סיכוי אחרון 1 - כל המילים היפות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיכוי אחרון 1 - כל המילים היפות

סיכוי אחרון 1 - כל המילים היפות

4.4 כוכבים (159 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2736מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
44
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

דסטין בראון הוא הבחור המעצבן ביותר שפגשתי בחיי. הוא עשיר, שחצן ולוהט יותר משהייתי רוצה שיהיה, ואני לא יכולה להתחמק ממנו כשאנחנו תקועים יחד במרכז גמילה יוקרתי לחופו של האוקיינוס השקט.

לא אכפת לו שאני כאן כדי לנוח, להתחזק ולחזור לחיים המטורפים שמחכים לי בחוץ. לא אכפת לו מאף אחד מלבד עצמו. הוא, בניגוד אליי, כאן כדי לבזבז את הזמן ולהוציא אותי מדעתי.

הוא רודף אחריי, מקניט, מתנהג בגסות ומנסה לשבור אותי בכל דרך אפשרית, אבל אסור לי לתת לו לנצח.

אסור לי להראות סימני חולשה. גם לא כשאני מגלה שמתחת לתדמית הפלייבוי שאימץ לעצמו, מתחבאת נפש רדופת שדים.

אני צריכה להישאר ממוקדת ולהציל את עצמי, אבל מה יקרה כשיתעורר בי הצורך להציל גם אותו?

כל המילים היפות הוא הספר הראשון בסדרה סיכוי אחרון ויכול להיקרא כספר יחיד.

אילת סווטיצקי היא סופרת רבי־מכר רומנטיים, בהם סדרת תחרה וצבע, סדרת לילות לואיזיאנה, גנבת החלומות ועוד. היא מתגוררת למרגלות הכרמל עם בעלה, שלושת ילדיהם ושלושה חתולים שובבים. כל המילים היפות הוא ספרה העשרים ואחד.

פרק ראשון

פרק 1

בריאנה

לפתוח את הפה.

להוציא את הלשון.

להזיז אותה ימינה ושמאלה ולהוכיח לליסה האחות שעומדת מולי שבלעתי את הכדור שהיא נתנה לי. היא מחייכת אליי, ואני מחייכת בחזרה אף על פי שאני לא קונה את ההצגה הנחמדה שלה. היא בסך הכול עושה את העבודה שמשלמים לה לעשות. היא לא כאן כי באמת אכפת לה. לא ממני ולא מאף אחד אחר.

״הבא בתור.״ היא מסמנת לי לזוז בלי להרים את הקול. אני פונה לכיוון דלתות הזכוכית המובילות למרפסת המקורה ולחצר הענקית המשקיפה אל האוקיינוס השקט. אם להודות על האמת יכולתי למצוא את עצמי במקום הרבה יותר גרוע. יכולתי להיות זרוקה עכשיו באיזה מוסד גמילה מעופש עם ג’וקים שמתרוצצים על הרצפה ומצעים מטונפים, בלי מים חמים במקלחת או ארוחות מפנקות, ובוודאי בלי הנוף המושלם של מאליבו. אבל אני כאן, ב’הרמוני’, המרכז האקסקלוסיבי שמציע טיפול בהתמכרויות בתנאים של אתר נופש לעשירון העליון. כי אם כבר לטפל בבעיות שלי, עדיף לעשות את זה כשאני מתגוררת באחוזה מפנקת, ישנה בסוויטה פרטית ונהנית מארוחות שף, ספא ובריכת שחייה. נכנסתי לתוכנית המיוחדת שהם פתחו למכורים צעירים, ואין לי שמץ של מושג מתי אצא.

אני זוכרת את הלילה שבו הגעתי ואת השקט ששרר בחוץ. יכולתי לשמוע את רחש הגלים, השמיים היו זרועי כוכבים ומעליי זרח ירח עגול, אבל הנפש שלי שרתה באפלה מוחלטת.

לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות כאן. לא הייתי בטוחה שזו ההחלטה הנכונה, אבל הייתי על המסלול המהיר להתרסקות וידעתי את זה.

אימא חיבקה אותי והבטיחה שהשהות שלי כאן תהיה קצרה, היא אמרה שהיא אוהבת אותי, אבל הקול שלה היה שטוח וחסר רגשות. אבא הנהן בהסכמה ולא הוסיף מילה, ופייפר אחותי התאומה משכה אותי לחיבוק מוחץ ולחשה באוזני שכל מה שאני צריכה לעשות זה להתקשר אליה ושהיא תגיע מייד להציל אותי. אבל שתינו ידענו באותו רגע מזוכך של בהירות שהיא לא יכולה להציל אותי מעצמי.

כאן אני אמורה להחלים — כמה שיותר מהר — כדי שאוכל לחזור לחיים שלי חזקה, ממוקדת מטרה, ובעיקר יפה. הכי חשוב שאחזור יפה, אם תשאלו את ההורים שלי ואת אחותי. הם אולי לא יודו בכך בפה מלא, אבל הם בהחלט חושבים ככה, גם אם הם לא אומרים את זה בקול רם. החיים של כולנו תלויים ביכולת שלי לעמוד מול המצלמה, לחייך ולצחוק, לעשות פרצופים, להיות מגניבה או מהורהרת או מה שנראה לנו שימכור באותו רגע. החיים של כולנו תלויים באהבה הווירטואלית המזויפת שאני מקבלת, שבאה לידי ביטוי בלחיצות על כפתור הלייק, בצפיות, בהצעות לחסויות ובשיתופי פעולה, בכסף שנכנס לחשבון שלי מדי חודש, ומדובר בהרבה כסף. בטח יותר כסף משחשבנו שאי־פעם יהיה לנו. אחרי הכול, אנחנו כבר לא גרים בדירת שני חדרים בבניין מתפורר בלוס אנג’לס, נכון?

אני מתיישבת על כורסת הקש שניצבת מתחת לפרגולת עץ מאסיבית, מכניסה את היד לכיס מכנסי הטרנינג השחורים שלי, מוציאה את חפיסת הסיגריות ואת המצית, תוחבת סיגריה בין שפתיי, מציתה אותה ושואפת עמוק.

יום מספר ארבע־עשרה.

אני לא חושבת שידעתי למה לצפות כשהגעתי לכאן לראשונה לפני שבועיים. באתר האינטרנט של המקום יכולתי לראות את התמונות השיווקיות שפורסמו, ולקרוא כמה מילים על התוכנית שלהם, אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי. הייתי בובה על חוט, והמשפחה שלי היא זו שהרקידה אותי על הבמה, או במקרה שלי, מול המצלמה. האם ככה חשבתי שייראו חיי ביום שבו פתחתי את עמוד האינסטגרם שלי, כשהייתי בת חמש־עשרה? ממש לא. בסך הכול העליתי כמה תמונות לאפליקציה וקיוויתי שחברה או שתיים יעשו לי לייק, וזה באמת מה שקרה במשך שנתיים. הלכתי לבית הספר, הקשבתי בשיעורים, יצאתי למסיבות וחייתי חיים נורמליים של נערה מתבגרת ממוצעת שרק רוצה לסיים את התיכון ולהתקבל לאיזה קולג’.

עד שפרסמתי את התמונה ההיא שאחריה שום דבר לא היה אותו הדבר. אותה התמונה מהיום שבו ביליתי עם חברות בים, נשכבתי על החול בביקיני ורוד צעקני, משקפי שמש שחורים ענקיים וכובע רחב שוליים וליקקתי גלידה וניל. הלכתי לישון, התעוררתי למבול של עשרות אלפי לייקים, תגובות, הודעות פרטיות באינסטגרם, וכמה תמונות דיק־פיק שגרמו לי בחילה. למה גברים מרגישים צורך לצלם את הזין המכוער שלהם ואז לשלוח אותו לבחורה שלא מכירה אותם? הם באמת חושבים שישיגו ככה משהו?

הגעתי לבית הספר, החברות שלי קפצו עליי בצרחות ושאגו שאני ויראלית או משהו בסגנון, ואני רק רציתי להגיע לשיעור היסטוריה כדי לא להפסיד חומר לקראת המבחן שהתקיים כמה ימים אחר כך.

״את חייבת להעלות עוד תמונות,״ אחותי פסקה בנחרצות כשהיא תפסה אותי בהפסקה, ״להכות בברזל בעודו חם.״

לא הבנתי מה לעזאזל היא רוצה ממני עד שהיא חטפה את הטלפון שלי, נכנסה לגלריית התמונות ופרסמה באינסטגרם שלי תמונה שבה אני עומדת בגבי למצלמה, או שנכון יותר לומר תמונה של הישבן שלי מכוסה בהרבה מאוד חול ומעט מאוד בגד ים.

ושוב, מתקפת הלייקים נכנסה לפעולה, ההודעות הפרטיות זרמו לתיבה שלי במהירות מסחררת, כמות העוקבים שלי גדלה, והחיים שלי השתנו. להתראות אנונימיות ותמימות, ברוך הבא טירוף מוחלט. מה הפלא שהגעתי לכאן?

אני לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה.

הפגישה הקבוצתית מתחילה בעוד עשר דקות, ואם אאחר אזכה לנזיפה ממרי הפסיכולוגית שמנהלת את המפגש. לא שאני מפחדת מהנזיפות שלה, אחרי הכול אני לקוחה שמשלמת על השהות שלה כאן ואף אחד לא הולך לזרוק אותי החוצה, זו פשוט דרך מעצבנת להתחיל את היום, אז אני מעדיפה להגיע בזמן. קל יותר לעמוד בכללים ובחוקים שהציבו לי מאשר להילחם בהם. הכול פשוט יותר כשאחרים מקבלים החלטות בשבילי והמאמץ העיקרי שאני צריכה לעשות זה לצאת מהמיטה בבוקר, גם אם לא תמיד בא לי. לפעמים אני רק רוצה להישאר לישון ולהתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת מהחדר שלי בכלל, אבל זו לא באמת אופציה. אני חייבת להתייצב לארוחת הבוקר, לקחת את התרופות שלי ולהשתתף בפגישות הקבוצתיות ובשיחות האישיות שבהן אני אמורה לנבור בנפש שלי כדי לגלות מה גרם לי להגיע למצב שאליו הגעתי. בשאר הזמן אני יכולה לבחור אם להצטרף לשלל הפעילויות שהמקום מציע או לוותר עליהן, וכרגע אין לי שום כוונה לעשות יוגה או ללכת לטיפול שיאצו.

אני רואה טלוויזיה, מטיילת במתחם, ובעיקר שומרת על התפריט שלי כדי שאחזור הביתה באותה הגזרה שהגעתי איתה.

מתי זה יקרה? אין לי מושג. כשאחליט שאני מוכנה להתמודד עם החיים שמחכים לי בחוץ.

אני מכבה את הסיגריה במאפרה שעל שולחן הזכוכית, קמה מהכורסה ונכנסת פנימה.

״כדאי שתמהרי,״ ליסה האחות מחייכת אליי שוב את אחד החיוכים המזויפים שלה, ״כולם כבר נכנסו לאולם.״

״יש לי עוד כמה דקות,״ אני ממלמלת כשאני קולטת שהספות הענקיות שבסלון המשותף ריקות מאדם.

״עדיף להקדים מאשר לאחר, את לא חושבת?״ היא זורקת את אחת המנטרות המטופשות ששמעתי פה יותר מדי פעמים.

״רואים שאת בת ארבעים,״ אני מגלגלת לעברה עיניים. ״לא שמעת על איחור אופנתי?״

״הציניות הזו אמורה להרשים אותי?״ היא מצקצקת בלשונה, כאילו היא יודעת משהו שאני לא. ״אולי במקום להתחכם, תתחילי להתבונן פנימה ותנסי להבין למה הרמת כל כך הרבה חומות סביבך.״

״מה שתגידי,״ אני לא מתכוונת להיכנס איתה לדיון מעמיק כשהיא זורקת לעברי משפטי העצמה שאפשר לקנות בחנות ‘הכול בדולר’. אני אתבונן פנימה כשאני אחליט, ולא רגע אחד קודם.

אני חוצה את המסדרון הלבן הארוך ונכנסת לאולם הקטן שבו מסודרים כיסאות במעגל. מרי כבר יושבת בכיסא שלה מול החבורה שנועצת בי עיניים כאילו אני פריט מוזיאוני מסקרן.

״לא איחרתי,״ אני ממהרת להבהיר במרמור ומתיישבת על אחד משני הכיסאות הפנויים.

״לא אמרתי שאיחרת, ואין צורך להתגונן,״ מרי מחייכת אליי, ואני מתחילה לחשוש שעד שאצא מכאן אפתח אלרגיה מוחלטת לחיוכים.

״לא התגוננתי,״ אני משלבת ידיים על החזה כאילו אני מתכוננת למתקפה, ״בסך הכול ציינתי עובדה.״

״רשמתי לפניי,״ מרי מהנהנת, ואני תוהה אם היא תעלה את העניין הזה בשיחה האישית הבאה שלנו. ״בואו נתחיל. מי רוצה להיות הראשון?״

אני קולטת את כל ששת חבריי לקבוצה מתכווצים בכיסאות שלהם. מלודי ונייג’ל מתלחששים על משהו, אבל אני לא מצליחה לשמוע אותם. פרקר והופ נראים כאילו הם מוכנים לזנק אל הדלת בכל רגע ולברוח. אימוג’ן, הבחורה הלונדונית שנשלחה לכאן על ידי המשפחה שלה כדי להיגמל מקוקאין, נראית כאילו בעוד שנייה תקבור את עצמה מתחת לשטיח, ולני, הבחור הרזה מוושינגטון שהתחיל לעשן מת’ בשביל הכיף עד שגילה שקל להתחיל וקשה להפסיק, מציץ בשעון היד שלו בעצבנות. אני מתפללת שמרי לא תקרא בשם שלי כשדלת האולם נפתחת וכל המבטים שלנו מזנקים אל הבחור שצועד פנימה בגב זקוף, לבוש מכנסי ג’ינס שחורים, טי־שירט לבנה צמודה של טום פורד ונועל סניקרס של סלבטורה פרגמו. הוא פוסע היישר אל הכיסא הפנוי שלצידי, מתיישב עליו ומיישר את הרגליים הארוכות שלו קדימה. קווצת שיער שחורה נופלת על המצח שלו, אבל הוא לא טורח להזיז אותה. במקום זה הוא משלב ידיים על החזה, כמוני, ולועס את המסטיק שלו בקולי קולות.

אני קולטת מייד את מלחמת הכוחות שעומדת לפרוץ בינו ובין מרי שנעמדת, ניגשת לפינת החדר, מרימה את פח הניירות ואז מתקרבת אל הבחור ומושיטה אותו לכיוונו.

״המסטיק, בבקשה.״ היא מחכה שהוא יזרוק את המסטיק לפח, אבל הוא רק נועץ בה מבט שחצני וממשיך ללעוס בתנועות מופגנות וקולניות. ״אתה בטוח שככה אתה רוצה להתחיל את היום, דסטין?״

דסטין מגלגל עיניים, רוטן ואז יורק את המסטיק לתוך הפח.

אחת אפס למרי. לרגע לא הייתי בטוחה שהיא תנצח.

״תודה.״ היא חוזרת לכיסא שלה, מתיישבת ומניחה את הפח על הרצפה לידה. ״אני חושבת שזו הזדמנות מצוינת להכיר את החבר החדש בקבוצה. דסטין, אתה רוצה להציג את עצמך?״

״בערך כמו שאני רוצה לשתות רעל,״ הבחור מטה את הראש, כאילו הוא מעוניין לפתוח במלחמה חדשה עם הפסיכולוגית שלא עשתה לו כלום.

״אני מתעקשת,״ מרי לא מוותרת.

״למה שלא תציקי לנערת קליפורניה,״ הוא מסמן לעברי בתנועת ראש, ״אולי ככה היא תפסיק לבהות בי בעיני העגל המזדיינות שלה.״

הלסת שלי נשמטת בהלם. מי החצוף הזה חושב שהוא?! קודם כול אני לא בוהה בו, ושנית אין לי עיני עגל. ואיך הוא יודע מאיפה אני? המידע שלי אמור להיות חסוי!

״אזהרה ראשונה, דסטין,״ מרי מאיימת בטון תקיף, ״אתה מכיר את הכללים. בלי קללות ובלי להעליב את המשתתפים האחרים.״

״העלבתי את גברת ‘השמש זורחת לי מהתחת’?״ חיוך זדוני מתגנב לזווית שפתיו.

״אל תחמיא לעצמך,״ אני נוחרת בבוז, גם אם זה דורש ממני לגייס כל טיפת ביטחון, ״אתה מקק חסר חשיבות מהסוג שמועכים עם השפיץ של הנעל בלי לחשוב פעמיים.״

אני קולטת את העווית בקצה פיו. הוא לא אהב את זה, מה שאומר שפגעתי במטרה.

״בריאנה, הכללים חלים גם עלייך,״ מרי מעבירה את המבט שלה אליי.

״למה היא לא מקבלת אזהרה?״ הבחור הקטנוני מוחה, ואני מחייכת בתחושת ניצחון.

״כי אתה התחלת,״ אני עונה במשיכת כתף, והעווית על פניו גורמת לשפה העליונה שלו לרעוד.

״ברוכים הבאים לכיתה א’,״ הוא נועל את הלסת בעצבים. ״ממתי אתם מקבלים לכאן קטינים?״

״אני בת עשרים, טמבל,״ אני מתפרצת, ומרי מאבדת את הסבלנות.

״אני מבינה שלא נצליח להשיג שום דבר הבוקר,״ היא נעמדת, וכל הקבוצה פוערת עיניים בהפתעה. ״אנחנו ניפגש שוב בעוד שעתיים. כולם יכולים לצאת חוץ מדסטין שצריך שאזכיר לו את החוקים.״

דסטין רוטן שוב, אבל אני לא מחכה לפני שאני מזנקת מהכיסא שלי וממהרת אל הדלת כדי להתרחק מהאידיוט שהרגע הפך את השהייה שלי כאן להרבה פחות מהנה.

הוא חושב שהוא ייכנס לפה עם בגדי המעצבים היקרים שלו ועם הגישה השחצנית הזאת וכולנו נתרשם ממנו? הוא חושב שרק כי יש לו פרצוף יפה אנחנו לא נשים לב שהוא בלתי נסבל? אני בטוחה שהעיניים הכחולות האלה עזרו לו להשיג דבר או שניים בחיים, אבל הוא לא ישיג ממני את מה שהוא רוצה.

מה לעזאזל הוא רוצה בכלל? לעצבן אותי? להסיט את תשומת הלב ממנו? כי הניסיון שלו נכשל. הוא זה שיושב עכשיו עם מרי בחדר, ואני זו שיוצאת החוצה לעשן סיגריה ולהירגע. אז כדאי שהגאון יחשוב על תוכנית אחרת או יותר טוב, שפשוט יתרחק ממני. או שיעזוב, זה יהיה הפתרון הכי מדהים. שיעזוב וכולנו נשכח שהוא אי־פעם הופיע כאן.

 

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
159 דירוגים
111 דירוגים
24 דירוגים
14 דירוגים
3 דירוגים
7 דירוגים
15/5/2025

רומן מהמם, ריגש אותי וסחף אותי בצורה לא רגילה. מחכה להמשך בקוצר רוח

26/4/2025

אילת הנדירה, שנוגעת עמוק עמוק בנבכי הלב סיפור קסום, כואב, מרגש, סוחף, והכי חשוב - המאבק בשדים מנצח. אופטימיות✨️ טסה לספר הבא❤️

11/4/2025

מאוד אהבתי. כתיבה קולחת ומעניינת. שמעתי את הגרסה הקולית. ממליצה מאוד!

4/1/2025

מרגש מהנה מאוד. שונה מעט מהאחרים, אבל ממש טוב. נהנתי מאוד

18/10/2024

את מדהימה וכתיבה מושלמת שמתקנת עולמות

11/9/2024

ספר מקסים. כתוב יפה, רומנטי, מעט שונה. אהבתי

15/6/2024

מושלם סוחף מחכה לשני

6/5/2024

אהבתי מאד את הספר, עוסק בנושאים חשובים בעדינות ורגישות. הדמויות מרגשות מאד.

2/5/2024

ספר מקסים קולח, עצוב מרגש אוהב. אין על הכתיבה של איילת, תמיד נהנית לקרוא את כל ספרייה.

4/4/2024

ממליצה בחום ספר מושלם

20/1/2024

בינוני

20/12/2023

וואו. איזה ספר מטלטל ומדהים. לא סיימתי מהר. נהננתי לקרוא לאט ולהכיל את האירועים. אילת שוב עשתה את זה בענק! כמו תמיד. סיפור עם הרבה מסר. כל אחד וההתמקרות שלו

22/11/2023

אילת, כהרגלה, סוחפת עם עלילה מסקרנת ודמויות בעלות עומק. סופרת נפלאה.

14/11/2023

מושלם

9/11/2023

אחד הספרים המקסימים שקראתי. כן יש בו עומק אך עם זאת קליל וכייפי. ממליצה מאוד ועוברת לספר הבא.

8/11/2023

אחלה ספר, כתוב היטב, קולח, מצחיק. ממליצה

6/10/2023

מושלם!!!!

8/8/2023

וואו איזה ספר! עלילה סוחפת ודמויות מרתקות וזורמות. נהניתי ממש לקרוא והוא זרם לי מהר, דמויות אמינות וסיפור רגיש ומתוק. רצה לספר השני!

8/8/2023

איילת עושה זאת שוב, לגעת בנושאים כאובים ברגישות ובהבנה. אהבתי

7/8/2023

ספר מושלם קראתי אותו בדיגיטלי ורכשתי אותו גם בקולי. אילת כותבת בצורה רגישה ומרסקת ספר שגרם לי המון מחשבות . דסטין ובריאנה הם זוג שנפגש במרכז גמילה ושם הם עוברים טלטלת רגשות הסיפור שלהם מרסק ויפה. תודה לך אילת את סופרת מעולה ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️

19/7/2023

וואו! מרגש, סוחף, קראתי את הספר ביום אחד. כל הספרים של אילת סווטיצקי מרגשים ומדהימים. מומלץ בחום!

12/7/2023

אחת הסופרות האהובות עלי

11/7/2023

סיפור מהמם! מרתק, מרגש עצוב ומעצים..בכיתי צחקתי.. נהנתי בטרוף..ממליצה!

28/6/2023

כתיבה כל כך קולחת ויפה..בלעתי את הספר תוך כמה שעות. אילת מחכה לעוד ספרים שלך!!!!!

27/6/2023

מתחיל חלש ולאט לאט מתגבר מומלץ

20/6/2023

אני מכורה לאילת ולספריה, תמיד מרגשת אותי

10/6/2023

אהבתי כתוב יפה,שפה טובה,סיפור מעניין ,נוגע ללב, וכמובן סוף טוב.

4/6/2023

מושלם

13/5/2023

עלילה מקסימה, עכשווית שנוגעת בחייהם של צעירים מעולמות שונים אך כל כך דומים. סיפור אהבה מרתק

29/4/2023

מהמם, כתוב ממש יפה אי אפשר להפסיק לקרוא אני ממש אוהבת את הספרים של אילת.

8/4/2023

ספר סוחף..אי אפשר להפסיק לקרא...איילת אף פעם לא מאכזבת

1/4/2023

וואו איזה ספר, נהנתי בטירוף. אילת כותבת בחסד.

24/3/2023

אין לי מילים מעבר לוואו כלמכך התגעגעתי לכתיבה של איילת כל ספר שלה הוא יהלום בריאנה ודסטין טלטלו אותי כל אחד עם סיפורו הכואב וביחד תוך כדי בניית הסיפור הזוגי שלהם ספר שיש בו כל כך הרבה כאב אבל גם כל כך הרבה תקווה

21/3/2023

מושלם

20/3/2023

מהמם ! רומנטי

18/3/2023

ספר רגיש ומרגשת מאוד. סוחף . מומלץ בחום

17/3/2023

וואו. ספר מדהים, מרגש, שובר לב ומיוחד. לגמרי ממליצה!

16/3/2023

עוד ספר מושלם מפרי עטה של אילת.

13/3/2023

יפה מאוד

12/3/2023

ספר מהמם ומרגש ללא ספק רצה לקנות את השני ❤️

28/2/2023

מקסים, רגיש מאוד!! מומלץ

26/2/2023

ספר מדהיםםםםם

25/2/2023

נפלא

25/2/2023

מהממם

24/2/2023

אהבתי

23/2/2023

תמיד איילת נוגעת ללב ולנשמה . כיף לקרא כל ספר שלה ולצערי תמיד נגמר ביומיים כי אף פעם לא מצליחה להפסיק לקרא

23/2/2023

תודה לך אילת על המילים שלך, על הכתיבה שלך… הספר יפה, מרגש, כתוב היטב מחכה להמשך.

22/2/2023

וואוו אהבתי את הספר, נוכחים לראות שעושר לאו תמיד מעניק לנו את הרוגע השלווה האהבה ואת ההרגשה שבאמת אוהבים אותך, את מי שאתה באמת.

21/2/2023

מרגש , מושלם לא ארוך מדי ולא קצר מידי מומלץ מאודדד

19/2/2023

איילת - פשוט סופרת נדירה . קראתי את כל ספרייך והרגשתי מאושרת לגלות שכתבת ספר חדש. הוא כבש אותי מהשורות הראשונות סחף אותי בסקרנות לגלות איך תתפתח מערכת היחסים והסוף - פשוט מקורי ונוגע ללב מרגש ומלא תקווה . את אוצר אמיתי לעולם הספרותית .

18/2/2023

אין על איילת!!! מקסים, דיאלוגים מעניינים. סיפור מרתק. לא רציתי שיגמר. מחכה להמשך

17/2/2023

איילת, כמו איילת... אחת ויחידה כל מילה מדוייקת וכל כתיבה שלה היא עולם

15/2/2023

אילת אף פעם לא מאכזבת. אהבתי כל רגע וכל מילה

15/2/2023

ספר מעולה!!!!!!!!!!

14/2/2023

מדהיםםםםםםםםםם

12/2/2023

ספר יפיפיה! נהנתי ממש מכל רגע ❤️ ממליצה ממש! ובנימה אישית, איילת יקרה את אחת הסופרות הטובות שיש לנו בארץ , תמשיכי עם כתיבתך הנפלאה ובבקשה אל תתני לשדים למנוע ממך את הכתיבה היחודית והסוחפת שלך ומאיתנו הקוראים את התענוג הצרוף בקריאת הספרים שלך🙏 💫 💃

12/2/2023

ספר מקסים! נוגע בנושא מורכב ולא פשוט ועדיין לא היה כבד מדי. קל היה להתאהב בדמויות ולהתחבר לסיפור.

12/2/2023

מקסים , סוחף אחד הספרים הכי טובים של הסופרת

11/2/2023

ספר מרגש מאוד .. סיימתי ביום אחד ..

11/2/2023

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, כמו את שאר הספרים שלך. ספר מרגש ומרתק

10/2/2023

תקשיבו לי טוב טוב את הספר הזה אתם חייבים לקורא!!! הייתי נותנת לזה עוד מאה כוכבים אם היה אופציה. בקיצור אפשר עוד ?!?!?

8/2/2023

מושלם ❤️❤️ מלא ברגש כמו כח הספרים של אילת 🙏

8/2/2023

כל כך נעים לקרוא רומן שהעלילה שלו עוסקת בנושא אנושי ומשמעותי. אין עלייך איילת

8/2/2023

מקסים מקסים ושוב מקסים💞 חשיפה לעולם שונה ולא מוכר של התמכרויות ואוו🔥🔥🔥🔥 כול הכבוד אילת את סופרת גדולה מחכה בכיליון עיניים לספר הבא שלל😍💚 רוצו לקרוא שווה כול רגע🏃‍♀️

7/2/2023

ממש יפה! סיפור נוגע ללב

7/2/2023

השראה. כתיבה מדוייקת וסוחפת. כמו תמיד מרגשת שלב מתפוצץ. תקנו!!!

7/2/2023

ספר מעולה כל כך נהנתי

7/2/2023

ספר מעולה. מרתק, שובה לב וכתוב באופן נוגע ללב.

7/2/2023

וואו איזה ספר , שבר לי מחסום קריאה איזה סופרת מוכשרת כמה רגש בריאנה ודסטין פשוט דמיות אמיתיות בלי בולשיט .

6/2/2023

מהמם מחכה לספר הבא בסדרה

6/2/2023

אהבתי. הרעיון יפה , לעיתים יש הקצנה בפרשנויות של האנשים ובתיאורים... תמיד איילת אוהבת לכתוב על אנשים עם בעיות וזה מעניין להרחיב את הדעת לגבי התמכרויות ( הסיבות להן , הדרך להתמודד ולנסות להיות נקי..) . די הרבה סצנות מיניות , ( קצת יותר מדי?), והמין לרוב די דומה, אין גיוון בתיאור כמעט בכלל, עם זאת שתמיד הרגשות מובאים מאוד יפה עם הקשת שלהם. לסיכום: אני תמיד קוראת את הספרים של איילת. תמיד מיוחדים ומומלצים. !!!

6/2/2023

מושלם. איילת עושה את זה כל פעם מחדש, מרעידה את מיתרי הלב ברומן מהמם, מיוחד. חובת קריאה!!!

5/2/2023

סיפור אהבה מתוק

5/2/2023

מקסים ומרגש

4/2/2023

מעולה. סיפור שצריך לספר. למען כל אותם האנשים שנלחמים בשדים שלהם כדי להגיד להם שתמיד יש אדם אחד לפחות, שנמצא שם עבורם.

4/2/2023

מקסים ומרגש! מומלץ

4/2/2023

נהניתי לקרא!

4/2/2023

הספר הכי טוב שלה כל כך התבאסתי שנגמר רציתי לפחות טרילוגיה לזוג הזה

3/2/2023

אילת כתבה מדהים ומרגש כמו תמיד. מאוהבת בכל אחד ואחד מהספרים שלה. טוסו לקרוא!

3/2/2023

וואו … ספר מרגש ממש עלילה סוחפת ורלוונטית בריאנה ודסטין זוג מקסים שעברו כברת דרך יחד נשארתי עים טעם של עוד 🌺🌸🌼 תודה לאיילת סווטיטיצקי על הספר הזה

3/2/2023

מושלם. איזה כיףףף. רוצו לקרוא

8/11/2024

הסופרת הצליחה לגעת ברגישות ובעדינות נעימה במורכבות חיים ועסק בנושא קשה של התמכרות. נהנתי לקרוא והתאהבתי בגיבורים האמיצים והמרגשים. הפריע לי בעיקר שהסיפור והדיאלוגים קצת חזרו על זה עצמם והיה לי חסר התפתחות של בריאנה.

22/9/2024

נחמד

4/12/2023

עלילה יפה מאוד, לא יודעת למה אבל פחות הצלחתי להתחבר לדמויות. יותר מדי מחשבות עם סימני קריאה לדעתי

21/11/2023

אוהבת את הסופרת, היה כיף לקרוא.

1/8/2023

אהבתי

20/6/2023

מקסים ספר עם הרבה עומק

3/6/2023

חמוד מאוד

12/5/2023

חמוד להעביר את הזמן.הדמות הגברית קצת ילדותית אבל ספר נחמד

12/5/2023

חביב …קריא

8/5/2023

סיפור אהבה נעים

24/2/2023

בגדול ספר טוב! דמויות עמוקות ובוגרות הספר כתוב בצורה מושכת וקריאה. התיאורים הרגשיים היו טובים והזכירו לי את תחרה וצבע(בקטע טוב). הספר נגמר מהר מדי וכמו נקטע באמצע. הייתי רוצה לקרוא עוד על סיפור הגמילה של דסטין והתתמודות שלו וגם מה עבר על בריאנה בשנה שאחרי השחרור ממרכז הגמילה. ועל התפתחות היחסים ביניהם. מעבר לכך כל הכבוד לאיילת על עוד ספר מצויין!

7/2/2023

חמוד מאוד

7/2/2023

נחמד.לא יותר

4/2/2023

אחלה. נהנתי. סיפור נחמד שכתוב טוב.

4/2/2023

ספר נחמד מאוד קראתי בכמה שעות בודדות אבל לא מטורף

4/2/2023

ספר שונה מהקיים היום, לא עוד סיפור רומנטי פנטזיה אלא סיפור עמוק, אמיתי לחיים שמראה שעם הרבה אהבה, נחישות ואומץ אפשר להתבגר על הכל אהבתי

12/2/2023

ספר נחמד קניתי על עיוור כי אני אוהבת את הספרים שלה אבל הפעם לא עפתי סיפור די בנאלי הכתיבה כמובן טובה יש הרבה רגש אבל הסיפור לא סיקרן או סחף נחמד לא יותר

1
11/10/2024

ספר חביב מינוס , לא כל כך הצלחתי להתחבר לדמויות. פחות זרמה לי הקריאה דיי אילצתי את עצמי לסיים

19/8/2024

הרגשתי שסחבתי את הספר פחות אהבתי

8/2/2024

נחמד

12/12/2023

נחמד.. דסטין היה מעצבן ממש, השפה רדודה בענייני המין. אבל מעניין אותי יותר הסיפור הבא של האחים שלהם. ממשיכה לשם בתקווה לשפה נעימה יותר.

21/11/2023

פעם ראשונה שאילת מקבלת ממני ציון נמוך. משהו לא זרם לי. כשאני יכולה לעזוב ספר בלי בעיה,, בלי סקרנות להמשיך ולגלות את ההמשך...אולי הגיע הזמן להתמקד בדמויות משלנו, ישראליות....

19/6/2023

מהומה רבה על לא מאומה יכול היה להיות נחמד אבל היה טרחני וחוזר על עצמו. דילגתי על פרקים שלמים ללא שום חורים בהבנה… שורה תחתונה: מאכזב

5/3/2023

נחמד. לא יותר

2/3/2023

התבאסתי...הספרים של איילת אני קוראת בנשימה אחת עד שהספר מסתיים ...הספר הזה מבאס לא הצלחתי לקרוא ברצף חצי ספר.

21/2/2023

התאכזבתי. באתי עם הרבה ריספקט לספר כי אני מתה על הכתיבה של איילת אבל הפעם משהו לא זרם ההרגשה היתה של אילוץ בלי הרבה עומק העיקר לכתוב. הסיפור הוא על שני אנשים צעירים ממש היא עשרים הוא עשרים ושלוש וזה נראה לי גיל ממש צעיר לכתוב כזה סיפור על צעירים. נכון שהתמכרויות יש בכל גיל אבל עדיין משהו לא סחף אותי ודילגתי על הרבה כדי להגיע לסוף.

18/2/2023

עלילה מעניינת. אך דילגתי המון עמודים. פרקים משעממים . חבל,כאילו נכתב בכח.

6/2/2023

הספר הכי פחות טוב של אילת לטעמי.

18/5/2025

ספר חביב קריינות נפלאה של שני הקריינים

24/5/2023

נחמד לא יותר

4/2/2023

מאכזב מאוד

13/7/2023

כתיבה מזעזעת והסוף היה מאולץ כל כך

1
8/8/2024

התחלתי לקרוא ולא סיימתי. לא אהבתי את ההתעסקות והנגיעה בנושאים רגישים.

11/2/2023

עד עכשיו אהבתי את כל הספרים שלה אבל זה היה ממש ממש משעמם. לא ממליצה.

4/2/2023

כבד. נושא חשוב אבל ממש כבד

3/2/2023

מאכזב ביותר!

סיכוי אחרון 1 - כל המילים היפות אילת סווטיצקי

פרק 1

בריאנה

לפתוח את הפה.

להוציא את הלשון.

להזיז אותה ימינה ושמאלה ולהוכיח לליסה האחות שעומדת מולי שבלעתי את הכדור שהיא נתנה לי. היא מחייכת אליי, ואני מחייכת בחזרה אף על פי שאני לא קונה את ההצגה הנחמדה שלה. היא בסך הכול עושה את העבודה שמשלמים לה לעשות. היא לא כאן כי באמת אכפת לה. לא ממני ולא מאף אחד אחר.

״הבא בתור.״ היא מסמנת לי לזוז בלי להרים את הקול. אני פונה לכיוון דלתות הזכוכית המובילות למרפסת המקורה ולחצר הענקית המשקיפה אל האוקיינוס השקט. אם להודות על האמת יכולתי למצוא את עצמי במקום הרבה יותר גרוע. יכולתי להיות זרוקה עכשיו באיזה מוסד גמילה מעופש עם ג’וקים שמתרוצצים על הרצפה ומצעים מטונפים, בלי מים חמים במקלחת או ארוחות מפנקות, ובוודאי בלי הנוף המושלם של מאליבו. אבל אני כאן, ב’הרמוני’, המרכז האקסקלוסיבי שמציע טיפול בהתמכרויות בתנאים של אתר נופש לעשירון העליון. כי אם כבר לטפל בבעיות שלי, עדיף לעשות את זה כשאני מתגוררת באחוזה מפנקת, ישנה בסוויטה פרטית ונהנית מארוחות שף, ספא ובריכת שחייה. נכנסתי לתוכנית המיוחדת שהם פתחו למכורים צעירים, ואין לי שמץ של מושג מתי אצא.

אני זוכרת את הלילה שבו הגעתי ואת השקט ששרר בחוץ. יכולתי לשמוע את רחש הגלים, השמיים היו זרועי כוכבים ומעליי זרח ירח עגול, אבל הנפש שלי שרתה באפלה מוחלטת.

לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות כאן. לא הייתי בטוחה שזו ההחלטה הנכונה, אבל הייתי על המסלול המהיר להתרסקות וידעתי את זה.

אימא חיבקה אותי והבטיחה שהשהות שלי כאן תהיה קצרה, היא אמרה שהיא אוהבת אותי, אבל הקול שלה היה שטוח וחסר רגשות. אבא הנהן בהסכמה ולא הוסיף מילה, ופייפר אחותי התאומה משכה אותי לחיבוק מוחץ ולחשה באוזני שכל מה שאני צריכה לעשות זה להתקשר אליה ושהיא תגיע מייד להציל אותי. אבל שתינו ידענו באותו רגע מזוכך של בהירות שהיא לא יכולה להציל אותי מעצמי.

כאן אני אמורה להחלים — כמה שיותר מהר — כדי שאוכל לחזור לחיים שלי חזקה, ממוקדת מטרה, ובעיקר יפה. הכי חשוב שאחזור יפה, אם תשאלו את ההורים שלי ואת אחותי. הם אולי לא יודו בכך בפה מלא, אבל הם בהחלט חושבים ככה, גם אם הם לא אומרים את זה בקול רם. החיים של כולנו תלויים ביכולת שלי לעמוד מול המצלמה, לחייך ולצחוק, לעשות פרצופים, להיות מגניבה או מהורהרת או מה שנראה לנו שימכור באותו רגע. החיים של כולנו תלויים באהבה הווירטואלית המזויפת שאני מקבלת, שבאה לידי ביטוי בלחיצות על כפתור הלייק, בצפיות, בהצעות לחסויות ובשיתופי פעולה, בכסף שנכנס לחשבון שלי מדי חודש, ומדובר בהרבה כסף. בטח יותר כסף משחשבנו שאי־פעם יהיה לנו. אחרי הכול, אנחנו כבר לא גרים בדירת שני חדרים בבניין מתפורר בלוס אנג’לס, נכון?

אני מתיישבת על כורסת הקש שניצבת מתחת לפרגולת עץ מאסיבית, מכניסה את היד לכיס מכנסי הטרנינג השחורים שלי, מוציאה את חפיסת הסיגריות ואת המצית, תוחבת סיגריה בין שפתיי, מציתה אותה ושואפת עמוק.

יום מספר ארבע־עשרה.

אני לא חושבת שידעתי למה לצפות כשהגעתי לכאן לראשונה לפני שבועיים. באתר האינטרנט של המקום יכולתי לראות את התמונות השיווקיות שפורסמו, ולקרוא כמה מילים על התוכנית שלהם, אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי. הייתי בובה על חוט, והמשפחה שלי היא זו שהרקידה אותי על הבמה, או במקרה שלי, מול המצלמה. האם ככה חשבתי שייראו חיי ביום שבו פתחתי את עמוד האינסטגרם שלי, כשהייתי בת חמש־עשרה? ממש לא. בסך הכול העליתי כמה תמונות לאפליקציה וקיוויתי שחברה או שתיים יעשו לי לייק, וזה באמת מה שקרה במשך שנתיים. הלכתי לבית הספר, הקשבתי בשיעורים, יצאתי למסיבות וחייתי חיים נורמליים של נערה מתבגרת ממוצעת שרק רוצה לסיים את התיכון ולהתקבל לאיזה קולג’.

עד שפרסמתי את התמונה ההיא שאחריה שום דבר לא היה אותו הדבר. אותה התמונה מהיום שבו ביליתי עם חברות בים, נשכבתי על החול בביקיני ורוד צעקני, משקפי שמש שחורים ענקיים וכובע רחב שוליים וליקקתי גלידה וניל. הלכתי לישון, התעוררתי למבול של עשרות אלפי לייקים, תגובות, הודעות פרטיות באינסטגרם, וכמה תמונות דיק־פיק שגרמו לי בחילה. למה גברים מרגישים צורך לצלם את הזין המכוער שלהם ואז לשלוח אותו לבחורה שלא מכירה אותם? הם באמת חושבים שישיגו ככה משהו?

הגעתי לבית הספר, החברות שלי קפצו עליי בצרחות ושאגו שאני ויראלית או משהו בסגנון, ואני רק רציתי להגיע לשיעור היסטוריה כדי לא להפסיד חומר לקראת המבחן שהתקיים כמה ימים אחר כך.

״את חייבת להעלות עוד תמונות,״ אחותי פסקה בנחרצות כשהיא תפסה אותי בהפסקה, ״להכות בברזל בעודו חם.״

לא הבנתי מה לעזאזל היא רוצה ממני עד שהיא חטפה את הטלפון שלי, נכנסה לגלריית התמונות ופרסמה באינסטגרם שלי תמונה שבה אני עומדת בגבי למצלמה, או שנכון יותר לומר תמונה של הישבן שלי מכוסה בהרבה מאוד חול ומעט מאוד בגד ים.

ושוב, מתקפת הלייקים נכנסה לפעולה, ההודעות הפרטיות זרמו לתיבה שלי במהירות מסחררת, כמות העוקבים שלי גדלה, והחיים שלי השתנו. להתראות אנונימיות ותמימות, ברוך הבא טירוף מוחלט. מה הפלא שהגעתי לכאן?

אני לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה.

הפגישה הקבוצתית מתחילה בעוד עשר דקות, ואם אאחר אזכה לנזיפה ממרי הפסיכולוגית שמנהלת את המפגש. לא שאני מפחדת מהנזיפות שלה, אחרי הכול אני לקוחה שמשלמת על השהות שלה כאן ואף אחד לא הולך לזרוק אותי החוצה, זו פשוט דרך מעצבנת להתחיל את היום, אז אני מעדיפה להגיע בזמן. קל יותר לעמוד בכללים ובחוקים שהציבו לי מאשר להילחם בהם. הכול פשוט יותר כשאחרים מקבלים החלטות בשבילי והמאמץ העיקרי שאני צריכה לעשות זה לצאת מהמיטה בבוקר, גם אם לא תמיד בא לי. לפעמים אני רק רוצה להישאר לישון ולהתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת מהחדר שלי בכלל, אבל זו לא באמת אופציה. אני חייבת להתייצב לארוחת הבוקר, לקחת את התרופות שלי ולהשתתף בפגישות הקבוצתיות ובשיחות האישיות שבהן אני אמורה לנבור בנפש שלי כדי לגלות מה גרם לי להגיע למצב שאליו הגעתי. בשאר הזמן אני יכולה לבחור אם להצטרף לשלל הפעילויות שהמקום מציע או לוותר עליהן, וכרגע אין לי שום כוונה לעשות יוגה או ללכת לטיפול שיאצו.

אני רואה טלוויזיה, מטיילת במתחם, ובעיקר שומרת על התפריט שלי כדי שאחזור הביתה באותה הגזרה שהגעתי איתה.

מתי זה יקרה? אין לי מושג. כשאחליט שאני מוכנה להתמודד עם החיים שמחכים לי בחוץ.

אני מכבה את הסיגריה במאפרה שעל שולחן הזכוכית, קמה מהכורסה ונכנסת פנימה.

״כדאי שתמהרי,״ ליסה האחות מחייכת אליי שוב את אחד החיוכים המזויפים שלה, ״כולם כבר נכנסו לאולם.״

״יש לי עוד כמה דקות,״ אני ממלמלת כשאני קולטת שהספות הענקיות שבסלון המשותף ריקות מאדם.

״עדיף להקדים מאשר לאחר, את לא חושבת?״ היא זורקת את אחת המנטרות המטופשות ששמעתי פה יותר מדי פעמים.

״רואים שאת בת ארבעים,״ אני מגלגלת לעברה עיניים. ״לא שמעת על איחור אופנתי?״

״הציניות הזו אמורה להרשים אותי?״ היא מצקצקת בלשונה, כאילו היא יודעת משהו שאני לא. ״אולי במקום להתחכם, תתחילי להתבונן פנימה ותנסי להבין למה הרמת כל כך הרבה חומות סביבך.״

״מה שתגידי,״ אני לא מתכוונת להיכנס איתה לדיון מעמיק כשהיא זורקת לעברי משפטי העצמה שאפשר לקנות בחנות ‘הכול בדולר’. אני אתבונן פנימה כשאני אחליט, ולא רגע אחד קודם.

אני חוצה את המסדרון הלבן הארוך ונכנסת לאולם הקטן שבו מסודרים כיסאות במעגל. מרי כבר יושבת בכיסא שלה מול החבורה שנועצת בי עיניים כאילו אני פריט מוזיאוני מסקרן.

״לא איחרתי,״ אני ממהרת להבהיר במרמור ומתיישבת על אחד משני הכיסאות הפנויים.

״לא אמרתי שאיחרת, ואין צורך להתגונן,״ מרי מחייכת אליי, ואני מתחילה לחשוש שעד שאצא מכאן אפתח אלרגיה מוחלטת לחיוכים.

״לא התגוננתי,״ אני משלבת ידיים על החזה כאילו אני מתכוננת למתקפה, ״בסך הכול ציינתי עובדה.״

״רשמתי לפניי,״ מרי מהנהנת, ואני תוהה אם היא תעלה את העניין הזה בשיחה האישית הבאה שלנו. ״בואו נתחיל. מי רוצה להיות הראשון?״

אני קולטת את כל ששת חבריי לקבוצה מתכווצים בכיסאות שלהם. מלודי ונייג’ל מתלחששים על משהו, אבל אני לא מצליחה לשמוע אותם. פרקר והופ נראים כאילו הם מוכנים לזנק אל הדלת בכל רגע ולברוח. אימוג’ן, הבחורה הלונדונית שנשלחה לכאן על ידי המשפחה שלה כדי להיגמל מקוקאין, נראית כאילו בעוד שנייה תקבור את עצמה מתחת לשטיח, ולני, הבחור הרזה מוושינגטון שהתחיל לעשן מת’ בשביל הכיף עד שגילה שקל להתחיל וקשה להפסיק, מציץ בשעון היד שלו בעצבנות. אני מתפללת שמרי לא תקרא בשם שלי כשדלת האולם נפתחת וכל המבטים שלנו מזנקים אל הבחור שצועד פנימה בגב זקוף, לבוש מכנסי ג’ינס שחורים, טי־שירט לבנה צמודה של טום פורד ונועל סניקרס של סלבטורה פרגמו. הוא פוסע היישר אל הכיסא הפנוי שלצידי, מתיישב עליו ומיישר את הרגליים הארוכות שלו קדימה. קווצת שיער שחורה נופלת על המצח שלו, אבל הוא לא טורח להזיז אותה. במקום זה הוא משלב ידיים על החזה, כמוני, ולועס את המסטיק שלו בקולי קולות.

אני קולטת מייד את מלחמת הכוחות שעומדת לפרוץ בינו ובין מרי שנעמדת, ניגשת לפינת החדר, מרימה את פח הניירות ואז מתקרבת אל הבחור ומושיטה אותו לכיוונו.

״המסטיק, בבקשה.״ היא מחכה שהוא יזרוק את המסטיק לפח, אבל הוא רק נועץ בה מבט שחצני וממשיך ללעוס בתנועות מופגנות וקולניות. ״אתה בטוח שככה אתה רוצה להתחיל את היום, דסטין?״

דסטין מגלגל עיניים, רוטן ואז יורק את המסטיק לתוך הפח.

אחת אפס למרי. לרגע לא הייתי בטוחה שהיא תנצח.

״תודה.״ היא חוזרת לכיסא שלה, מתיישבת ומניחה את הפח על הרצפה לידה. ״אני חושבת שזו הזדמנות מצוינת להכיר את החבר החדש בקבוצה. דסטין, אתה רוצה להציג את עצמך?״

״בערך כמו שאני רוצה לשתות רעל,״ הבחור מטה את הראש, כאילו הוא מעוניין לפתוח במלחמה חדשה עם הפסיכולוגית שלא עשתה לו כלום.

״אני מתעקשת,״ מרי לא מוותרת.

״למה שלא תציקי לנערת קליפורניה,״ הוא מסמן לעברי בתנועת ראש, ״אולי ככה היא תפסיק לבהות בי בעיני העגל המזדיינות שלה.״

הלסת שלי נשמטת בהלם. מי החצוף הזה חושב שהוא?! קודם כול אני לא בוהה בו, ושנית אין לי עיני עגל. ואיך הוא יודע מאיפה אני? המידע שלי אמור להיות חסוי!

״אזהרה ראשונה, דסטין,״ מרי מאיימת בטון תקיף, ״אתה מכיר את הכללים. בלי קללות ובלי להעליב את המשתתפים האחרים.״

״העלבתי את גברת ‘השמש זורחת לי מהתחת’?״ חיוך זדוני מתגנב לזווית שפתיו.

״אל תחמיא לעצמך,״ אני נוחרת בבוז, גם אם זה דורש ממני לגייס כל טיפת ביטחון, ״אתה מקק חסר חשיבות מהסוג שמועכים עם השפיץ של הנעל בלי לחשוב פעמיים.״

אני קולטת את העווית בקצה פיו. הוא לא אהב את זה, מה שאומר שפגעתי במטרה.

״בריאנה, הכללים חלים גם עלייך,״ מרי מעבירה את המבט שלה אליי.

״למה היא לא מקבלת אזהרה?״ הבחור הקטנוני מוחה, ואני מחייכת בתחושת ניצחון.

״כי אתה התחלת,״ אני עונה במשיכת כתף, והעווית על פניו גורמת לשפה העליונה שלו לרעוד.

״ברוכים הבאים לכיתה א’,״ הוא נועל את הלסת בעצבים. ״ממתי אתם מקבלים לכאן קטינים?״

״אני בת עשרים, טמבל,״ אני מתפרצת, ומרי מאבדת את הסבלנות.

״אני מבינה שלא נצליח להשיג שום דבר הבוקר,״ היא נעמדת, וכל הקבוצה פוערת עיניים בהפתעה. ״אנחנו ניפגש שוב בעוד שעתיים. כולם יכולים לצאת חוץ מדסטין שצריך שאזכיר לו את החוקים.״

דסטין רוטן שוב, אבל אני לא מחכה לפני שאני מזנקת מהכיסא שלי וממהרת אל הדלת כדי להתרחק מהאידיוט שהרגע הפך את השהייה שלי כאן להרבה פחות מהנה.

הוא חושב שהוא ייכנס לפה עם בגדי המעצבים היקרים שלו ועם הגישה השחצנית הזאת וכולנו נתרשם ממנו? הוא חושב שרק כי יש לו פרצוף יפה אנחנו לא נשים לב שהוא בלתי נסבל? אני בטוחה שהעיניים הכחולות האלה עזרו לו להשיג דבר או שניים בחיים, אבל הוא לא ישיג ממני את מה שהוא רוצה.

מה לעזאזל הוא רוצה בכלל? לעצבן אותי? להסיט את תשומת הלב ממנו? כי הניסיון שלו נכשל. הוא זה שיושב עכשיו עם מרי בחדר, ואני זו שיוצאת החוצה לעשן סיגריה ולהירגע. אז כדאי שהגאון יחשוב על תוכנית אחרת או יותר טוב, שפשוט יתרחק ממני. או שיעזוב, זה יהיה הפתרון הכי מדהים. שיעזוב וכולנו נשכח שהוא אי־פעם הופיע כאן.