הרגעים היפים בחיי

פרולוג

האווירה בחדר השתנתה בן רגע והשערות הזעירות שעל עורפי סמרו. הקהל שעמד סביב שולחני המשיך לפטפט, בלי לדעת כלל מה קרה לי.

כבר חוויתי התקפי חרדה בעבר, אבל הפעם זה היה שונה. זיהיתי את התחושה, למרות שלא חשתי כך כבר... אלוהים, יותר משמונה שנים. סרקתי את החדר, ניסיתי למצוא את הסיבה לכל התחושות שצפו בי, אך לא הצלחתי למצוא אותה. אין ספור מעריצים שוטטו בחלל, התערבבו לצד הסופרים הנוספים שהתכנסו ליום החתימות.

לפני שהספקתי לחשוב על כך לעומק נעמדתי על מושב הכיסא שלי, בעוד העוזרת שלי הביטה בי כאילו יצאתי מדעתי.

"קאלי, מה לעזאזל את עושה?" היידן משכה את שרוול מכנסיי וניסתה להוריד אותי באופן נואש, בזמן שתור האנשים מולי התארך לקילומטר.

היא משכה במכנס הימני שלי עד שהתיישבתי והתמקדתי באנשים ששילמו כסף כדי לראות אותי. מיילו, דוגמן הכריכה שלי, נעמד לצד חבורה של בנות שנאנחו למראה חזהו החשוף, בעודן ממתינות בציפייה לרגע שלהן מול המצלמה.

"קאלי, ברצינות, מה לעזאזל קורה?"

היידן הייתה יד ימיני, האחת שתמיד הייתה לצידי. זאת שטיפלה בכל יחסי הציבור שלי, ובמקרה גם הייתה חברתי הטובה ביותר בעולם. היא צעדה איתי במסע הזה, כשעוד הייתי סופרת עצמאית בתחילת דרכי, עד שעליתי על רכבת התהילה. אבל לפעמים היא הייתה ממש קוץ בתחת.

אצבעותיה הקפואות אחזו בסנטרי והיא אילצה אותי להישיר אליה מבט. "מה לעזאזל נכנס בך?" סיננה.

התנערתי ממבטה הכועס וגם מידיה על פניי. אספתי את עצמי כדי להצטלם עם הבחורות הנלהבות שנמרחו על מיילו. התמקדתי בעדשת המצלמה, חיוך מזויף, השמור לצילומים כאלה, מרוח על פניי וחתמתי על ספרים. המשכתי ובחנתי את המקום.

"קאלי, את קצת מלחיצה אותי. את מסוגלת להתמקד במה שבאת לעשות פה, בבקשה?"

במאמץ רב חזרתי לדבר עם הנשים שקנו את הספרים שלי, אלה שהביאו חפצים על מנת שאחתום עליהם ולאחרות שהגיעו עם מתנות תוצרת בית, מתנות שהיו ללא ספק אהובות עליי. היה לי בבית חדר מלא במזכרות הקטנות האלה.

לאורך כל אירוע החתימות לא הצלחתי להיפטר מתחושת המועקה, אבל גם לא הצלחתי להבין מהיכן היא נובעת. הערב ירד, והקוראים החלו לעזוב בזמן שהמארחים הודו לכל מי שהגיע. מיילו והיידן החלו לפרק את השולחן שלי, סימן המבשר על סופו של עוד אירוע.

"אני הולכת להביא בקבוק מים, חם פה כמו בגיהינום. מייד אחזור ואעזור לכם לארוז." רציתי לבקש מהיידן שתצטרף אליי כיוון שלא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות לבד כרגע, אבל לבסוף החלטתי שלא. האיום לא היה אמיתי, אבל לא הבנתי מה גרם לו לצוץ אחרי כל כך הרבה שנים ללא שום אזהרה מוקדמת.

חיפשתי מכונת שתייה אוטומטית, נעצרתי מפעם לפעם כדי לשוחח עם סופרים או כדי לחתום למעריצים שעוד נותרו. כשהסתובבתי אל הדלת, נחושה בדעתי לצאת, ראיתי את הסיבה.

נשימתי נעתקה, והריאות שלי סירבו לתפקד.

ידי נשלחה אל חזי בתגובה לכאב שליבי סחב במשך זמן כל כך ממושך.

"קאלי, את בסדר?" שאל מישהו כשהוא חלף לידי.

הנהנתי, אבל הייתי רחוקה מלהיות בסדר. ליבי הלם בפראות וכשסוף סוף הצלחתי לנשום, ריאותיי שרפו מחוסר חמצן.

תלתליו הכהים היו ארוכים יותר ממה שזכרתי ומשקפיו היו מוכרים עד אימה. הוא אומנם עלה במשקל, אך לא באופן שמעיד על חוסר בריאות. הוא פשוט התבגר. פעמים רבות כל כך התחננתי לאלוהים שיאפשר לי לראותו רק עוד פעם אחת, אך תפילותיי מעולם לא נענו.

מטרים ספורים ממני, עמד דיוויס אינמן.

דמעות עלו בעיניי. מחשבותיי נדדו לתקופה שבה דיוויס הרגיש כמוני, כשהוא אהב אותי בזכות מי שהייתי, או לפחות כך האמנתי. התחושה שהכאיבה לי הייתה תחושה שפעם אהבתי, כזו שקיוויתי שאחוש לנצח. אבודה במחשבות, בזיכרונות מפעם שלא הצלחתי להותיר מאחור, לא הפסקתי לבהות בו. לא חשבתי לזוז ממקומי כדי שלא יתנתק קשר העין בינינו.

מבטינו הצטלבו, עיניו הירוקות עדיין כהות ונוקבות. אותו חיבור שהיה בינינו הכה בי כמו זריקת הרואין לווריד. כאילו מעולם לא נפרדנו, למרות שעבר מאז כמעט עשור.

דיוויס תחב את ידיו לכיסי מכנסי הג'ינס שלו. נראה שהוא לא היה בטוח כיצד עליו להמשיך. הוא צעד לעברי בנוקשות. לא ידעתי אם לסטור לו, לברוח לכיוון השני או לחבק אותו בתקווה שהוא לא יעזוב אותי שוב לעולם. בעודי בוחנת את פניו, הבחנתי בכך שהוא ממצמץ לאט, כאילו הוא סירב להכיר בכך שזו המציאות.

הגבר היחיד שאי פעם אהבתי, זה שאליו פיללתי, האחד שאליו השוויתי כל גבר שפגשתי אחריו, עמד לידי במרחק נגיעה.

הדמעות שלא הצלחתי לעצור, זלגו על לחיי. עיניי שרפו מכאב, וליבי הלם מצער. להביט זה בזה היה כל מה שעשינו. אולי ניסינו למצוא תשובות, אבל לא היו לי כאלה. הוא כנראה ידע שאהיה כאן, אחרת לא היה מגיע לאירוע החתימות הזה, אבל לא הצלחתי לשאול אותו על כך כיוון שחששתי שלא אקבל ממנו תשובה.

"לעזאזל, לא!"

קולה של היידן הבהיל אותי, הוא הדהד בין הקירות, או שאולי זה רק נשמע כך באוזניי.

ראיתי את היידן שועטת לעברי. פניה התלהטו בכעס.

"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה כאן, דיוויס?" היא לא אפשרה לו להגיב, "אין לך שום זכות. אין לך שום פאקינג זכות להיכנס לכאן כאילו אתה מכיר פה מישהו. תעוף מכאן. אני לא מוכנה לסדר יותר את הכאוס שאתה משאיר אחריך. לך. מפה. לעזאזל!"

היידן הזדקפה וחסמה את טווח הראייה שלי, ידיה על מותניה. זה הרגיש כמו חלום, מעולם לא דמיינתי שדבר כזה יקרה. במשך שנים רציתי שהוא יחזור עם איזה סיפור מרגש ושובה לב על הסיבה בגללה הוא נאלץ לעזוב. משהו מטלטל שיאפשר לי לסלוח לו לחלוטין. חלמתי שהוא יתוודה בפניי על אהבתו הנצחית ויספר על השנים בהן הוא התנזר מנשים. שיכרע בפניי על ברכו עם טבעת יהלום ענקית. כן, אני כותבת ספרים רומנטיים... אני חולמת בגדול.

"היידן..." הוא ניסה להרגיע אותה כדי שהסצנה הגדולה שכבר פרצה, לא תגדל עוד.

עמיתיי החלו להתקרב. זו אומנם הייתה העבודה שלי, אבל הם היו גם החברים שלי והגברים כאן הגנו בחירוף נפש על הסופרים שהעסיקו אותם.

"סליחה, דיוויס, אבל אתה צריך ללכת."

הוא הציץ והביט בי בוכה בכי חרישי מאחורי חברתי שהגנה עליי.

"אני צריך לדבר עם קאלי." קולו לא השתנה. צליל נמוך וחלק כמו בעבר. קולו חמים כל כך עד שהוא היה מצליח להמס אפילו חמאה. לשמוע את שמי מבין שפתיו גרם לליבי להתרסק לאלפי רסיסים.

קולה של היידן עלה ומשך תשומת לב נוספת. "היית צריך לדבר עם קאלי לפני שמונה שנים, אבל לא טרחת לעשות זאת."

שלחתי את ידי אל זרועה, בזמן שהסטתי את מבטי. "זה בסדר, היידן. אני יכולה לדבר איתו." המילים נשמעו כה חלשות ולא יציבות, עד שבקושי זיהיתי את קולי.

"אל תעשי את זה, קאלי. בבקשה. תחשבי על הסיכון." היא לחשה לי כך שרק אני אוכל לשמוע.

ידעתי בדיוק מה הסיכון. "את יודעת בדיוק כמוני שאפילו אחרי כל השנים האלה, אני לא אסרב לו. אני צריכה סגירת מעגל. עכשיו יותר מתמיד." החיוך הפתטי שלי לא גרם לה להרפות ממני, אבל לבסוף היא נכנעה לתחינותיי השקטות.

היא הסתובבה אל דיוויס, והניחה שתי אצבעות מול עיניה, ואחר כך הסיטה אותן לעבר עיניו ואז שוב בחזרה אל עיניה. "אני צופה בך, חרא. צעד אחד לא במקום ואתה גמור. הבנת אותי?"

הוא הנהן קצרות, בזמן שהיא אחזה בידו של מיילו, מפזרת את הקהל שהתאסף סביבנו. מותירה אותי מול הקברן שבנה את הארון שלי.

פרק 1

לפני עשר שנים

"רק רציתי לעשות משהו אחר, היידן. אני שונאת את העבודה שלי. לא בשביל זה למדתי. אני לא רוצה להישחק למשך שארית חיי."

"אז מה, החלטת פשוט להתפטר ולהפוך לסופרת?" היידן, כרגיל, הייתה קול ההיגיון. היא הייתה הרציונלית בין שתינו, זאת שחשבה על כל דבר בקפידה ומעולם לא התחייבה לדברים בהם לא תעמוד.

"מה יש לי להפסיד? זה לא שיש לי בעל או משפחה. אם אני מתכוונת לעשות את זה, את לא חושבת שעכשיו זה הזמן המתאים לכך?"

"לא, טמבלית. לעזוב את העבודה שלך בלי לדעת איך תשלמי את החשבונות, זה לא הזמן המתאים. אם את רוצה להיות סופרת, תכתבי בזמנך הפנוי ותתפטרי מהעבודה שלך רק כשתרוויחי ממה שתכתבי."

סירבתי נחרצות להסכים איתה. אלה היו החיים שלי. הלכתי נגד הזרם וחייתי כל יום במלואו.

קרפה דיאם.

"יש לי חסכונות. אני לא מתכוונת לתת לך לשלם לבד את שכר הדירה."

"קאלי, אנחנו גרות בחורבה. אני לא מודאגת לגבי שכר הדירה. אני תוהה מה לעזאזל עובר עלייך."

משכתי בכתפיי, בידיעה שהיא לא תרפה מהנושא בכזאת קלות.

היידן זקרה את גבתה וחיכתה לתגובתי.

"משבר אמצע החיים?"

"את אפילו לא בת שלושים. נסי שוב."

הנפתי את זרועותיי לאוויר במחווה דרמטית. "בדיוק! אני כמעט בת שלושים, עובדת בעבודות שלא מקדמות אותי לשום מקום, ולא עושה שום דבר עם חיי. יש לי תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת שרה לורנס. זה לא שאין לי את הידע לכך. למה שלא אנסה את מזלי כדי לעשות משהו מופלא?"

היא הניחה את הידיים שלה על המותניים. "אז פשוט קמת הבוקר והחלטת שתהיי סופרת? ולא רק שהתפטרת מהעבודה שלך בלי לתת להם התראה מוקדמת, גם ביקשת מהם שישלחו לך את המשכורת בדואר?" היא זקרה את גבותיה עד שכמעט נגעו בקו שערה.

משכתי בכתפיי במחווה שאומרת 'אממ... כן'.

"את בלתי נסבלת, קאלי. מה את בכלל יודעת על כתיבת רומן או על ההוצאה שלו לאור?"

"אני יכולה ללמוד. כפי שכבר אמרתי, יש לי תואר ב... טאם טה דה דה," זימרתי, "נכון, בכתיבה."

"מה? זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי אותך אומרת, את זה ואת העובדה שהתפטרת מהעבודה שלך בלי שום תוכנית מזוינת."

"את פשוט תצטרכי לסמוך עליי, היידן. ואני מקווה שבעתיד גם תתמכי בחלום שלי."

"לתמוך בחלום שהחלטת להגשים לפני עשר שעות?" היא הניפה את ידיה באוויר בכניעה. "בסדר. אם את רוצה שאתמוך בך, אני איתך." היא חצתה את המסדרון בכעס וטרקה את הדלת, לא לפני שפתחה אותה שוב כדי לצעוק, "אבל אני לא חייבת לאהוב את זה!"

היידן ואני נפגשנו בגן של גברת הפלר. אני הייתי הילדה המטורפת שעשתה כל מה שצץ בראשה, ואילו היידן הייתה מופנמת יותר. ישבנו זו ליד זו ומהרגע שהיא אמרה לי את שמה, החלטתי שהיא תהיה חברתי הטובה ביותר. כך החל הסיפור שלנו.

היינו צמודות בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון. אחרים נכנסו ויצאו מהחיים שלנו, אבל למרות הכול שתינו נשארנו יחדיו. איכשהו, השלמנו זו את זו. לא ידעתי להצביע על הסיבה שבגללה זה עבד בינינו, אבל זה פשוט עבד.

כשסיימנו את הלימודים בתיכון, נרשמנו בטעות לאוניברסיטאות שונות. החזקתי מעמד במשך שנה אחת עד שלבסוף עברתי לאוניברסיטת ג'ורג'יה כדי להיות עם היידן. היא השתנתה מאוד באותה שנה. היא פרחה בזמן שבילינו בנפרד, גם חברתית וגם חיצונית.

לפתע, היידן הפכה להיות הבחורה המקובלת בקמפוס העצום שלנו וכולם הכירו את שמה. נראה שהיא גבהה בשישה או שבעה סנטימטר. שערה הבלונדיני הארוך, זה שתמיד היה יפה, נראה לפתע נוצץ ועשיר יותר מתמיד. והחזה שלה... לעזאזל. בשנת הלימודים השנייה שלנו גופה של היידן נראה לוהט לחלוטין.

לא נהגתי לסובב ראשים של אנשים. בעוד שהמראה שלי היה מתוק, היידן הפכה לבחורה יפהפייה. אומנם גם אני הייתי גבוהה ובעלת גזרה מוקפדת, אך גזרתי את שערי הארוך לקארה קצר שהגיע עד סנטרי. הגעתי לשלב יחסית שְׂלָו בחיי, בו העדפתי ספרים על פני יציאה עם חברים. וכשהגעתי לקמפוס, דברים השתנו בינינו.

משותפות לפשע, הפכתי להיות הצל מתקופת הילדות שלה.

במהלך הקיץ, בין השנה השנייה לשלישית, פרץ אצלי בהפתעה כישרון יצירתי ומשונה, והגישה חסרת הדאגות שלי הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני. שערי צמח מעט ותלתליי הבלונדיניים נצבעו לשחור, קימוריי בלטו. מאותה בחורה שקטה שעקבה אחרי היידן, צברתי חברים משלי. בעוד שהחברים שלי היו מאוד אומנותיים, אלו של היידן היו אתלטיים. וכפי שניתן היה לצפות, העולמות שלנו מעולם לא התמזגו, אך זה לא מנע מאיתנו לבלות יחדיו או פגע בחברות שלנו.

בשנה האחרונה, היידן ואני שכרנו דירה מחוץ לקמפוס ובכך חתמנו את אותה התקופה. בסוף שנת הלימודים הרביעית, לאחר שפרשנו כנפיים והתבגרנו, התחלנו לחיות את חיינו וכך הפכנו להיות הנשים שאנחנו היום. היידן ואני חזרנו להיות בלתי נפרדות, וזה המשיך עד סיום הלימודים.

היידן התקבלה לעבודה נהדרת בתור פרסומאית זוטרה בחברת פרסום גדולה, ואילו אני המשכתי ללמוד וסיימתי את לימודיי. בזכות התשוקה שלי לאומנות המשכתי את הלימודים בלי לדעת במה אעסוק כשאגדל. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני אוהבת ספרות מכל הסוגות והתקופות השונות. המילים שעל הדף תמיד גרמו ללב שלי לכאוב. יש מין קסם ביכולת לסדר מחדש את אותן עשרים ושש אותיות, ובכך ליצור אלפי מילים הנפרשות על גבי מאות עמודים שיענגו ויחממו את ליבם של הקוראים. זה כמו להיות קוסמת, כשכלי הקסם שמשמש אותך הוא השפה האנגלית.

בחלוף שנתיים, הייתי אבודה יותר מתמיד. אהבתי את שגרת הלימודים האקדמיים, או ליתר דיוק, את המגוון שהם טמנו בחובם. האופי התחרותי של חבריי הסטודנטים דחף אותי להיות טובה יותר משהייתי, ולא רציתי לעזוב לעולם. לו הייתה לי האפשרות להתמקצע בתור סטודנטית מקצועית, הייתי עושה זאת. אך למרבה הצער, הפנטזיה הזו לעולם לא תתממש. כשסיימתי את לימודיי, עזבתי את ניו יורק וחזרתי הביתה לדרום קרוליינה.

הייתי בת עשרים וחמש, בעלת תואר שני חסר תועלת וחוסר מוטיבציה להיות מורה. כשעברתי לגור עם היידן לקחתי את העבודה הראשונה שהציעו לי. היא כיסתה את החשבונות, אבל לעזאזל, היא ריסקה לי את הנפש וטבחה ביצירתיות שלי.

היידן החמיצה את השנים בהן פיתחתי את הדמיון שלי. עשרים וארבעה החודשים בשרה לורנס שינו אותי לחלוטין והפכו אותי לאישה שאני היום. או שאולי הם פשוט שחררו לחופשי את האישה בתוכי, זאת שניסתה לברוח מתוך אותן נורמות חברתיות. שם הייתי חופשייה להיות מי שאני, חופשייה לגלות מי אני, ללא שיפוטיות, לצד שלל מוחות מבריקים ואנשים גאונים העתידים להיות קולו הליברלי של הדור שלי. אומנם היידן ואני המשכנו לדבר במשך כל אותו הזמן, אבל כשחזרתי הביתה, הייתי שונה.

השגרה בעבודות היום יומיות לא קסמה לי, ואחרי מספר שנים באותו מקום לא יכולתי עוד.

לא הייתי גלויה לחלוטין עם היידן. לא החלטתי על כך היום בבוקר. חשבתי על כך מהיום שבו התקבלתי לעבודה שלי. בזבזתי שם יותר מדי זמן.

חמש שנים.

חמש שנים ארוכות שלעולם לא ישובו, באותה עבודה שוחקת משמונה עד חמש. ישנם אנשים שעבורם ההחלטה הזאת מרגישה כמו החלטה דרמטית ולא מחושבת, אך במציאות, אלה היו יותר מאלף שמונה מאות עשרים ושישה ימים, יותר מעשרת אלפים שעות עבודה. הדבר המצחיק הוא שהמנהל שלי אמר לי שהוא חיכה ליום בו אעזוב במשך ארבע וחצי שנים, מתוך אותן החמש בהן ריציתי את המקום.

וכן, המילה ריציתי היא הדרך היחידה לתאר את זה.

כיוון שזה הרגיש כמו כלא.

מוחות יצירתיים לא נועדו לשבת בקוביות קטנות בבנייני משרדים. אם תסתכלו על החברות המובילות בעולם כמו אפל, גוגל או מיקרוסופט, לא תראו קירות ניידים גבוהים מכוסים בדים. המקומות האלה מוארים, ויש בהם אפילו כלבים, דבר שאנשים יצירתיים נעזרים בו כדי לפרוח.

וזאת הסיבה לכך שנטשתי את משרדי היום. סוף סוף היה לי את החופש לעבוד מתי והיכן שרציתי, ובכל עבודה בה חשקתי. גם אם איכשל כישלון מפואר, לפחות זה יקרה בתנאים שלי. לא משנה מה יקרה בהמשך חיי, תמיד אוכל להגיד שרדפתי אחרי החלומות שלי. לא באמת התעוררתי היום בבוקר והחלטתי להיות סופרת.

זו מי שהייתי.

זה תמיד היה כך.

היידן פשוט לא הכירה את הצד הזה שלי.

עדיין.