שלושה דירהם ושליש

אלול, שנת שלושים וחמש למלך דָארַיַוַהוּשׁ (488 לפנה"ס)

"החמור שלי מת!"

השומר בשער הארמון נתן מבט קר באיש הניצב לפניו. ניכר היה שמדובר בכפרי פשוט. ייתכן שהיה מצליח לשוות לעצמו הדרת כבוד כלשהי, אילולא בגדיו המכוסים אבק דרכים היו דבוקים לעורו המיוזע. "באמצע הדרך! פשוט נפל ומת! אמור הייתי להגיע כבר לפני שלושה ימים!"

השומר לא הניד עפעף. בכל מקרה לא היה בידיו לעזור לאומלל. אילו היה מדובר במבקש עבודה אָרְיַא אולי היה מרשה לעצמו להרגיש שמץ של רחמים, אולם הכפרי היה זר בבירור. מבטאו היה ללא רבב וזקנו מסודר כדרך הפרסים, אך עורו הכהה ושערו החלק הסגירו את זרותו.

"אין מה לעשות," אמר לבסוף השומר. "אנשים לנו בשער המלך משלשום, וגם אלה לא קיבלו כולם משרות בארמון החורף של מלך המלכים. אין לנו צורך בגלבים נוספים."

"אולי יש צורך בבעלי מקצוע אחרים?" התחנן הכפרי בקול נשבר. "אני יכול ללמוד כל מלאכה! יש לי אישה וילדים, את כל כספי נתתי כדי להגיע הנה! אמור הייתי לשלוח אליהם את דמי מכירת החמור ואחר את שכר עבודתי בחצר המלך!"

השומר משך בכתפיו.

"בשושן הבירה כבר לא תימצא לך עבודה מלכותית. נסה בעוד חצי שנה בהַנְגְמַתָאנַה, כשהחצר עוברת לארמון הקיץ בצפון."

הכפרי רצה להמשיך ולדבר על ליבו של השומר, אך לא נראָה שיש לב מתחת לשריון הזה. הוא הביט בשער הארמון העצום שמעליו. לפני מספר רגעים, כאשר עשה את דרכו במעלה המדרגות, סימנה בעיניו החומה הזהובה של שושן הבירה את העתיד המזהיר המצפה לו. כעת היא התנשאה מעליו, זועקת את קטנותו. הוא הרגיש את כל כוח החיים עוזב את גופו. השער והחומה הסתחררו סביבו ואך בקושי הצליח להישאר על רגליו.

עכשיו גם החל להרגיש את הרעב והצמא מהימים האחרונים, מצעידה ארוכה ללא מים וצידה, צעידה שלא ציפה לה.

אבל וחפוי ראש סב על עקביו והחל לעשות את דרכו אל העיר שושן.

"בּוּגָאיוֹס, בוגאיוס, מה יהיה," דיבר אל עצמו כל הדרך למטה, רגליו כושלות וידו נתמכת בקיר מדרגות הבירה, המעוטר דמויות מרהיבות של נתינים מעלי מס. "בוגאיוס, בוגאיוס, מה יהא עליך?"

מים. קודם כול לשתות מים, חשב לעצמו, מקווה שיצליח להגיע לנהר לפני שיתמוטט. וגם לרחוץ את גופי. מי ייתן לי עבודה כאשר אני מדיף ריח רע? מי יושיט לי כך יד לעזרה? אך כיצד ארחץ בנהר אם אין לי גַאוֹמַאיזַה ולא כסף לקנות כד גאומאיזה? אם ארחץ בנהר ללא טהרה אחזק את השדים ואאבד כל סיכוי למצוא עבודה או לקבל עזרה.

אבל קודם כול לשתות. שער המלך נמצא בצד המזרחי של הבירה, והנהר ממערבה. הוא לא היה בטוח שיעמוד לו כוחו לחצות את השוק, להקיף את גבעת הבירה הגבוהה ולהגיע עד למים שיחיו את גרונו החרב.

הוא פסע לאט, צמוד לקירות בתים, שהעניקו לו גם צל וגם תמיכה. המולת השוק התגברה ככל שהתקרב, הולמת באוזניו. ריח מאפה מתקתק עינה את נחיריו. אילולא היה כה מיובש היה פיו מתמלא רוק. נער עילמי צעיר חצה את דרכו, מגש עץ גדול מאוזן על ראשו, ועליו מונחים מיני לחם שונים בדרכם אל השוק – כל אחד מהם כסטירה על פניו של בוגאיוס. אילו רק הייתה לו פרוטה, היה קונה יריעת לחם. אילו רק היה לו כוח לרוץ, היה גונב כיכר.

הוא המשיך לצעוד. הוא רצה להישען על קיר, אבל הדוכנים והחנויות הצמודים לבתי המלאכה עמדו בדרכו. הוא ניסה שלא להביט בדוכני הפירות השופעים ובדוכני הממתקים הצבעוניים, ולא לשאוף אל אפו את ריחות המאפים והתבשילים שעלו מהתנורים בחנויות הקטנות.

בזווית עינו קלט שוקת בצמוד לדוכן למכירת כבשים. כשראה את הכבשים לוקקות מהשוקת – משהו נשבר בו. הוא פילס לו מקום בין החיות הצמריריות, כרע על ארבע וגמע בשקיקה את המים המעופשים.

אחרי זמן מה הרים את ראשו לשאוף אוויר ונתקל במבטיהם המזועזעים של שחקני הסְפָּאדָאנָאם. הם ישבו על האדמה בפתח הדוכן הסמוך, עיניהם פעורות וידיהם קפואות על כלי המשחק המונחים לפניהם על שולחן נמוך.

הוא התמלא בושה. המים לפחות נתנו לו כוח לקום ולברוח בצעד כושל הרחק מהמבטים השופטים אל סמטה צדדית צרה. שם, בין הצללים, הרשה לדמעותיו לפרוץ.

התשישות והבכי הכריעו אותו לבסוף. על רצפת האבן הצוננת הוא נרגע מעט ושקע בשינה קצרה וטרופה.

הוא פקח את עיניו כשהרצפה הפכה קרה מדיי. האור כבר היה רך יותר. כנראה התמוטט למספר שעות.

האם לקום עכשיו? חשב לעצמו. לשם מה? לאן אלך? מה אעשה?

הוא נזכר באשתו ובילדיו הזקוקים לו. כמה ציפו לקראת חייהם החדשים. איזו אכזבה תהיה זו בעבורם. אם ימות פה – האם ידעו? האם יחשבו שנטש אותם? מתי יבינו שלא יחזור לעולם? היכעסו עליו? היתגעגעו? הוא כל כך מתגעגע, אבל אינו יכול לחזור בידים ריקות. וגם כסף למסע בחזרה אַיִן.

פשוט איברים שכב על הרצפה, נטול כוחות, מבטו נעוץ ברצועת השמיים המאדימים הנשקפת מבין גגות בתי הסמטה. הוא ראה נקודה שחורה מתקרבת, ומצמץ בעיניו לנסות להבין מה הוא רואה. הנקודה התקרבה ולבשה צורה של עוף דורס.

אם אשכב כאן מספיק זמן, האם יבוא העוף לאכלני, וישחרר אותי מהחובה להחליט מה לעשות?

קול משק כנפיים הסב את מבטו. כלב שחור גדול נכנס לסמטה, יונה מפרפרת בין שיניו. הוא נעץ בבוגאיוס מבט חושד.

עוף דורס מעליי, כלב מביט בי... "האם אני מת?" שאל את הכלב.

הכלב פתח את פיו – לענות לו? – והיונה ניצלה את ההזדמנות כדי להימלט. בוגאיוס התעודד: אולי, כמו היונה, יצליח אף הוא להימלט ממזלו הרע? אך לאחר רגע שב אליו הייאוש: אולי אני בעצם הכלב. הייתי בטוח שהעבודה בידיי, והנה חמקה ממני ברגע האחרון.

הוא הרים את מבטו לעקוב אחר מעוף היונה הבורחת אל החופש. אך העוף הדורס שחג כל העת מעל הסמטה ניצל את ההזדמנות, עט עליה ונשא אותה הרחק. נשימתו של בוגאיוס נעתקה והוא נמלא יראה: מה מתעתעים הם החיים!

זהו אות! הכתה בו ההכרה. אני העוף הדורס! כל המשרות כבר תפוסות, אך אני אקבל משרה שהובטחה לאחר, ואוכל לפרנס את אשתי ואת ילדיי בכבוד.

הכלב לא התרגש מהמחשבה. הוא בחר במקום זאת להרים את רגלו אל מול הקיר. בוגאיוס קם על רגליו והחל ללכת כמכושף בעקבות העוף הדורס, מבהיל מעט את הכלב המטיל את מימיו. הרעב אמנם עדיין הציק לו, אך העוף היה האות והסימן שנגלה לו, והוא היה מוכרח לעקוב אחריו.

כשמבטו נעוץ בשמיים ובעוף הדורס, נע בוגאיוס בסמטאות השוק, נתקל מדי פעם בעוברים ושבים, מפטיר התנצלויות רפות וממשיך. מדי פעם יצא העוף מטווח ראייתו, והוא רץ אחריו בבהלה ברחובות עיר המלך עד שמצא אותו שוב. הוא יצא מעיר המלך דרך השער המזרחי, שם כמעט דרסה אותו עגלה רתומה לחמור, עמוסה שקי תבואה. הוא כלל לא שמע אותה מתקרבת והתעלם מקללותיו של העגלון בעת ששעט קדימה בנתיב הצר והמפותל שהוביל אותו דרך העיר שושן עד שמצא עצמו מחוץ לעיר. שם היה קל יותר לעקוב אחר נתיב מעופו של העוף, בעיקר כי כבר לא היה בודד. דורסים נוספים – עיטים שחורים, ראה עתה – עשו את דרכם לכיוון גבעה מרוחקת, שעל ראשה מבנה אבן לבן בוהק, עגול ורחב.

העיטים בדרך אל הדַחְמַה!

שוב עלה בו חשש: האם אני רץ אל מותי? האם זה הגורל שנגזר עליי?

צעדו הפך מהוסס ככל שהתקרב לגבעה הטרשית. מדרגות חצובות הובילו למעלה, שחוקות מאלפי תהלוכות אבל. בוגאיוס נשא את מבטו אל מבנה האבן שבלט בצבעו הלבן כנגד האדמה הצהבהבה, מפעל בנייה מרשים מסלעים שהובאו ממחצבות מרוחקות במדינת מָדַי. הדחמה הזו הייתה הגדולה ביותר שראה בחייו. בכפר שגדל בו היה רק משטח מרוצף אבן בראש גבעה מרוחקת. הוא זכר איך בילדותו גרמה לו הגבעה לסיוטים, לילות של פחד מלאי חלומות על ציפורים וכלבים הבאים לאכול את גופתו. אביו הסביר לו את חשיבות המקום: "אַהוּרַה מַזְדָא ברא את המים, את האש, את הצמחים, את האדמה, את הבקר, את המתכות ואת האדם. אל לנו לטמא אותם בטומאת המתים. לפיכך לא ניתן לקבור את המת באדמה הטובה, לשרוף אותו באש הקדושה או להשליכו לנהר המחייה. אבותינו היו עושים כך, אך עתה, משאימצנו את הדת הטובה, גם אנו שמים את מתינו בדחמה למאכל לעוף השמיים." אביו של בוגאיוס התעקש ללמדו לעומק את הלכות הדת הטובה, למרות שכילד צעיר, חלק מההלכות עוררו בו אימה. "אם רוצים אנו אי פעם להתקבל בחברה הפרסית," נהג אביו לומר, "עלינו לשלוט בכל דתיהם על בוריים, אפילו יותר מהפרסים עצמם."

בתחתית המדרגות היה מבנה בוץ ישן וחרב, ששימש בעבר את האבלים למנוחה. כעת עמד שומם, חצי מכיפת גגו נפולה. בוגאיוס התשוש נכנס למבנה. רעב ועייף התמוטט במחסה שמצא לעצמו. אולי העיטים הובילו אותי הנה מסיבה טובה. בעיר גדולה כשושן, בוודאי מתים כמה אנשים כל יום. מחר בבוקר, כשיגיעו תהלוכות המתים, אוכל לקבץ מהם נדבות. אנשים שאיבדו את יקיריהם נוטים להיות נדיבים יותר. ואם לא – אטפס בשארית כוחותיי אל הדחמה כדי למות במקום הנכון.

הוא התכנס בתנוחת עובר, ונרדם.

הוא התעורר מרגל שננעצה בו. "הוא חי!" שמע קול מעליו. הוא פקח עין אחת מכוסה קורי שינה, וראה שני פרצופים נועצים בו את עיניהם. הקרוב אליו, בעליה של הרגל הננעצת, היה הזקן מבין השניים. הם היו לבושי סחבות. הצעיר מלמל: "חבל, יש לו בגדים טובים."

"שתוק," אמר לו הזקן, וסייע לבוגאיוס להתרומם לישיבה. "הכול כשורה, בחור?" שאל. בוגאיוס ניסה לענות ולא הצליח להוציא קול. הזקן הושיט לו נאד מים מטונף ובוגאיוס גמע בשקיקה. "לאט, לאט," אמר הזקן.

כשסיים לשתות, אמר לו הזקן: "נראה שעברו עליך ימים קשים. אם יש לך מטבע או שניים, אוכל להביא לך דבר מה לאכול מהשוק." בוגאיוס נענע בראשו בייאוש. "אין לי דבר." הזקן חטף מידו את נאד המים, מבט של אכזבה כעוסה על פניו, ומכאן ואילך התעלמו השניים מקיומו. כשהגיעה התהלוכה הראשונה, הקבצנים יצאו מן המבנה. בוגאיוס היסס לרגע. מעולם לא חשב שירד לשפל כזה, של קיבוץ נדבות. "אם זהו מזלי, אזי זהו מזלי." הוא נעזר בקיר כדי להתרומם, טפח על בגדיו בניסיון כושל להוציא מהם את האבק שדבק בהם, ונעמד בפתח המבנה.

שני הקבצנים כבר החלו לפשוט יד בקרב משפחת האבלים. בוגאיוס עמד בפתח המבנה, אוזר אומץ לגשת ולקבץ נדבות אף הוא, כשלמרבה התמיהה ניגש אליו אבי המשפחה, שצעד בראש התהלוכה אחרי נושאי הגופה העירומים. הוא היה גבר גוץ וחסון, שנראה כעובד כפיים פשוט. הוא נראה מבולבל.

"איפה צריך להניח אותה?"

"מה?"

"אשתי, היא מתה בלידה. אבל היא הייתה בת שתים עשרה. אמרו לי שיש מחלוקת בדת מה ייעשה בה."

בוגאיוס לא ציפה לשאלה כזו, אבל הבין מיד את הבעיה. "כן, גיל שתים עשרה הוא מתחת לגיל הבגרות החוקי, אבל מכיוון שהיא אשת איש ומעל גיל הבגרות המינית, צריך להניח אותה במעגל האמצעי, של הנשים."

אבי המשפחה הנהן, הקלה על פניו, ושאל: "אנחנו צריכים לטפל בחיזוק עם היתדות או שאתם עושים זאת?"

עכשיו הבין בוגאיוס מה קורה. "זה התפקיד שלהם," הניד בראשו לעבר נושאי הגופה. "הם יכולים להשתמש ביתדות מברזל, מאבן או מקרני חיות." אביו צדק. הוא באמת הכיר את הדת הטובה טוב יותר מהפרסים עצמם.

אבי המשפחה הנהן בראשו והניח בידו של בוגאיוס מטבע של דירהם שלם. בוגאיוס הביט במטבע כלא מאמין. אבי המשפחה ראה את המבט הנדהם על פניו, והוציא מצרורו, באי רצון, מטבע נוסף של דירהם.

המטבעות בערו בידו של בוגאיוס, אך הוא אילץ את עצמו לחכות עד שהמשפחה נעלמה מן העין. הוא חזר אל העיר בצעד כושל. בדוכן המזון הראשון שראה קנה לעצמו נאד מים ופת לחם עם בשר מתובל. הוא אכל אותה לאט לאט, מתענג על כל נגיסה ונזהר שלא להעמיס על קיבתו, שלא בא אליה מזון כבר כמה ימים. לאחר ששבה אליו רוחו, קנה בכסף הנותר כד גאומאיזה, ואז טיהר את עצמו, רחץ בנהר וגם כיבס את בגדיו. את נאד המים, שהתרוקן בינתיים, מילא מחדש בנהר. לאחר מכן לבש את בגדיו הרטובים, סומך על החום הכבד של הקיץ בשושן שייבש אותם עוד לפני שיגיע בחזרה אל הדחמה.

כשהגיעה תהלוכת האבלים הבאה, כבר היה מוכן. "ראה אותו כלב שלושה ימים?" שאל. "כמובן," ענה אבי המשפחה. "מצוין. חכו פה," פקד. "רק נושאי הגופה עולים אל הדחמה עצמה." הוא בחן את הגופה. "מעגל חיצוני, גברים," אמר לנושאי הגופה. "לא לשכוח להדק את המנוח היטב ברגליו ובשערו, שעוף השמיים והכלבים לא יוכלו לקחת את הגופה ולטמא אדמה פורייה, מים וצמחים." הוא פנה אל אם המשפחה הבוכייה, ואמר לה: "עצרי דמעותייך, בתי. זכרי: לפני שתגיע הנשמה אל גשר הבחירה, עליה לעבור את נהר כל הדמעות שבכו עליה בעולם החומר. ככל שתבכי פחות כאן, כך ייקל עליו מסעו בעולם הבא." האם הנהנה בראשה וכבשה פניה בידיה. בוגאיוס מלמל את תפילת אָשְׁם ווֹהוּ, והמשפחה המתינה בדממה. "תהא רוחו שמחה," סיים והושיט את ידו לקבלת תשלום: "שלושה דירהם ושליש, בבקשה."

***

"שלושה דירהם ושליש, השתגעת?" קצף קצין הצבא שהלך בראש התהלוכה המפוארת. "ממתי זה עולה כסף?" בוגאיוס חייך לעצמו. בשנתיים האחרונות כבר הפך מתורגל בהתמודדות עם האבלים הקמצנים ביותר, והקמצנים שלפניו היו עשירים בבירור: סוס ניסאי מגולח רעמה צעד בראש תהלוכת האבל מיד אחרי נושאי הגופה – דבר שרק האצילים והעשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם, ופלוגת החיילים שליוותה את התהלוכה העידה שהמנוחה הייתה מקורבת למלכות.

בוגאיוס שמר על קור רוחו. "כנראה באמת השתגעתי. שלושה דירהם ושליש הוא המחיר לעם הארץ. עשרה דירהם, בבקשה." הוא שילב ידיו על גלימת הארגמן שלו, הרקומה זהב, על פניו מבט החלטי והוא מבליע חיוך למראה שני בניו הגדולים, שכבר עברו בין מלווי הגופה ומכרו להם מים צוננים מחבית שעמדה בפתח המבנה המחודש והמאובזר.

"אתה יודע מי זאת?" סינן הקצין. "זאת בת המלך!"

"אם כך," אמר בוגאיוס, "אתם יכולים לשלם גם שלושים דירהם."

הקצין קרא אליו את אחד החיילים ולחש משהו על אוזנו, והלה מיהר לעלות על סוסו, מדרבן אותו לדהרה מהירה בחזרה לשושן.

בוגאיוס המשיך לעמוד על המקח עם הקצין ולשלש את המחיר כל פעם, כשהוא עומד בדרכה של השיירה ולא נותן לה לעבור.

אחרי שעה קלה, נושאי הגופה כבר החלו להתלונן ולבקש לשבת. בוגאיוס הרשה להם לשבת, בתנאי שלא יאפשרו לגופה לגעת באדמה. החיילים היו עצבניים, והאיסור שהטיל מפקדם על קניית עוד מים מבניו של בוגאיוס לא היטיב את מצבם.

כשהשליח על הסוס חזר מהבירה, נשמו כולם לרווחה. השליח אמר: "מלך המלכים חְשַׁיָארְשָׁא הודיע כי אין לו סבלנות לזוטות כגון אלה. הוא פקד לשלם לאיש כל סכום שיבקש, ולחלוק לבתו את הכבוד האחרון המגיע לה."

"שלושת אלפים דירהם!" ניצל בוגאיוס את הפקודה החדשה. "אפשר גם בכיכר כסף אחת."

מפקד השיירה נאלץ לערוך מגבית בין כל מלווי הגופה, כשהוא מבטיח שהמלך יחזיר להם את הכסף.

כתום עשרת ימי האבל, חזר אותו קצין לביתנו של בוגאיוס, מלווה בחייליו. "הרי אתה קרוא למלך המלכים, חשיארשא בן דאריווהוש," הודיע לבוגאיוס וגיחך בסיפוק.

לראשונה מזה שנתיים, שב בוגאיוס אל שער המלך. לפני שנתיים הגיע לשם אדם עני ומלא תקוות, ועכשיו היה אדם עשיר ומלא פחד. היעניש אותו המלך? כל הדרך חיפש רמזים בשמיים, ולא מצא. מזלי הביא אותי לכאן, חיזק את עצמו.

שערי הענק התנשאו מעליהם. בוגאיוס היטיב את גלימותיו, הניח את רגלו הימנית על הסף וצעד פנימה בגו זקוף. הם עברו דרך שער המלך – מבנה עצום שמשני צידיו אולמות המתנה הומי אדם. חלק מהממתינים היו ישובים על ספסלים וחלקם שכובים על הרצפה, ואחרים עמדו בתורים כדי לדבר עם השָׁ־רֵישִׁים שניהלו את התור. מדי פעם הגיע ש־ריש וקרא בשם כלשהו, ומי שהמתנתו הסתיימה נכנס בשמחה או עזב במפח נפש. חיילי משמר המלך עמדו בפינות, שומרים על הסדר. עיניו של בוגאיוס נמשכו מהם אל האריות המכונפים שעיטרו את הקירות הכחולים, חלקם חושפים שיניים, לחלקם ראש אדם. הוא התפעל: אפילו זקנם של האריות המוזהבים עשוי כאן בקפידה! הוא מעולם לא ראה מלאכת מחשבת שכזו. הוא שלח ידו למשש את דמויות האבן הקרירות, אך החיילים זירזו אותו באיומי חניתות.

הם חצו את שער המלך במהירות ויצאו אל חצר פתוחה. במוחו של בוגאיוס חלפה המחשבה שאם מישהו יצליח להסתנן מהשער לכיוון הארמון, הקשתים אשר על חומות הבירה יוכלו לפגוע בו בן רגע. הם חצו את החצר ונכנסו לארמון עצמו. בוגאיוס הובל בנתיב מפותל שהתקשה לעקוב אחריו, דרך מסדרונות צדדיים מטויחים בפשטות, כאשר מדי פעם נשקפו מפתחיהם בחטף אולמות, שפארו של כל אחד מהם עלה על קודמו.

לבסוף הגיעו אל חצר בית המלך הפנימית. בקצה השני של החצר, דלתות עץ עם פיתוחים מעשה חושב נשמרו היטב על ידי שני פסלי אריות מסותתים, שבעה שומרים חמורי סבר וש־ריש זעוף אחד. בחצר לפני הדלת התגודדו קומץ אנשים שהצליחו, לשמחתם או לרוע מזלם, להיקרא אל מלך המלכים בכבודו ובעצמו.

הש־ריש העצבני עצר את הקצין שליווה את בוגאיוס, והורה לו להמתין עד שהמלך יתפנה אליהם.

בזמן שהמתינו, צותת בוגאיוס לשיחה של שניים מהממתינים, אצילים על פי בגדיהם, וניסה להבין ממנה מה הלך רוחו של המלך, ואולי למצוא בה רמזים לצפוי לו.

"ידידי היקר, אתה מבזבז את זמנך לריק," אמר המבוגר מבין השניים, עיניו הכחולות מופנות לשמיים וידו מלטפת את זקנו הלבן. "המלך אינו עומד לעשות הנחה במיסים בזמן הקרוב. עליך להודות על כך שלא העלה אותם יותר."

"ראה, אני מבין שיש צורך בהעלאת המס כדי שצבא המלך יוכל לדכא את המרידות," ענה לו חברו הצעיר, פניו צרובי שמש ולרגליו מכנסי רכיבה. "אך מדוע שלא יעלה את המיסים בשאר מדינות המלך ויקל את הנטל שעל כתפי נתיניו הפרסים? מדוע אנחנו צריכים לשלם כמו כולם?"

"דבריך טובים בעיניי," אמר המבוגר בעודו מסלק גרגר אבק בלתי נראה מגלימת התכלת הרקומה שלו. "אולם המלך בוודאי חושש, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שאם יכביד את נטל המס בכל רחבי ממלכתו, יצטרפו מדינות נוספות למרד. הרי לא חסרות מדינות שרק מחפשות אמתלה למרוד במלך החדש."

לפתע שם הצעיר לב לזר המצותת להם. הוא סימן בעיניו למבוגר, שהביט בבוגאיוס ושאל: "מי אתה ומה מעשיך כאן?"

בוגאיוס לא התבלבל. מתעלם מהקצין ומהחיילים שעמדו לצידו, זקר את סנטרו ברוב חשיבות. "אני קרוא למלך," ענה, בנימה של אדם שזוהי שגרה בעבורו.

נראה כי התשובה הניחה את דעתם, שכן הצעיר פנה בחזרה אל בן שיחו ואמר: "אף על פי כן, אנסה לדבר על ליבו של המלך. עליית המיסים הזו אינה מאפשרת לספינותיי להרוויח מהמסחר, ויצא שכרו של המלך בהפסדו."

"בחסדו של אהורה מזדא! אני משער שמכל מקום תהיה הנחה במיסים אחרי שיצליח המלך לדכא את המרידות במצרים: גנזי המלך המרוקנים יתמלאו בשלל חדש ובמיסי המצרים. ואחרי שמצרים הגדולה והחזקה תחזור לשליטת המלך, יחזרו גם שאר המדינות לתלם."

בוגאיוס ניסה להסתיר ממלוויו את החיוך הקטן שהתגנב לשפתיו. עם כל הפאר שסביבו, הוא לעולם לא היה מעלה על דעתו שגנזי המלך מרוקנים.

כה שקוע היה במחשבותיו, שאפילו לא שם לב שהדלתות המפוארות נפתחו, עד ששמע את שמו נקרא והרגיש שהוא נדחף אל אולם בית המלך.

באולם הגדול, שבצידיו עמדו שומריו ויועציו של המלך, הייתה כל תשומת ליבו של בוגאיוס נתונה למלך המלכים. המלך הגדול ישב על כס מלכות גבוה ומוזהב, משובץ אבנים טובות, ורגליו היחפות מונחות על הדום. זקנו הזהוב והמתולתל היורד עד לחזהו ותלתלי ראשו הבוהקים מתחת לכתרו, שיוו לו הדרת כבוד נוספת. ביד ימינו אחז את שרביטו, ובשנייה גביע יין דמוי פרח, שממנו לגם מעת לעת. עיניו התכולות והחודרות ננעצו בבוגאיוס עת הוכנס לאולם, והלה נפל על פניו לפני מלך המלכים ונישק את רצפת השיש שלרגליו.

"מלכי הרם, לו תיכון מלכותך מאה שנים!" אמר, עודנו רכון אל הרצפה. "עבדך עומד כאן לרגליך, אסיר תודה על שזכה לחזות בזיו פניו של מלך המלכים ולהתבשם בפארו המלכותי! בשם כוכב נוגה והירח..."

המלך קטע את דבריו: "אתה הוא זה שעיכב את קבורת בתי?"

"חס וחלילה, אדוני," מיהר בוגאיוס לענות, עדיין לא מעז להישיר מבט אל מלך המלכים. "אני תמיד שואף להעביר את תהלוכות המתים במהירות האפשרית, כדי להביא שמחה ושלווה לנשמותיהם וטהרה לעולם. אך הקצין הזה כאן..."

הקצין לא ידע את נפשו מרוב זעם: "כיצד אתה מעז? חְרַפְסְתַר שכמוך! אתה חסמת את דרכנו ודרשת תשלום!"

"האין בתו של מלך המלכים ראויה לטיפול הטוב ביותר? ואתה סירבת לשלם על הטיפול בגופה אפילו שלושה דירהם ושליש!"

"מספיק!" רעם המלך. "קום וגש הלום."

בוגאיוס תהה שמא הפריז בחוצפתו, אך דרך חזרה כבר לא הייתה. הוא העז לשאת עיניו אל המלך, והתפלא לגלות בעיניו מבט משועשע.

הוא התקרב למלך.

"ומי נתן לך את הרשות לגבות כסף מתהלוכות המתים?"

"מלכי, מלוא הארץ כבודו! מעולם לא עלה על דעתי, ומעולם לא נאמר לי, שיש איסור על כך. אני יועץ למשפחות האבלים, שלעיתים קרובות אינן יודעות היכן וכיצד להניח את מתיהן, ובעבור זה קיבלתי את שכרי. אך אם אין הדבר טוב בעיני המלך, אפסיק בזה הרגע. אני כמובן גם מוכן לפצות את מלכי על עוגמת הנפש, ושלושת אלפים כיכר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך."

אישוניו של המלך התרחבו, ובוגאיוס הבין שחיצו פגע במטרה. המלך אכן זקוק נואשות לכסף. הוא הודה בליבו לשני האצילים הפטפטנים בתור לאולם קבלת הפנים.

"מניין לך סכום כסף כזה?" בוגאיוס דימה לשמוע שמץ של להיטות בקולו של המלך.

"בעבודה מאומצת בשנתיים האחרונות, מלכי. זהו שכר עבודתי. לפני כשנתיים באתי לשושן, מבקש עבודה חסר כול בשערי ארמונו של אביך המלך דאריווהוש, תהא רוחו שמחה. משרות החורף בארמון כבר התמלאו כולן, אך למזלי גיליתי בעיר שושן מגרעת שלא התמלאה, בהכוונה בדָתֵי הטיפול במתים. משם מצאתי את פרנסתי, ומשם בניתי את עצמי בשתי ידיי והצלחתי להביא גם את אשתי ואת בניי מכפרנו הנידח אל שושן העיר."

בוגאיוס כילה לדבר, ושקט השתרר באולם.

הוא הביט במלך, מנסה לזהות את הלך רוחו. האם עלה בידו להיחלץ מן הצרה? האם יקבל המלך את כספו וייתן לו בתמורה את חירותו?

לתדהמתו, ולתדהמת כל הנוכחים, פרץ המלך בצחוק רועם ומתגלגל והכריז: "מי שיודע להוציא כסף רב כל כך מהמתים, מעניין כמה כסף יוציא מהחיים! אדם בעל שכל חריף כשלך צריך לעבוד בשירות המלך."

שעה קלה לאחר מכן, כשהובל המום אל החייט המלכותי, מגלגל על לשונו את כינויו החדש ועתידו כיועץ למלך נפרש לפניו, חזר במחשבתו שוב ושוב אל המשפטים האחרונים שאמר המלך בשיחתם:

"מה שמך?"

"בוגאיוס, אדוני. אגגי."

"לא עוד. על שום מחשבתך הטובה ועל בקיאותך בדת, ייקרא שמך מהיום – ווֹהוּ־מַנַהּ."

בסמטה צרה בעיר שושן עמד כלב שחור והביט בעיט שחור שחג מעל הבירה.