אתה לא נוטש

לפני שנתיים

"אתה לא נוטש," היא אמרה ואני לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "אתה ממשיך לחזור. למה?" בעצמי לא ידעתי מה התשובה. מה זה הקשר הזה? מה יש בו שגורם לי לחזור? למרות שלפעמים מה שבאמת בא לי זה להגיד, לכי לעזאזל ועופי לי מהעיניים כבר, קיבינימט.

נכנסתי על האופנוע לחנייה. תיק גדול ושחור היה על המושב האחורי, מזוודות הצד היו מלאות גם הן בציוד שלא היה לי מושג אם אזדקק לו, אבל תמיד העדפתי שיהיה: אוהל קטנצ'יק, מחצלת וערכת הקפה הנצחית. קסדה נוספת לא הייתה לי, אולי הייתה זאת מעין הצהרה. הדממתי וירדתי, חילצתי עצמות וביצים. החיסרון בלרכוב על אופנוע בקיץ הוא המעיל והכפפות שנראים לא הגיוניים בחום הזה של הארץ, אז הסתובבתי קצת במדשאה הגדולה. שאלתי בחור נחמד שנראה מקומי אם פה זה הסדנה. הוא אמר שכן, שאלתי אם זאת החנייה והוא שאל איזה אופנוע יש לי. עניתי, "ב.מ.וו."

"אם ככה אתה יכול לחנות באמצע הדשא מבחינתי." אמר.

לא חניתי באמצע הדשא, אבל קירבתי את האופנוע למקום שנראה לי די קרוב ולא מושך מדי את תשומת הלב. מקום שהתברר בהמשך השבוע כמדויק ביותר. הייתי עובר ורואה את האופנוע בזווית העין, עומד על המדשאה הגדולה, קורץ לי כמו סוס גדול באורווה, מחכה שאסיים את ענייניי, אעלה עליו שוב ונרכב יחד אל עבר השקיעה.

עוד אחזור אל האופנוע, אל הגשמת החלום הזה שאפשרתי לעצמי באמצע החיים. גם הוא קשור לסדנה הזאת שבדיוק הגעתי אליה. באתי לטפל בעצמי, לפתור לעצמי כמה סוגיות לא פתורות שבמשך החיים הפכו מטרידות וכבר מעיקות. כמו סיפור המין הזה, הסקס, הבנות, הנשים, הכוסיות, החתיכות, הזיונים, הכיבושים, הזוגיות, הרצון להפשיט כל בחורה שאני פוגש, בדמיון או שלא, לרצות לזיין כל היום, לגמור, לאונן, לשפוך, להציץ, לגעת, להוריד, לרדת, למצוץ, ללקק... לא יודע אם יש עוד מילים שקשורות לנושא הזה. בטוח יש עוד כמה שיסבירו עד כמה החיים שלי סובבים סביבו. סביב הכוס הזה שאין לו שובע, הרצון האין-סופי וחסר התכלית להיות באורגזמה נצחית כל יום, כל היום.

לפני כמה שנים התקשרתי ל'אברמסון', מכון לגמילה מהתמכרויות, ואמרתי לפקידה הנחמדה שאני רוצה להיגמל מגראס, מקפה ומסקס. היא השתנקה וכמעט נחנקה, "אנחנו יכולים לעזור לך בגמילה מגראס," היא אמרה "בקפה וב..." היא לא הצליחה לחזור על המילה, "אנחנו לא מטפלים."

"או-קיי." אמרתי, "נתחיל בזה." ואכן מאז כבר שנתיים אני לא נוגע בגראס. מהתמכרות אחת נפטרתי. על הקפה הצלחתי בקלות יחסית להשתלט, ונשארה לי רק המפלצת הזאת, מרובת הראשים ששורשיה נעוצים בעצם ההוויה שלי, במהות הזכרית שלי, במהות ההוויה שלי כגבר בוגר בעולם שלנו כיום, עם המיני, הביקיני והפורנו.

הדשא היה ירוק והפרחים היו צבעוניים ומקסימים. הים באופק היה כחול ואפילו זרם קטן פיכה לו בעדינות בצד התמונה, ולא הייתה כל חשיבות לכך שהוא מלאכותי. הוא היה מושלם. אנשים הסתובבו על השבילים, נכנסו ויצאו מאולם הקבלה. תיארתי לעצמי שגם הם חלק מהסדנה וניסיתי למרקר לעצמי טיפוסים שונים, אבל לא הצלחתי להתמקד. ניסיתי לספור כמה נשים יש ביחס לגברים, כדי שלא נהיה כמו עדר קופים מיוחמים שרבים על כמה נקבות מסכנות ומבוהלות. בסך הכול ניסיתי להירגע בעצמי, ולא הצלחתי. ההתרגשות בעבעה בי, הרבה יותר ממה שהייתי מוכן להודות.

חיכיתי בסבלנות לתורי. נרשמתי וקיבלתי את מספר החדר שלי לשמונת הימים הקרובים, ואז התחיל מתח חדש. למעשה הוא לא היה חדש, הוא התחיל כבר ביום שבו נרשמתי און-ליין לסמינר ונכתב לי שהחדרים הזוגיים כבר תפוסים, ומה שנשאר לי היא ספה מתקפלת בחדר של שלושה. לא שאני מפונק גדול, אבל בכל זאת כמעט 190 ס"מ על ספה מתקפלת לשמונה לילות לא נשמע לי מי יודע מה... ומה זה לעזאזל 'ספה מתקפלת'?! מי מוכר היום ספות מתקפלות לבתי מלון? בדמיוני ראיתי מין ספפת נוער של עמינח ששלושה חבר'ה צעירים ומלוכלכים יושבים עליה בג'ינס הקרוע והמלוכלך שלהם ובשערות הארוכות והמלוכלכות שלהם.

בדמיוני ראיתי הרבה לכלוך מתברר, אבל כשנכנסתי לחדר 202 הוא היה משופץ ונקי, בוהק בלובנו. עם מיטה ענקית ומלכותית במרכזו, מכוסה בשמיכה רכה ומפנקת, שעליה נחו שלל כריות וכל כולה אמרה פינוק וניקיון. ליד המיטה הייתה מעין מיטה מתקפלת שעליה הונח מזרן יחיד צר ונמוך. גם הוא היה לבן ונקי, אבל קטן. מאוד קטן. ניסיתי לשכב עליו והרגשתי שאני מזיז את המיטה עם כל נשימה שלי, והחדר כולו רעד כאילו הייתי בקרוז בספינה והתקמצנתי נורא בבחירת המפלס. בלב כבד הנחתי את הציוד ליד המיטה. חשבתי שאצטרך למצוא בזריזות מישהי נחמדה שתסכים לאכלס אותי במיטתה, כי לישון אני לא אוכל בכורסה הנפתחת הזאת.

בעודי מהרהר ברוע מזלי, ועוד לפני שפגשתי את השותף שלי לחדר, שלא היה לי ספק שיהיה נוחר, קולני ומלוכלך, נכנס לחדר מאור; בחור צעיר ונמרץ שבמבט ראשון לא נראה נוחר בכלל וגם די נקי, למען האמת. בחור נאה עם זקן מטופח ובידו הוא החזיק תיק קטן.

"היי, אני מאור," אמר והושיט את ידו לשלום. בעידן הקורונה גם תנועה כזאת נחשבה חתרנית ומייד הוקל לי. לפחות הוא לא ממסדי הבחור, חשבתי ואז הוא אמר את המשפט שבגללו הוא זכה בליבי לנצח, "רוצה את המיטה הגדולה?" הוא שאל בפשטות ואני לא הבנתי מה הוא אומר. "באמת," הוא אמר, "ממש לא אכפת לי..."

ניסיתי לבדוק אותו, לראות אם הוא מושתל של איזה דוקו ריאליטי, אם זה מבחן שעושים לכולם ואם יש מצלמות בחדר, "מה?... לא... זה בסדר...." מלמלתי, "אתה בטוח?" מייד הוספתי.

"כן, אין בעיה, באמת." הוא אמר והניח את התיק שלו על המיטה הקטנה. "אמממ... תשמע, לא ממש אכפת..." אמרתי, " אבל אם באמת לא אכפת לך... אז אולי... בוא נבדוק..." נשכבתי על המיטה הזוגית הענקית שכמו פרשה אליי זרועותיה ועטפה אותי בחיבוק רך ולבן. "טוב..." אמרתי, "סבבה, בסדר, אני מוכן..." ומייד הוספתי, "רק אם אתה בטוח, כי לי ממש לא אכפת."

אני לא יודע אם הייתי משכנע באמת או שלו זה באמת לא שינה, אבל לא רציתי לבדוק את העניין לעומק, ובן רגע העברתי את הדברים שלי לאזור המיטה הגדולה וזרקתי עליה כמה בגדים, רק ליתר בטחון, אבל נראה שלמאור זה באמת לא הזיז. יש דברים קטנים בחיים שעושים לך הרגשה גדולה. דברים שעושים שינוי. וזה היה אחד כזה. מין צעד קטן ולא מודע של אדם שמחזיר לאדם אחר את האמון במין האנושי ואת שמחת החיים. נשכבתי על המיטה הענקית, שקעתי בפוך של הכריות הלבנות וחשבתי שיהיה בסדר. הסדנה תהיה בסדר, אני אהיה בסדר, החיים שלי יהיו בסדר. הכול יהיה בסדר.

אחרי סשן נהלים ארוך כגלות, אבל חשוב מאין כמוהו, בשביל לייצר את הקרקע הבטוחה למפגש שהולך להתקיים פה, נפתחה הסדנה בתרגיל הראשון שלנו כקבוצה. היה עלינו להסתובב באולם הגדול, להסתכל על החפצים המונחים בו ולהתיישב ליד אחד מהם ש'קורא' לנו, שמוצא חן בעיננו. הסתובבתי והלכתי, והאמת שאף חפץ לא קרא לי, אבל פתאום ראיתי קונכייה יפה. ים תמיד עושה לי טוב, אז התיישבתי לידה ואמרתי שאם ישאלו אותי, אגיד ששמעתי אותה קוראת לי או משהו כזה. סביב הקונכייה התקבצה חבורת גברים ובחורה אחת. ואז המורה הסביר שזה ה-POD שלנו. פוד הוא תרמיל של שעועית. כלומר, זה התרמיל שלנו. זאת החבורה שתלווה אותנו כל השבוע בתוך הכאוס הזה שנקרא הנפש שלנו, על כל מצוקותיה ותהפוכותיה. הפוד יהיה הדבר היציב הזה, המוכר, האינטימי, שם נוכל לשתף ולהשתתף. ואז בא מני והתיישב במעגל שלנו. מני הוא האסיסטנט וראש הפוד שלנו. הוא גבוה וצנום, מרכיב משקפיים עגולים על אף ארוך, ובאופן כללי נראה יותר כספרן בספרייה מאסיסטנט בסדנת טנטרה ומיניות. מתברר שזה בדיוק מה שהוא היה, ספרן, לפני שהפך מטפל בשדה המיניות. גאוני. לפעמים המציאות באמת הגיונית. אבל אני מכיר אותו, את מני. אני מכיר אותו מלפני.

לפני כמעט שנה, כשרק יצאתי מהבית שלנו, של אשתי לשעבר ושלי, ועברתי לביתי החדש, הלכתי לפסטיבל במצוקי דרגות. עברתי שם ארבעה ימי סדנאות, פגישות, מחשבות, תעופות שממש פתחו לי את התחת. ליטררלי. עברתי עיסוי בפי הטבעת שחִשמל אותי לשבועיים. בסוף הפסטיבל, כשהייתי כבר בדרך החוצה ולאוטו, התעצלתי לעשות נגלות בחום של המדבר, אז העמסתי את כל הציוד שלי – האוהל, המזרנים, המחצלות, התיקים, ערכת הקפה (אותה אחת שהבאתי גם לפה. עוד לא ממש נפטרתי מההתמכרות הזאת) ושאר פיצ'יפקס – לערמה ענקית על הראש, על הכתפיים ועל הידיים והתחלתי לצעוד לכיוון האוטו שהיה בכיוון כללי רחוק. כשעברתי ליד אחת החבורות שאלה אותי מישהי אם אני צריך עזרה.

"לא," שיקרתי, "אני בסדר," והמשכתי לצעוד בגאון לעבר הנצח.

מישהו גבוה וצנום, במשקפיים עגולים על אף ארוך ניגש אליי, תלש ממני את התיק הגדול ואת אחד המזרנים ואמר, "השאלה היא לא אם אתה צריך עזרה. השאלה היא איפה האוטו שלך?" והחל לצעוד לידי. הצבעתי בסנטרי על הכיוון הכללי והתאהבתי. זה היה מני. והוא ראש הפוד שלי. הרגשתי כמו מקלחת מים קרירים ונקיים שוטפת אותי. הכול יהיה בסדר.

אני יושב מולה. אנחנו יושבים בשתי שורות ארוכות, זוגות-זוגות. היא הנקבה, אני הזכר. משהו כמו מטר מפריד בינינו. אין מגע כלל. היא מדמיינת את הפות הקוסמי שלה, היוני-ברס שלה (יוני הוא זה השם בסנסקריט לפות, כוס) ואני מדמיין את הזין הקוסמי שלי, האסטרלינגם (לינגם היא המילה בסנסקריט לפין, זין) שלי. ואז לאט-לאט אני מתקרב אליה, בדמיוני, ולאט-לאט אני מרחיב אותה, מרטיב אותה, מלטף אותה בקצה הפין הקוסמי שלי, שבדמיוני הוא כחול עם פסים ורודים, כמו חד קרן צעצוע, אבל ענק. ואט-אט אני חודר אליה. אני מרגיש אותה נפערת לעומתי, נבקעת, מתרחבת ומתלפפת, נצמדת אליי בשפתי פותהּ, מרטיבה אותי ומחליקה אותי לאט-לאט פנימה, לתוכה. בעיניים פקוחות אני מביט בה המום, מתפעל, מוקסם. היא איתי, צוללת לתוכי. אני מרגיש שאני רועד מהתרגשות ומתשוקה. אני נכנס ויוצא ממנה, בדמיוני. הכול קורה לאט ובחושניות. אני מרגיש את הלינגם העצום שלי מחליק לתוכה, מרעיד אותה, מענג אותה ואותי. תחושה נעימה ועדינה ממלאת אותי, ואז המורה מתחיל להוריד אותנו בחזרה לקרקע המציאות, אל סוף התרגיל, אל הרגע שאחרי. ואני מתפוצץ מאנרגיה מינית, כולי זין אחד גדול. זין ענק כחול וורוד, זין קוסמי שממלא את כולי ומנפח את החזה שלי לממדים חלליים.

כשכולם נרגעים, וזה לוקח זמן, אני מתחיל להתארגן לחילוף התפקידים בינינו. אבל פתאום המורה מבקש מהראשון בשורה שלנו לעבור לקצה השורה בצד השני ומכל אחד לזוז כרית אחת שמאלה, כך שאני לא מולה עכשיו. אני מולו. עד עכשיו לא דיברתי איתו אף לא מילה כל הסדנה. אין לי מושג אפילו איך קוראים לו. אני מולו ואני הנקבה עכשיו. הוא צריך לעשות איתי אהבה ואני צריך לעשות איתו אהבה, לתת לו לחדור אליי ולמלא אותי בו.

התרגיל מתחיל ואני מדמיין את הפות הוורוד והענק שלי במרכז הבטן שלי. פות קוסמי, רטוב וחם. אני מסתכל עליו. הוא עוצם עיניים, מה שמקל עליי גם לעצום את עיניי ולשקוע בהזיה המינית הדמיונית והקוסמית שלי. ואני שוקע בה; מדמיין את הזין הקוסמי הענק, הכחול-ורוד שלו, מתנשא מעל שתי הביצים הענקיות המשתלשלות ממנו בקצהו ואני מרטיב אותי, מכין אותי לחדירה. מתחיל להיאנח ולהיפתח. אני מרגיש אותו על הקצה שלי ולאט-לאט מושך אותו אליי פנימה. אני מרגיש את קצה הזין הקוסמי שלו חודר אליי, ורעידות של עונג עוברות בגבי, מלמטה עד לקצה הגולגולת, בזרמים של חשמל. אני מושך אותו פנימה עוד ועוד והזין הכחול-ורוד מחליק לתוכי ומרעיד אותי.

מדי פעם המחשבות שלי נודדות החוצה מן הגוף אל החדר, אל האולם, אל הקולות האחרים שסביבי, והפות שלי מתייבשת. אז אני צריך לעצום עיניים ולהתחיל מההתחלה להרטיב אותי, לאחוז בו ולהכניס אותו שוב אליי. אני מבין את כל הנשים ששכבתי איתן אי פעם שפתאום אמרו לי, "אוי, איבדתי אותך, חשבתי על משהו אחר..." אני מבין אותן, כי אני הן עכשיו. אני יבשה וזין ענק וכחול תקוע בתוכי. אבל אני לא נלחץ. אני מרפה ועוצם שוב עיניים, מחזיר את עצמי אליו, אל הלינגם הקוסמי שלו ואל היוני הקוסמי שלי. אני מחזיר את המחשבות שלי אל האהבה שלנו ולאט-לאט אני מרגיש איך אני נרטב שוב, מתמלא תשוקה ואז מתחיל שוב הגל לעלות.

והנה, אני שוב על הגל, אני מושך אותו חזרה פנימה עד שהביצים הכחולות שלו מדגדגות לי את הדגדגן הקוסמי שלי. אני אוחז בהן ומושך אותן אליי ואני מרגיש את קצה הפין שלו בתוך הראש שלי, מפוצץ את המוח שלי מבפנים. ואני נותן לו לזיין אותי עוד ועוד. הרגשות מתחזקים, הנשימה מתקצרת והוא מזיין אותי. אני מרגיש אותו בכל חלל הבטן שלי, מאזור האגן ועד הראש. אני לא מפסיק, עד שלפתע אני מרגיש ממש הצפה של אושר מתפצפצת בתוך הראש שלי. עולה מן הבטן, מציפה אותי בזרמים אולטרא-חשמליים, קוסמיים אוניברסליים. אני מרגיש שכל הגוף שלי מתפוצץ ואני זועק אל השמיים, נאנח ונאנק, מתנשם ומתנשף והכול הופך זיקוקים וסוכריות מתפוצצות וחשמל ובערה. הגוף שלי מיטלטל, ואני צורח כשהזין הקוסמי הענק שלו גומר בתוכי ומשפריץ עליי זרע קוסמי לבן סמיך וחם שמכסה אותי, עוטף אותי, מרטיב את כולי בנוזל אהבה דביק שאני יכול לחוש אותו, לגעת בו, ללטף אותו וללקק אותו. והזין הענק שממלא את כל גופי נרעד בתוכי ולאט-לאט, ממש לאט, מחליק החוצה. אני מתנשף בנשימות קצרות וקולניות והוא מחליק לו החוצה. אני פוקח את העיניים והוא מולי, מזיע ורועד ולאט-לאט נשכב אחורה, מתנשף גם הוא בעיניים עצומות, נרגע לו עם עצמו.

אני יושב בישיבה מזרחית ועדיין מרגיש את השפיך הקוסמי עוטף אותי ואת הזרמים החשמליים באגן שלי ובאיבר המין שלי. אני מסתכל עליו בחיבה ורואה איך הוא נרגע, החזה שלו מתחיל להירגע, עד שאני מזהה שהוא נרדם. פשוט כך, שוכב מולי ובעייפות קוסמית פשוט נרדם, כמו אחרי מעשה אהבה אמיתי. אני מתמלא אושר וגאוה. כן, מי שמזיין אותי חייב להירדם אחר כך. כזה הוא הכוס שלי, היוני שלי. הגוף האסטרלי שלי. כן, אני בהמת מין אסטרלית. אני חיית מין יקומית. מדי פעם עוד עוברות בי רעידות של עונג, ואני מאושר.

כל בוקר מתחיל בקפה ושני פתי בר מול הנוף. יש הרגלים שלא ויתרתי עליהם, למרות הבקשה לבחון בשבוע הזה את ההרגלים שלנו ולראות על אילו מהם אנחנו מוכנים לוותר, רק בשביל ההתנסות. על הקפה החלטתי שאני לא מוותר. אולי כדי להשאיר לי משהו להתמודד איתו מאוחר יותר. אני כבר לא מרגיש כל כך קשור לקפה שלי, בעיקר מאז שהפסקתי להוסיף לו סוכר וזה די סיוט לשתות אותו. אני יודע שבאיזשהו שלב אמורים להתרגל אל המר מר מר הזה, אבל אני עוד לא שם ובלי הביסקוויטים לא הייתי עומד בזה. משהו צריך לרכך את החדות הזאת, את הדקירות בקיבה, בייחוד כשזה הדבר הראשון שאני מכניס לגוף אחרי ההשכמה. אז אני הולך לספה 'שלי', הספה ההודית הקסומה במרפסת הגדולה, מתחת לצאלון הענק, ליד מפל המים המפכה מול הנוף המטורף של היער הנשפך אל הים הכחול. 'המשרד שלי' אני קורא לספה הזאת, והיא מחזירה לי אהבה.

אני שותה את הקפה, טובל בו את הביסקוויטים, הולך להתקלח ואחר כך אוכל ארוחת הבוקר. אחרי ארוחת הבוקר מתכנסים לישיבת הפוד היומית. כל פוד במקומו הקבוע. ומה המקום הקבוע של הפוד שלנו? נכון. ה'משרד' שלי'. אנחנו מתרגלים סדרי ישיבה שונים. בכל בוקר אנשים אחרים יושבים על הספה שמחזירה אהבה לכולם, לא רק לי. ספה פוליאמורית. מתברר שהיא המשרד לא רק שלי.

מני אוסף אותנו למעגל, וכל אחד בתורו אוסף את חפץ הדיבור ומשתף. מספר על הגיגיו, על מחשבותיו, על מה שמתחולל בו. במקום הזה אפשר לדבר באינטימיות, ברוגע יחסי. בכל יום שעובר השיתופים מעמיקים. אין מקום לחַרְטָה. לכל אחד יש רק דקה לשיתוף בסיבוב הראשון, ועוד דקה בסבב השני. "ישר לשורה השלישית," כמו שאהוד אומר. אין זמן להקדמות ולניסוחים יפים. הכול בבום. מהבטן.

אנחנו שישה גברים ואישה אחת, ניצן, מהשלישייה שלי. היא חברה של סתיו מהבית. הן שכנות ומכירות שנים. ויש בינינו מין קטע לא ברור של משיכה, אבל לא מלאה, לא מושלמת, משהו חסר. הדברים עוד לא ברורים. הם יתבהרו אט-אט, במהלך הזמן. בשיחות, במגע, בחוסר מגע.

אחרי מעגל הפוד מתכנסים באולם הגדול, ולפני שמתחילים את היום רוקדים. כן, ככה פשוט. ענבר, המורה, הכוהנת הגדולה שלנו, משמיעה מוזיקה ואנחנו חופשיים לרקוד בחלל. אני אוהב לרקוד. אני מרגיש שהגוף שלי יודע מה בדיוק עליו לעשות כדי להגיע להרמוניה בין המנגינה לבינו, איך להביע דרכו את המנגינה, לשחרר עונג ושמחה לכל כולו. ביום הראשון עוד רקדתי במכנסיים, אבל פתאום קלטתי שהם מפריעים לי, עוצרים את התנועה של הירכיים והאגן, אז הורדתי אותם, ולראשונה בחיים רקדתי ערום. מניח גם ללינגם שלי לקפץ ולקפצץ עם הקצב. רבים מאיתנו עשו כמוני, וזה נהדר לראות גברים ונשים רוקדים, זזים משוחררים, מאווררים, בלי עכבות ומעצורים.

כמה יפה הוא הגוף הנשי. כמה אסתטי הוא, חלק ונעים למראה, בייחוד כשהוא נוצץ מזיעה ומתוח בהתרגשות של תנועה וקצב. יש גם גופי גברים יפים ונעימים למראה, אך רובם לא מדויקים. קצת רופסים, שעירים, לא הרמוניים. אין מה לעשות, אני לומד על עצמי שעם כל הפתיחות והרצון שלי, אני עדיין אוהב נשים וקצת פוחד מגברים. ממיניות גברית. משהו עוד חסום בי שם ולא ברור לי אם זה בגלל חוויות העבר או שאני פשוט כזה, אוהב נשים.

כשהשתחררתי מהצבא לא רציתי לעשות מילואים. לא הסכמתי לעשות אפילו יום מילואים אחד. מבחינתי, סיימתי בשביל אבא שלי את שלוש השנים בסדיר, ובזה סיימתי את כל מחויבויותיי למדינה ולו. מספיק ודי. אז הגשתי בקשה להשתחרר על סעיף שקר כלשהו. כשהגעתי למשרד המילואים הראשי של פיקוד מרכז, לבוש במכנסיים אדומים צמודים, בחולצה צהובה גזורת שרוולים ובשיער בלונד מחומצן, החיילים שישבו שם צחקו והתעלמו ממני, אז זרקתי את התיק האישי שלי על השולחן ויצאתי החוצה לתפוס טרמפ חזרה למציאות. הרכב הראשון שעצר לי היה פיז'ו 205 של רב-סרן תימני וגבוה.

"אתה כרגע היית במשרד שלי, זרקת את התיק שלך והלכת. למה?" הוא שאל אותי מייד כשהתיישבתי. הסתכלתי עליו והבנתי שהמזל הפיל אותי לרכב של קצין המילואים הראשי של הפיקוד.

"כי אני לא מתכוון לעשות מילואים ולא בא לי להתחנן לתשומת לב," עניתי לו, "אני כבר מעבר לזה..."

"הוא בחן אותי במבט סקרן ואמר, "אני נוסע מפה לבית חולים הדסה עין כרם (שזה בדיוק בצד השני של העיר). אם אתה רוצה, יש לך את כל הנסיעה לשכנע אותי למה אני צריך לשחרר אותך."

בחנתי אותו שוב ואמרתי לו, "סבבה." אני לא זוכר על מה דיברתי, פציפיזם, אי-כשירות, חוסר רצון. אבל הוא חזר ואמר שהדרך היחידה להשתחרר היא להצהיר שאני הומו, אז באיזשהו שלב זרמתי איתו, "ואני הומו," אמרתי, "אני דוגמן ואני חי במילאנו ואין לי שום כוונה לוותר על הכול בשביל הצבא." ציטטתי איזו כתבה שקראתי ב'ידיעות' סוף שבוע.

הוא הסתכל עליי ושאל, "אתה הומו?"

"כן." עניתי בלי למצמץ. מה אכפת לי? העיקר שישחרר אותי.

היינו ליד המפלצת בקריית יובל. "אז תמצוץ לי, ואני אשחרר אותך," הוא אמר בלי להוריד ממני את העיניים.

או-קיי. הסתבכתי. הפניתי את המבט אל החלון. לקחתי כמה רגעים כדי להתארגן. "אתה, לא מגיעה לך מציצה," עניתי לו אחרי זמן מה, "אתה, מגיע לך מכות. הוצאת ממני בהפוך על הפוך שאני הומו, ועכשיו אתה בא לנצל אותי."

הוא הסתכל עליי במבט בוחן היישר לתוך העיניים. אני החזרתי לו מבט, בלי למצמץ. היה לי ברור שזה המבחן שלי.

אחרי כמה רגעים הוא החזיר את העיניים אל הכביש ואמר, "אני נכנס לבדיקה ב'הדסה'. אם אתה רוצה, אתה יכול לחכות לי. נדבר בדרך חזרה ואז אני אחליט."

"סבבה." אמרתי לו.

*המשך הפרק בספר המלא*