חובו של היום ללילה

1

אבי היה מאושר.

אף פעם לא חשבתי שהוא מסוגל לכך.

לרגעים, חזותו החפּה מחרדות הטרידה אותי.

משתופף על עקביו על גבי תלולית חצץ, זרועות חובקות ברכיים, הוא התבונן ברוח הקלה המתלפפת סביב השיבולים הדקיקות, משתרעת עליהן, מפשפשת בהן בקדחתנות. שדות החיטה התערסלו כרעמות אלפי סוסים החוצים את המישור בדהרה. המראה היה כמראה הים כשהסער מכה בו גלים. ואבי חייך. אני לא זוכר שראיתי אותו מחייך לפני כן. לא היה זה ממנהגו להסגיר את שביעות רצונו — האומנם כך הרגיש?... שְׂבע תלאות, המבט נואש תמיד, חייו לא היו אלא רצף מתמיד של מפלות. כמפני צרעת הוא חשד בתהפוכות של המחר, בוגדני וחומק מהשגה.

אף פעם לא ראיתי אותו עם חברים.

חיינו פרושׁים מן הכלל בחלקת האדמה שלנו, כמו רוחות רפאים שנעזבו לנפשן, בדממה של אלה שאין להם מה להגיד זה לזה: אימי בצל הצריף שלנו, גוהרת מעל לקדרה, בוחשת מוכנית במרק על בסיס פקעות שטעמו מפוקפק; זהרה, צעירה ממני בשלוש שנים, שכוּחה בקרן זווית, כה שקטה עד כי לעיתים איש לא משגיח בנוכחותה; ואני, ילד חלוש ומתבודד, זה אך בקע וכבר כָּמֵש, נושא את עשר שנותיי כמו נטל.

אלה לא היו חיים. התקיימנו, ותו לא.

עצם העובדה שקמנו בבוקר היה בגדר נס, ובלילה, כשעלינו על יצועינו, שאלנו את עצמנו אם לא הגיוני יותר לעצום עיניים לצמיתות, משוכנעים שראינו כל מה שיש לראות בחיים וכי הם עצמם אינם ראויים שנתעכב עליהם. הימים דמו זה לזה עד ייאוש; מעולם לא הביאו איתם דבר, וכשהסתלקו רק נישלו אותנו ממעט האשליות שהתנדנדו מול אפינו כמו גזרים המדרבנים חמורים.

בשנות השלושים ההן העוני והמגפות הפילו חללים בקרב המשפחות והמִקנה ברשעות בלתי נתפסת, גוזרים על הניצולים חיי פליטוּת ואף קבצנות. שארי בשרנו הבודדים לא נתנו סימן חיים. אשר לחורבות האדם שהסתמנו פה ושם במטושטש, ידענו כי אלה רק חולפות בסך. שביל העפר ששֵׂרַך את תלמיו אל הצריף שלנו עמד להימחות מעל פני האדמה.

אבי היה אדיש לכך.

הוא אהב להיות לבד, נטוי כנגד המחרשה, שפתיו לבנות מקצף. לפעמים הייתי מתבלבל בינו לבין איזו ישות שמימית הבוראת מחדש את עולמה, והייתי צופה בו שעות, מוקסם מאיתנותו ומנחישותו.

כשאימי הטילה עליי להביא לו את ארוחותיו, אוי לי אם התמהמהתי. אבי אכל בדייקנות, בחסכנות, להוט לחזור לעבודה. אני שיוועתי למילת חיבה ממנו או לתשומת לב רגעית, אבל כל מעייניו היו נתונים לאדמה שלו. רק כאן, בלב המרחב הזהוב, חש את עצמו בסביבתו הטבעית. שום אדם ושום דבר, אפילו האנשים היקרים לו ביותר, לא היו מסוגלים להסיח את דעתו ממנה.

בערב, בשובנו לצריף שלנו, הניצוץ בעיניו דעך עם שקיעת השמש. הוא נעשה אדם אחר, פלוני, חסר חן ונטול עניין; הוא כמעט אכזב אותי.

אלא שבשבועות האחרונים הוא היה ברקיע השביעי. נראָה שהקציר יהיה מוצלח, מעבר לכל ציפיותיו... חנוק מחובות, הוא משכן את אדמת אבותיו וידע שזה לו הקרב האחרון, המחסנית האחרונה. הוא ביצע עבודה של עשרה אנשים, ללא הפוגה, אש יוקדת בבטנו. שמיים צחים הבהילו אותו, כל צל של ענן חִשמל את דמו. מעולם לא ראיתי אותו מתפלל ועמל בדבקות כזאת. וכשהגיע הקיץ והחיטה כיסתה את המישור בריצודים מנצנצים, תפס אבי את מקומו על ערימת החצץ וחדל לנוע. כורע תחת כובע הקש, הוא בילה את רוב ימיו בהתבוננות ביבול, שאחרי שנים כה רבות של כפיות טובה וחרפת רעב, הבטיח סוף־סוף נקודת אור קלושה.

עת האסיף קרבה להגיע. וככל שקרב היום, התקשה אבי לשמור על שלוותו. בעיני רוחו כבר ראה את עצמו קוצר את השיבולים בתנופה, אוגד את תוכניותיו הרבות ומאחסן את תקוותיו עד שלא יֵדע מה לעשות בהן.

שבוע קודם לכן הוא הושיב אותי לצידו על העגלה ונסענו לכפר, קצת הלאה מעבר לגבעה. על פי רוב הוא לא לקח אותי לשום מקום. אולי חשב שהמצב עומד להשתפר, ושכדאי שנסתגל שוב לעולם ונעיר בעצמנו תגובות חדשות, צורת חשיבה חדשה. בדרך פצח בזמזום נעימה בדואית. לראשונה בחיי שמעתי אותו שר. קולו סטה לכל העברים, צורמני כל כך שהיה בכוחו להבריח סוסים. אך לאוזניי הוא היה עָרֵב לאין שיעור, שום בָּריטוֹן לא הגיע לקרסוליו. לפתע התעשת, ספק מופתע שהניח לעצמו להיסחף, ספק נכלם שנחשף במערומיו לעיני צאצאו.

מראה הכפר לא בישר טובות. זה היה חור נידח, מצמית בעגמומיותו, עם בקתות טיט הנסדקות תחת משא הדלות וסמטאות אבודות, שלא ידעו לאן להניס את כיעורן. אי אלו שלדי עצים כורסמו בידי העיזים, הזדקרו בייסוריהם כמו עמודי תלייה. למרגלותיהם, גורלם של המובטלים לא שפר עליהם יותר. הם דמו לדחלילים שהוצאו מכלל שימוש, רובצים בעזיבותם עד שיפיצו אותם הסופות לכל רוח.

אבי עצר את העגלה ליד חנות עלובה, שסביבה התגודדו ילדים יחפים. במקום כותונות הם לבשו שקי יוטה כרוכים בגסות סביב גופם. ראשיהם המגולחים, המנומרים בגלדים זבי מוגלה, שיוו לחזותם דבר־מה בלתי הפיך, כמו אות קלון. הם כיתרו אותנו בסקרנות של להקת גורי שועלים הנדרכת למראה חילול הטריטוריה שלה. אבי הדף אותם בהינף יד ודחף אותי לתוך המכולת, שבין מדפיה הריקים נמנם גבר. הלה אפילו לא טרח לקום כדי לקדם את פנינו.

"אני אצטרך אנשים וציוד לקציר," אמר לו אבי.

"זה הכול?" הפטיר החנווני בלאות. "אני מוכר גם סוכר, מלח, שמן וסולת."

"זה בהמשך. אני יכול לסמוך עליך?"

"מתי אתה צריך אותם, את האנשים ואת כל הכלים שלהם?"

"יום שישי הבא?"

"אתה הבוס. רק תשרוק ואנחנו נתייצב."

"אז נקבע ליום שישי בשבוע הבא."

"סגוּר," נהם החנווני וחבש את הטורבן. "שמח לשמוע שהצלחת להציל את העונה."

"בעיקר הצלתי את נשמתי," השיב אבי ונפנה ללכת.

"בשביל זה צריך שתהיה לך אחת, חביבי."

רטט עבר בגבו של אבי על מפתן החנות. נדמה שזיהה רמיזה ארסית בדבריו של החנווני. אחר כך גירד באחורי ראשו, טיפס אל העגלה ושם פניו הביתה. הכבוד העצמי שלו נפגע. עיניו, שזהרו בבוקר, התקדרו עכשיו. ודאי זיהה בדבריו של החנווני אות מבשר רעות. כזה היה אבי: די שמישהו העלה את חמתו, וכבר היה עליו להתכונן לנורא מכול; די שהתפאר בכוחו, ותכף חשש שמא נחשף לעין הרע. הייתי בטוח שבסתר ליבו הוא מתחרט מרה על שהרשה לעצמו להכריז על ניצחון בטרם עת.

כל הדרך חזרה הוא היה מלופף סביב עצמו כנחש, ולא הפסיק להצליף בשוט באחורי הפרד; תנועותיו היו רוויות זעם אפל.

בעודו ממתין ליום שישי הוא דלה מאי־שם מָצֵ'טוֹת עתיקות, מַגָלים רופפים ושאר כלי עבודה כדי לתקנם. עקבתי אחריו ממרחק עם הכלב שלי, ממתין לפקודה שתקרא לי להביא תועלת. אבל אבי לא נזקק לאיש. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות והיכן למצוא את הדרוש לו.

עד שלילה אחד, בלי שום אזהרה, ניחתה עלינו הרעה. הכלב יילל ויילל... נדמה היה לי שהשמש נעקרה מהרקיע ונפלה על אדמתנו. השעה הייתה ודאי שלוש לפנות בוקר, אך הצריף שלנו היה מואר כמו בצהרי היום. אימי לפתה את ראשה בשתי ידיה, הלומת רעם על מפתן הדלת. השתקפויות האור מבחוץ השיטו את צילה רב־הפנים על הקירות סביבי. אחותי ישבה בפינתה, מכווצת על המזרן, אצבעותיה תחובות בתוך פיה ועיניה נטולות הבעה.

זינקתי אל הפטיו וראיתי מַבּוּע של להבות שיגעוניות משתלח בשדותינו. ניצוצות האש היתמרו אל הרקיע, ששום כוכב בו לא פרש חסותו על הדגן.

נוטף זיעה, חזהו עירום וחרוץ פסי פיח, דעתו של אבי נטרפה עליו. שוב ושוב היה מטביע דלי עלוב בשוקת ורץ אל הלהבות, נעלם בתוך האש ואז מגיח כדי למלא מים ולחזור אל התופת. הוא לא קלט את האבסורד שעמד בבסיס סירובו להכיר בכך שאין מה לעשות, ששום תפילה או נס לא ימנעו מחלומותיו לכלות בעשן. אימי, לעומתו, תפסה שהכול אבוד. היא הביטה בבעלה המתרוצץ כאחוז שיגעון ופחדה מהרגע שבו לא תראה אותו יוצא מהלהבות. אבי היה מסוגל לצרור יחד אלומות של חיטה ולהתלקח איתן. כלום לא חש בסביבתו הטבעית אך ורק בלב שדותיו?

בעלות השחר הוא עדיין השקה את תימורות העשן העולות מהשלף החרוך. מהשדות לא נותר זכר והוא מיאן להכיר בכך. כמו להכעיס.

זה היה לא הוגן.

שלושה ימים לפני תחילת הקציר.

מהלך פסיעה מהגאולה.

על סיפה של הישועה.

לקראת הצהריים אזר אבי אומץ להתמודד עם האמת. כשהדלי משתלשל מזרועו, הוא העז סוף־סוף להישיר מבט אל ממדי האסון. זמן רב התנודד על שוקיו המפרכסות, עיניו שטופות דם, פניו מעֻוות מסבל; אחר כך נפל על ברכיו, השתטח על בטנו ולנגד עינינו הנדהמות עשה דבר אשר גבר לעולם לא אמור לעשות בפרהסיה: הוא בכה... הוא בכה עד שלא נשארו עוד דמעות בגופו.

ברגע ההוא הבנתי שהמלאכים השומרים נטשו אותנו, ושמעתה ועד יום הדין, הרעה תהיה מנת חלקנו.

 

הזמן שלנו נעצר. אומנם היום עדיין ניגף בפני הלילה, החושך נכנע לשחר והעופות הדורסים הוסיפו לחוג בשמיים, אבל עבורנו העולם עצמו קרס באפיסת כוחות. דף חדש נפתח, ואנחנו לא הופענו בו. אבי לא חדל משיטוטיו בשדות השוממים, משרך רגליים למן הנץ החמה ועד שקיעתה בין הצללים ועיי ההריסות כמו רוח רפאים הלכודה בחורבותיה. אימי הביטה בו מבעד לחור בקיר, ששימש לנו צוהר. בכל פעם שהכה בירכיו ובלחייו בגב ידו הייתה מחווה תנועה בהולה וממלמלת בשרשרת את שמות המַרַבּוּטים — הקדושים המגינים של האזור. היא הייתה בטוחה שבעלה יצא מדעתו.

כעבור שבוע הופיע בפתחנו מבקר. בחליפתו המטוקסת, בזקנו הגזוז בקפידה ובחזהו עטור המדליות הוא נראה כמו סולטן. זה היה הקַאִיד,¹ מלוּוה במשמר הפְּרֵטוֹריאני שלו. בלי לטרוח לרדת מכרכרתו הוא הורה לאבי להטביע את טביעות אצבעותיו על מסמכים שצרפתי כחוש וחיוור, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, הזדרז לשלוף מתיקו. אבי לא המתין לבקשה נוספת. הוא לחלח את אצבעותיו בספוג רווי בדיו והצמיד אותן לדפים. ברגע שנחתמו המסמכים יצא הקַאִיד לדרכו. אבי הוסיף לעמוד דוּמם בפטיו, מבטו נע ונד חליפות בין כפות ידיו המוכתמות בדיו לבין הכרכרה המעפילה אל ראש הגבעה. אימי ואני לא הרהבנו עוז לגשת אליו.

למחרת ליקטה אימי את מיטלטלינו הדלים והעמיסה אותם על העגלה.

תם ונשלם.

לעולם לא אשכח את היום ההוא, היום שבו החליט אבי לשים את נפשו בכפו וללכת אל הלא־נודע. זה היה יום מעונן, השמש נצלבה מעל להר והאופק היה מעורפל. אף כי הייתה זו שעת צהריים, הרגשתי כמו מתמוסס בדמדומים שהקפיאו הכול, הצלילים נסוגו אל הדממה, והעולם עצמו כמו רחק מאיתנו כדי לבודד אותנו עוד יותר בדלותנו.

אבי אחז במושכות, צווארו שקוע בין כתפיו, עיניו כבושות ברצפת העגלה, מניח לפרד להוביל אותנו אל מקום לא נודע. אימי התכווצה בפינה, קבורה תחת הרעלה שלה, בקושי מובחנת בינות לצרורות. ואילו אחותי הקטנה שמרה את אצבעותיה בתוך פיה, עיניה חלולות. הוריי לא שמו לב לכך שאחותי הפסיקה לאכול, שמשהו בנפשה נשבר מאז הלילה שבו חמד הגיהינום את שדותינו.

הכלב עקב אחרינו ממרחק, מצניע לכת. מזמן לזמן היה עוצר בראש תלולית, מתיישב על אחוריו כדי לבחון אם בכוחו לעמוד במשימה, וכך עד שנעלמנו מעיניו, אז היה מזנק אל השביל במטרה להדביק אותנו, חוטמו תחוב באדמה. הוא האט ככל שהתקרב אלינו, ואז התרחק שוב מהשביל ועצר, אומלל וחסר ישע. הוא ניחש כי במקום שאליו מועדות פנינו אין לו מקום. אבי הבהיר לו זאת כשהטיל לעברו אבנים בצאתנו מהפטיו.

אהבתי את הכלב שלי. הוא היה חברי היחיד, לא הייתה לי נפש קרובה מלבדו. תהיתי מה יעלה בגורל שנינו, כעת משנפרדו דרכינו.

 

גמאנו קילומטרים רבים מספור בלי להיתקל בנפש חיה. כאילו הגורל עצמו רוקן מאדם את המחוז כולו כדי שנהיה רק שלו... שביל העפר נמתח לפנינו, שדוף ומדכא, מהדהד את תלישותנו.

לפנות ערב, הלומים משמש, הבחנו סוף־סוף בנקודה שחורה באופק. אבי כיוון אליה את הפרד. זה היה אוהל של רוכל ירקות, שלד כלונסאות רעוע ויריעות בד יוטה, שהזדקר בשיממון כאילו צץ מתוך הזיה. אבי פקד על אימי לרדת ולחכות לו ליד סלע גדול. אצלנו, כשגברים נפגשים, על הנשים לעמוד בצד; אין חרפה כבדה יותר מאשר לראות גבר אחר חומד את אשתך במבטיו. אימי צייתה, ועם זהרה בזרועותיה הלכה לרבוץ במקום שהורה לה.

הרוכל היה איש קטן מידות ומצומק עם עיני חמוס נעוצות עמוק בתוך פרצוף מנומר בשלפוחיות שחרחרות. הוא לבש שַׁרוואל בלוי מעל לכפכפים מתפוררים, שמתוכם בצבצו בהונות מעוקמות. מותנייה מרופטת התקשתה להסתיר את חזהו הכחוש. הוא בלש אחרינו בעיניו מצל אוהלו המאולתר כשנבוט לפות בידו. כשנוכח לדעת שאיננו גנבים, השליך את המקל הצידה ופסע צעד לתוך האור.

"בני האדם מנוולים, עיסא," קידם את פני אבי. "זה הטבע שלהם. לא יעזור לכעוס עליהם."

אבי עצר את העגלה ליד האיש ומשך את ידית הבלם. הוא ירד לסוף דעתו של הרוכל, אך לא השיב דבר.

הרוכל ספק כפיים ונראה נסער.

"כשראיתי את האש מרחוק בלילה ההוא, הבנתי שנשמה אומללה נשלחת עכשיו לגיהינום, אבל לרגע לא חשבתי שזה אתה."

"זה רצון האל," הפטיר אבי.

"זה לא נכון, ואתה יודע את זה. במקום שבו בני האדם מתאכזרים, נשללת סמכות האל. לא הוגן להטיל עליו את המעשים הרעים שאנחנו לבדנו מאפשרים את קיומם. מי היה יכול לשנוא אותך עד כדי כך שישרוף לך את היבול, עיסא חביבי?"

"אלוהים מחליט מה מכה בנו," אמר אבי.

הרוכל משך בכתפיו.

"בני האדם המציאו את אלוהים רק כדי לבלבל את השדים שלהם."

אבי הניח רגל על הקרקע, וכנף הגלבייה שלו נתפסה במושב. הוא ראה בכך עוד סימן מבשר רעות. פניו סמקו מזעם עצור.

"אתה נוסע לאוראן?" שאל הרוכל.

"מי אמר לך את זה?"

"תמיד נוסעים העירה כשמאבדים הכול... תיזהר, עיסא. זה לא מקום לאנשים כמונו. אוראן רוחשת נוכלים פורעי חוק ומוסר, מסוכנים יותר מנחשי קוברה, ערמומיים יותר מהשטן."

"למה אתה אומר לי שטויות כאלה?" שאל אבי ברוגז.

"כי אין לך מושג לאן אתה מכניס את עצמך. הערים מקוללות. לבָּארַכָּה — כוח הברכה — אין דריסת רגל שם. מי שהרחיק אליהן לא חזר מעולם."

אבי הניף את ידו, כמסמן לרוכל שישמור את הרהוריו לעצמו.

"באתי להציע לך את העגלה שלי. הגלגלים והמשטח יציבים והפרד עוד לא בן ארבע. אקח כל מה שתיתן לי."

הרוכל העיף מבט חטוף בעגלה.

"אני חושש שאין לי הרבה להציע לך, עיסא. אל תחשוב חלילה שאני מנצל את המצב. אבל מעט מאוד עוברי אורח חולפים כאן, ואני נשאר עם מלונים שאין להם קונה."

"כל מה שתציע יהיה מקובל עליי."

"למען האמת אני בכלל לא צריך עגלה, גם לא פרד... יש לי כמה פרוטות בקופסה. בחפץ לב אחלוק אותן איתך. באת לעזרתי פעמים רבות. ואת הפרד שלך תוכל להשאיר אצלי. בסוף אמצא לו קונה. תחזור לקחת את הכסף מתי שתרצה. אני לא אגע בו."

אבי לא טרח אפילו לשקול את הצעתו של הרוכל. לא הייתה לו ברירה. הוא הושיט לו יד ללחיצה.

"אתה בחור טוב, מילוּד. אני יודע שלא תרמה אותי."

"אדם לא מרמה אלא את עצמו, עיסא."

אבי הפקיד בידיי שני צרורות, את היתר העמיס על גבו, טמן בכיסו את המטבעות המעטים שנתן לו הרוכל, והזדרז להצטרף אל אימי, בלי מבט נוסף אל מה שהשאיר מאחור.

הלכנו והלכנו עד שחדלנו להרגיש את הרגליים. השמש יקדה על ראשינו; אור סנוורים שהחזירה אדמת טרשים שוממת עד אימה צרב את עינינו. אימי כשלה מאחורינו כמו מומיה חנוטה בתכריכיה, ועצרה רק כדי להעביר את אחותי הקטנה מכתף אחת לאחרת. אבי התעלם ממנה. הוא צעד היישר נִכְחו, פסיעותיו נוקשות, כופה עלינו את הקצב המזורז. לא עלה על הדעת לבקש ממנו להאט מעט. הסנדלים קילפו את העור מעקביי, גרוני ניחר, אבל המשכתי ללכת. כדי לתעתע בתשישות וברעב מיקדתי את המבט בגבו המיוזע של מולידי, במאמציו לשאת את הנטל ובצעדיו האחידים והגסים, שכמו בטשו בזעם את הרוחות הרעות. אפילו פעם אחת הוא לא הסתובב לוודא שעודנו מאחוריו.

השמש החלה לנטות כשהגענו אל "דרך הרוּמי",² כלומר לכביש מצופה אספלט. אבי הצביע על עץ זית בודד מאחורי גבעה קטנה, מוגן מעיני סקרנים, וניגש לנכש את הקוצים סביבו כדי שנוכל להתמקם. לאחר מכן וידא ששום מכשול לא מסתיר מעיניו את הכביש, ואז, שבע רצון, הורה לנו לפרוק את מיטלטלינו. אימי הניחה את זהרה הישנה למרגלות העץ וכיסתה אותה באריג צבעוני, ואז הוציאה מאחד הסלים סיר ומרית מעץ.

"בלי מדורה," אמר אבי. "נאכל בשר מיובש היום."

"אין לנו. נשארו לי כמה ביצים טריות."

"בלי אש, אמרתי. אני לא רוצה שידעו שאנחנו כאן. נסתפק בעגבניות ובבצלים."

החום הלוהט התעייף, ורוח החלה לנשוב בעלי עץ הזית. שמענו לטאות מתרוצצות בעשב השדוף. השמש נשפכה לתוך האופק כמו ביצה שקליפתה נשברה.

אבי השתרע מאחורי סלע, ברכו האחת באוויר, הטורבן מכסה את פניו. הוא לא אכל דבר. נדמה היה שהוא נוטר לנו.

קצת לפני רדת החשכה הופיע גבר במרומי רכס הרים ונופף לעברנו בתנועות רחבות. הוא לא הרשה לעצמו להתקרב בגלל נוכחותה של אימי, מטעמי צניעות. אבי שלח אותי לשאול מה רצונו. זה היה רועה צאן לבוש בלואים, פניו צמוקות וידיו מיובלות. הוא הציע לנו מזון וקורת גג. אבי דחה את הכנסת האורחים שלו. הרועה התעקש — שכניו לא יסלחו לו אם ישאיר משפחה לישון בחוץ קרוב כל כך לאוהל שלו. אבי עמד בסירובו בתקיפות. "לא מוכן להיות חייב שום דבר לאף אחד," נהם לעצמו. הרועה נעלב. הוא חזר אל עדר העיזים המדולדל שלו, רוטן לעצמו ורוקע בכעס בקרקע.

העברנו את הלילה תחת כיפת השמיים. אימי וזהרה למרגלות עץ הזית. אני תחת הגלבייה שלי. אבי על המשמר בראש הסלע, חרב בין ירכיו.

כשהקצתי בבוקר, אבי היה אדם אחר. הוא התגלח, שטף את פניו במי מעיין ולבש בגדים נקיים: מותנייה מעל לחולצה דהויה, שרוואל טורקי שמעולם לא ראיתי וסנדלי עור מהוהים, שצוחצחו זה עתה.

האוטובוס הגיע ברגע שבו נסקה השמש לשמיים. אבי העמיס את חפצינו על גג הרכב והושיב אותנו על אחד הספסלים מאחור. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אוטובוס. כשיצא לדרך, התכווצתי במושבי, נפעם ונבעת כאחד. פה ושם נמנמו נוסעים, רובם רוּמים בחליפות מרופטות. לא עייפתי מלבהות בנוף שחלף משני צידי הרכב. הנהג הותיר בי רושם עמוק. ראיתי רק את גבו, רחב כמו חומה, ואת זרועותיו החסונות שפיתלו את ההגה בסמכותיות יתרה. לימיני ישיש מחוסר שיניים התנדנד עם כל סיבוב, סל צנוף לרגליו. לאחר כל עיקול הוא הכניס את ידו לתוכו וּוידא שהכול במקומו.

ריחו החריף של הדלק והפיתולים החדים הכריעו אותי לבסוף ונרדמתי, בטני מתהפכת וראשי מנופח כמו בלון.

 

האוטובוס עצר בכיכר קטנה מוקפת עצים, מול מבנה רחב ידיים מלבֵנים אדומות. הנוסעים התנפלו על מיטלטליהם. בחֶפְזונם, היו שדרכו על כפות רגליי; לא הייתי ער לכך. הייתי המום כל כך ממראה עיניי, ששכחתי לעזור לאבי לאסוף את חפצינו.

הָעיר!

מימיי לא שיערתי שכְּרך כזה הוא אכן מן האפשר. זה חרג מכל דמיון. לרגע תהיתי שמא העילפון שפשט בי באוטובוס מתעתע בחושיי. מעבר לכיכר נמתחו שורות של בתים עד קצה האופק, שלובים זה בזה בחן רב, עם מרפסות פורחות וחלונות גבוהים. הכבישים היו מצופים אספלט, ולאורכם נפרשו מדרכות. לא האמנתי למראה עיניי, אפילו שֵם לא יכולתי להצמיד לדברים שהבליחו לנגדן כהבזקים. בתים כלילי יופי התנשאו מכל עבר, רבי־רושם והדר, משתרעים מאחורי גדרות צבועות בשחור. משפחות הסבּו בהנאה במרפסות בתיהן סביב שולחנות לבנים ועליהם קנקנים וכוסות אורנג'דה גבוהות, בזמן שזאטוטים סמוקי עור שזהב זרוק בשׂערם פיזזו בגינות; צחוק הפעמונים שלהם ניתז על צרורות העלים כמו סילוני מים. המקומות עתירי הזכויות הללו הפיקו נועם ורווחה שלא הייתי מודע לקיומם — הקוטב הנגדי של צחנת הבְּלֶד³ שלי, שגני הירק בו גוועו תחת האבק, ומכלאות הבהמות בו היו מרנינות יותר מהצריפים שלנו.

זו הייתה פלנטה אחרת.

קרטעתי מאחורי אבי, שיכור מהמרחבים המוריקים המתוחמים בחומות אבן נמוכות או בגדרות ברזל יצוק, מהשדרות הרחבות ושטופות השמש עם פנסי הרחוב שלהן, נוּקשים באצילותם כמו זקיפים זוהרים. והמכוניות!... ספרתי עשר לפחות. הן הגיחו משום מקום, מטרטרות, מרצדות כמו כוכבים נופלים, ונעלמו בקרן רחוב לפני שהיה סיפק בידי לבקש משאלה.

"מה זו הארץ הזאת?" שאלתי את אבי.

"שתוק ותמשיך ללכת," הייתה תשובתו. "ותסתכל קדימה אם אתה לא רוצה ליפול לתוך בור."

זו הייתה אוראן.

אבי צעד היישר לפניו בצעד בטוח, נטול פחד מהרחובות הישרים ורמי הבניינים שהסתעפו לפנינו ללא הרף, כה זהים זה לזה עד כי הרגשתי שאני צועד במקום. למרבה הפלא, נשים לא התכסו ברעלות. הן התהלכו בפנים מגולות; הזקנות חבשו כיסויי ראש מוזרים, ואילו הצעירות התהלכו מעורטלות כמעט, שערן פרוץ לכל עין, אדישוֹת, כמדומה, לקרבת הגברים.

בהמשך הדרך שככה ההמולה. נכנסנו לשכונות מוצלות ושקטות, עטופות בדממה שהופרה רק בקושי בשקשוק כרכרה חולפת או בשאון תריס ברזל. כמה זקנים אירופים אדמדמי פנים רבצו בפתחי הבתים. הם לבשו מכנסיים קצרים רחבים וחולצות כפתורים פתוחות על כרסם, וחבשו כובעים רחבי שוליים. הלומי שמש, הם שוחחו על כוסית אָניזֵט שהונחה על הקרקע, ונופפו במניפות מבלי משׂים בניסיון לצנן את עצמם. אבי חלף על פניהם בלי לברכם לשלום או אפילו להביט בהם. הוא השתדל לנהוג כאילו אינם בנמצא, אך הילוכו איבד פתאום שמץ מגמישותו.

הגענו לשדרה שהעוברים ושבים בה צבאו על חלונות ראווה. אבי המתין עד שתעבור חשמלית כדי לחצות את הכביש. הוא הצביע לאימי על המקום שבו עליה להמתין לו, הפקיד בידיה את כל חפצינו וציווה עליי ללכת אחריו לבית מרקחת בקצה השביל. תחילה העיף מבט מבעד לזגוגית כדי לוודא שלא טעה בכתובת, ואז התקין את הטורבן, החליק את המותנייה ונכנס פנימה. גבר גבה קומה בעל חזות שברירית שרבט משהו בספר חשבונות מאחורי הדלפק, חנוט בחליפת שלושה חלקים, תרבוש אדום על שערו הבהיר. היו לו עיניים כחולות ופנים עדינות אשר במרכזן חתימת שפם דקה, שהדגישה את החריץ ששימש לו פה. כשראה את אבי נכנס הוא קימט את מצחו, ואז הרים לוח בקצה הדלפק ויצא לקבל את פנינו.

שני הגברים נפלו האחד בזרועות האחר.

החיבוק היה קצר, אך האחיזה אמיצה.

"זה האחיין שלי?" שאל הזר וקרב אליי.

"כן," ענה אבי.

"אלוהים, כמה הוא יפה."

זה היה דודי. עד אותו רגע לא הייתי מודע לקיומו. אבי מעולם לא דיבר על משפחתו או על כל אדם אחר. בקושי זיכה אותנו במילה.

דודי התכופף ואימץ אותי אליו.

"יש לך כאן חתיכת גבר צעיר, עיסא."

אבי הוסיף לשתוק. למראה שפתיו הרוטטות הבנתי שהוא מדקלם באלם פסוקים מהקוראן כדי לגרש את עין הרע.

האיש הזדקף ונעמד מול אבי. לאחר שתיקה קלה הוא חזר אל מאחורי הדלפק, ועיניו לא הרפו מאחיו.

"זה לא דבר פשוט להוציא אותך מהמאורה שלך, עיסא. אני מניח שמשהו רציני קרה. כבר שנים לא באת לבקר את אחיך הגדול."

אבי לא הלך סחור־סחור. הוא סיפר בנשימה אחת על קורותינו בבְּלֶד, על היבול שכלה בעשן, על ביקורו של הקַאִיד... דודי הקשיב לו קשב רב בלי להפסיקו. כפות ידיו לפתו את הדלפק ונקמצו לאגרופים חליפות. בתום הסיפור הוא הדף את התרבוש לאחור וניגב את מצחו במטפחת. הוא היה שבור, אך ספג את המהלומה כמיטב יכולתו.

"יכולת לבקש ממני להלוות לך כסף במקום למשכן את האדמות שלנו, עיסא. אתה יודע היטב מה טיבה של הלוואה כזאת. רבים מאיתנו נגסו בפיתיון, וראית מה עלה בגורלם. איך נתת שיוליכו שולל גם אותך?"

לא הייתה תוכחה בדבריו של דודי, רק אכזבה עצומה.

"מה שהיה היה," חתם אבי את הנושא. "זה רצון האל."

"לא האל ציווה להחריב את השדות שלך... לאלוהים אין שום קשר לרוע של בני האדם. גם לא לשטן."

אבי הרים את ידו כדי לשים קץ לדיון.

"באתי להשתקע בעיר," אמר. "אשתי והבת שלי מחכות לי בפינת הרחוב."

"נלך קודם אליי. תנוחו אצלי כמה ימים, עד שאראה מה אוכל לעשות..."

"לא," שיסע אותו אבי. "מי שרוצה לעמוד שוב על רגליו מוכרח להתחיל מייד. אני צריך קורת גג משלי, והיום."

דודי לא עמד על דעתו. הוא הכיר היטב את עיקשותו של אחיו הצעיר מכדי לנסות ולהכניס בו היגיון. הוא הסיע אותנו אל הקצה האחר של העיר. אין דבר בוטה יותר מהתפניות החדות שבעיר. מספיק להקיף גוש בניינים והיום נהפך ללילה, החיים למוות. עד היום איני יכול שלא להצטמרר כשאני נזכר בחוויה המחרידה ההיא.

ה"פרוור" שנחתנו בו גדע באבחה אחת את הקסם שכישף אותי כמה שעות קודם לכן. עדיין הייתה זו אוראן, רק מאחורי הקלעים. הבניינים הנאים והשדרות המלבלבות פינו את מקומם לתוהו ובוהו אינסופי שבו שימשו בערבוביה צריפים מטים לנפול, מאורות קלפנים מעופשות, אוהלי נוודים הקרויים "חיימא", פרוצים לארבע רוחות השמיים, מכלאות של בעלי חיים.

"תכירו את זֵ'נאן ז'אטוֹ," אמר דודי. "זה יום השוק. בדרך כלל יותר רגוע כאן," הוא הוסיף כדי להרגיע אותנו.

זֵ'נאן ז'אטוֹ: שכונת פחונים מצומחת פרא, שורצת עגלות נאנקות, פושטי יד ורוכלים, רוכבי חמורים הנאבקים עם בהמתם, נושאי מים, שרלטנים וזאטוטים בבלואי סחבות; סבך צהבהב ושחון, מאובק ומבאיש, שתול על חומות העיר כמו גידול ממאיר. העוני באותם אזורי דמדומים חצה כל גבול. ואילו האנשים — אסונות מהלכים — נמהלו כליל בצללים של עצמם. הם דמו למקוללים שגורשו מהתופת בלי דין או אזהרה והושלכו לתוך בליל העליבות הזה כברירת מחדל; הם היו התגלמות כל מה שמיותר בעולם.

דודי הציג אותנו בפני גבר נמוך ומצומק, שעיניו תזזיתיות וצווארו קצר. בְּליס היה מתווך, דורס אוכל נבלות האורב לדלוּת בתקווה לחלוב ממנה שמץ כלשהו. בעת ההיא, עם נחשולים של חולי דיזנטריה שהציפו את העיר, טורפים מסוגו היו מצויים בשפע, ארסיים כמו קללה. זה שלנו לא היה שונה מהם. בְּליס היה מודע לשפל המדרגה שאליו נקלענו ותפס שאנחנו נתונים לחסדיו. זכורים לי זקן התיש השדוני שלו, שהאריך את סנטרו בצורה מעוותת, והשאשִיַה⁴ הקמוטה על גולגולת גדולה, מקריחה וחבולה. מלכתחילה חשדתי בו בגלל חיוכו הצפעוני והצורה שבה חיכך את כפות ידיו זו בזו כאילו עמד לטרוף אותנו בעודנו חיים.

הוא נד לאבי לשלום בעודו מקשיב לדודי, שתיאר את מצבנו.

"נראה לי שיש לי משהו בשביל אחיך, דוקטור," אמר המתווך, שניכר כי הכיר היטב את דודי. "אם הכוונה למשהו זמני, לא תמצאו פתרון טוב יותר. זה לא ארמון, אבל המקום שקט והשכנים הגונים."

הוא הוליך אותנו לפטיו שנראה כמו אורווה, דחוק מאחורי מין מקווה מים מצחין. המתווך ביקש מאיתנו להמתין לו ברחוב וכחכח בגרונו בקולי קולות על מפתן החצר כדי לסמן לנשים להיעלם, כנהוג בשעה שגבר נכנס לבית. משפונה השטח, אותת לנו לצעוד בעקבותיו.

הפטיו היה חצר פנימית מוקפת חדרים מצופפים במשפחות תועות, פליטוֹת הרעב והטיפוס שעשו שפטים באזורי הכפר.

"זה המקום," אמר המתווך והפשיל וילון שחשף חדר נטוש.

החדר, ריק ונטול חלונות, היה בגודל של קבר ומתסכל לא פחות. הוא הצחין משתן חתולים, מפגרי עופות ומקיא. הקירות עמדו על תילם בדרך נס, מושחרים ודולפים מלחוּת; שכבות עבות של לשלשת וגללי חולדות ריפדו את הרצפה.

"לא תמצאו כאן שכר דירה צנוע מזה," הבטיח לנו המתווך.

אבי בהה במושבת תיקנים שקנתה שביתה בפתח ניקוז סתום בשרידי פסולת, והרים את ראשו אל קורי עכביש מחורזים בזבובונים מתים. המתווך עקב אחריו בזווית העין כמו זוחל הבולש אחר טרפו.

"אקח אותו," אמר אבי לרווחתו הרבה של האיש.

וכבר החל לערום את חפצינו בפינת החדר.

"בתי שימוש משותפים נמצאים בקצה החצר," אמר המתווך בהתלהבות. "יש גם באר, אבל היא יבשה. תיזהרו שהילדים לא יתקרבו אל השפה שלה. בשנה שעברה איבדנו כאן פעוטה כי איזה אידיוט שכח להחזיר את המכסה על הבור. חוץ מזה, השטח נקי. הדיירים שלי הם אנשים טובים, אין איתם עניינים. כולם באו מהבְּלֶד כדי לעבוד קשה, והם אף פעם לא מתלוננים. אם אתם זקוקים למשהו, תפנו אליי ורק אליי," הוא הדגיש נמרצות. "אני מכיר אנשים ויכול להשיג לכם כל דבר, ביום כמו בלילה, בתנאי שיש לכם כסף. אם לא ידעתם, אני גם משכיר מזרנים, שמיכות, עששיות ותנורי נפט. רק תבקשו. תמורת הסכום הדרוש אביא לכם גם את הירח בכבודו ובעצמו."

אבי לא הקשיב לו; הוא כבר תיעב אותו. בזמן שהשליט סדר במעוננו החדש, ראיתי את דודי לוקח את המתווך הצידה ומגניב משהו לכף ידו.

"זה כדי שתעזוב אותם בשקט לזמן־מה."

המתווך הגביה את השטר לעומת השמש והביט בו בחדווה חולנית. אחר כך הדביק אותו אל מצחו ואז אל פיו, וצהל:

"לכסף אולי אין ריח, אבל שככה יהיה לי טוב, בשבילי הוא מדיף ניחוחות."