השפית

הו, כן, כמובן, זו שאלה שהציגו לה לעיתים קרובות.

הייתי אומר אפילו שלא חדלו להציג לה אותה, את השאלה הזאת, מרגע שהשפית נעשתה מפורסמת, וכאילו אצרה בתוכה סוד שהתכוונה בסופו של דבר לגלות, מתוך חולשה, רפיון או אדישות, או מתוך שאננות, או מתוך פרץ נדיבות פתאומי שהצית בה עניין כלפי כל אלה שהמקצוע משך את ליבם, לצד צורה של תהילה, או בכל מקרה מוניטין ודאיים.

כן, רבים הוקסמו ממנו לבסוף, מהשם הזה שהלך לפניה בלי שביקשה אותו, ואולי הם חשבו, אולי הם דימו בנפשם שהיא שומרת לעצמה את הפתרון לתעלומה, הם ראו שם תעלומה, אם מביאים בחשבון שאינה פיקחית במיוחד.

הם טעו פעמיים.

היא הייתה פיקחית כמו שד, ומלבד זאת אין צורך להיות פיקחית כפי שהייתה כדי להצליח במקצוע.

היא אהבה שאנשים שוגים לגביה.

היא שנאה שמתקרבים אליה, שתוהים על קנקנה, שנאה את הסיכון שבחשיפה.

לא, מעולם לא היה לה איש סוד לפניי, היא סלדה מזה יותר מדי.

לעיתים תכופות שאלו אותה את השאלה שמעסיקה גם אתכם, ופעם אחר פעם היא משכה בכתפיה, חייכה בארשת ההיא שאהבה לעטות על פניה, ספק נדהמת, מרוחקת, מצניעת לכת, בכנות או שלא, קשה לדעת, והשיבה: זה לא מסובך, מספיק להיות מאורגנת.

וכשאנשים התעקשו והיא אמרה רק: מספיק קצת טעם טוב, זה לא מסובך, היא הייתה מסיטה קלות את מצחה הגבוה והצר, חושקת שפתיים דקות, כמו מבקשת לציין שלא זו בלבד שלא תגיד שום דבר נוסף, אלא שהיא גם נכונה להשיב מלחמה כנגד מי שינסה לפתוח את פיה בכוח.

בהבעת פניה, בהבעת גופה אפילו, קשויה, אטומה, מאופקת, נמסך אז קיהיון חושים, חסר פשרות עד כדי אבסורד, כזה שסיכל כל שאלה נוספת, ואז האדם שמולה לא הרגיש מסיג גבול אלא חשב שהיא מטומטמת.

השפית הייתה פיקחית להפליא.

כמה אהבתי לראות אותה נהנית להיחשב כאישה שוטה!

הרגשתי שההכרה הערמומית של שנינו בחריפות שִׂכלה רקמה בינינו קשר שהיה יקר לי וחביב עליה, קשר שלא היה נחלתי הבלעדית שכן גם אחרים מלבדי, אלה שהכירו אותה לפניי, היו מודעים לפיקחותה ולתפיסתה החדה, וכן לרצונה להסוות את אלה מעיני זרים וחטטנים, אבל אני הייתי הצעיר מכולם ולא הכרתי אותה לפני כן, כשעדיין לא חשבה להסתתר, הייתי הצעיר מכולם וזה שאהבתו אליה הייתה העמוקה ביותר, אין לי ספק בכך.

גם כל השבחים שאנשים התחילו להרעיף על המטבח שלה נראו לה מוגזמים.

לשון התשבחות הזאת נשמעה לה נלעגת ומעושה, שאלה של סגנון.

בשום מצב היא לא הוקירה ולא כיבדה מליצוֹת, ולא דיבור גבוהה־גבוהה.

תחושות היא הבינה, בסופו של דבר היא הרי שקדה להוליד אותן, וביטויָן על פני הסועדים תמיד שימח אותה, בדיוק לשם כך התייגעה יום אחר יום, שנים כה רבות, כמעט בלי מנוחה.

אלא שהמילים שגויסו כדי לתאר את כל זה נראו לה מגונות.

שיגידו לה "זה טעים מאוד", זה היה כל מבוקשה, שום דבר מעבר לכך.

נדמה היה לה שכאשר אנשים פורטים לפרוטות את העקרונות וההשפעות של העונג שמסבה השוֹק־טלה־במעטפת־ירוקה שלה, נניח, שכן היום זו המנה הידועה ביותר שלה והסמל לסגנונה (אנשים לא יודעים שלקראת הסוף כבר סירבה להכין אותה, מאסה בה כמו זמרת שמואסת בשיר ישן ואהוב שמבקשים ממנה לבצע אותו שוב ושוב, ספק בחלה בה, נטרה טינה לאותה שוֹק טלה נפלאה מפני שהייתה ידועה יותר ממנה ומפני שהותירה בְּצֵל בלתי מוצדק מנות אחרות שתבעו יותר עבודה ויותר כישרון, מנות שהייתה גאה בהן שבעתיים), נדמה היה לה שאלה המנתחים את הצורות השונות של העונג חושפים לאור היום אינטימיות כמוסה, זו של הסועד ובעקיפין זו של השפית, וזה הביך אותה, ברגעים האלה היא הייתה מעדיפה להיות אחת שלא עשתה דבר, לא העניקה דבר, לא הקריבה דבר.

היא לא אמרה את זה, אבל לי זה היה ברור.

היא לעולם לא הייתה אומרת דבר כזה, פירושו היה, שוב, להסגיר את רגשותיה.

אבל לי זה היה ברור, מהשתיקה העיקשת והקרירה שבתוכה התבצרה כשתלשו אותה מהמטבח כדי להקשיב ללקוח שחשקה נפשו להחמיא לה, והוא, משתומם, נבוך או נלהב מאילמותה של השפית, לא נח עד שחילץ ממנה בדל מענה, והיא, כדי לשים קץ לדבר, הייתה מטלטלת באיטיות את ראשה מימין לשמאל כאילו סילון השבחים הזה מייסר אותה בענוותה העמוקה, ולא אמרה דבר, התביישה להתערטל כך, במערומיה ובמערומיו של הלקוח, שלא היה מודע לכך.

ואחר כך הייתה זעופה כאילו הטיחו בה ביקורת או עלבון, לא מחמאות.

אם הייתי עד למעמד, או למצער אם חשבה שהייתי (לרוב שלא בצדק, שכן השתדלתי להיעלם כשגררו את השפית אל האולם), הרגשתי שהיא כועסת עליי, כועסת שגאוותה נפצעה לנגד עיניי.

אף על פי כן הייתי זה — מתחשק לי לומר היחיד, אבל קשה לדעת בוודאות — שמאומה לא היה פוגם ברגשות ההערצה והעדנה שלו כלפי השפית, גם לא סצנה שערורייתית באולם כאשר, כפי שאומנם קרה, לנוכח ביקורת של סועד לא מרוצה בעליל, היא הציבה כתמיד את שתיקתה נשואת הפנים והסועד נפגע, חשב שמזלזלים בו, בעוד שלמעשה רק התעלמו ממנו, מטעמי צניעות, ממש כאילו נמנה עם המעריצים.

אומנם כן, הן הסבו לה אי־נחת דומה, הברכות והמתקפות.

לפחות אלה האחרונות שוטחו ללא להט, ומילותיהן לא התיימרו לחדור אל ליבה ונפשה של השפית.

כן, בהחלט, התוכחות נסבו אך ורק על המנות, על הבחירות של השפית בצירוף רכיבים כזה או אחר (כך גם השוֹק־טלה־במעטפת־ירוקה, לפני שזכתה לתהילה הבלתי מעורערת שיש לה היום, ספגה גערות על ציפוי החומעה והתרד, מצד אנשים מסוימים שהיו מעדיפים את האחד או את האחר, או אפילו עלה של סלק), ואילו שִפעת האיחולים ניגרה ישירות לתוך שירת ההלל על השפית, ומשם אל נבכי כוונותיה הנסתרות, אל הרובד האמיתי ביותר של ישותה, שהוא לבדו יכול להיות המקור למנות השגיבות הללו.

פעם אמרה לי השפית על כל ההצגה הזאת: כמה שהם טיפשים.

היא טענה גם שאינה מבינה שליש ממה שכותבים על המטבח שלה, ובזאת חיזקה את דעתם של אלה שחשבו כי אינה פיקחית, שהאמינו כי בורכה במתת־אל מקרית.

כן, הם חשבו שהאל חסר הפשרות, האל התובעני של המטבח בחר להתגלם באישה הקטנה, הנוקשה ורפת השכל במקצת.

כאמור, היא בירכה על כך שראו בה פתיה, היא הייתה חופשייה.

היא לא הייתה מאלה שמעמידים פני מטומטמים זמן כה רב עד שהם נהיים כאלה, כי שכחו שהכול התחיל מתפקיד, לא, הדמות שלבשה רק עשתה אותה ערמומית יותר, ממולחת יותר, ואולי גם צינית באופן בלתי מורגש, קשה לדעת.

היא הייתה דוקרנית, היא הייתה קשוחה, חשבתי תמיד שהנערה המשתוקקת למצוא חן, לשמח את קהלה בלי לעבור בדלת שמבעדה הספיק לה לשמוע את מלמולי הסיפוק של הסועדים המתמוגגים מכל מה שצרה בדמיונה ויצרה, חשבתי תמיד שהנערה הגלמודה הזאת, הכמהה לידידוּת ולחסד, נשארה ספונה בתוך חזהּ של השפית ולפעמים הגיחה ממנו, חוללה שינוי פתאומי בפניה, מיתנה את דבריה, הפתיעה אותה עצמה.

לעיתים קרובות הייתה מביטה בי ברוֹך, היא נתנה בי אמון, לא ניצלתי זאת.

ועם זאת היא הייתה שאפתנית, בהחלט. למה לא?

היא רצתה להיות מישהי, אבל בדרכה שלה, בלי להתחנחן, בלי שתצטרך לדבר על זה, מישהי שנחקקת בלב גם אם בסיכומו של דבר מעולם לא פגשת אותה.

היא רצתה להותיר רושם מכשף בתודעת הסועדים, כך שאם ינסו להיזכר מאין הבליח חיזיון כה מפתה, וגם נוּגה כמו אושר שלעולם לא ישוב, יצליחו להעלות רק זיכרון של מנה, או רק שם של אותה מנה, או ריח או שלושה צבעים גלויים וברורים על צלחת לבנה כחלב.

את שמהּ העדיפה השפית שאנשים לא יזכרו, ואת פניה שלא יראו לעולם, ולא יֵדעו אם היא עגלגלה או רזה, נמוכה או גבוהה, ואם גופה חטוב.

זה לא היה אפשרי. היהפכות לאגדה הייתה מנוגדת לטבעה וגם לנטייה שלה לעבוד.

היא לא הסתתרה, גם אם לא אהבה להיראות.

היא נהגה פעם כך ופעם כך, הצטלמה עם עובדיה לעיתון מקומי בפתח המסעדה, והתמונה הזאת, שצולמה בידו החובבנית של הכתב הקולינרי, והשפית מחייכת בה חיוך רחב למשמע הלצה שהסוּ־שף שלה, שעמד מאחוריה, שלף מהשרוול, תמונה שבה היא נראית, ברישול המשונה ושבע הרצון שלה, מצמצמת מעט את עיניה אל מול שמש צהריים יוקדת, כמו אֵם משפחה וַלדנית שזכתה בציון לשבח על פוריותה יותר מאשר כמו הבוסית הקשוחה וחמורת הסבר שכולנו הכרנו, זהירה בדבריה עד קנאות, מסתורית ולפעמים חידתית, התמונה הזאת של השפית היא כיום הידועה ביותר, וכל מאמר שעוסק בה מעוטר עכשיו בתקריב של הפנים העליזות והמבודחות האלה, כאילו מדובר כאן בפנים האמיתיות של השפית.

לא תמצאו דבר שגוי מזה, אני מבטיח לכם.

מצד אחר, כיוון שלא הייתה לה אסטרטגיה, השפית תמיד התחמקה כשביקשו לצלם אותה באולם המסעדה בחברת הלקוחות היוקרתיים, פוליטיקאים, שחקניות, מנהלי חברות גדולות. אנשים נטרו לה טינה על כך, חשבו שהיא ערמומית או יהירה להכעיס, בעוד שלא הייתה אלא פראית, ביישנית, וגם עייפה.

אני משוכנע שהתצלומים האלה, אילו ניאותה להשתתף בהם ולהראות את פניה המרוחקות והנבוכות, הנסגרות בחוזקה על המורכבות האינטימית שלה, היו מעידים על אמת גדולה פי כמה מאשר התמונה שהופיעה ב"סוּד־וֵסְט", שהיא נראית בה שובבה כל כך.

מה גם שהיא לא אהבה את התמונה הזאת, לא משום שלא זיהתה את עצמה בהבעה שעל פניה — אדרבה, זה דווקא משהו שהיה מוצא חן בעיניה, שכן השפית חתרה לטשטש את עקבותיה — אלא משום החשש שהתצלום סר הטעם הזה עלול לטעת את הרושם שהצלם הצליח ללכוד את טיבה האמיתי, וכך לתת לאנשים מסוימים לטפח תקווה שגם הם יוכלו לחשוף אותו, או אפילו לנסות ולשכנע את השפית שכזאת היא במהותה, אותה אישה חייכנית, נינוחה, אימהית וקורנת שהיא לא זיהתה בה את עצמה.

לא היה אכפת לה שיטעו בה, שיחשבו שהיא חביבה, וכיוצא בזה.

היא פשוט סירבה שיפנו אליה על סמך הייצוג הנלעג הזה, היא לא רצתה שאנשים ינסו לחלץ מתוכה את הפרצוף מלא החיים והשלווה, ותוך כדי כך ידחקו אותה אל קווי הגנה שמעולם לא הגיעה אליהם, שאינם שלה.

אמיתי או כוזב, היא לא רצתה שיעסקו בדיוקן של פנימיותה, גם לא שישמש אמתלה, בדומה לתצלום, להתעניין בשאלה או אפילו להעלות אותה על הדעת.

כזאת הייתה. לכל הפחות נדמה לי שכזאת הייתה.

השפית הסתירה את רוב קווי האופי המהותיים שלה אפילו ממני.

אפשר להבין זאת לאור העובדה שעבדתי אצלה, ומפני שהגיל הרחיק אותנו זה מזה לפחות כמו המעמד החברתי, ניסיון החיים ואפילו המין, אם תרצו, אף על פי שעוּבדת היותי גבר מעולם לא נראתה לי בעלת חשיבות מכרעת להבנה שניסיתי לבסס על אודות נפשה של השפית, ומעולם לא ראיתי בכך חיסרון.

נהפוך הוא? ייתכן.

אני מתאמץ אפילו יותר, ומטיל ספק תמידי בכל מה שאני מדמה להרגיש, לנחש או לפענח.

כן, אילו נדרשתי לספר לכם על גבר אחר, יכול להיות — סביר להניח — שהייתי מנתח את התנהגותו לעומת התנהגותי שלי במצב דומה, דבר שהיה בחזקת טעות גדולה, שכן למדתי שאיני דומה לרוב הגברים בדרכי לחוות רגשות מסוימים, בעצם טיבם של הרגשות האלה, בעוד שמעמקי ליבי תמיד הדהדו את מעמקי ליבה של השפית, וזאת למרות היותה אישה, וחרף העובדה שגילה כפל את גילי.

סלחו לי על ההתפארות הקטנה הזאת, אבל נדמה לי שבורכתי בהבחנה חדה.

מה שבסופו של דבר הפחיד את השפית, היא ניסתה להדוף אותי הרחק ממנה, אך לשווא.

אי־אפשר להילחם בנאמנות של אדם אוהב ואחוז תשוקה.

האם קיבלה זאת? האם השלימה עם המצב? כן, ודאי, גם היא אהבה אותי, בדרכה.

אתם מחייכים ברשעות, שואלים: מהי ילדותה של שפית?1 ומניחים שאיני קולט את הרמיזה, חושבים שאני חסר השכלה.

הצדק איתכם, לא למדתי יותר מדי בבית הספר.

ברגע שנכנסתי לכיתה הרגשתי שחרדה משוללת בסיס מכווצת את שלפוחית השתן שלי, ונורא מכך, מרוקנת את מוחי מכל מה ששקדתי להכניס לתוכו ביום הקודם, בבית, במשך שעות ארוכות ורוויות דאגה ותשוקה קדחתנית להיות בסדר, להצטיין, כך שלא חלפו אלא שניות אחדות והפרי היקר של מאמצי הלימוד והשינון נכתש לאבק, ודי היה בריחהּ של הכיתה — זיעה, עור, אבק וגיר — להפוך את מוחי לבלון הליום הנכון להתעופף החוצה מתוך ראשי ברגע שאעשה תנועה אחת, שהכרתי ונאבקתי ללא הצלחה לכבוש — התנועה שצימקה את כל ישותי הרועדת והמשתנקת כשהמורה חיפש במבטו את מי לשאול, נראיתי אשם, כמו בטלן שלא מסוגל אפילו לעמוד באומץ מאחורי העצלות והשיממון שלו, בעוד שלמעשה השתוקקתי לצעוק: אני יודע הכול על בוריו, אני יכול לענות על כל השאלות! אלא שברגע ההוא נישא באוויר בלון הזיכרון, הלימוד והשכל שלי, הבקיע את שמשת החלון ונמלט כקודמיו אל שמי הסתיו, ולא השאיר על הכיסא אלא נשל של ישותי האמיתית, מובס וזעיר ומטופש, מעורר רחמים.

רוב הזמן חייתי לבדי.

*המשך העלילה בספר המלא*