוד לכל הבולשיט של אסטריד־סלאש־איזבל. דליילה עמדה על הסף של משהו גדול. היא עמדה להיות מישהי, הרגישה את זה, וברייט פולס היה בור שואב של ייאוש. מקום בו היא הייתה אף אחת.

מצד שני, היד שניסתה להאכיל ולהלביש אותה — איזבל פארקר־גרין — הציעה לה סכום מופרך של כסף בתמורה לזה שתצלם את החתונה של אסטריד פלוס שבועיים של צילומי אירועי טרום החתונה. הפרטים התחילו לחזור אליה. דובר על סכום יפה של כסף — היא זוכרת את זה עכשיו בוודאות, סכום של חמש ספרות. אמנם בצד הנמוך של החמש ספרות ודמי כיס מבחינתה של איזבל, אבל עבור דליילה, שידעה למתוח דולרים בודדים על פני כמה ימים, זה היה כמו אינפוזיה לווריד של החשבון בנק המדולדל שלה.

אסטריד ידעה היטב שדליילה לא תוכל לסרב לכסף, אבל לא התאפקה והוסיפה גם את המניפולוציה ההו־כה־מעודנת של "אמא אומרת שאבא שלך היה רוצה שתהיי בחתונה שלי."

דליילה עדיין נטרה לה על ההערה האחרונה, בעיקר כי ידעה שאיזבל צודקת. כשהיה בחיים, אנדרו גרין היה איש משפחה עד כדי גיחוך. הוא התעקש על ארוחות משפחתיות בכל ערב וחופשות משפחתיות בחופשת האביב, מסורות של ערב חג המולד, בדק לה שיעורי בית ואפילו למד לקלוע צמות, רק כדי שדליילה לא תהיה הנערה היחידה בלי כתר קלוע על הראש בנסיעה הכיתתית ליריד הרנסנס.

אילו היה בחיים, אנדרו גרין היה אומר לה שהברזה עכשיו היא לא אופציה. בעולם שלו מגיעים לאירוע משפחתי בכל מחיר, גם אם המחיר הזה הוא בדולרים ובחמש ספרות. גם אם חורקים שיניים לאורך כל הדרך.

"אירועי הטרום החתונה מתחילים ביום ראשון, וסגרנו אותך להכל, זוכרת?" המשיכה אסטריד. "לפי המייל ששלחתי, סגרנו מהשלושה ביוני ועד השישה־עשר בחודש. החזרתי לך את החוזה חתום, כולל כל התנאים שהצבת, וגם..."

"הבנתי, הבנתי, אוקיי," אמרה דליילה והעבירה אצבעות בשיער. היא ממש לא רצתה לחזור לברייט פולס, בטח לא לשבועיים. מי לעזאזל מתניעה את כל הבולשיט הזה של חתונה לפני היום עצמו? ובכן, דליילה ידעה בדיוק מי.

"אסטריד..."

"בת זונה, שלא תעיזי."

"איזה פה, אס. מה איזבל הייתה אומרת?"

"בדיוק את זה והרבה יותר גרוע אם הייתה מעלה בדעתה שאת עומדת לבטל את ההגעה שלך לחתונה של בתה היחידה בהתראה קצרה כל־כך."

בתה היחידה.

דליילה ניסתה להיאבק בעקיצה, לתת לגל לחלוף ולהישבר מעליה, אבל לא הצליחה. זה היה חזק ממנה. ההרגשה הזאת. שאריות מהילדה שהתייתמה בגיל צעיר מדי משני הוריה. ילדה שגדלה אצל אם חורגת שאף פעם לא באמת רצתה אותה.

"שיט," אמרה אסטריד.

"מה זה הפה הזה שוב?" דליילה אילצה צחוק קטן. "אני עוד אתחיל לחבב את הגרסה הזאת שלך. מי היה יכול להעלות בדעתו שכשאת לחוצה את מקללת."

אחותה החורגת לא אמרה כלום במשך כמה שניות. השתיקה שלה התארכה ודליילה כבר ידעה שהיא תהיה על טיסת הבוקר מ-JFK.

"פשוט תגיעי, טוב?" אמרה אסטריד. "קצת מאוחר מדי למצוא לך מחליפה."

דליילה ניגבה את הפנים עם היד. "כן."

"לא הבנתי."

"כן," דליילה כמעט צעקה. "אני אגיע."

"יופי. סגרתי לך חדר בקלידוסקופ..."

"מה, אני לא אישן אצל אמנו היקרה?"

"ואשלח לך במייל את הלו"ז. שוב."

דליילה נהמה וניתקה במהירות לפני שאסטריד תספיק לנתק עליה, ושמטה את הטלפון על השיש כאילו הוא עולה באש. היא סובבה את הפקק של בקבוק הג'ין שנח ליד הכיור והורידה שוט ישר לגרון. המשקה החריף צרב כל הדרך למטה, הנחיריים שלה בערו והעיניים דמעו.

שבועיים. זה רק שבועיים.

שבועיים ומספיק כסף לשלושה חודשים של שכר דירה ואוכל.

היא חטפה את הטלפון הבוגדני מהשיש וחזרה לחדר השינה. החלוק של לנייר צנח למרגלותיה. היא מצאה את אוברול הסטרפלס שאיתו הגיעה, בגד שחשף היטב את הזרועות המקועקעות שלה. הוא נח בערימה מקומטת למרגלות השידה. היא התלבשה בזריזות ואז התפנתה לחפש גם את התחתונים שלה, חוטיני התחרה הסגול האהוב עליה, אבל נראה שהוא נבלע באדמה.

"פאק איט," היא אמרה, תלתה את התיק שלה על הכתף ואספה את הרעמה הכהה והמתולתלת שלה לקשר מבולגן. היא מצאה את עקבי העשרה סנטימטר האדומים שלה ליד הצילום השחור־לבן במסגרת הענקית שנשען על הקיר. בתמונה, אישה בלונדינית בשמלה לבנה שקופה, מסקרה זולגת במורד הפנים הרטובות שלה והיא מישירה מבט אל הצופה. האישה הייתה באמבטיה, הכתונת רטובה לחלוטין ושקופה. הפטמות כמעט מציצות מעל קו המים, האצבעות שלה נאחזות בשפת האמבטיה החלודה. זאת הייתה עבודה של דליילה. אחת מארבע שהציגה בתערוכה בפיטס. זיכרונות של ליילה או לוסי ואולי לונה שולפת שטרות ואז דוחפת את הלשון שלה לתוך הפה של דליילה התחדדו והתמצקו. השם המזדיין של האישה הזאת עדיין שיחק איתה מחבואים.

"הֵי," אמרה האישה והרימה את הראש מערימת הכריות. היא צמצמה מבט לעבר דליילה, מוארת באורות העיר, השיער שלה סתור. "חכי, את הולכת?"

"אממ, כן," אמרה דליילה, נעלה נעליים ווידאה שוב שהארנק שלה בתיק, המפתחות, כרטיס המטרו. "תודה, היה כיף."

"זה בהחלט היה. בטוחה שאת לא רוצה לחזור למיטה?" היא הרימה גבה ושמטה את השמיכה בדיוק מספיק כדי לחשוף שתי גבעות מתוקות.

"הלוואי שיכולתי," אמרה דליילה והתקדמה לעבר הדלת. ההצעה הייתה מפתה, אבל המוח שלה כבר רץ קדימה אל הדירה שלה. מחשבות על אריזה ואילו בגדים לעזאזל היא תיקח איתה לכל הבראנצ'ים והקוקטיילים וה — שאלוהים תעזור — מסיבת רווקות שאסטריד תכננה לעצמה.

אסטריד והחברות האיומות שלה.

"אה. אוקיי. אז... נהיה בקשר?"

דליילה הסתובבה וצעדה אל המסדרון. היא הניפה את היד ופתחה את הדלת. "חד משמעית. בלי ספק בכלל."

היא ידעה שלא תהיה.

ברכבת התחתית, בדרך חזרה לדירה שלה בבד־סטיי, זה נחת עליה. כל כובד המשקל של מה שהיא עומדת לעשות. היא חוזרת לברייט פולס. איכשהו שוכנעה. איכשהו תעמוד בזה. אבל היא גם מעמידה את עצמה לשירותן של אסטריד ואיזבל וכל הגחמות שלהן, וזה כבר משהו אחר לגמרי.

ולדליילה גרין לא הייתה שום כוונה לעשות לשתי המכשפות חיים קלים.