רצח בשטח B

מכתב נלווה להגשת מועמדות לתוכנית המחקר
של תלמידי דוקטורט בברגן

*

Renewed Ancient Rituals as an
Intervention in Conflict Zones

לחברי הוועדה שלום רב.

בשנה האחרונה הייתי מעורבת בשחזור טקס מקראי קדום בגדה המערבית, טקס המכונה במקרא "פרשת עגלה ערופה". תכליתו של הטקס היא להשיב את הסדר החברתי על כנו. להלן תיאור הטקס:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא־עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא־מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא־יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל־פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל־רִיב וְכָל־נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל־תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי־תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

(דברים כא 1-9)

הטקס הוא חלק מקודקס החוקים הרלוונטיים לטיפול בפרשיות רצח. המקרא מאפשר לקרוב של הנרצח לנקום ולהרוג את הרוצח, אם הרצח בוצע במזיד. פעולה לגיטימית זו מכונה נקמת דם.

המקרא אינו מאפשר לגאול את דמו של מי שנטל נפש בשגגה — מי שהרג בשגגה רשאי להימלט למרחב מוגן. עיר מקלט מכונה המרחב במקרא, ושם חייו של אותו רוצח בשגגה מוגנים. בשני המקרים הללו הסדר החברתי מושב על כנו והרוצח משלם על מעשיו: או בחייו או בשהייתו בערי המקלט ובהגבלת התנועה שלו.

אך כיצד יושב הסדר החברתי על כנו כשקיימת גופה אך לא ברור מי הוא הרוצח? לשם כך מתקיים טקס המחייב את הרשות השופטת המקומית, זו הקרובה ביותר גאוגרפית למקום מציאת הגופה, להקריב קורבן כפרה.¹ הקורבן החלופי מגולם בדמותה של עגלת בקר צעירה שעדיין לא משכה בעול, עגלה בתולה שאת ראשה עורפים בוואדי הקרוב למקום מציאת הגופה. תוך כדי מעשה מכריזים ש"ידינו לא שפכו את הדם הזה" ומבקשים מהאלוהים שיכפר לעם ישראל.

כך נוצר למעשה משולש שקודקוד אחד שלו הוא מקום מציאת הגופה, קודקוד נוסף הוא הוואדי הקרוב למקום מציאת הגופה וקודקוד שלישי הוא העיר הקרובה ביותר למקום מציאת הגופה. לאחר עריפת העגלה אסור מכאן ולהבא לבצע בוואדי פעולות מניבות כמו עיבוד וזריעה. ניתן לחשוב אם כן על המשולש הזה שנוצר כעל טלאי שאומנם שומר על שלמות הבגד (שלא ייכנס קור וכדומה) אך המרחב הספציפי של הטלאי הוא מאיכות שונה משאר הבגד. מה שחשוב הוא שהבגד שלם, שהסדר החברתי הושב. כך גם ביחס למרחב באדמה, הסדר החברתי הושב גם אם ספציפית המקטע כבר לא יניב והעגלה כבר לא תישא בעול.²

כמרכזת פרוייקטים ב"אסיליום",³ בשנה שעברה הייתי מעורבת בשימוש בטקס הזה כחלק ממאמץ להרגעת הרוחות במהומות שאיימו להבעיר את מזרח ירושלים והגדה המערבית. באופן פרדוקסלי, שחזור הטקס נחל כישלון חרוץ ולמרות זאת, דווקא המאורעות באותו טקס כשיאה של האלימות, הם שהשיבו למעשה את הסטטוס קוו השביר ממילא לאותו מרחב. עד למשבר הבא.

חוקרי המקרא מעלים על נס את המושג Sitz im Leben, שניתן לתרגום כ"מושב בחיים" - "ההקשר הייחודי" בשפה של היום. במבט לאחור, בהתבוננות ביקורתית אני סבורה כי לא נגעתי באותו חומר נפץ דליק בזהירות המתבקשת. העתקתי את הסיטואציה המתוארת בפרשת עגלה ערופה ללא העמקה מספיקה בהקשר הייחודי. את תוצאות הניסיון הזה אשא איתי עד סוף ימי.

צרובה בניסיון הזה, אני מבקשת שתשקלו בחיוב את מועמדותי לתוכנית הדוקטורט. בכוונתי לפתח את התחום המתהווה מתוך רצון וכוונה לשכלל את מעשה ההתערבות שלנו, כזרים בתוך אזורי קונפליקט. מחד להגיע עם נחישות ומאידך לפעול מתוך הרגישות הנדרשת.

למכתב זה מצורפים כלל המסמכים שנדרשו בהוראות ההרשמה.

בכבוד רב

ז'נין ביאטה

אדמה

כשהמרחב התחיל להיפתח החיים סגרו עליו. הנשימה דווקא התחילה להסתדר. הנוף בעל הגוונים הירוקים והלבנים של צמחייה וסלעים פינה את מקומו לגוונים של צהוב. שלשום, למרות הקיץ, באופן מפתיע ירד גשם והאדמה מעט מהודקת. הרוח קרירה והמגע עם העור החשוף מחדד את התחושה. מה שהיה מוזר הוא שאף אחד לא הציע אפילו לעצור להתפלל. אבל גם זה היה נעים. גם השהות ללא מסכה על הפה והאף היתה נעימה. כבר עשר בבוקר, ואם הגדול לא אומר מילה, למה שהוא יגיד? הגדול מדבר עם הידיים, אז אם הגדול שותק, גם הידיים רגועות. ואם הידיים רגועות אז לא צריך לכווץ ולהקשיח את הגוף כשהידיים שלו אוחזות בעורף או אוחזות באוזן, מסובבות אותה ומרימות אותה כלפי מעלה. אלו הם דברי הקדושה. דברי קדושה הם כואבים, אוי לאוזן שכך שומעת, פשוטו כמשמעו. יש גם את דברי המוסר והכיבושין, הקול נהיה רך יותר והידיים עדינות יותר. הבעיה היא המעבר התכוף בין דברי התורה לדברי הכיבושין וחוזר חלילה. כך שכשהגדול שותק הגוף נרגע.

כבר אין לו מושג היכן הוא נמצא אבל זה אחר, הטלטול של הג'יפ, כמו דברי הקודש, מערסל אותו בעדינות אבל מדי פעם מקפיץ אותו בבהלה. באופן מתמיה זה אפילו נעים.

בשלב מסוים, אפילו שעדיין לא התפללו, הם יורדים מהג'יפ וכעת החבורה לבד. ההליכה ברגל קשה יותר ממה שחשב ובגדי העיר שלהם לא מקלים על העניין. אבל אף אחד אחר לא מתלונן וגם הוא לא יתלונן. בהפסקה הראשונה הם מזמזמים יחד נעימה והיא מתלכדת עם המילים. המרחב עושה לו טוב.

שעון בגבו על התיק, רגליים פשוטות קדימה והידיים מסוככות על עיניים פקוחות למחצה, הוא מרפה את גופו. לפתע הוא חש צל מעל העיניים, הרבה יותר מזה הוא לא מספיק לחוש, הוא מנסה להתנער אך האבן מכה בו בעוצמה ברקה והוא מאבד את ההכרה. במרחב הזה מסתיימים חייו.

עוד רגע הם יפשיטו אותו מבגדיו, יגלחו את שער ראשו וישליכו את גופתו אל תוך הבור.

רק מאוחר יותר הם יתפללו.

א │ כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו

להתנצל אפשר כבר ביום ראשון ומן הסתם אשכח לעשות את זה, מנחם את עצמו מוהנד. יום חמישי אחרי הצהריים זו השעה הגרועה ביותר לדבר איתו על עסקים. מוהנד ידע את זה, מי שהכיר אותו ידע את זה, ורק לקוחות חדשים מנסים לדחות את הכניסה לסוף השבוע בניסיון להאריך עימו בדברים. במובן זה, מוהנד הסביר לעצמו בחצי חיוך, הוא הפך לחלוטין ליהודי מן השורה. לא עובד בימי שישי, גם לא מתפלל באופן קבוע, וללא הסיבוב הקבוע בלנדקרוזר לא ברור לו כיצד ישרוד את סוף השבוע בחברת המשפחה, שלא לומר את השבוע שאחריו.

יום שישי בבוקר, בירושלים כבר אין כמעט תחנות דלק שהסולר בהן זול; על הכביש אחרי סיבוב הכניסה לחברון הסולר עדיין זול. זו התחנה הראשונה במסלול הקבוע. תחנה משפחתית שאפשר להרגיש בה כאילו הוא במרחבים בארצות הברית, כמו שהוא רואה בסרטים. הוא מתדלק בה, משלם מרצונו מעט יותר ומרגיש אדון. שמח בכל פעם שהללו מתייחסים אליו כאל אחד משלהם. אף פעם הוא לא יודע אם הם נוזפים בו עמוק בליבם על המספר הצהוב שלו, על כך שלפי השעה שבה הוא מופיע כנראה שלא היה במסגד, על כך שיש לו מספיק כסף. על כך שהוא מוהנד. ולספק הזה יש בדיוק חצי שנייה להיכנס לראש ולפוג. בסיבוב שלו הוא מצליח להיות חסר מודעות, לפחות למעט זמן.

התחנה השנייה היא מחצבת האבן שהגיע הזמן לחשוב על חלופה בשבילה. המנהל האזרחי מציק לבעלים, הללו בחובות גדולים והחגיגה של המחירים שקיבל עד עתה כנראה לא תימשך. אבל לאחר המחצבה ההרים נפתחים. היהודים עוד לא נכנסים לשטח עם הג'יפים שלהם, הצבא כמעט ולא מגיע לאזורים הללו וניתן לחוש חופשי. עוד מעט הוא יחזור. בחורף כשהשבת של היהודים נכנסת מוקדם הוא חוזר לאחר הכניסה של השבת של היהודים. זה הזמן שבו הבדיקה במחסום היא של כל רכב. בקיץ, כשהוא חוזר באור וגם היהודים עוברים במחסום, הבדיקה מהירה יחסית, לא מעכבים אותו.

אולי אנסה לבנות פה? הוא מהרהר באופן קבוע וכרגיל דוחה את המחשבה מיד — אין לו סיכוי להתחרות עם המחירים שלהם. היתרון שלו הוא מול היהודים, הוא הקבלן הערבי "שלהם", הוא חבר שלהם אם צריך, הוא הפרשן לענייני חומוס־קפה־רמדאן־סכסוך "שלהם". מול החברונים והבדואים מסביב הוא זר, למרות קבלת הפנים. לפני כמה שנים ניסה להיות המתווך של החברונים לענייני הבורגנות היהודית, אבל מהר מאוד גילה שהם לא זקוקים לו.

התחנה השלישית היא כוס קפה לבד על אחת מהבימות שהשטח הזה מזמן. ההרגשה שלו תמיד היא מחשבה בסגנון של "לו הייתי...". לו הייתי בדואי הייתי יושב כאן עם החמור קשור לצידי תחת סמרטוט מסכן שיגן עלי מהשמש ובוהה בצאן; לו הייתי פועל במחצבה הייתי מקרטע כעת עם משטובה ומחרחר אבק בכל נשימה ונשימה; לו הייתי צעיר יותר הייתי מתחתן עם הדיל, אוי הדיל," הוא נאנח. עוד מעט אני מגיע אלייך, הוא ממלמל לעצמו.

הקפה הוא קפה מתרמוס, ללא טקסים מיוחדים. רק ישיבה בתוך המכונית, המזגן פועל למרות שהחלונות פתוחים, הרדיו שקט והקפה מפיץ את הריח בחלל הלנדקרוזר. הוא מוזג כוס מלאה, מסניף אל תוכו את ריח הקפה עד שהוא מתקרר ואז שופך אותו, שהרי מי שותה קפה קר? רק היהודיות שמעסיקות אותו ברמת השרון. באחת־עשרה בבוקר על השולחן ליד המחשב שלהן מונח ספל, והן מסבירות שזה עדיין הקפה של הבוקר. מתי הן התעוררו בכלל?

כל יום שישי שבו המסלול מתאפשר לו הוא יום מבורך. הוא לא משוכנע שבעתיד, אפילו הקרוב, ניתן יהיה להגיע למקומות הללו. היהודים מרחיבים את ההתנחלויות שלהם וכך גם הבדואים. וכעת בתקופת הקורונה כולם גם מגזימים. מה שהיתה פעם דרך עפר הפכה לדרך חצי כבושה, היכן שהיתה במה או כיפה ריקה יש כעת התחלות בנייה של הבדואים, והדחפורים של היהודים כבר מכשירים את הקרקע בוואדי למטה להתנחלות מלמעלה. אם פעם פוקא ותחתא היו לנו הערבים, וליהודים מקסימום היתה נצרת עילית שהפכה לנוף הגליל, כעת ליהודים יהיו פוקא ותחתא משלהם, הוא מגחך. גם הבנייה הרשלנית שלהם היא פשוט עבודה ערבית, כך הוא מגחך לעצמו.

היום הוא מבחין שליד הבריכה בהרחבה של היישוב הבדואי ניצב מחפרון קטן ולידו כמה כלי עבודה. רגע לפני היציאה מן השטח, טרם שהוא עושה את דרכו להדיל, הוא פונה לשם.

שנה מעכשיו, הוא מעריך, הבריכה למטה תהיה סלע מחלוקת בין בדואים ליהודים. ההרחבה הבדואית וההרחבה של ההתנחלות תיפגשנה בבריכה, כך הוא מעריך. ואז, הוא מחייך לעצמו, אנחנו נשחה בבריכה המאולתרת על בסיס המים שמחלחלים מלמעלה ומתנקזים לנקודה הזו באופן מרגיז, כך שדווקא בימי הקיץ הלוהטים כבר אין מים; והיהודים יבנו לעצמם כמו שהם יודעים, בריכה עם מים קבועים בתוך עיגול ענק מבטון שייראה למרחוק.

המחשבות כבר מתכווננות להדיל. אתמול היא ממש הגזימה, שלחה הודעה לסוהאד שהתקשרו ממרפאת השיניים ושיש לו תור מחר בארבע. כשסוהאד אמרה לו שהתקשרו מהמרפאה של הדיל לתזכר אותו, נשמתו כמעט פרחה. הוא די בטוח שסוהאד הבחינה שהוא מחוויר. כשהיא שאלה אותו מה קרה הוא מלמל משהו על זה שהוא חושש מהטיפול, ושהוא עדיין חייב לה כסף על יישור השיניים שעשו לקטנה. אבל היה גם משהו מעורר במתח שהדיל הכניסה לחיים שלו. אפשרות לחיים אחרים, סיפורים על לימודים בגרמניה; איך שהיא לבושה תמיד טיפ טופ, מדברת אנגלית שוטפת, גם גרמנית; מישירה מבט לחיילים במחסום וחושבת שהיא אקטיביסטית; בעלת תעודת זהות כחולה מעכו, שגרה בבית ג'אלה; אשת העולם הגדול בכפר הקטן.

נכון, היא לא חייבת לו דבר, אבל כמה היה רוצה שהיא תהיה חייבת לו. מבחינתו, אם היא לא חייבת לו דבר, הוא לפחות יהיה חייב לה. אז נכון שיש לו את הכסף לשלם לה, אבל הוא מושך את הזמן עם התשלום. בכל פעם משוחח איתה עוד קצת ומחפש עוד הזדמנות לסוג של חליפין. אולי בתמורה הוא ירחיב לה את המרפאה? יסדר את מערכת המים? יתקין לה גנרטור? בינתיים, כנראה ששניהם מרוצים מן המשא ומתן הזה. מין משא ומתן שהעיקר בו הוא הקשר, והתכלית שלו הרבה פחות חשובה.

אותו טקס בכל פעם. תה פושר בכוסות מרהיבות, עוגיות קנויות דווקא ממאפיית ״נאמן״ בתוך קופסת קרטון קל, מקופל. שיחה על דא והא, על ריבוי רופאי השיניים הערבים, מין מקצוע של רפואה שמאפשר ליוזמה מקומית להתפרץ ולא מחייב התקשרויות מוסדיות עם בתי חולים כושלים ברשות, או עם בתי חולים יהודיים בישראל. אנחה קלה, שאלה על "ואיך היה המעבר במחסום בפעם שעברה?" והעלאת זיכרונות. היא חושבת על הלימודים בגרמניה והוא על הלימודים בירדן. שניהם משחקים לרגע שוב בתקוות של סטודנטים צעירים וזרים בערי בירה, כשכל העולם לפניהם. ושוב אנחה וחזרה לעולם של סגר, פועלים, משלוחים שלא משתחררים מהנמל, התנחלות שמרחיבה את עצמה ושוטרי מג"ב שהחליטו לעשות לעצמם הפסקה דווקא בחניה של המרפאה.

פעם אחת הם נגעו זה בזו, רגע שהם בנו אותו באופן עקבי כמה חודשים. לפתע העזו. זה היה רגע מבטיח, אבל כזה שלא עבר את גבול הנשיקה ועצימת העיניים של שניהם, כאשר לכל אחד מהם הפנטזיה שלו. במחי רגע התנתקו האחד מהשנייה ומאז הוא לכוד במחשבות עליה. וכל אינטראקציה איתה מעוררת מחדש את הרגע ההוא.

בעודו מפנטז על אותן שפתיים שהספיק לנשק, הוא מבחין במכסה של הבור ליד הבריכה. הוא יוצא מהלנדקרוזר וניגש אל המכסה הפתוח. זה מוזר, אין צאן בסביבה ובדרך כלל המכסה סגור. מהבור עולה ריח מוזר. הוא מתקרב לבור ומביט מלמעלה, הריח מחריף. עם הפנס של הטלפון הנייד שלו הוא מציץ למטה ורואה בפנים גוף חיוור מקופל, שפתיים כחולות וידיים מעוותות.

הוא נרתע בבהלה, סוגר את המכסה, מביט כה וכה שאין איש בסביבה, עולה על הלנדקרוזר ונמלט מהמקום. בכניסה לכביש הוא מסדיר את הדופק שמשתולל ונוהג צפונה לכיוון ירושלים.

כיצד נהג עד לבית ג'אלה אין לו מושג.

היא נכנסת מהדלת שבצד הנוסע. מבטה בין כועס לבין מוטרד. "אתה רוצה שידברו עלינו? אתה כבר רבע שעה יושב בחניה ככה," היא משתתקת ונבהלת. "למה הרגל שלך רועדת ככה? מה קרה?" ובבת־אחת כל המחסומים ביניהם נופלים. הוא גועה בבכי והיא הודפת אותו אל מחוץ ללנדקרוזר ומכניסה אותו לחדר ההמתנה. החדר ריק, היא נועלת את הדלת מבפנים וישבת לידו על ספסל ההמתנה. הראש שלו מוטל בזווית לא נוחה על הברכיים שלה והיא מלטפת לו את הראש ומנסה להרגיע אותו. "חלאס, חלאס, יהיה בסדר.״

היא מכניסה אותו לחדר הטיפולים ומושיבה אותו על כורסת הטיפולים, מטה את המסעד אחורה, עוצמת את עיניו ומנשקת אותן עד שהוא נרגע. "שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר," הוא אומר ומשתתק.

"ששש, אל תגיד ככה."

"אבל זה ככה, מה לעשות."

"ששש, יהיה בסדר," היא נכנסת יחד איתו אל תוך הכורסא ומתכרבלת בתוכו, כשמגש הטיפולים מתעקם. "תראה מה עשית," היא צוחקת.

*

חננאל שמר את חולצת סוף המסלול של אחיו במיוחד ליום השישי הזה. המחזור יוצא לטייל במאגרי המים בסביבה, ״להפגין נוכחות״ כמו שהמדריך הסביר - לחזק את המשילות, לגרום לצבא לעשות מה שהוא צריך לעשות. חננאל רוצה להיות טייס אבל אם לא, אולי סיירת גולני, כמו אח שלו? לפחות חולצה של האח כבר יש ואת זה אין לרוב החבר'ה. לנריה יש סווטשירט של סיירת צנחנים והוא המתחרה העיקרי שלו. לכל היתר יש חולצות של קרקל או של גדודי התשע מאות. כמו שאח שלו אומר, הם בתחתית שרשרת המזון.

חולצת הפלאים הזו מרשימה גם את המדריך, שבסך הכול היה "בגדודים" ושמע על אחיו של חננאל. אין ספק שהילת גיבורים זה דבר נחמד, אבל חננאל היה מעדיף שזו תהיה ההילה שלו ולא של אחיו. בינתיים "זה מה יש," כמו שאחויה אומר.

החבורה כבר לקראת סופו של סיור הפגנת הנוכחות וחיזוק המשילות. כל אחד מהחבר'ה כבר נשא בתורו את ה״מקוצר״ של המדריך. זה היה קצת מאכזב שהמדריך השאיר את המחסנית אצלו, אבל עדיין זו חוויה טובה יותר מסתם להחזיק מקל. החבורה גולשת באוכף לכיוון הבריכה וחננאל פותח בריצה לקראת הסוף, משיל את הבגדים מעליו, למעט הבוקסר, וקופץ בשאגה למים. רגע אחריו גם נריה ורגע אחר־כך עוד כמה חבר'ה. חננאל חי בשביל רגעים כאלו; להיות הראשון בחבורה, להעז, ליזום. חלק מהחבורה נשאר בחוץ. בכל זאת, קר במים.

״פחדנים,״ סונט בהם חננאל, ״תיכנסו כבר,״ ומיד טובל את כל גופו במים וצולל לצד השני של הבריכה. אופס, זה עמוק ורחוק, הוא חושב. בינו לבין עצמו הוא יודע שמי שמפחד זה הוא. הוא מקנא בהם שהם לא מפחדים לפחד. אח שלו אומר לו כל הזמן שמי שמאמין לא מפחד, ושעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל יש לו עוד שנתיים עד הצבא והוא לא כל כך מאמין. את זה הוא יודע כבר כעת, וגם את זה שהוא צעיר הוא יודע. הדרך שלו ארוכה יותר מ״דרך ארוכה״ בלפחות שנתיים עד הגיוס, אם באמת לא ילך לישיבה או למכינה. אז בינתיים אפשר רק לאתגר את עצמך, הוא מסביר לעצמו. אח שלו הסביר לו פעם שכל שריר אפשר לאמן, אז אולי הוא יאמן את שריר הפחד?

החבורה נמצאת בצד המערבי של הבריכה, כולה צהלולים, וחננאל, שצלל לצד השני, מוצא את עצמו לפתע ברגע פרטי עם עצמו בקצה השני. הוא מרים את הראש ורואה בור מים סגור. זווית המבט מוצאת חן בעיניו. אח שלו כבר אמר לו שיש לו לחננאל חוש מרחבי מפותח. בזווית הייחודית הזו הוא מזהה את הבריכה, את התוואי שלוכד את המים מהאוכף למעלה בצד המזרחי, ואת הנחל בצד המערבי ובצד את בור המים. הוא עוצם עיניים ופוקח אותן כמו צמצם של מצלמה, עושה בלשון קליק של רעש הצילום בטלפון הנייד, ונוצר את התמונה בראש.

הוא מתיישב על שפת הבריכה ומקווה שאף אחד לא הבחין כמה קשה היה לו להרים את עצמו מתוכה. היא עמוקה יותר ממה שהעריך ונדרש כוח רב בזרועות על מנת להרים את עצמו לשפה. הסקרנות מתעוררת בו והוא מריח ריח מוזר מהבור. הוא ניגש אליו, הולך על קצות האצבעות את שני המטרים עד לבור ומתחיל להכחיל מרוב קור ולרעוד בכל הגוף. ״וקוראים לזה קיץ,״ הוא מגחך.

המחזה הנגלה לעיניו לאחר שהוא מרים את המכסה מכה אותו בתדהמה. קרני השמש בדיוק מעל הבור, מאירים את הבור כמו אלומת זרקור רב־מוקדי — פנים הבור מואר, הבריכה ותוואי איסוף נגרי המים - מראה המרחב שלפני רגע הוא התענג עליו ונצר בזיכרון. הוא משוכנע שזה אחד מהניסיונות שהוא נדרש להם על מנת לחזק את שריר הפחד. הוא לא בטוח מה הוא רואה. גוף חיווריין, מעוות. לרגע הוא משתאה, "כך אני נראה?" הוא תוהה. "זה העיוות של המים שהם לא בדיוק כמו המראה בחדר? חשבתי שאני נראה טוב יותר," הוא מהרהר ואז מבין מה הוא רואה.

הוא מותיר את המכסה פתוח ורועד כולו חוזר לחבורה.

"יאללה, חלאס, בואו נעוף מפה," צועק חננאל לעבר חבריו והם משתוממים מה עובר עליו. עד שהתחממו, והוא רוצה לצאת? אבל הוא יוצא בכעס רב, מתנגב ומתחיל לצעוד חזרה לכביש.

"חכה רגע, מה קרה לך? אתה דפוק?" צועקים אליו חבריו, והמדריך מזרז אותם לפני שייווצר לו נתק בחבורה.

באוטובוס חזרה הם צוחקים עליו אבל זה לא מזיז לו, הוא שותק. "נהיה לך קר אז ברחת, חננאל גילה את מגבלות הכוח שלו, לחננאל יש מחזור." והוא שותק. לפתע הוא מסתובב אליהם ובפה קפוץ מטיח בהם, "תשתקו, לא ראיתם כלום.״

המדריך מתיישב לצדו על הספסל ומניח עליו זרוע מגוננת, וחננאל מעיף אותה בזעם. המדריך לא מתעקש, רק אומר לו שהוא מבין שזו תקופה קשה ושאם הוא ירצה לדבר הוא מוזמן. חננאל מביט בו בבוז ורוצה להטיח בו, "איתך? מי ירצה לדבר איתך? אתה מהגדודים," אבל אף מילה לא מצליחה לצאת לו מהפה, הוא נאלם דום. בזמן הקרוב חננאל יתבצר בשתיקתו ולא יוסיף לדבר.

*

יאסר תהה כיצד תיראה שארית חייו. הוא כבר עבר את הגיל שבו אפשר ללכת למצפה למעלה ולהמתין לרכבים של היהודים שבאים לטייל ואז להחליט אם לבקש מהם נדבות, לנסות להציל משהו מהרכוש שלהם או סתם לנסות את כוחו בעברית. הצאן כולו הושמד במגפה האחרונה, החברונים גם לא ממש ששים לתת לו עבודה, והיהודים בהתנחלות אפילו לא נותנים לו להתקרב לשער שלהם.

הוא תהה אם העובדה שהספיק לסיים עשר שנות לימוד וידע לקרוא, לכתוב ולהתמצא באינטרנט היא לטובתו או לא. חבריו שבקושי קראו, הסתפקו בחיים בספק יישוב ספק מאהל. ההרפתקאות שלהם עם המתנחלים, העיכובים במחסום וההתגרויות בחיילים סיפקו אותם. ובאופן מעצבן למדי, היה להם יותר כסף ממנו.

הוא ידע שהוא חכם ושהוא לא יישאר במקום הזה. הוא חולם על גרמניה ובינתיים מחפש את ההזדמנות לחשוף את הערך הגבוה שלו כבחור החכם בישוב. הפועלים שנשכרו להרחיב את הבריכה השאירו את המחפרון בצד לסוף השבוע, ויאסר חשב שאם יקלקל אותו ״בקטנה״ הוא יהיה זה שיושיע את הפועלים כשהם יחזרו ואז הם כבר ישכרו אותו לעבודה, לפחות כנקודת התחלה.

אחרי הצהריים, כשהסתיימו עבודות הליקוט, סידור הגג ושיפוץ האוטו הישן שאבא שלו קנה לפני חודש, ישן אפילו במונחים של תושבי האזור, הוא החליט ללכת לבריכת המים לראות כמה מים בכלל נותרו בה. זו לא היתה העונה הכי אהובה עליו, בקיץ הצבע של האדמה ושל האוויר מרגיש דהוי, הוא אוהב דווקא את הימים שלאחר הגשם והוא מתגעגע אליהם. בכל מקום שמים הצליחו לעבור ולהישאר יותר מרגע, צמחו זיפים ירוקים; וכאשר היה למשפחה צאן, גם המרעה היה פשוט יותר. תחושת רווחה. ההתלבטות היחידה היא אם לצעוד בנעליים הבלויות או בסנדלים החומים. אם נכנסים לבוץ קל לשלוף אותם אבל בערב, בעיקר, כפות הרגליים קרות. יאסר אהב גם את מעיל הרוח הישן שקיבל מזמן מאחד המשקיפים שעבר בבית המשפחה, ועליו כתוב יפה כל כך TIPH. רגעים בהם הרגיש כאילו הוא עושה את הצעד הראשון לצאת מהמקום אל מרחבים אחרים. מרחבים של אירופאים עם עיניים כחולות, רכבים גדולים לבנים עם יכולת מוכחת בשטח, ונשים שמעזות להישיר מבט ולפעמים מפתיעות אותך במעט משפטים בערבית. הקיץ הוא תקופה קשה. אלוהים יודע למה רוצים להרחיב את הבריכה דווקא כעת, הרהר, שימתינו לחורף, מה בוער דווקא כעת? את שארית המים שיש יחלקו על שטח גדול יותר והבריכה תהיה פחות עמוקה, זה מה שיקרה. החיפזון הרי מן השטן. אמרו לו שהמחפרון הוא בהשאלה בחינם ושהפועלים שעובדים, זו עבודה יזומה מטעם הרשות לנזקקים ביותר, אז מנצלים מה שאפשר. כרעיון זה נשמע יפה אבל למה על הבריכה שלי, התרגז, ועדיין צעד במורד לכיוון הבריכה, לקלקל ״בקטנה״ את המחפרון ולצאת המושיע מאוחר יותר.

השמש כמעט שקעה כשהגיע יאסר לבריכה. המחפרון נשאר לעמוד היכן שציפה שיעמוד. העצלנים אפילו לא כיסו את כלי העבודה, חשב בליבו. המכסה של בור המים היה פתוח. מי העצלן שלא סגר את המכסה? תהה יאסר. המים הרי ניגרים גם כאשר המכסה סגור, ובאופן הזה נמנע מלכלוך להיכנס לבור, וכך גם כל מה שעף ברוח ועשוי לזהם את המים. יש מעט דברים שהם בבחינת רכוש ציבורי וזו אחריות כולם לדאוג להם. בור המים הזה הוא אחד מהם. יאסר זוכר כיצד חפרו את הבור לפני שלוש שנים. הגיע איש מכובד בטנדר מיצובישי, צינורות מפלסטיק שחור בארגז שלו, וגם עגלה נגררת, קונגו ומתנדב אירופאי שצילם את הכול ואחר כך הראה להם במצלמה שלו מה צילם. הם ביקשו מתנדבים ואפילו שילמו להם בסוף ימי העבודה. למרות שהם התנדבו.

קשה לחשוב שהבור הזה נמצא בסביבה רק שלוש שנים. קשה לתאר את החיים לפני שהיה בור, מהיכן הביאו מים להשקות את הצאן? הרי הביאו מים. חוץ מהטרקטור עם המכלית הכחולה של ברגותי הקטן.

יאסר מתקרב למכסה וכבר מתכופף וריח מוזר עולה באפו. כבר קשה להבחין מה נמצא בבור, עוד מעט חושך ויאסר מסוכך על עיניו, מצמצם אותן ומבקש להרגיל אותן לראייה בחושך. בתוך הבור מקופלת גופה לבנה. הי, צועק לעברה יאסר ומיד מבין שמעטים הסיכויים שזו תענה לו. יאסר מושיט יד למטה ומנענע את הראש וכשהוא מחליט שהגופה באמת כבר לא בחיים הוא סוגר את המכסה, נושם שתי נשימות ועולה לבית של אבו רביע. יאסר יודע שלא צריך עשר שנות לימוד כדי להבין שמישהו כאן הסתבך. יאסר גם מבין היטב שהתהייה שלו כיצד תיראה שארית חייו היא הדאגה האחרונה שלו כעת.