כך הולכים השותלים

סוף הזיכרון

בוקר יום ראשון שחל ב-25 באוקטובר 2015 לא היה אמור להיות שונה מאלה שקדמו לו, ומאלה שמן הסתם יבואו אחריו. במוצאי שבת הבטיח החזאי מזג אוויר חמים עם גשם לפרקים, תערובת סבירה בעונות מעבר. התעוררתי עם שחר בסופו של חלום שפתר לי בעיה שהתחבטתי בה במהלך סוף השבוע: פסקת הסיום בפרק על השיטפון בוואדי, שבו טבעו אשה ותינוקת.

שלושה מאורעות מכוננים נרשמו בתולדות הכפר שלנו, כולם התרחשו בראשית שנות החמישים: השיטפון, השלג שכיסה את השרון, ונפילת מטוס חיל האוויר ליד הצרכנייה, שבה נהרגו מדריך ופרח טיס. יש שמוסיפים בחיוך גם את האירוע שבו נראתה חֲברה מכובדת עם טורייה מונפת בידה, מקללת בפולנית ורודפת בין עצי הפרדס אחר שכנה יחפה לבושה בקומבניזון. התברר שהיא גילתה את מה שידעו כולם, שבעלה נוהג לפתוח את יומו בביקור אצל השכנה ומשם לפנות לקטיף חצילים ודילול גזר. מאורעות מהסוג האחרון התרחשו לא אחת ברבות השנים ועוררו התרגשות בספסל שבכניסה לצרכנייה, אבל שום אירוע מיתולוגי נוסף לא ניחת עלינו משמים, עד לאותו יום ראשון.

מן המפורסמות הוא שאם ברצונך לתעד חלום עליך לתפוס אותו בזנבו ולמהר להנציח אותו לפני שיימוג ויישכח. קפצתי אפוא מהמיטה ונדחפתי לזוג מכנסיים, חציתי במהירות את החצר תוך כדי התעלמות מהתרנגולות שהמתינו בקוצר רוח למנת הירק שלהן, חלפתי על פני בית ילדותי ועליתי לחדר העבודה שנמצא בגלריה שמעל מחסן שמן הזית. פתחתי את תריס החלון שניבט מערבה אל מטע הפקאן, ומבין העלים שעדיין לא נשרו הציץ אלי הים. את מבני המשק המצויים מאחור לא ניתן לראות משם.

הפעלתי את המחשב, ולמרות הלחץ לא הצלחתי לוותר על הטקס שמאלץ אותי לסיים בהצלחה משחק סוליטר לפני שאני פותח מסמך. בינתיים הבחנתי מבעד לחלון בתנועה עצבנית של הרוח בצמרות העצים, שמעליהן החלו להיערם עננים כהים.

זכרתי כל מה שהתרחש בחלום. כתבתי את הפסקה, ערכתי שינויים, קראתי את הפרק כולו ושוב תיקנתי. בשמונה ורבע סיימתי, הקלדתי נקודה, שלחתי אצבעות אל המקשים שמסומנים ב-ctrl וב-s כדי לשמור את המסמך ואחר כך לשגר אותו לענן של ג'י־מייל, ואז כבה המחשב.

התבוננתי בהשתאות באצבעותיי השלוחות כאשר ענן שחור חדר מבעד לחלון הפתוח והסתיר אותן מעיניי כאילו קפץ שם למעלה הפקק בארון החשמל. מקץ דקה או שתיים הפך השחור לאפור, וכדורי ברד בגודל של לימונים ניתכו בקולות נפץ על גג המבנה וניתצו את הרעפים. מים החלו לחדור מהתקרה. עצי פקאן שמתנשאים לגובה של יותר מחמישה־עשר מטר התנודדו כלולבים והתפצחו לשלישים ולרבעים. לפתע ראיתי את הטרמפולינה הכחולה והשלווה ששכנה ביניהם מתעופפת כמו ספינת אוויר אל מעל הצמרות, מפליגה דרומה, חוצה את החלקה שלנו, חולפת מעל לחוטי המתח הגבוה ונעלמת מעבר לשדה תפוחי האדמה השכן. דפיקות כדורי הברד, שריקת הרוח וקול הענפים העבים הפוגעים בקרקע טשטשו אותי, אבל לא הצליחו להסיח את דעתי מהשאלה שהטרידה אותי יותר מכול: האם נמחק המסמך?

פחות מעשר דקות זעמו האלים ואז שקטה הארץ. אחר כך אגלה שבמרחק מטרים ספורים ממני, אבל מחוץ לטווח הראייה שלי, קרסו עצים בני דורי שנטעו הוריי בחצר הבית בשנים הראשונות להתיישבותנו בכפר. חלקם נעקרו משורש ובאחרים נשברו הגזעים כמו כפיסים. הבית הישן במשק, בית ילדותי, נקבר תחת משקלם של שלושה ברושים וצאלון שניתצו את גגו. מחסן פחים שבנה אבי נמחץ על כל אשר בו כשהתמוטטו עליו שני עצי אורן עבי גזע, ומבעד לקרעי הפח ומחטי האורן הירוקים הציצו חמישה זוגות אופניים מעוקמים. גג הבית שלנו היה למסננת ורצפתו כוסתה במים ובעלים, שהרוח השירה מהפקאנים ודחסה פנימה דרך חרכי התריסים.

הגשם התחדש וענת הציעה שאעלה לגג להחליף רעפים שבורים. עניתי שלא רצוי שאזרחים ותיקים יסתובבו על גגות חלקלקים ומוטב להמתין לעופר הגגן. אבל כשהפכו זליפות המים מהתקרה לזרימות, הנחתי סולם על משטח הבטון שליד המטבח, השענתי אותו בזווית בטוחה על שפת הגג, טיפסתי למעלה, גחנתי קדימה והתחלתי להשליך על הדשא שברי רעפים.

*

״איפה הבנים?״ שאלתי את ענת.

״אחד בבורמה והשני בארצות־הברית,״ השיבה.

״איך הם הגיעו לשם?״ המשכתי להקשות והיא התבוננה בי בפרצוף מבוהל. ישבתי על הכורסה בסלון, כפות הרגליים שבוססו בתוך מים מעורבים בעלים שיגרו אליי מסרים של כאב, ראשי חישב להתפוצץ. ״מה אני עושה כאן?״ שאלתי.

״מחכה לאמבולנס ומדבר שטויות,״ השיבה. ״לפני חצי שעה מצאתי אותך שוכב מתחת לסולם שהחליק על הבטון הרטוב.״

עד שהגיע האמבולנס נזכרתי מי אני ומה שמי. כששכבתי בחדר מיון חזרו אליי מראות הסופה. בזמן צילומי הרנטגן שבה תמונת הצניחה עם הסולם כלפי מטה, אך לא הפגיעה של כפות הרגליים בבטון. בשעה שראשי הוכנס אל מערת הסי־טי נבהלתי למחשבה שהמסמך נמחק.

בערב, במונית שהחזירה אותנו הביתה, שיתפתי את ענת בחששותיי והיא השיבה: ״שאלה יהיו הצרות שלנו, לפני כמה שעות חשבתי שהדיסקט במוח שלך נמחק. שכחת את הסופה, לא זכרת מה עשינו אתמול, וכששאלתי אותך אם אתה יודע מי אני הסתכלת עליי כמו זומבי ולא ענית.״ כשהמונית נכנסה לכפר החשוך ותמרנה ברחוב הראשי בין ענפי פיקוס שבורים וחוטי חשמל קרועים שנחו לרוחב הכביש, הוסיפה: ״דרך אגב, אני מקווה שנזכרת בינתיים שבנוסף לשני הבנים יש לנו גם בת.״

*

כעבור חודש ימים הכאבים ברגליים כמעט חלפו, העצים נוסרו ופונו והשאירו אחריהם גדמי גזעים, הגגות תוקנו, השטיחים חזרו מהניקוי ואת הפִּסקה המחוקה הצלחתי, פחות או יותר, לשחזר.

למזלי התברכתי בזיכרון חזותי מעולה. בשליפה אני מעלה את הרגע שבו הגעתי לוואדי יום לאחר האסון ונגררתי אחר השוטרים והתושבים שחיפשו את גופות הטבועים. לעולם לא אשכח איך עמדתי ליד החלון הגדול בגן הילדים והתבוננתי כמהופנט במטוס הבוער. רק פרק זמן קצר אחד נמחק מזיכרוני: הרגע שבו יצאתי בתום הסופה מחדר העבודה והפניתי את מבטי שמאלה, אל בית הוריי.

מעבר לגדר

ילד בן שלוש עומד בפתח הבית ומתבונן בפליאה בחומר לבן שממלא קופסאות שימורים חלודות ובהן שתילי ברושים. הוא מושיט יד, נוגע בהיסוס והיד נרתעת בבהלה. זה קר. פברואר 1950, שלג מכסה את השרון, הזיכרון הראשון שלי.

תמונה נוספת: אני ויעל יושבים בין השיחים, נשענים מבחוץ על גדר גן הילדים ולועסים. שעה קלה קודם לכן, מיד לאחר הריכוז של הבוקר, קראה לנו הגננת נעמי. היא נתנה לאחותי את המעיל שלה, עזרה לי ללבוש את שלי — זה המעיל השחור והעבה שהיה של בן דודי וסבא הקטין אותו למידה שלי — והורתה לנו ללכת הביתה.

גורשנו מהגן בגלל חוב מים שלא שולם. אבא שלי היה במילואים. הוא שירת עם נחמיה צוקרמן, ראש ועד הכפר והשליט הכל־יכול בחשבונות ובגורלות החברים. כל הכנסה והוצאה של המשק עברה דרכו. ערב אחד ביקש צוקרמן מהקצין שיתיר לו לצאת לחופשה כדי להשתתף בישיבת ועד חשובה. סמל המחלקה, אבא שלי, המליץ והקצין אישר. באותה ישיבה הוא נתן הוראה לנתק את המים לחברים שצברו חוב. כיוון שאבא שלי היה ידוע כחמום מוח והתייחסו ברצינות לאיום שהשמיע כי ״יקצוץ את הידיים בטורייה למי שיעיז לגעת לי בשיבר״, הוחלט במקום זאת לשלוח את הילדים שלו מהגן עד להסדרת התשלום.

בבוקר המחרת יצא מזכיר האגודה החקלאית לבצע את המשימה. ראיתי אותו נכנס לגן ומסתודד בלחש עם הגננת בפינת הבובות. היא ניסתה להתווכח, הוא החווה בידיו תנועה של ״אין מה לעשות״, היא מילאה את ההוראה ואנחנו נשלחנו הביתה. אבל אבא היה בצבא, אמא בעבודה והבית נעול, אז יצאנו משער הגן והתיישבנו ליד הגדר אשר מעבר לה המשיכו הילדים, בהשגחת הגננת, להשתעשע בנדנדות. כשהיא קראה להם להיכנס לגן לארוחת עשר הבטתי ביעל בפנים שואלות והיא הנהנה בראשה, הוציאה את המפית שרקמה אמא, פרשה אותה על מצע של עלים והניחה עליה את הסנדוויץ' שלה. עשיתי כמוה. לא נטלנו ידיים, יעל אמרה ״בתיאבון״ ולעסנו בדממה, כי אין משׂיחין בשעת הסעודה. היה מוזר.

*

בגן העדן של ילדותנו הסתובבו גם אנשים מצחיקים דוגמת מרכוס וברנט. ברנט הרזה ומוכה האולקוס נהג במשאית ירוקה ומרכוס השמן והקרח, בכחולה. הם הועסקו לסירוגין בהובלת ירקות ופירות וכל אחד מהם חשב שהשני דופק אותו. לפני שברנט מת הוא ביקש שיקברו אותו עם הפנים כלפי מטה כדי שמרכוס יוכל לנשק לו בתחת.

שני נהגים אבל שיטה אחת: בשבת אחר הצהריים, היום העיקרי לקטיף, היו חברי הכפר מוציאים לחזיתות המשקים את ״הבוקסות״, כך קראו לארגזים של הירקות והפירות. המשאית עברה ולקחה אותם אל השוק הסיטונאי. בדרך כלל היתה המשאית מתמלאת לפני שנאספו כל הארגזים והיה צורך בנַגלָה שנייה.

המשלוח הראשון נפרק בשוק הסיטונאי בתל אביב עם פתיחתו במוצאי שבת, וזכה למחירים נאים. לתוצרת החקלאית של ״גבעות״ היה מוניטין והסוחרים חטפו את הארגזים מיד כשהורדו מהמשאית והונחו על הרַמפּה. המשלוח השני הגיע לשוק בבוקר יום ראשון. מרבית הסוחרים כבר נטשו את המקום, ובמקרים רבים נזרקו הירקות הללו למזבלה או שנמכרו במחיר שלא כיסה את הוצאות ההובלה. על פי תקנון האגודה השיתופית אסור היה לשווק תוצרת חקלאית באופן עצמאי לסוחרים פרטיים, ומי שעשה זאת הסתכן בסילוק מהכפר.

בקהילה הוגנת היה איסוף הארגזים בשבת שלאחר מכן מתחיל במשקים שקופחו וכך כל אחד היה נפגע בתורו. אבל בכפר המסודר שלנו צויד הנהג מראש במגילת יוחסין ממוספרת, ועל פיה העמיס. בראש התנוססו שמותיהם של חברי ההנהלה ומקורביהם, אחריהם, אם נותר מקום, החברים הממושמעים, ההולכים בתלם, ואחרונים ברשימה הזדנבו אנשי האופוזיציה.

מדי שבת, בשעה הייעודה, הייתי עומד על המדרגות שפונות לרחוב וצופה במשאית שהעמיסה ארגזים אצל השכן, וכשחלפה על פניי בלי לעצור ולהעמיס את הארגזים שלנו, הייתי קורא באכזבה, ״לא לקחו,״ כשמבטי מופנה אל דלת הרשת, ואבא שלי היה מסנן בתגובה רצף של קללות בערבית וברוסית.

ימים ארוכים של זחילה בשרב ובקור לאורך שורות ארוכות של ירקות, מלחמה בלתי פוסקת ביבלית ובמזיקים, ניכוש, דישון, שתילה, קטיף וציפייה הסתיימו בגב דואב, כפות ידיים סדוקות ומפח נפש לנוכח חוב שהלך ותפח.

מרשימה אחרת לא נעדרנו. על קיר הצרכנייה, משמאל לכניסה, תלוי היה לוח המודעות של הכפר ועליו מודעה שבישרה לציבור כולו כי ״החברים הרשומים מטה אינם רשאים לקנות בהקפה״. אפשר היה להפקיד את הרשימה בידי מפעיל הצרכנייה, שהרי אליו היתה מיועדת, אבל אם אפשר להלבין פנים ברבים, למה להחמיץ את ההזדמנות? ראיתי את אמא שלי מתכווצת בכל פעם שנכנסה לשם ועברה על פני עמוד הקלון, מנסה להפוך לבלתי נראית, וככל שהתמעטה כך התרבו והעמיקו החריצים סביב שפתיה ועיניה. כל כך הרבה כאב בשביל כל כך מעט מצרכים.

*

ביום הגיוס לצבא עזבתי את ״גבעות״. שנים רבות חלפו עלי בעיר עד שהייתי מסוגל לחזור לחיות בכפר ילדותי. הפצעים כמעט הגלידו, ואני העדפתי לזכור את האנשים שהתעלמו מהנידוי שנגזר עלינו, עצרו את העגלה הרתומה לפרד ליד הבית שלנו והזמינו את אחותי ואותי להצטרף אליהם בנסיעה לים. רק לאדם אחד לא סלחתי, לנחמיה צוקרמן, הסטָלין של ילדותי.

מדי יום ראיתי את האיש הזקן והמרשים הזה עושה את צעדת הערב שלו ברחובות הכפר ומביט סביבו באדנות כאילו הוא עדיין המוכתר הכל־יכול. שׂערו הלבן מלא כשהיה, גוו זקוף ועל פניו אותה ארשת של ביטחון ועוצמה שבעזרתה הנהיג את גברי הכפר והקסים את נשותיהם. רציתי לגשת אליו, לחסום את דרכו ולהטיח בו את כל מה שהעיק על לבי מאז אותו יום מעבר לגדר. ידעתי שאני חייב את זה לילד שהייתי ולאמא שלו.

יום אחד ראיתי אותו צועד מולי ברחוב. עמדנו להיפגש בחזית ההומה של בניין הצרכנייה. החלטתי לעמוד בדרכו, לעצור אותו מהליכתו ולבייש אותו בפרהסיה, בכיכר הכפר, כמו שהוא נהג לעשות. הטקסט כבר היה ערוך ומוכן וכבר דקלמתי אותו ביני לביני עשרות פעמים. באותה עת כבר הייתי חבר הנהלה וחשבתי שבניתי לי מעמד בכפר. הוא קרב אלי וברגע המכריע חשתי שגופי קטֵן ומנמיך וחמקתי הצידה, בין המכוניות החונות. הוא אפילו לא הבחין בנוכחותי. ראיתי אותו מתרחק במורד הרחוב וידעתי שבכפר שבו גדלתי, תמיד אשאר, גם בעיני עצמי, הבן של הלא־נחשבים, ונוכחותו של האיש הזה לא תניח לי לשכוח זאת. כך עברו הימים וחלפו השנים עד שמת האיש הרע בשיבה טובה וזכה, כך סיפרו לי, להספדים מרוממים.

גן הילדים עודו שם, ילדיי למדו בו. גם הגדר החלודה ניצבת במקומה. לפעמים אני עובר לידה ותוהה במה היה מרוח אותו כריך שאינו מרפה ממני זה יותר משבעים שנה. סביר שבין פרוסות הלחם השחור מרחה אמא מרגרינה או גבינה, ודאי לא ריבה. טעמים איני שוכח, ולא זכורה לי מתיקות.