ספר חלקת השדה

אפילוג ראשון

חותני לעתיד ניגש אליי, התכופף והביט לתוך עיניי. "בן זונה!" שאג וסטר לי בעוצמה יהודית. "יא בן זונה!" נחנק קולו מזעם כשאִגרף את ידו. הקצין התורן התעורר ונזעק להפריד בינינו, אך האגרוף כבר פרץ דרך חדשה בסחוס אפי, כמו היה גבעה בתולה בשומרון. רגע לפני שהכול התערפל ושקע, עוד הרהרתי בהפתעה בקללותיו. תמיד נזהר מלטנף בלשון הקודש; לכך שמר את הערבית, שלעסיסיות קללותיה נמשך באורח מוזר.

התעוררתי על מיטת שדה צה"לית במרפאת החטיבה. רועי קלט את עפעפיי הנפקחים, הורה לי להישאר שכוב והצמיד את שקית האפונה הקפואה אל אפי. הכאב היה חד, וגם לוּ ניסיתי להתנגד לא הייתי מצליח. שכבתי מובס ומנצח. אמת מארץ תצמח. וכמו הילד מסיפור הבעל־שם־טוב זרקתי את אבני היסוד אל השמיים, וכעת אין הדבר תלוי עוד בי. מה שייפול, ייפול. מאחורי קיר הגבס שמעתי את רעם קולו: "אתה לא מבין עם מי אתה מתעסק." חששתי שבעוד רגע יישלח אגרופו וימציא מחילה בקיר הדק, יאחז בגרוני בעלבונו ויכווץ עד שתצא נשמתי האומללה. רחש שקשוק מתכות נשמע, ודלת החדר הסמוך נהדפה. חותני לעתיד לא הביט אל השוטר הצבאי שניסה להדביק את צעדיו הדוביים. הוא נעצר ליד הדלפק שמעל מיטתי — כמה מעט חצץ בינינו עכשיו — הביט בתיעוב, בדממה, והצמיד אגודל לאצבע בתנועת "חכה, חכה". שנינו הגנבנו מבט אל השוטר הצבאי הצעיר, ילד בן תשע־עשרה שחוּפּשׂ, אחראי על סיטואציה הגדולה עליו. מדיו כמו חלולים, חשבתי, רק כוחם המדומיין פועל כרגע על החלל ומרסן את האלימות המאיימת להתפרץ. כמה זמן יצליחו לקנות? את המתח הזה קטע רועי, שהסיט את הווילון. חותני לעתיד נהם. טיפוף רגליו המהיר של השוטר הצבאי, טריקת דלת נוספת, ושקט.

"בחור נחמד," ניסה רועי להקליל את האווירה. מבטו אמד אותי, לא את הפציעה. ידעתי שהוא יושב על שני כיסאות; כיסא השופט (ואולי אפילו כבר הכריע בדיני) וכיסא הצופה, ששולם בדמי מילואים ושעליו קיבל תמורה מלאה. תיאטרון בשלוש מערכות — ראשית האקספוזיציה, חבוטה כמעט, אקטואלית במידה. מילואים. בבוקר עוד הונחו תפילין. כן, כבר הופיעו סימנים. סצנה ריאליסטית לחלוטין. ופתאום, במערכה השנייה, גרוטסקה על גבול הפנטזיה, התעוררות הקהל המוכה תדהמה. צחוק הופך לבחילה. מיניות מעוררת לאלימות. ומערכה שלישית — קומדיית פשע דלת תקציב, או משהו בסגנון. אף שבור מעורפל, אפונה קפואה, עבדקן דובי זועם ושוטר צבאי דחלילי.

דלת נטרקת, האורות עולים. והנה חוזרת המרפאה הצבאית לעליבותה הקבועה. ריח של סביעור חריף. שמיכת סקביאס אפורה משמשת כווילון לחלון תקוע. ארגז שחור על גבי ארגז שחור. בארגז העליון תרופות קבועות, בשני מכשור רפואי מינימלי — סטטוסקופ, אוטוסקופ, שפדלים לאין מספר.

"בתחת, אה? מי היה מאמין..." צחק זמיר שנכנס בבת אחת לחדרון. "יאללה, רועי, איך המדדים? מצוין. תארוז לו את האפונה." ואז פנה אליי והרצין: "המח"ט מחכה לך, שים כומתה ותצחצח את הנעליים. אין סיבה להרגיז אותו עוד יותר. אני כבר חטפתי בגלל השטויות שלך," כעס מעט, "אבל הגיע לי. מה יהיה איתך — אין לי מושג."

וכך, בביזיון, הסתיים שירות המילואים שלי; משפט, חודש במחבוש, הדחה ממילואים ומכתב יבש.

בבוקר הרביעי לכליאתי נקראתי למשרד המח"ט. בחדר חיכו לי חותני לעתיד והמח"ט, שהורה לי לשבת. השוטר הצבאי שליווה אותי הצביע על הכיסא ועמד ביני לבין המח"ט. התיישבתי וחיכיתי למוצא פיו. אפי עדיין היה נפוח וכואב מפגישתנו הקודמת.

"מר רבינר ביקש לפגוש אותך," פתח המח"ט, "וליישב את המחלוקת ביניכם. לאור מעמדו המיוחד באזור שלנו, נעניתי לכך. הוא גם ביקש שהפגישה תהיה פרטית והבטיח שתהיה קצרה ומכובדת. אם זה מקובל עליך, נשאיר אתכם לבד, אבל נהיה מאחורי הדלת. אם אתה מתנגד, וזו זכותך, אז נקיים את השיחה בנוכחות רב"ט שפיצר," אמר והחווה אל החייל הצעיר שעמד דרוך בינינו.

הסכמתי להישאר בבדידות עם רבינר, בין אם כדי להפגין שאינני חושש ממנו, ובין אם מהבושה מכך שיהיו עדים למה שעומד להתרחש, למה שעתיד להיאמר. השניים יצאו, לא לפני שהמח"ט השהה את מבטו עליו, מתרה ללא אומר. נותרנו שנינו. התכווצתי והשפלתי את עיניי. ידעתי שאני עומד לחטוף.

חותני לעתיד, ראש המועצה, הפר את השתיקה המתוחה ראשון. "אתה פושטק, ולא אסלח לך לעולם. ביזית אותי, ביזית את בתי וביזית את מדינת ישראל. אלוקים שיסלח לך. רק הוא יכול. בחיי, לא חשבתי שאעמוד במצב הזה. הודיה כמובן לא יודעת כלום."

הנה הגענו לאקדח הריק שעל השולחן. עם הפרידה מהודיה כבר השלמתי.

"וכך גם יישאר."

מה?!

רבינר נעץ את עיניו, כמו קורא את הפתעתי, אפילו מתענג קצת על פרפורי החרק הלכוד.

"כן, אתה חתיכת זבל. חתיכת זבל גדולה ומסריחה. אני מתעב אותך ולא הייתי רוצה אותך כחתן לבתי." כשאמר את הדברים האדים צווארו כמו במרפאה. אגרופו נקמץ ונלחץ, נשאר תלוי באוויר כמה שניות, ואז רפה ונשמט. "אבל אני לא יכול להרשות שהודיה תיפגע כאן. אתם ביחד כבר זמן, הרבה יותר ממה שמקובל אצלנו. כבר אכלת אצלנו בשבתות, ואני יודע שהיו עוד דברים, אלוקים שישמור. הודיה סיפרה לי. זה לא ייראה טוב אם תיפרדו עכשיו, והודיה כבר סבלה מספיק מבחורים נבלות. אתם תמשיכו, אבל שלא תחשוב. אתה תהיה כמו נמלה תחת זכוכית מגדלת."

הוא חייך חיוך מנצחים קטן, אך אני גמגמתי שאחרי מה שקרה זו טעות להמשיך, ושהוא צודק — זה לא מגיע להודיה — אבל להתחתן זה ממש לעשות שקר. "אין מתקנים בגידה בבגידה," צווח מגרוני יצחק קומר.

רבינר קירב את פניו אליי ולחש בנימה מעכסת: "מאוד יפה המצפון שגידלת פתאום, יא כַּאלְבְּ, אבל אולי לא הבנת. אתה איבדת את הזכות להשמיע את דעתך. ההורים שלך לא יודעים מכלום, נכון? ככה חשבתי. תבין, אם הודיה תגלה אי־פעם משהו מכל מה שקרה, אתה מת. זה ברור. איך זה יקרה אני לא יודע, וכדי שזה לא יישמע כמו איום, אני מבהיר," הגביר את קולו, "שאל נקמות השם. ולמקום שלוחים רבים. בכל יישוב יש גם עשבים שוטים, ואני דווקא מכיר כמה שבמקרה כזה ישמחו לשמח. לא שאני בעד אלימות, כמובן." הוא שיחק בשפמו והוסיף: "אתה מת מבחינתי כבר עכשיו, אבל מה על אמא שלך, לא חבל? בלי עבודה במועצה, בלי כבוד, בלי חברים — ועם חובות על הבית. ואבא, שכל כך אוהב להיות חזן ב'כל נדרי'? אפילו 'אנעים זמירות' לא יקבל. אם הודיה תשמע אפילו זנב של שמועה על התועבה הזו, היישוב כולו יֵדע הכול, ועוד יותר מזה. את זה אני מבטיח לך. המלבין פני חברו כאילו שפך דמים, קל וחומר מי שמלבין את הפנים של הבת שלי. ושופך דם האדם — אוהו, דמו יישפך."

בתוך זעמו הבליחה אצל רבינר ההנאה לעלוב בספוג האנושי שמולו. השליטה חזרה לבעליה.

"חודש," הכריז על תנאֵי כניעתי, "חודש מהיום אתם מתחתנים. זה יקרה בדיוק איך שהודיה תרצה, אני אדבר איתה ואסגור את הפרטים. אגיד לה שבאתי לבקר אותך במילואים, אתה מנותק קשר בגלל כל מיני משימות וכבר מת להתחתן. כשאצא, אקח את הטלפון שלך ואחזיר אותו רק אחרי שאוודא שהוא נקי. לגבי האף — נפצעת בתקרית עם האויב. וזה ממש לא שקר. הודיה תשמע את זה ותבוא לבקר אותך. ואז אתה מתחיל את תפקיד חייך: אתה תהיה בעל מהחלומות, תאהב אותה בלי סוף, ובעיקר — לא תזוז מגבולות היישוב בלי רשותי. אני מתכוון לכרמי שומרון, לא למאחז דה לה שמאטע של החברים ההיפים שלך. אתה שייך לי מעכשיו ועד סוף החיים, כמו עבד עברי שרצעו לו את האף במקום את האוזן."

"זה לא הוגן כלפי הודיה," לחשתי, "אתה רוצה שהיא תחיה באשליה? להקים בית בלי אמון?"

"זִבְלוֹן," האדים שוב, וכריות אצבעותיו נאחזו בשולחן בכוח איתנים, נאבקות עם שרירי כף היד המבקשים להתכווץ, להתרומם ולְהִיָּרוֹת. "אתה לא תגיד יותר את השם שלה בנוכחותי, לא לפני החתונה. אני ורק אני יודע מה טוב לבת שלי. ואתה תהיה כל מה שהיא חלמה עליו, כל מה שהיא חושבת עליך. כן, אני ואתה יודעים את האמת המצחינה, ושנינו נקריב מה שצריך. אמרתי לך קודם — זה לא רק הודיה, זה כבוד ההתיישבות כולה, כבוד המדינה עומד כאן על הכף. אז תסתום, אם לא אכפת לך."

הקולר ננעל והרצועה נמתחה. כל שנותר הוא לקבל את הדין. "רק תן לי להחלים, האף שלי עדיין מדמם."

"האף," גיחך רבינר, "הוא הדאגה האחרונה שלך, אידיוט. איך אומרים — עד החתונה זה יעבור, אולי," הוא קם. "וגם אם לא, לא נורא. ככה גם אם תצליח ותשחק מעולה את התפקיד שלך, אני לא אתבלבל. ואת התמונה שלכם מתחת לחופה אתלה על המקרר, אבקש במיוחד מאיש המגנטים. ובכל פעם שאראה את האף העקום שלך — גם בגיל מאתיים וסנילי — אזכור מי אתה באמת. פינוקיו זבל."

שתקתי. רבינר ניגש לנחמני וחיבק. "בכל זאת, מחותנים, אה?" ואז הידק את חזהו אל אפי שהלם והלם כאילו הוא כלוב הלב, וחושך הבזיק בעיניי מעוצמת הכאב. "תישן על זה, פינוקיו זבל. תנקה את עצמך כשתצא מכאן ולך למיטה. מחר, כשתסיים את המשימה הסודית והטלפון שלך יהיה שוב פעיל, הודיה תתקשר, אז תחשוב על סיפור טוב, שהודיה תדע שהיא מתחתנת עם גיבור."

חותני לעתיד יצא, והמח"ט והשוטר נכנסו. "מזל טוב," חייך אליי הקצין בלב טוב, "כשרבינר סיפר לי למה הוא רוצה לפגוש אותך, לא האמנתי. ממש סיפור מהאגדות. ואתה, משהו, כמו לכלוכית," עיווה את פניו כשהבחין בדם הנוזל מאפי. "שפיצר, קח אותו למקלחת, ועשה טובה, תעבור קודם במרפאה, שיסתכלו עליו." רב"ט שפיצר לקח אותי בחזרה ואמר בהערצה, "וואי, שיחקת אותה, להתחתן עם רבינר... האיש מחזיק את המח"ט בחיוג מהיר! שלא לומר באתה־יודע־איפה."

אחרי שהתנקיתי, סייע לי שפיצר לעלות למיטת הקומתיים. "לא נורא," אמר, "מחר אתה משתחרר. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע." ואני אמרתי לו: "לא, אני לא משתחרר יותר אף פעם."

כך היו שני חיי יעקב. בשבוע אחד הסתיימו חיי הקודמים והתחילו חיי האחרים, האפורים. ואני רק בן עשרים ושבע. את הסכם מכירתי לרבינר מילאתי בקפידה, ועשיתי ככל יכולתי להיות "בעל מהחלומות" להודיה, שאותה לא יכולתי לאהוב עוד. את זיכרונה של יסמין שמרתי רק לרגעי ההתעוררות הנדרשת; בכל נכדיו של רבינר, היה משהו ממנה.

כרמי שומרון

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!" גזר הרב אמנון את הסרט, "כך אמר רבינר — אז עוד קראנו לו סתם 'איצ'ה' — וקבע את המזוזה הראשונה פה זה אלפיים שנים. רוח פרצים משתוללת, חורף על גבעה קירחת, ואיצ'ה עומד למרגלות הקרוואן הבודד כשהכול צועק מסביבנו — אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול — ומרעים כמו שהוא יודע: 'עוד יקום רמזור בכרמי שומרון...' צחקנו, אבל איצ'ה לא. חייך, אבל לא צחק. במקום שאנחנו ראינו אדמת טרשים הוא ראה מחלפים. ממש ההרצל של ההתיישבות. בפנים, כשהרוח מחוץ לדלת הסגורה, אבל הרוח הפנימית סוערת מאוד, חשבנו איך נקרא למקום, שעוד לפני שהוקם כבר היה לו צו פינוי. כצמן הציע 'כרם שומרון' וזה מצא חן בעיני כולם, אבל איצ'ה קבע — 'לא כרם — כרמי שומרון'. צריך לחשוב בגדול. צריך להסתכל בעיני הרוח, לא בעיני הבשר החילוני. ככה אמר אז איצ'ה. "ותראו היום," המשיך הרב אמנון, זקנו נפרע ברוח ובלוריתו הקלושה מתנופפת מעל ראשו. "ממש כדברי ר' אבא בסנהדרין — אין לך קץ מגולה מזה! גבעות, גבעות, מלאות ביהודים, הגנים מלאים קולות צאן קדושים וזקנים יושבים על ספסלים בטיילת."

מחיאות כפיים הדהדו בעמק תחת היישוב. הרב אמנון הניח על הפודיום את המיקרופון שהיה מחובר לבידורית של המתנ"ס, והזמין את רבינר. התשואות התגברו, ואז כחכח רבינר, והן נפסקו באחת. רק רעש הדגלים הנחבטים ברוח הסתיו החזקה נשמע.

"תודה, הרב אמנון. אני לא איש של מילים, אז אקצר. העפלנו אל ההר והלבשנו את המולדת שַׂלמת בטון ומלט. ועוד רבה הדרך. אבל היום אנו זוכים לציון דרך נוסף; מחלף ראשון ביהודה ושומרון אצלנו בכרמי שומרון! אוטוסטרדת הגאולה! ניסו לעצור אותנו פעמים רבות, והנה אוכלוסיית היישוב תמנה בתוך שנה־שנתיים רבבת אנשים, ואני מברך מכאן, והלוואי שיגיעו הדברים לכל המלעיזים ויפי הנפש — 'את, היי ל־א־ל־פ־י רבבה!'"

שוב נשמעו מחיאות כפיים רבות, ואחריהן מיהרו התושבים למכוניותיהם. קבוצת גברים התקבצה לתפילת מנחה על הכביש, מתעלמת מצפירות הנהגים הפלסטינים שחיכו כל העת במחסום הזמני בשל הטקס החגיגי, ורצו כבר להמשיך. שיחכו, יום חג הוא לנו. סדרנים אספו את כיסאות הפלסטיק ואת שרשראות הדגלונים.

העמסתי את האפוד על כתף אחת, אבל איתן ראה וסימן לי עם הכתפיים. "אל תהיה שלומפר."

עליתי אל אחורי הרכב הצבאי, יחד עם החובש החדש, אבי, והאבירבולנס קירטע בעלייה התלולה אל היישוב.

"תוריד אותי ליד הבית," ביקשתי.

"תראה ת'קומבינטור הזה," רטן רועי, "קו ראשון — וקל"ב..."

"אתה זוכר שזו המשמרת שלך במעלה־משוגעים," ספק־אמר ספק־שאל איתן.

"זוכר, זוכר. אצעד לשם ברגל, רק תן לי לעבור בבית קודם. שעה אני שם."

ירדתי בבית, והרכב סב לאחור וחזר לבסיס.

נקשתי בדלת. מאז הפיגוע אצל משפחת ציפורי כולם מקפידים לנעול את הדלתות. כמה מהשכנים בקו הראשון של הנוף אף
התקינו סורגים ומצלמות. אף אחד לא סומך עוד על התלתלית וההשגחה העליונה. המועצה אפילו הרהרה באפשרות להיעתר לבקשת הצבא ולהציב גדר התרעה מסביב ליישוב, אולם רבינר חתך את הדיון בקביעה שגדר היא גדר היא גדר, ואם היינו מציבים גדר בעשור הראשון, היינו נשארים על גבעה בודדה עם מניין בשבתות ובחגים. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ ויסלול ויכבוש!" קבע.

אמא פתחה לי ומייד חיבקה אותי בכוח, כאילו שבתי ממרחקים. והרי גם אתמול ביקרתי אותם.

"בוא שב, בדיוק הכנתי את הטשולנט־אטריות שאתה אוהב."

ניסיתי להסביר לה שאני ממהר, שמתחילה משמרת בעוד שעה ואני לא רוצה לעכב את נועם, שבטח כבר מת לרדת משם — אבל המילים שנכנסו לאוזניה הזדכו על משמעותן. בבית הזה, ורק בו, היא הריבון. אקס־טריטוריה בתוך המרחב של רבינר המוקף תלתלית הטובלת בכפרים ערביים. ולא רק הריבונות, אם נדבר אמת, אלא גם ריח הטשולנט מהמטבח הושיב אותי, הפשיט ממני את הרובה, האפוד והשכפ"ץ, והחזיר אותי להיות ילד טוב של אמא. אבא יצא מהשירותים עם מוסף ״הארץ״. "רק שם מותר לקרוא את זה," צחק תמיד, אך היה קורא באדיקות.

"הגיע הזמן שישנו את השם ל'הארץ־לא־שלנו'," חזר על משפטו הקבוע, וזרק את העיתון לסל. "נו, איך היה הנאום של רבינר?" התעניין אבא. "הביא את גללי חמורו של המשיח אל המחלף החדש, או שמִחְזר את העצמות היבשות?"

"היית קרוב," גיחכתי, "הזקנים ברחובות ואוטוסטרדת הגאולה..."

"אוטוסטרדת הגאולה!!" צחק אבי. "זה חדש... הייתי בטוח שיצטט את בתולת ישראל הנבנית שלמת בטון ומלט."

"הבתולה לא, אבל השׂלמה הייתה שם."

"אין על אלתרמן הבליין, שקנה את עולמו של רבינר אחרי שהצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה," חזר אבא על אמרתו השחוקה. "רק חבל שלא ציטט מהפונדקית, שתיכנס לכאן קצת תל אביב," השלמנו ביחד.

"יאללה, אמא, אני חייב לזוז. שבת היום." נשקתי על לֶחייה, אך היא הייתה משוקעת כולה בסיר קטן, שאליו הפרישה כמות נדיבה של טשולנט — "שיהיה לחברים שם במוצב." לא עזרו ההסברים שאני שם לבד, ושעוד התנדבתי להישאר עד מוצ"ש כדי למנוע חילול שבת עם הרכב. ואיך בכלל צועדים עם סיר של טשולנט את הקילומטר עד העמדה כשכמו גוליית אני חמוש ומאופד מכף רגל ועד ראש.

טיפסתי את דרך העפר שבפאתי היישוב ויצאתי מגבולו. בשיא הגובה נפרשה תחתיי כרמי שומרון ט', או כפי שכינו אותה
חבריי — "מעלה־משוגעים". הגבעה שעליתי בה כמו חצצה בין היישוב המבוגר, המנוון, השבע, לבין צאצאו המרדן והחצוף שמאתגר אותו. לשני היישובים היה נוח במחיצה הסלעית — לנוער המתבדל ולהורים שלא רצו לראות כך את ילדיהם, ואולי דרכם את מה שנהיה מהם עצמם.

כרמי שומרון ט' קמה באבחה, כמו חומה ומגדל. לפנות בוקר אחד דיווח הפטרול המנומנם שהוא מזהה בנקודה 337, ליד המכולה הישנה, תנועות חשודות. התנועות החשודות בכלל לא נעו, אלא ישנו עמוק בשק"שים מסביב למעגל אפר טרי, שאודי עשן עוד עלו ממנו. חפ"ק מג"ד הוזעק והמג"ד צרח עליהם שיטוסו הביתה ומה זו ההפקרות הזו, ושהם לא מבינים כמה האזור עוין, ואיך היה מבשר להורים שלהם אם היה קורה משהו. אבל הם פיהקו והחלו מתקפלים בעצלות מופגנת. עוד לפני הבוקר הבא עמדו שם קרוואן ראשון ועוקב מים צה"לי. חודש אחר כך הונח קרוואן לחיילים, כי איך משאירים ילדים ככה לבד על גבעה, בלי שאפשר אפילו לתצפת מהיישוב. גם חוטי חשמל נמתחו, צינורות מים הונחו, והרב אמנון עבר ואישר את כשרות העירוב. היו שמועות שההתארגנות הספונטנית לא הייתה עד הסוף ספונטנית, ושרבינר תפס שבוע קודם באוזן את ערן שוורצה, גרר אותו למשרד והצביע על הנקודה במפה. רמז לו שאין לו מה לחפש יותר ביישוב, ושההתנהגות של האספסוף הביזיוני שלו לא תזכה להכלה כאן, ביישוב שהוא ספינת הדגל והפנים של ההתיישבות בשומרון. "תלכו מכאן, לעזאזל מצידי, ותפסיקו להכאיב להורים שלכם," כך על פי אחת הגרסאות צעק רבינר, שישמעו כל המזכירות והממתינים לו מחוץ למשרד. אבל בפנים, לערן, נתן מבט רב־משמעות והצביע שוב על העזאזל המסוים שאליו התכוון. לפי גרסה אחרת היה זה ערן שנכנס למשרד כשהוא אוחז באוזנו של רבינר וצועק עליו שהפכנו להיות תל אביבים, טפו! שבושה, ושייתן לו עכשיו מקום לעובדי ה' אמיתיים (או "חלוצים אמיתיים", לפי תת־גרסה) או שהמאחז שלהם יקום כאן, על הדשא מול המזכירות. אבל כל מי שהכיר את רבינר ידע שאף אחד לא מושך לו באוזן ושערן ממש לא מחפש איזו עבודת ה' אמיתית, אלא צרות וגראס.

כל הקו הזה, חשבתי בשאריות החמצן שנותרו בריאותיי מהטיפוס התלול, מתמצה בסיר הטשולנט־אטריות הזה. אטריות של צבא, מדים, שמירות, שימון הרובה, מתערבבים־מתאחים עם אטריות בית, קפיצה להורים, שבילי היישוב שבו כולם מכירים אותי עוד לפני שאני זוכר את עצמי, ועכשיו — השמירה הזו. שמירה על חבר'ה שלמדו איתי ביסודי. שהיו איתי עד לפני כמה שנים בשבט הַמְּבַשֵּׂר בבני עקיבא. עיסה שכבר לא ניתן למצוא בה ראש וזנב. אני באמת הולך לשמור עכשיו, חייל בסדיר, על... החברים שלי? האם אני, הבן של "שרוליק השמאלני", יכול להיחשב חבר של שוורצה, שאוכל ערבים לארוחת בוקר ובז לממלכתיות? קצת מוזר לחזור לערוגה המשותפת כשומר. ועל מי אני שומר ומפני מי. טשולנט.

"תפרת אותי, יא מניאק," קפץ עליי נועם בחיבוק מהבודקה של הפיס שהושמש לעמדת שמירה. כל הציוד שלו היה ארוז ומוכן, וניכר היה שספר את הדקות. "כבר השתגעתי," אמר. "אלה, לא מגיע להם שנהיה כאן, תאמין לי. המפג"ד לקחו ת'זמן עם האספקה של האוכל, רעבתי איזה חצי יום וכבר הגעתי לתחתית, שאלתי אם יש להם משהו לתת לי בינתיים. ומה ענו לי החארות? שזה צום יחזקאל! והאמנתי להם, טמבל שכמוני, עד שראיתי אותם יושבים לאכול, וצחוקים ועישונים — מה, ככה זה בצום יחזקאל? על מי הם עובדים!"

"איזה צום יחזקאל, תגיד לי?" צחקתי בכל לב, "הבדיחה הזו הייתה חבוטה כבר אצל ההורים שלנו..."

"מזדיינים," ירק נועם למטרה לא ידועה ואסף את הציוד. "מה, הגעת ברגל?! עכשיו לחזור את כל זה? יאללה, השארתי לך שק"ש, רק אל תשכח אותו כאן. שלא ישמש איזה נער גבעות פה. ובמקרר יש אוכל לכל השבת. מה זה בסיר," הרים את הסיר והציץ בסקרנות, "עיסת מקרוני? מה, אתה מיואש?"

"טשולנט מקרוני של אמא שלי, יא בור ועם הספר."

"ואוכלים את זה?" תמה.

"קח תטעם."

"לא רע!" התפעל נועם. "בטוח אתה לא רוצה שאחליף אותך מתישהו? בלילה? מחר בצהריים? מה תעשה פה?"

"הבאתי לי ספר, אל תדאג. תודה. יאללה, לך, שלא תיכנס לחושך."

המשכתי לכיוון מגורי החיילים שהונחו בשולי המקום. עקפתי
את הקשת המדומיינת ברדיוס הרצועה ומייד קפץ לכיווני כלב השמירה בנביחות רמות וחשף את שיניו, אך אני הייתי במרחק בטוח. מוזיקת טראנס דחוסה מילאה את האוויר. שלושה נערים ונערה ישבו בתוך שלד מפויח של מונית פלסטינית שדופנותיה הוסרו ואחד מספסלי הישיבה נעקר וסובב כך שיוכלו לשבת אחד מול השני. מהמונית נשמעו צחקוקים ועלה ממנה עשן מתקתק. אליי לא ממש התייחסו. החיילים היו בדרך כלל צללים חולפים בנוף המקום. גם אני, על אף ההיכרות שלנו, זכיתי לאותו יחס. המדים מוחקים את פנינו.

היום החל יורד והאור המתרכך ליטף כמו אבקת קסמים את העולם. הקולות מהמונית שככו, והחבר'ה יצאו אחד־אחד ופנו כל אחד למגוריו. ברגעים האלו, כשעצב מתוק שורה וממלא את האוויר, חוזר כל נער שעזב בטריקת דלת לריח החלות, למפה הלבנה, לנרות המצפים לברכתה של האם.

גם אני התנשלתי מהמדים והנשק, התקלחתי, לבשתי מכנסי בי"ת נקיים וחולצה לבנה ויצאתי — כמובן עם הנשק, בכל זאת חייל — לקבל את השבת, על רקע צבעי המלכות שליטפו את ההרים. האוויר הצטלל ויכולתי לשאוף ולשאוף עד גבול מתיחת הריאות. ליד הקרוואן, על גלגלון מעץ שהוסב לשולחן, ישבתי. החול הלך ואזל והקודש חלחל. והתנועה עדינה כל כך, בגוונים רבים ורכים בין קודש לחול ובין אור לחושך, וניחוח עתיק בשוליה.

שתיתי קפה ועלעלתי בעיתון שגנבתי לאבי. ממילא אינו קורא את החדשות. תמיד הוא אומר — את מה שהם כותבים משם, אני חי כאן.

אחד הבחורים יצא מקרוואן סמוך וינק סיגריה אחרונה של חול. כשסיים, קמץ את אצבעו וירה את הבדל בקשת לכיווני, ורסיסי רמצים ניתזו אחריו, כמו כוכב שביט. הכוכב סיים את מסלולו בחור שחור בעיתון שעל השולחן.

"מצטער," אמר, ושנינו ידענו שהוא לא. הוא התקרב. "אז מה, נהנה מהנוף, חיילצ'יק?"

"תרגיע, רבינוביץ'," אמרתי, "אנחנו שנינו מאותו הכפר, מה שנקרא. על מי אתה עושה את הפוזות? רוצה קפה?"

"איזה קפה... איתך?! פיייה, בן של שמאלן. בוא׳נה," אמר והתקרב, בוחן את אתר הנחיתה, "הביא לכאן 'הארץ', מי היה מאמין. תביא, נראה מה אומרים עלינו שם. שוורצה! חומי! בואו תראו!!"

חבריו של רבינוביץ' הגיחו מהקרוואנים כאילו רק חיכו לקריאתו, עדיין לבושים בבגדיהם המסמורטטים. רבינוביץ' החל לרפרף עד שנעצר, אישוניו התכווצו וחיוך מר ננסך על פניו.

"הנה, הנה. תקשיבו," עמד להקריא, אבל עמיאל חטף את הדף שכבר נתלש מהגיליון. הוא הסתכל אליי ואמר, "התפוח לא נרקב רחוק מהעץ," והראה לחבריו כתבה על כרם זיתים שנעקר במסגרת חישוף, בעוד הצבא מסרב לפצות את בעליו. האֵם בתמונה הניחה את ידיה על ראשה בתנועה של קינה־יללה, והשלושה חיקו אותה וצחקו. "עמירה הס הבוגדת, תודה," אמר שוורצה, "בזכותך אנחנו שומעים גם דברים טובים על הצבא. כל הכבוד לצה"ל!" הצדיע לי וחייך. "מזל שהבאת לנו בשורות טובות, כי ככה התועבה הזו לא נכנסת למדינה שלנו."

השלושה עמדו ללכת, ושוורצה זרק לי: "לא אכפת לך שאשמור את זה, נכון?" והמשיך עם הדף התלוש עד שנעלם בקרוואן.

"דווקא אכפת לי," אמרתי, אך נשארתי לשבת. ניסיתי לסלק את פירורי האירוע וליהנות עוד קצת מההרים המחליפים צבעם מצהוב חיוור לאדמדם, אך השלווה כבר נמוגה, ואני נכנסתי לשטוף את הכוס, להעביר את המיחם למצב "שבת" ולכבות אורות מיותרים. יצאתי לקבל את שבת מלכתא בשדה, כמנהג מקובלי צפת. כמעט כל יושבי הגבעה, שישה בחורים ושלוש בחורות, נקבצו על צלע הגבעה, בנקודה החולשת על הוואדי. שולחן עם מפה לבנה הונח, ועליו כמה סידורים בלויים שנתרמו מבית הכנסת המרכזי של יישוב האם. שולי המפה התנפנפו ברוח העזה, ואלמלא האבנים שהונחו בפאותיה הייתה מתעופפת מערבה, אל השמש השוקעת, הפורשת שטיח ארגמני לקול פעמי השבת. מכמה כיוונים נשמעו קולות המואזינים מכפרי האזור, קוראים לכל בני אברהם לצאת ולקבל בתפילה את המלכה. שוורצה הגיע, כותונת הודית לגופו, על ראשו כיפה מצמר גס ולרגליו שרוואל — כולם לבנים — שער זקנו מסורק ומדיף ניחוח סבוני נעים. הוא מנה בעיניו וקרא: "רבינוביץ', תבוא להשלים לנו!" מתוך הקרוואן נשמעה התשובה, "עזוב אותי באמ'שך." "פעם אחת בשבוע תהיה קצת יהודי," ביקש שוורצה, אבל רבינוביץ' שתק, אחר כך ענה לו, "חלאס, אם הייתי רוצה איזה אבא מסריח שיכריח אותי להתפלל הייתי נשאר בבית." אחר כך שוב השתרר שקט ואז התריסו מהקרוואן צלילי הסינתיסייזר מפתיחת "גנגסטר'ס פרדייז".

"עכשיו הוא מגזים, עם החרא האמריקאי הזה," זעם שוורצה, הניח את הסידור והלך בצעדים מהירים אל הקרוואן. המוזיקה נפסקה, התחילה שוב ושוב נפסקה. נשמעו דין ודברים בין השניים, אולי גם חריקות של חפצים. שוורצה יצא, זקנו פרוע מעט, וחזר אל הקבוצה. מאחוריו נשמעו שוב האקורדים הסינתטיים של הראפר קוּליו, אך בעוצמה חרישית. שוורצה לא הסתובב. בחלון נראה פלג גופו העליון של רבינוביץ', מוצץ סיגריה ונושף עשן בחדות, פוצע במפגיע את הזמן הקדוש. שוורצה פלט נחרה קטנה והקשה עורפו היטב, לא נותן להתגרות להפעיל אותו. הוא ספר שוב בלי אומר את הנוכחים ואמר, "יאללה, חיים, תעלה חזן."

"אין לנו מניין," העיר עמיאל.

"ספרתי," אמר שוורצה.

"לא מצרפים אצלנו סססמולנים למניין!" אמר עמיאל, והסמ"ך הארסית מלווה את מבטו אליי.

"עזוב אותו בשקט," דרש שוורצה, "אני חותם עליו. וחוץ מזה, צריך גם לדעת מה אומרים הבוגדים מ'הארץ'. 'דע מה שתשיב' וכל החרא."

חיים התחיל לשיר חרישית את "ידיד נפש" והחבורה הצטרפה. המתח ירד ואיתו הערב. נורות החשמל מאחורינו הטילו צללים ארוכים, קטועי ראשים, על שפת המצוק. לאט התגברה השירה ומדי פעם לוותה גם במחיאות כפיים בודדות. המוזיקה מחדרו של רבינוביץ' פסקה. רוחות החורף נשבו והמתפללים הידקו את מעיליהם. אף על פי כן, מתיקות ירדה על מעלה־משוגעים וזיו נעים עטף את המניין המוזר של שישה בחורים, שלוש בחורות וחייל קורא "הארץ".

התפילה הסתיימה והחבורה עברה למבנה היביל ששימש כמבנה ציבור רב־תכליתי. כתובת גרפיטי עליזה מימין לדלת הכריזה: "מתנ"ס מעלה־משוגעים". שם ערכו את השולחן הארוך המצופה ניילון. שניים הכניסו את השולחן עם הסידורים, שמא ירדו גשמים ויקלקלו את ספרי הקודש. אחרים סידרו כיסאות והכינו סלטים. כל זאת ראיתי מבחוץ, במשמרתי. הימים ימים מתוחים, ופתאום התחרטתי שהסכמתי לשמור כאן לבד כל השבת. מי יודע מה יעלה מהוואדי המקיף את רוב הגבעה שנראית כמו חצי אי בחושך הזה, העוטף. ספינות אויב רחוקות נצנצו במערב — כפרים שאת שמותיהם לא ידעתי. ואני מואר כאן, חשוף לתצפיתנים שעל תורני הספינות, לעיניהם הבולשות, לקני רוביהם. הנה מהבהב מתחתית הוואדי אור קלוש, אולי דמיינתי, או אולי זו חוליית מחבלים שכעת מכוונת את נשקם אליי, ההדק נלחץ ו —

נביחה עזה החרידה אותי. כמעט שקפצתי אל הוואדי. אשמדאי חשף אליי את שיניו וחורים קטנים הופיעו בשולי חולצתי. לפתע נתתי את דעתי על כך שלא החלפתי את חולצת השבת הלבנה לפני שעליתי לשמירה. אידיוט. הרי אם מתבוננים בי אני בולט למרחוק. אשמדאי המשיך בנביחותיו, מרחיק אותי מהטווח השמור רק לו, וגם כשכבר הייתי במרחק עשרה מטרים ויותר המשיך לנבוח. רבינוביץ' בפליז ושרוואל עם הדפסים יצא עם עוזי מחדרו. כשהבין שעליי נובח הכלב, צעק לו שישתוק. "הוא מזהה ערבים, אתה יודע?" התגרה בי, "כשבאו לכאן פועלים של חברת החשמל הוא כמעט קרע את החבל שלו. משוגע. אבל כנראה הוא קלט בך משהו ששוורצה לא קולט." הוא ירק, לא לכיווני, אבל הכוונה הייתה ברורה. "כל הצְנֶפִים הם כאלה, לא? כל הצבא הזה של הציונים הוא טָרֵף, אבל הצנפים — לא סתם הם אדומים, אה? אשכנזים יפים מהקיבוצים. יושבים כולם על אדמות כפרים מארבעים ושמונה, אבל מטיפים לנו..."

לא עניתי. איתן הזהיר אותי מראש לא להיכנס לעימותים, והצדק איתו. רבינוביץ' ירק שוב, הפעם קרוב יותר, ואני עצרתי את עצמי בקושי. רבינוביץ' חיכה עוד קצת, אחר כך הסתובב וצעד אל המבנה הציבורי, ה"מתנ"ס". ליוויתי אותו במרחק בטוח. הוא נעצר ליד הדלת והאזין. קרקוש הכלים וחריקת הכיסאות שככו, ונשמע קידוש. אחרי כמה רגעים נשמעה שוב תנועת הכיסאות של הקמים ליטול את ידיהם. רבינוביץ' חיכה עד לבציעת החלה ואז נכנס בעליזות והצטרף לארוחה. "תשים כיפה, יא גוי," נזף בו בחיבה אחד הקולות.

המשכתי בפטרול ובדרך עצרתי להחליף את חולצתי הלבנה והמחוררת בירכית. שוב עברתי מתחת לחלון המתנ"ס. כבר מהיסודי היה חיים לא רק בעל קול נאה אלא גם חקיין מעולה. במיוחד ביצע לפרטיהם את צליעתו של הרב חנוך, מנהל החטיבה, ואת קולו הסמיך והמעושן, מעיר לילדים שהגיעו ללא ציצית, "גם את המכנסיים אתה שוכח לפעמים?!" כעת חיקה את רבינר, המרצה על המחלף החדש בפאתוס שלו: "... ועולא אמר — הלוואי שלא אראה את המשיח. שחבלי משיח קשים ביותר. אבל אנו, שאנו תלמידי רב יוסף, נושמים ברגבי האדמה את ניחוח גללי חמורו של המשיח, ואנחנו יודעים, כפי שאמר, להבדיל, וינסטון צ'רצ'יל — 'האפלה הגדולה ביותר היא לפני עלות השחר!' הרב אמנון, המספריים!"

והרב אמנון גמגם מגרונו של חיים: "אה... הרב איצ'ה, שכחתי את המספריים," ומייד רעם עליו הרב חנוך: "גם את המכנסיים אתה שוכח לפעמים?!"

צחוק רם עלה מהשולחן וגם אני חייכתי. בסיבוב הבא כבר נשמעו נאצות כלפי המדינה הזונה הזו, שמוכרת את גופה לערבים ומשסה בנאמני הארץ האמיתיים את שוטרי מג"ב, על סוסיהם הגבוהים ואלותיהם השלופות.

התיישבתי במרחק־מה מהסעודה הקבוצתית, קרוב למצוק, אבל במרחק ביטחון מאשמדאי. דלת המתנ"ס נפתחה ומהאור הפתאומי יצאה דמות והצטנפה במעילה הכבד. הדלת הוטחה מעוצמת הרוח ורעמה הדהד בוואדי. הדמות נבלעה בחושך, אך קול פסיעותיה בעפר נשמע יותר ויותר, עד שהוארה בבת אחת כשאחת מנורות השביל ההיקפי שכבר חשבתי ששבקה חיים, התעוררה. מצמצתי קצת וראיתי את הודיה. זיהיתי אותה כבר קודם, כשישבה עם שוורצה, רבינוביץ', ועוד בחור שלא הכרתי, בשלד המונית הפלסטינית. אחר כך ראיתי אותה בתפילה, ושמעתי את צחוקה המתגלגל במהלך חיקויו של חיים את נאומו של אביה. כעת עטתה שָל הודי בגוונים אדומים מעל טוניקת פשתן לבנה. שערות קארה כתומות בוהקות התנחשלו לפניה ברוח העזה. היא שאלה־אמרה: "רעב?" והגישה לפנים חמגשית עם אוכל מארוחת השבת. באמת יום היסטורי... זו הפעם הראשונה שהודיה התייחסה אליי. אי־פעם.

מי לא הכיר אותה בבני עקיבא. בהתחלה בתור הבת של רבינר האגדי, וכשבגרה קצת, בתור הג'ינג'ית היפה, הבת של רבינר. באותה העת ניסיתי, כמו אחרים, להתקרב אליה, לנסות להיתקל בה "במקרה" אחרי שהסתיימה הפעולה של הבנות. לקשור שיחה בזמן העבודות המשותפות לקראת חודש ארגון. אולם היא התחילה להסתובב עם שוורצה, ועיניה הכחולות־מימיות עברו אותי כאילו אינני קיים. כל זה ארך זמן קצר, עד שחבורתו של שוורצה הלכה והקצינה והתרחקה — בהתחלה מבני עקיבא, אחר כך גם מהישיבה התיכונית. גם הודיה נעלמה אז מהסניף, ובהמשך גם הפסיקה להגיע לבית הכנסת. היו דיבורים על הבושה שנהייתה לנו, שמילא הבן של שוורץ שעושה שטויות של מתבגרים, אבל הבת של רבינר, הג'ינג'ית היפה. ושבעצם עוד מהגן תמיד ראו שיש איתה משהו. קוצים בטוכעס. ולא שהייתה התלמידה החרוצה בכיתה, אבל לעזוב בשביעית את האולפנה שאביה הקים ולהסתובב עם בחורים בלי צניעות — איזו עוגמת נפש זו לאביה הטוב. רק אמי אמרה לכל השכנות שמי שאבא שלה בריון, פלא שתימשך לבריונים? "אצלךְ רבינר מסומן," היו פוטרות את דבריה ומזהירות אותה שאצלנו, כשעוף השמיים ישן, הולך לו הקול ברגליו.

חייכתי כשנזכרתי בתקופה שבה העזה אמי לדבר. הודיתי על מגש האוכל והלכתי להניחו בקרוואן עד שתסתיים המשמרת. להפתעתי הודיה ליוותה אותי. "בכל מקרה אני אמורה עכשיו להחליף אותך," אמרה. "את שומרת?!" חשבתי שהיא מתבדחת, אבל מבטה החמור הבהיר שדרכתי כאן על מוקש. "טוב, אם בנות משלימות כאן מניין, בטח הן יכולות גם לשמור..." צחקתי, ולא ידעתי אם פוגגתי את המתח או החמרתי אותו.

הודיה שתקה רגע, התעלמה, ואז אמרה באגביות: "לך תאכל, ואחר כך, אם בא לך, תחזור. לא נעים להסתובב כאן לבד ומלא זמן לא דיברנו."

אף פעם לא, אמרתי בליבי, אבל לה עניתי, "למה לא," בניסיון להסתיר את התרגשותי. יש משהו נלעג בזה, אני יודע, הרי עבר כל כך הרבה זמן והיא רצתה רק להפיג את אי־הנעימות והשעמום של השמירה.

בלב קל צעדתי אל המגורים, ואפילו נביחותיו של אשמדאי לא הפריעו לי. אכלתי במהירות, זמזמתי ניגון של מעזריטש כדי לחוש בעונג השבת, וחשבתי שלא כזה נורא כאן, בעצם. יש משהו חינני אפילו בהווי של המשוגעים על הגבעה. בעצם, המרחק המדומיין בינינו לא רב כל כך. גם אני התפללתי איתם, גם הם שומרים איתי ומכשיר הקשר עובר בין חייל לאזרח בלי להבדיל. אלו רק המדים, שכמו מתג, מעבירים אזרח־חייל־אזרח.

בירכתי ויצאתי. הלכתי בצעדים קלים לכיוון שאליו נבח אשמדאי ומאחורי אחד הקרוואנים ראיתי את צלליתה של הודיה יושבת על אחד הבולדרים שהיו פזורים על גבולות שטח הגבעה. התקרבתי ואז ראיתי יד שלישית על הבולדר. בזווית ההולכת וגדלה נחשפה יותר ויותר צללית נוספת, גברית, אולי שוורצה, על פי התלתלים והשכמות הרחבות. הם צחקקו, וכעת היד השלישית כבר נגעה בזרועה הרחוקה והצמידה את כתפיהם הקרובות. נגיעה לרגע — שהיה בה די כדי לשתק את רגליי, גם לאחר שנפער שוב רווח בין הגופים. הדמות הגברית סובבה מעט את ראשה ואולי הבחינה בי לרגע, צחקה וחזרה להביט בהודיה. קיללתי ובזתי לעצמי וחזרתי לקרוואן. בדרך נפערה דלת המתנ"ס, ושאר אנשי המאחז נשפכו ממנו בקולות רבים. הגבעה קָטנה פתאום מאוד וסגרה עליי. איך אפשר לחיות בצפיפות כזו?! טעם מבחיל עלה בגרוני. מטר על מטר. קרוואן מתגרד בקרוואן, כאילו רכבת נחשית הצטנפה על הגבעה סביב לשלד המונית, וקרברוס, על ניביו החשופים, שומר על פתח השאול הזה. מי יכול לנוח בקברו עם נביחותיו הנוראיות, הנושכות אותך גם במקלחת, גם בהתחפרותך בשק השינה המאובק, שלא כובס מאז עלינו לקו הזה, מארח בכל לילה חייל בודד אחר.

רחש נשמע מחוץ לקרוואן, ואז חריקת צירים לא משומנים. מישהו נכנס והתיישב על מיטת הברזל, מתחכך מעט בשק השינה. פקחתי את עיניי וראיתי את הודיה, שפניה הוארו בקרן הלבנה. היא צחקקה ונענעה את כתפי. "קום, קום."

"קום!"

פקחתי את עיניי ובקושי הצלחתי לראות צללית כהה ומטושטשת, אך את הקול זיהיתי היטב. למה החשכתי כל כך את החדר... איך אמצא את כל הציוד עכשיו.

"יאללה, אתה קם? אני כבר מת לישון."

"אני קם, אני קם... מה השעה?"

"כבר שתיים ועשרה."

"טוב, חיים, אני קם, אני קם. אתה יכול ללכת לישון."

"בטוח? אחלה. אני משאיר לך את המ"ם־קו"ף. תשמע, אמרו קודם שצריך להגביר ערנות, שיש איזו התרעה. בטוח קמת?"

חיים יצא, ואני נשמתי לרווחה והודיתי להשם על החשיכה שהסתירה את זִקפתי העלובה.

אחרי גישוש והיתקלות בחפצים שונים, הגעתי אל הכיור ושטפתי את הפנים. טמנתי את מכשיר הקשר באפוד שבקושי נסגר על המעיל העבה ויצאתי אל האוויר הצח ודממת השעות הקטנות. ליד הקרוואן של הבנות עצרתי, אימצתי את שמיעתי, אך כולן ישנו כנראה. כשהתקרבתי לאשמדאי, מייד קפץ לכיווני. האם אינו ישן אף פעם, השד מחודד האוזניים הזה? אולם אשמדאי חרג ממנהגו, ולא נבח או ניסה להאריך עוד מעט את החבל, אלא הסתפק בנהמה מאיימת אך שקטה. כאילו הבין ששעה זו אינה מתאימה לנביחות שאינן הכרחיות. הוצאתי חתיכות עוף מהמנה הקרה שסיפק הצבא ונותרה מיותמת אחרי המגש של הודיה. אשמדאי רחרח ושריריו נדרכו. כמו מנגנון ה־M16 שלי, חשבתי. הראיתי לו מטווח ביטחון את העוף ואז השלכתי לעברו את החתיכות. לרגע נרתע ואז התנפל ובלע במהירות. אחר כך ליקק את שרידי העוף הבלתי נראים, רחרח והביט בציפייה. הוצאתי מהשקית עוד כמה חתיכות. הפעם נבח אשמדאי נביחת קוצר רוח קלה וכשכש בזנבו בהתלהבות. כשזרקתי בתנועה קשתית את העוף, זינק אשמדאי ו"יירט" את העוף בשיא הגובה. התקרבתי מעט, ואשמדאי הרים לרגע את ראשו וחזר ללקק את השאריות, מאשר לי — כך חשבתי — לחצות את הקו שאין לחצות ולחדור למרחב שלו. עדיין במרחק שיאפשר לי לברוח בקפיצה. הוצאתי מהשקית את השאריות האחרונות ואשמדאי חכך בדעתו מה לעשות. אחרי כמה שניות התקרב אליי, לא באיום, וחיכה. פרשתי את כף ידי ואשמדאי — אלוהים עדי! — רכן ואסף בלשונו את האוכל, בעדינות. ניסיתי ללטפו, ולרגע חשף שיניים, אך מייד הוריד את ראשו והמשיך ללקק את השומן מידי, מניח לי, לשנייה, לבחוש בעורפו. לאט ירדה ידי אל קפל צווארו, ואשמדאי, שלא מצא עוד, כנראה, מה למצוץ מידי המאכילה, הרים את ראשו ועצם את עיניו, אומר בכלבית־אנושית — תמשיך, תמשיך. אחר כך נשכב על גבו וקיפל את רגליו. ממש הבן יקיר לי, אשמדאי, אם כלב שעשועים...

קמתי להמשיך בפטרול. אשמדאי הרגיש בשינוי ובבת אחת קם והיה שוב לכלב שמירה אימתני. זכר אזהרתו של חיים בדבר התראות חלחל בי פחד עמום. השקט והקור החזירו אליי את התחושה שאני חשוף כאן, והאורבים רק מחכים לשעת הכושר לצוד אותי. הסתכלתי באשמדאי שהתבונן בי, וחשבתי, אם אנחנו כבר מסתדרים ואתה אפילו קצת חייב לי אחרי כל הפינוק הזה, אולי אפשר...

התקרבתי למלונתו. אשמדאי פסע צמוד אליי, מתחכך ממש במכנסיי, ספק סקרן, ספק מאיים. אם יתנפל עליי כעת, לא אוכל לברוח. לא ללא פגע. אבל מאוחר להתחרט. נגעתי בשאקל המחובר לרצועה של אשמדאי, ואז הוא הבין, קפץ, וגירד את חזי בשתי רגליו הקדמיות, כמעט בתחנון. עתה נבח, נבח חזק, בדרישה תקיפה, ואני חששתי שמישהו יתעורר מהנביחות ואני אסתבך. פתחתי את השאקל וליפפתי את הרצועה סביב זרועי. טוב שכך, כי אשמדאי הריח חופש שלא ידע זמן רב, וכמעט גרר אותי בכוחו המתפרץ. אחרי כמה דקות של מאבק נרגע קצת אשמדאי, והתיר לי לקבוע מדי פעם את כיוון ההליכה וקצבה.

המשמרת עברה בשקט — וכבר ארבע, ואת מי לעזאזל צריך להעיר עכשיו. "מי עכשיו?" שאלתי את אשמדאי, אך הוא — ממש כמו בשעתיים האחרונות — דבק בחוכמת אבות, שסייג לחוכמה שתיקה, ורק המהם. מה אעשה? את מי אני יכול לשאול, ולמה חיים לא עדכן אותי קודם? "שנישאר כבר עד הבוקר?" שאלתי את אשמדאי, אך הרגשתי שהוא עייף מלענות. חזרנו למלונתו וחיברתי שוב את רצועתו. אשמדאי, שהיה נוח עד עתה, הבין אחרי כמה רגעים מה נעשה, אך אני כבר יצאתי מתחומו. הוא יילל מעט, נבח פעם־פעמיים וקיבל את הדין. ניגשתי לאחד הקרוואנים, שכל שידעתי הוא שאינו זה של רבינוביץ' ואינו זה של הבנות. דפקתי על הדלת. כשלא נעניתי נכנסתי ועמדתי בפתח. שאלתי כמה פעמים, "מי ישן כאן?" אחרי הפעם השלישית או הרביעית רטן קול מנומנם, "מה אתה רוצה?" "סיימתי את המשמרת," עניתי, "תורך לשמור." "מה תורי?!" התרעם המנומנם, "שמרתי אתמול!!" "תורך, זה מה שאמרו לי," שיקרתי. "בסדר," התרצה האלמוני, "בסדר, אני מתארגן." מכיוון שאין סומכים על הנס, התריתי בו, "אז אני הולך לישון, כן?" "בטח," ענה, "בטח." "אז תדע שאמרו שצריך להיות ערניים, היו התראות," יצאתי ידי חובה. "אני משאיר את המכשיר־קשר כאן ליד הדלת." לא שמעתי תשובה אך יצאתי, ובתוך כמה דקות, בקושי חלצתי את נעליי, נפלתי לשינה ללא חלומות וטרדות.

בסביבות עשר בבוקר התעוררתי, צחצחתי את שיניי ויצאתי אל שולחן הקפה הסמוך לקרוואן. מוזיקה חרישית נשמעה מאחד הקרוואנים, אולי אריק איינשטיין. כמה ישבו בשלד המונית ושיחקו קלפים. אחת הבחורות נשענה על אדן חלון חדרה ועשן קל היתמר מבין אצבעותיה. היא נשפה עשן, הסיטה את ראשה, ראתה אותי, הנהנה וחזרה להביט במהמרים או אולי בנוף שאחריהם.

כאילו התעוררתי למקום אחר מזה שנרדמתי בו. אמש, זכרתי, היו תפילה, מחיאות כפיים, בגדי לבן, קידוש. הסתכלתי פנימה אל המטבחון. מפסק השבת במיחם דלק ואישר לי שאינני טועה. ובכל זאת, למרות הכול ומשום־מה, עדיין הייתה כאן השבת, כאילו לא חוּללה לגמרי בעשרה איסורים שונים.

טרטור עלה משביל הגישה, אחריו היתמר ענן אבק ומתוכו הופיע האבירבולנס שלנו. כפתרתי את חולצתי הפתוחה וקמתי לקבל את פניהם של חבריי. רק לילה עבר, ופתאום תקפו אותי געגוע וחיבה. סרגיי צפר לי ונפנף. אחד מיושבי המונית הפלסטינית שרבב את ראשו וצעק, "הלו, שבת!!" וחזר למשחק.

"מה העניינים? איך עבר הלילה?" שאל איתן.

"עבר בסדר, שום דבר מיוחד."

"מתחרט? רוצה לבוא איתנו?" הציע שוב. "כמה זמן אפשר להיות בחרא הזה? הנה, שאולי הסכים להחליף אותך."

ושאולי הוסיף, "די להיות כזה דוס־רצח. תראה איזה חבר טוב 'ני שהסכמתי לשמור על הפוגרומיסטים האלה כדי ש'תה תנוח מהם קצת."

"נו?" שידל איתן, "לי זה נשמע כמו אות מאדוני. אתה יודע כמה שאולי אוהב את החבר'ה האלה. נסיעה קצרה. אני בטוח שיש להוא־שם," החווה כלפי מעלה, "דברים יותר חשובים להשגיח עליהם בגזרה החמה שלנו."

הודיתי לאיתן על הדאגה וכבר עמדתי לסרב, אלא שאז יצאה הודיה מאחד הקרוואנים, בשרוואל ועם חולצת סיום הישיבה התיכונית. היא ראתה את הרכב הצה"לי ואותי, פיהקה והתמתחה. הדלת נפתחה שוב, ורבינוביץ' יצא. גם הוא הסתכל לרגע אבל לא חייך. אחר כך ניגש אליה, הניח יד על מותנה ושניהם הלכו לכיוון המונית.

"יאללה," אמרתי לאיתן, "באמת כמה אפשר מהחרא הזה." הזעקתי צידוקים הלכתיים כשעוד יכולתי להתחרט. אני הרבה יותר מתורגל בעבודה עם רופא מאשר שאולי, כך שעדיף שאהיה צמוד אליו באמבולנס, לא? והוא, שאולי, מגיע רענן ויהיה ערני ממני בשמירות, כך שזה חשבון נכון להתחלף, אפילו בשבת. והאמבולנס ממילא בנסיעה מבצעית, לא? וסרגיי, הנהג, אולי אפילו לא יהודי. הסכמתי עם עצמי, אף שטיעוניי נראו לי דהויים־משהו.

שאולי קפץ מהרכב, חיבק אותי, אבל הבעת פניו הראתה כי הוא מאוכזב קצת מהחלטתי המפתיעה. "אמרו לי משהו על צ'ונז אטריות או מש'ו כזה," אמר וטפח בחיבה על כתפי.

לא תיקנתי אותו, רק רציתי לצאת משם. "הסיר במקרר, כדאי לך לחמם על הפלטה במתנ"ס," עניתי, "רק שמור לי ת'סיר, אחרת אמא לא תכניס אותי הביתה יותר."

"איזה פלטה, מה פלטה." צחק שאולי. "יש מיקרו, לא? אל תדאג, השבת עליי."

"בואו נזוז," קטע איתן את המפגש, "צריך להספיק לרדת לאבטחת הציר ולחזור לבסיס עד ארוחת הצהריים." ואליי פנה: "תביא את הדברים וניסע."

העליתי את מעט הציוד שהבאתי על האבירבולנס ונסענו. רק בדרך העז נועם לשאול אותי, "מה קרה, לא אמרת שאתה לא רוצה לנסוע בשבת? זה מותר?"

"פיקוח נפש," סתמתי. "פיקוח נפש."