אפריל הקסום

1

הכול החל במועדון נשים לונדוני באחר צהריים של חודש פברואר — מועדון לא מלבב ואחר צהריים מדכדך — כשגברת וילקינס, שיצאה לקניות מהמפסטד והגיעה למועדון שלה לארוחת הצהריים, נטלה משולחן חדר העישון את גיליון "טיימס", העיפה מבט שווה נפש על פני מדור המודעות האישיות וראתה את המודעה:

ליודעים להעריך פרחי ויסטריה ואור שמש. טירה ימי־ביניימית קטנה ומרוהטת לחופי הים התיכון להשכרה בחודש אפריל. במקום נשארים המשרתים הנחוצים. ז', ת.ד. 100, "הטיימס".

זה היה הזרע; אבל, כמו במקרים רבים, באותו הרגע הוא עוד לא נקלט.

עד כדי כך נעלם מעיניה של גברת וילקינס שבו במקום תוכנן בשבילה חודש אפריל של השנה, שהיא שמטה את העיתון בתנועה שהיו בה משום רוגז והשלמה כאחד, ניגשה אל החלון ובהתה נוגות החוצה ברחוב הנוטף מים.

טירות ימי ביניימיות, גם אם הן בפירוש מוגדרות קטנות, לא נועדו לה. חופי הים התיכון באפריל, ויסטריה ואור שמש לא נועדו לה. תענוגות כאלה נועדו רק לעשירים. עם זאת המודעה פנתה אל אנשים שיודעים להעריך דברים אלה, אם כך בכל זאת היא פנתה גם אליה, שכן היא בהחלט ידעה להעריך אותם; יותר משידע עליה מישהו; יותר משהיא סיפרה אי פעם. אבל היא ענייה. כל רכושה עלי אדמות הסתכם בתשעים פאונד ששנה־שנה חסכה פרוטה לפרוטה מקצבת הביגוד שלה, סכום שצברה, בהמלצת בעלה, ליום סגריר. קצבת הביגוד שלה, שקיבלה מאביה, הייתה 100 פאונד לשנה, ולכן בגדיה של גברת וילקינס היו מה שבעלה — שדחק בה לחסוך — כינה צנועים והולמים, ומכריה — בפעמים הנדירות שבכלל דיברו עליה, שכן הייתה זניחה — כינו מראה מושלם.

מר וילקינס, עורך דין, עודד חסכנות, למעט בכל הנוגע לאוכל שלו, סוגיה שבעיניו עניינה לא היה חסכנות, אלא שאלה של ניהול משק בית גרוע. לעומת זאת על חסכנות שכרסמה, כמו עש, בבגדיה של גברת וילקינס והשחיתה אותם, הוא הרעיף שבחים. "לעולם אין לדעת," אמר, "מתי יתרגש יום סגריר, ואז תשמחי מאוד לגלות שיש לך חיסכון. בעצם שנינו נשמח."

זמן מה עמדה גברת וילקינס ליד חלון המועדון — המועדון שלה שהיה צנוע, אבל קרוב להמפסטד, מקום מגוריה, ולכלבו "שׁוּלְבְּרֶד", שם קנתה — עמדה והשקיפה נוגות על שדרות שֶׁפְטְסְבֶּרי. ברוחה היא השקיפה על הים התיכון בחודש אפריל ועל הוויסטריה ועל ההזדמנויות המעוררות קנאה של העשירים, בעוד בגופה השקיפה על הגשם המפויח להחריד ממש היורד בלי הפסקה על המטריות המתקדמות במהירות ועל האוטובוסים המתיזים. פתאום תהתה אם היום אינו אותו יום סגריר שמלרש — מלרש היה מר וילקינס — דחק בה לעתים קרובות כל כך להתכונן לקראתו, שמא ההשגחה העליונה תכננה כל הזמן שהיא תשתמש בחסכונותיה — בחלק מהם, כמובן; אולי חלק קטן ממש — לבריחה ממזג אוויר כזה אל טירה ימי־ביניימית קטנה. הטירה, מאחר שהיא ימי־ביניימית ואולי מטה לנפול, תהיה בוודאי זולה, כדרכן של חורבות. היא לגמרי לא הייתה מתנגדת לכמה כאלה כי בשביל חורבות, שכבר ממילא שם, לא משלמים; להפך, לאחר הורדת המחיר יוצא שמשלמים לך. אבל איזו שטות לחשוב על כך.

היא נפנתה מהחלון באותה מזיגה של כעס והשלמה שהרגישה כשהניחה את "הטיימס" וכבר חצתה את החדר אל הדלת כדי ליטול את מעיל המקינטוש ואת המטרייה שלה, לפלס את דרכה לתוך אחד האוטובוסים הדחוסים ולנסוע ל"שולברד" לקנות בדרכה הביתה דגי סול לארוחת הערב של מלרש. מלרש היה בעייתי בכל הנוגע לדגים וחוץ מסלמון אהב רק דגי סול. אלא שאז ראתה את גברת אַרְבַּתְנוֹט — אישה שהכירה את פניה וידעה שגם היא גרה בהמפסטד וחברה במועדון — יושבת באמצע החדר, ליד שולחן העיתונים וכתבי העת, שקועה, בתורה, בעמוד הראשון של ה"טיימס".

עד כה גברת וילקינס מעולם לא דיברה עם גברת ארבתנוט, שהייתה חברה באחד מגופי הכנסייה שברר את העניים וסיווג, מיין ורשם אותם, בעוד יציאותיה עם מלרש, כשכבר יצאו, היו למסיבות של ציירים אימפרסיוניסטים שרבים מהם אכלסו את המפסטד. אחותו של מלרש נישאה לאחד מהם וגרה סמוך לפארק המפסטד הית', ובגלל קשרי הנישואים האלה גברת וילקינס נסחפה לתוך חוג שממש לא היה מקומה הטבעי ופיתחה חרדת תמונות. היה עליה לומר עליהן דברים, והיא לא ידעה מה לומר. היא בדרך כלל מלמלה "נפלא" והרגישה שלא די בזה. אבל לאיש לא היה אכפת. איש לא הקשיב. איש לא נתן את דעתו על גברת וילקינס. היא הייתה מסוג האנשים שלא מבחינים בהם במסיבות. בגדיה הנגועים בחסכנות הפכו אותה כמעט בלתי נראית; פניה לא היו מהסוג הצד את העין; השיחה שניהלה הייתה מהוססת; היא הייתה ביישנית. ואם בגדיו של אדם, פניו והשיחה שהוא מנהל זניחים כולם, חשבה גברת וילקינס, שהכירה במגבלותיה, למה נשאר להתייחס אצלו במסיבות?

היא גם תמיד הייתה בחברת וילקינס, האיש המגולח למשעי והנאה למראה שמעצם כניסתו למסיבה השרה אווירה נהדרת. וילקינס היה מכובד מאוד. שותפיו הבכירים נודעו בהערכתם הרבה לו. ביקורתו על אמנות ועל אמנים הייתה מלומדת כמתבקש. הוא היה תמציתי. הוא היה זהיר. מעולם לא אמר יותר מדי, אך גם לא פחות מדי. הוא יצר רושם שהוא שומר העתקים מכל דבר שאמר; והיה ברור כל כך שהוא מהימן, עד שלעתים תכופות קרה שאנשים שפגשו אותו במסיבות האלה וכבר לא היו מרוצים מעורכי הדין שלהם, השתחררו, לאחר תקופה של מתיחות, ממחויבותם להם ועברו לעבוד עם וילקינס.

מובן מאליו שגברת וילקינס זכתה ליחס מבטל. "היא," אמרה אחותו שגם בהתנהגותה שלה היה מן הביקורתי, התמציתי והנחרץ, "צריכה להישאר בבית." אבל וילקינס לא יכול להשאיר את אשתו בבית. הוא היה עורך דין משפחתי, ולכל עורכי הדין מסוגו יש נשים שאותן הם מציגים לראווה. בימות השבוע הלך אתה למסיבות ובימי ראשון — לכנסייה. מאחר שעדיין היה צעיר למדי — בן שלושים ותשע — ועדיין בין לקוחותיו לא היו די נשים זקנות כפי ששאף, הוא לא יכול להרשות לעצמו להחמיץ ביקורים בכנסייה, ושם התוודעה גברת וילקינס לגברת ארבתנוט, גם אם לא החליפו מילה ביניהן.

היא ראתה אותה מצעידה את ילדי העניים אל שורות הספסלים. היא נכנסה בראש התהלוכה, שהגיעה מבית הספר של יום ראשון, בדיוק חמש דקות לפני המקהלה, ובסדר מופתי הושיבה את הילדים והילדות על המושבים שהוקצו להם, הורידה אותם על ברכיהם הקטנות בתפילותיהם הראשונות ושוב הקימה אותם על רגליהם בדיוק כשנפתחו דלתות חדר תשמישי הקדושה, לצלילי העוגב ההולכים וגואים, ומביניהן הגיחו המקהלה והכומר — באמתחתם שפע תפילות ומצוות שעד מהרה יציגו באוזני קהל המתפללים. הפנים שלה היו עצובות, אבל היה ברור שהיא יעילה. השילוב הזה בדרך כלל העלה אצל גברת וילקינס תהיות, שכן מֶלֶרש אמר לה, בימים שהצליחה להשיג רק דג משה רבנו, שאדם יעיל לא שוקע בדיכאון, ואדם שמבצע היטב את עבודתו, נעשה אוטומטית עליז ומלא חיים.

לא היה שום דבר עליז ומלא חיים בגברת ארבתנוט, אף שהייתה אוטומטיות רבה בהתנהגותה עם ילדי בית הספר של יום ראשון. אבל כשגברת וילקינס נפנתה מן החלון והבחינה בה במועדון, לא הייתה שום אוטומטיות בהתנהגותה. היא עיינה בריכוז, בלי שום תזוזה, גם לא של עיניה, באחד מחלקי עמודו הראשון של ה"טיימס" שבידיה. היא פשוט בהתה בחלל, ופניה, כמו תמיד, היו פניה של מדונה סבלנית ומאוכזבת.

במקום להתקדם, כמו שתכננה, אל המלתחה ומשם ל"שולברד" בחיפוש אחר דג בשביל מלרש, היא צייתה לדחף שהפליא אותה בעודה מצייתת לו, נעצרה ליד השולחן והתיישבה ממש מול גברת ארבתנוט שאתה מעולם לא דיברה עד כה.

זה היה אחד מאותם שולחנות חדר אוכל ארוכים וצרים, כלומר הן היו ממש קרובות זו לזו.

אלא שגברת ארבתנוט לא הרימה את עיניה. היא הוסיפה לבהות, בעיניים שנראו חולמניות, בנקודה אחת בלבד ב"טיימס".

גברת וילקינס הביטה בה רגע, בניסיון לאזור אומץ לדבר אתה. היא רצתה לשאול אותה אם ראתה את המודעה. היא לא ידעה למה רצתה לשאול אותה את זה, אבל היא רצתה. כמה מטופש לא להיות מסוגלת לדבר אתה. היא נראתה נחמדה כל כך. היא נראתה אומללה כל כך. מדוע לא יוכלו שני אנשים אומללים המנווטים במלאכת החיים האפרורית, לעודד זה את זה בשיחה קלה — שיחה אמתית, טבעית — על מה שהרגישו, על מה שהיו רוצים, על מה שעדיין ניסו לקוות? והיא לא יכלה שלא לחשוב שגם גברת ארבתנוט קראה את אותה מודעה עצמה. עיניה נחו על אותו חלק של העיתון. האם גם היא ראתה בעיני רוחה איך זה יהיה — מה יהיה הצבע, הניחוח, האור, הרחש החרישי של גלי הים הלוחכים בין הסלעים הקטנים והחמים? צבע, ניחוח, אור, ים; במקום שפטסברי אבניו והאוטובוסים הרטובים ומחלקת הדגים ב"שולברד" והרכבת התחתית להמפסטד וארוחת ערב ולמחרת אותו הדבר וכך ביום שאחר כך, תמיד אותו הדבר...

פתאום מצאה את עצמה גברת וילקינס רוכנת לרוחב השולחן. "את קוראת על הטירה הימי־ביניימית והוויסטריה?" היא שמעה את עצמה שואלת.

ברור שגברת ארבתנוט הייתה מופתעת, אבל הרבה פחות משהייתה גברת וילקינס מופתעת מעצמה על ששאלה.

גברת ארבתנוט, ככל הידוע לה, מעולם לא ראתה את הדמות העלובה, הכחושה והמרושלת בחזותה היושבת מולה, פניה קטנות ומנומשות ועיניה הגדולות והאפורות כמעט נעלמות תחת כובע גשם מעוך, והיא הביטה בה רגע בלי להשיב. היא אכן קראה על הטירה הימי־ביניימית ועל הוויסטריה או, ליתר דיוק, קראה עליהם לפני עשר דקות ומאז הייתה שקועה בחלומות בהקיץ — על אור, על צבע, על ניחוח, רחש חרישי של ליחוך גלי ים בין סלעים קטנים וחמים...

"למה את שואלת אותי את זה?" היא אמרה בנעימת קולה המאופקת, שכן הדרכת העניים והניסיון שרכשה בעבודתה אתם עשו אותה מאופקת וסבלנית.

גברת וילקינס הסמיקה ונראתה ביישנית ביותר ומבוהלת. "אה, רק משום שגם אני ראיתי את זה, וחשבתי שאולי — משום מה חשבתי — " היא גמגמה.

לשמע הדברים, גברת ארבתנוט שהייתה רגילה לסווג אנשים לפי רשימות וקבוצות, שקלה — בעודה בוחנת את גברת וילקינס בתשומת לב — איזו כותרת, אילו הייתה צריכה לסווג אותה, הייתה המתאימה לה ביותר.

"ואני מכירה אותך. ראיתי אותך," המשיכה גברת וילקינס שכמו כל הביישנים, ברגע שהתחילה, הסתערה הלאה ודיברה עוד ועוד, מבוהלת מצליל מילותיה האחרונות. "כל יום ראשון — אני רואה אותך בכל יום ראשון בכנסייה — "

"בכנסייה?" השיבה גברת ארבתנוט כהד.

"וזה נשמע כל כך נפלא — המודעה הזאת על הוויסטריה — ו — "

גברת וילקינס, שהייתה חייבת להיות בת שלושים לפחות, השתתקה והתפתלה בכיסאה בתנועות של תלמידת בית ספר גמלונית ונבוכה.

"זה נשמע נפלא כל כך," היא המשיכה במעין התפרצות, "ו — היום מדכדך כל כך..."

ואז היא ישבה והביטה בגברת ארבתנוט בעיניים של כלב כלוא.

'המסכנה,' חשבה גברת ארבתנוט שבילתה את חייה במעשים העוזרים לאנשים ומקלים את מכאובם, 'זקוקה לעצה.'

לפיכך היא התכוננה בסבלנות לייעץ.

"אם את רואה אותי בכנסייה," היא אמרה בחביבות ומתוך תשומת לב, "אז אני מניחה שגם את גרה בהמפסטד?"

"אה, כן," אמרה גברת וילקינס וחזרה, "אה, כן," ראשה, שבקצה צוואר ארוך ודק, נשמט קמעה, כאילו עצם אזכורה של המפסטד הרכין אותו.

"איפה?" שאלה גברת ארבתנוט שכאשר נדרשה עצה אך טבעי שקודם כול החלה לאסוף עובדות.

אבל גברת וילקינס הניחה את כף ידה ברכות על מקום המודעה ב"טיימס" וליטפה את מילותיה המודפסות, כאילו המילים כשהן לעצמן היו יקרות ערך, ורק אמרה, "אולי זאת הסיבה שזה נראה נפלא כל כך."

"לא — אני חושבת שזה נפלא כך או כך," אמרה גברת ארבתנוט ששמה בצד את העובדות ונאנחה חלושות.

"אז כן קראת את המודעה?"

"כן," אמרה גברת ארבתנוט, עיניה עוטות שוב הבעה חולמנית.

"זה לא יהיה נפלא?" מלמלה גברת וילקינס.

"נפלא," אמרה גברת ארבתנוט. האור שהציף את פניה דעך שוב להבעה מאופקת. "נפלא ביותר," אמרה. "אבל מה הטעם לבזבז את הזמן במחשבות על דברים כאלה."

"אה, אבל יש טעם," הייתה תשובתה המהירה והמפתיעה של גברת וילקינס, מפתיעה משום שהייתה שונה כל כך משארית חזותה — המעיל והחצאית חסרי הייחוד, כובעה המעוך, קווצת שערה ההססנית שהשתרבבה מתוכו. "ועצם המחשבה עליהם משתלמת — שינוי שכזה מהמפסטד — ולפעמים אני מאמינה, באמת מאמינה, שאם חושבים על דברים ממש בלי להרפות, זוכים בהם."

גברת ארבתנוט בחנה אותה בסבלנות. לאיזו קבוצה הייתה מסווגת אותה, אילו הייתה צריכה?

"אולי," אמרה ורכנה מעט קדימה, "תאמרי לי את שמך. אם אנחנו נהיות חברות, כמו שאני מקווה," — והיא חייכה את חיוכה המאופק — "מוטב שנתחיל בהתחלה."

"אה, כן — כמה נחמד. אני גברת וילקינס," אמרה גברת וילקינס. "אני לא מצפה," היא הוסיפה והסמיקה, שכן גברת ארבתנוט לא אמרה דבר. "ששמי יאמר לך משהו. לפעמים גם לי הוא לא אומר כלום. אבל" — היא הביטה סביב בתנועה שיש בה משום בקשת עזרה — "אני גברת וילקינס."

שמה לא מצא חן בעיניה. זה היה שם עלוב וקטן עם תפנית היתולית בסופו הדומה לזנבו של כלב פאג המתקפל כלפי מעלה. אבל זה היה השם. לא היה מה לעשות בנדון. היא הייתה וילקינס ותהיה וילקינס, ואף שבעלה עודד אותה לומר בכל אירוע ששמה גברת מלרש וילקינס, היא עשתה זאת רק כשהיה בטווח שמיעה, שכן בעיניה בתוספת השם מלרש נשמע השם וילקינס גרוע יותר משום שהדגיש אותו כמו ששמה של טירת צ'טְסְווֹרת' על עמודי שערה מדגישים את בית האחוזה עצמו.

בפעם הראשונה שהוא הציע שהיא תוסיף מלרש לשמה היא התנגדה לכך מהסיבה שצוינה לעיל, ולאחר אתנחתא — מלרש היה זהיר מכדי לדבר בלי לעשות לפני כן אתנחתא שבמהלכה מן הסתם חזר בראשו במדויק על הערתו הבאה — הוא אמר במורת רוח רבה, "אבל אני לא בית אחוזה," והביט בה במבט של אדם שהיה שמח, אולי בפעם המאה, לולא התחתן עם שוטה.

ברור שהוא לא בית אחוזה, אישרה גברת וילקינס, היא מעולם לא חשבה שהוא בית אחוזה, היא לא חלמה שישתמע... היא רק חשבה...

ככל שהסבירה, כך גברה אצל מלרש ההרגשה — שכבר הייתה מוכרת לו, שכן היה נשוי זה שנתיים — שהיה עדיף לולא התחתן עם שוטה; התפתח ביניהם ריב ממושך — אם דין ודברים שבו צד אחד שותק שתיקה רועמת והצד האחר מתנצל בכנות, אכן נחשב ריב — על השאלה אם התכוונה גברת וילקינס או לא התכוונה לרמוז שמר וילקינס הוא בית אחוזה.

'אני משוכנעת,' היא חשבה כשהריב סוף־סוף נגמר, אחרי שעה ארוכה, 'שכל זוג היה רב על כל דבר אם לא נפרדו ליום אחד שנתיים תמימות. שנינו זקוקים לחופשה.'

"בעלי," המשיכה גברת וילקינס בדבריה אל גברת ארבתנוט, בניסיון לשפוך קצת אור על עצמה, "הוא עורך דין. הוא — " היא חיפשה לומר משהו על מלרש שיאיר את דמותו, ומצאה: "הוא יפה תואר."

"יופי," אמרה גברת ארבתנוט בחביבות, "זה בוודאי מסב לך עונג רב."

"למה?" שאלה גברת וילקינס.

"כי," השיבה גברת ארבתנוט, קצת מופתעת, שכן במגעיה התמידיים עם העניים התרגלה שהצהרותיה מתקבלות בלי שאלות, "כי יופי — חן — הוא מתנה כמו כל מתנה אחרת, ואם משתמשים בה כראוי — "

קולה דעך עד שהשתתקה. עיניה האפורות והגדולות של גברת וילקינס היו נעוצות בה, ופתאום נדמה לגברת ארבתנוט שאולי — מאחר שקהל מאזיניה לא יכול אלא להסכים אתה, שהיה חושש, אילו רצה, לקטוע את דבריה, שלא ידע, ולמען האמת היה תלוי בחסדיה — אולי היא סיגלה לעצמה דרשנות, כדרכן של אומנות.

אבל גברת ויליקינס לא הקשיבה, שכן בדיוק אז, מגוחך ככל שזה נשמע, הבזיקה במוחה תמונה של שתי דמויות יושבות יחד תחת ויסטריה מטפסת גדולה המשתרעת לרוחב ענפי עץ שהיא לא הכירה, והדמויות היו היא וגברת ארבתנוט — היא ראתה אותן, היא ראתה אותן. מאחוריהן, לאור שמש בוהקת, נראו קירות עתיקים ואפורים — הטירה הימי־ביניימית. היא ראתה את זה. הן היו שם...

לכן היא בהתה בגברת ארבתנוט ולא שמעה מילה מדבריה. וגברת ארבתנוט בהתה גם היא בגברת וילקינס, מהופנטת מהבעת פניה, שנשטפו בהתרגשות מהחיזיון ואורו ורטטו, כמו מים שמשב רוח הרעיד לאור השמש. ברגע זה, אילו נכחה במסיבה, הייתה גברת וילקינס מעוררת עניין.

הן בהו זו בזו; גברת ארבתנוט בהפתעה, בסקרנות, גברת וילקינס בעיניים של אדם שחווה התגלות. כמובן. כך אפשר לעשות זאת. היא עצמה, היא לבדה לא יכולה להרשות זאת לעצמה, וגם לו יכלה להרשות זאת לעצמה, לא הייתה יכולה לנסוע לשם לגמרי לבדה. אבל היא וגברת ארבתנוט יחד...

היא רכנה מעל השולחן. "למה לא ננסה להשיג אותה?" לחשה.

עיניה של גברת ארבתנוט נפערו עוד לרווחה. "נשיג אותה?" היא חזרה.

"כן," אמרה גברת וילקינס, עדיין כאילו פחדה שמישהו ישמע את דבריה. "לא רק נשב כאן ונאמר 'כמה נפלא' ואז נלך הביתה להמפסטד בלי לנקוף אצבע, נלך הביתה כרגיל ונכין את ארוחת הערב ואת הדג כמו שעשינו שנים על שנים ונמשיך לעשות שנים על שנים. למען האמת," אמרה גברת וילקינס והסמיקה עד שורשי שערותיה, שכן צליל דבריה, צליל מה שיצא בשטף מפיה, הפחיד אותה, ואף־על־פי־כן לא יכלה להפסיק, "אני לא רואה לזה סוף. אין לזה סוף. לכן לטובת כולם חייבת להיות הפוגה, חייבים להיות פסקי זמן. זה אכן לא יהיה אנוכי לנסוע ולהיות מאושרות לזמן קצר כי נחזור כל כך הרבה יותר נחמדות. את מבינה, אחרי זמן מה כולם זקוקים לחופשה."

"אבל — למה את מתכוונת ב'נשיג אותה'?" שאלה גברת ארבתנוט.

"ניקח אותה," אמרה גברת וילקינס.

"ניקח אותה?"

"נשכור אותה. היא תהיה ברשותנו."

"אבל — את מתכוונת את ואני?"

"כן. בין שתינו. נחלוק. וכך היא תעלה רק מחצית, ואת נראית כל כך — את נראית ממש כאילו את רוצה אותה בדיוק כמוני, כאילו נחוצה לך מנוחה, כאילו נחוץ שיקרה לך משהו משמח."

"אבל אנחנו לא מכירות זו את זו."

"אבל רק תחשבי כמה טוב נכיר זו את זו אם ניסע יחד לחודש! ואני חסכתי ליום סגריר, ואני מניחה שגם את, וזה אכן יום סגריר. הביטי בו —"

'היא לא שפויה,' חשבה גברת ארבתנוט, ועם זאת ניעורה בה התרגשות מפתיעה.

"תחשבי, להתרחק — מהכול — לנסוע לחודש ימים לגן עדן."

'אסור לה לומר דברים כאלה,' חשבה גברת ארבתנוט. 'הכומר —' ועם זאת ניעורה בה התרגשות מפתיעה. אכן יהיה נפלא לזכות במנוחה, בהפוגה.

אבל ההרגל חזר והרגיע אותה, ושנים של מגע עם העניים הביאו אותה לומר בהתנשאות קלה, גם אם אוהדת, של פרשנית, "אבל תראי, הרי גן העדן אינו נמצא במקום אחר. הוא כאן ועכשיו. כך אומרים לנו."

היא נעשתה רצינית מאוד, בדיוק כמו בשעה שניסתה בסבלנות להאיר את עיניהם של העניים. "גן העדן נמצא בתוכנו," היא אמרה בקולה הרך והחרישי. "אומר לנו מקור מוסמך. ואת מכירה את המשפטים בדבר נקודות ההשקה — "

"אה, כן, אני מכירה אותם," התפרצה גברת וילקינס לדבריה בקוצר רוח.

"נקודות ההשקה שבין השמים ובין הבית," המשיכה גברת ארבתנוט שהייתה רגילה לסיים את משפטיה. "השמים הם בתוך ביתנו."

"לא נכון," אמרה שוב במפתיע גברת וילקינס.

גברת ארבתנוט נבוכה ואז אמרה ברכות, "אה, אבל זה כן נכון. הם שם אם זאת בחירתנו, אם כך אנחנו יוצרים אותם."

"אני בהחלט בוחרת ויוצרת אותם כך, אבל הם לא שם," אמרה גברת וילקינס.

גברת ארבתנוט השתתקה אז, שכן גם לה לעתים היו ספקות בנושא בתים. היא ישבה והביטה בגברת וילקינס באי נוחות, מתוך הצורך שהלך ונעשה דחוף לסווג אותה. לו רק יכלה לסווג את גברת וילקינס, למקם אותה בוודאות תחת הכותרת המתאימה, היא הרגישה שהיא עצמה תחזיר לעצמה את שיווי המשקל שנטה כולו, מאוד במפתיע, לצד אחד. שכן גם היא לא יצאה זה שנים לחופשה, והמודעה, כשראתה אותה, עוררה בה חלומות, והתרגשותה של גברת וילקינס בנושא הייתה מידבקת, ובעודה מקשיבה לדבריה הנסערים והמוזרים ומביטה בפניה המוארות, היא הרגישה שמעירים אותה משינה.

היה ברור שגברת וילקינס מעורערת בנפשה, אבל גברת ארבתנוט כבר פגשה אנשים כאלה בימיה, היא כל הזמן פגשה אותם, והם כלל לא השפיעו על צלילות דעתה, ואילו האישה הזאת גרמה לה להרגיש ממש מבולבלת, כאילו לקום ולנסוע, הרחק מנקודות האחיזה שלה — אלוהים, בעל, בית ומטלות (ולא נראה לה שגברת וילקינס מתכוונת שמר וילקינס יבוא גם הוא) — ולשם שינוי פשוט להיות מאושרת, יהיה טוב ורצוי כאחד. וברור שלא כך הוא הדבר. גם לה היה חיסכון ליום סגריר שהושקע אט־אט בבנק הדואר לחיסכון, אבל המחשבה שהיא תשכח אי פעם את אחריותה עד כדי משיכת החיסכון ובזבוזו על עצמה לחלוטין לא מתקבלת על הדעת. ברור שהיא לא יכולה לעשות ולעולם לא תעשה דבר כזה, נכון? ברור שלא תעשה, הן לעולם לא תוכל לשכוח את העניים שלה, לשכוח לגמרי אומללות וחולי? אין ספק שטיול לאיטליה יהיה מהנה להפליא, אבל יש הרבה דברים מהנים שהיינו רוצים לעשות, אבל לשם מה ניתן לנו חוסן אם לא כדי לעזור לנו לא לעשותם?

ארבע עובדות חיים חשובות היו לגברת ארבתנוט, קבועות, כמו כיווני שושנת הרוחות במצפן: אלוהים, בעל, בית, אחריות. העובדות האלה הרדימו אותה לפני שנים, אחרי תקופה של אומללות רבה. ראשה נח עליהן כעל כרית והיקיצה ממצב פשוט כל כך ונטול דאגות עוררה בה חרדה גדולה. לכן היא ביקשה ברצינות גמורה לסווג את גברת וילקינס כדי להבהיר דברים לעצמה ולהרגיע את נפשה. ובעודה יושבת שם, מביטה בה באי נוחות, אחרי הערתה האחרונה, בהרגשה שהיא מאבדת אט־אט את שיווי משקלה ונדבקת ממנה, היא החליטה pro tem,¹ כדברי הכומר במפגשים אתו, שהכותרת המתאימה לה היא "עצבים מרוטים". בהחלט ייתכן שצריך תכף ומיד לקטלג אותה בסיווג "היסטריה", שלעתים תכופות שימש רק מסדרון לסיווג "טירוף", אבל גברת ארבתנוט למדה לא לזרז אנשים אל הסיווג הסופי שלהם, לאחר שביותר ממקרה אחד גילתה, לחרדתה, שטעתה, וייסורי המצפון העיקו עליה, שכן היה קשה לשנות את סיווגם.

כן. עצבים מרוטים. שגרת יומה מן הסתם לא כללה פעילות למען אחרים, חשבה גברת ארבתנוט; שום עבודה שהייתה מוציאה אותה אל מחוץ לעצמה. היה ברור שאין לה כיוון בחיים, שהיא כעלה הנישא ברוח, מונעת מדחפים. עצבים מרוטים היא כמעט בוודאות הקטגוריה המתאימה לה או ממש בקרוב תתאים, אם איש לא יעזור לה. מסכנונת קטנה, חשבה גברת ארבתנוט, הן בשל רגשות החמלה שנלוו להתעשתותה, והן משום שלא יכלה — בגלל השולחן — לראות את אורך רגליה של גברת וילקינס. היא ראתה רק את פניה הקטנות הנלהבות, אך המהוססות, את כתפיה הדקות ואת ההבעה הילדותית שבעיניה הכמהה למשהו שהיא הייתה בטוחה שיסב לה אושר. לא, דברים כאלה, דברים בני חלוף כאלה, לא הסבו אושר לאנשים. גברת ארבתנוט בת השלושים ושלוש למדה בשנותיה הרבות עם פרדריק — בעלה משנתה העשרים — מה הם הדברים היחידים המסבים הנאות אמתיות. אפשר למצוא אותן, היא ידעה עכשיו, רק בחיים המוקדשים יום־יום ושעה־שעה לאחרים; אפשר למצוא אותן רק לרגלי אלוהים — הן לשם הביאה שוב ושוב את אכזבותיה ואת ייאושה וחזרה מנוחמת, לא?

פרדריק היה מסוג הבעלים שכבר בשלב מוקדם מצאה זוגתם נחמה לרגלי האלוהים. המרחק מבעל כזה לשם היה קצר גם אם כואב. במבט לאחור הוא היה קצר בעיניה, אבל בעצם המהלך נמשך על פני כל שנת נישואיהם הראשונה, וכל סנטימטר בו היה מאבק והוכתם, כך הרגישה אז, בדם לבה. אבל עכשיו כל זה היה מאחוריה. היא מצאה מזמן את שלוות נפשה. ופרדריק — מהחתן שאהבה אהבה עזה, מהבעל הצעיר הנערץ — תפס מקום שני אחרי אלוהים ברשימת הדברים שעליה לעשות ואלה שנמנעה מלעשות. שם היה, שני בחשיבותו, יצור חיוור שתפילותיה איינו אותו כליל. שנים היה אושר אפשרי מבחינתה רק כששכחה מהאושר. היא רצתה שכך יהיה גם להבא. היא רצתה להרחיק כל דבר שיזכיר לה יופי של דברים כדי שלא תתחיל שוב לערוג, להשתוקק...

"אשמח מאוד שנהייה חברות," היא אמרה בכנות, "האם תסכימי לבוא לבקר אותי או אולי באחד הימים אבקר אני אותך? בכל פעם שתרגישי צורך לדבר. אתן לך את כתובתי" — היא חיפשה בארנק שלה — "ואז לא תשכחי." והיא מצאה כרטיס ביקור והושיטה אותו.

גברת וילקינס התעלמה מכרטיס הביקור.

"ממש מצחיק," אמרה גברת וילקינס, כאילו לא שמעה אותה, "אבל אני רואה את שתינו — אותך ואותי — באפריל השנה בטירה ימי־ביניימית."

גברת ארבתנוט שוב הרגישה אי־נוחות. "באמת?" אמרה מתוך מאמץ לשמור על שלווה נפשית תחת המבט ההוזה שנשקף מהעיניים האפורות הבורקות. "באמת?"

"אינך רואה לפעמים בהבזק דברים לפני שהם קורים?" שאלה גברת וילקינס.

"אף פעם לא," אמרה גברת ארבוטנוט.

היא ניסתה לחייך, את החיוך הלבבי ועם זאת מבין וסובלני שהייתה מורגלת להעלות על שפתיה כשהקשיבה לרעיונותיהם של העניים שהכרח שהיו משוחדים ולא מגובשים. היא לא הצליחה. החיוך הרוטט התפוגג.

"זה כמובן," היא אמרה בלחש, כמעט כאילו חששה שמא הכומר והבנק לחיסכון מקשיבים, "יכול להיות מקסים ביותר — מקסים ביותר — "

"גם לו זה היה פסול," אמרה גברת וילקינס, "זה רק לחודש."

"זה — " פתחה גברת ארבתנוט, שבהחלט היה ברור לה שנקודת מבט שכזאת ראויה לגינוי, אבל גברת וילקינס קטעה אותה בטרם יכלה לסיים את המשפט.

"על כל פנים," קטעה אותה גברת וילקינס, "אין לי ספק שזאת טעות להמשיך להיות טובים זמן רב מדי, עד שנהיים אומללים. ואני משוכנעת שאת היית טובה שנים רבות כי את נראית אומללה כל כך" — גברת ארבתנוט פתחה את פיה למחות — "ואני — אני מאז ילדותי רק מילאתי חובות, למען אנשים אחרים, ואני לא חושבת שמישהו אוהב אותי קצת — קצת — יותר בשל כך — ואני משתוקקת — אה, משתוקקת — למשהו אחר — משהו אחר —"

האם היא עמדה לבכות? גברת ארבתנוט הרגישה אי־נוחות רבה והתמלאה חמלה. היא קיוותה שהיא לא עומדת לבכות. לא שם. לא בחדר הלא ידידותי הזה שזרים נכנסים אליו ויוצאים ממנו.

אבל גברת וילקינס, לאחר שמשכה בעצבנות ממחטה שסירבה לצאת מכיסה, בסופו של דבר הצליחה פשוט לקנח בה את אפה, ואז, לאחר מצמוץ עיניים אחד או שניים, הביטה בגברת ארבתנוט בהבעת התנצלות מבלבלת, שהייתה בה מזיגה של ענווה ובהלה, וחייכה.

"את מאמינה," היא לחשה, בניסיון לעצור את הרעד בשפתיה, בלי ספק בושה בעצמה, "שמעולם לא דיברתי כך עם מישהו? אני לא יכולה להעלות בדעתי, פשוט לא יודעת, מה קרה לי."

"זה בגלל המודעה," אמרה גברת ארבתנוט בהנהון חמור סבר.

"כן," אמרה גברת וילקינס ובגניבה טפחה קלות על עיניה בממחטתה, "ומשום ששתינו כל כך —" היא קינחה שוב קצת את אפה — "אומללות."