רשימות על לב טולסטוי

1
גלוי לעין שהמחשבה המכרסמת בליבו לעיתים תכופות יותר ממחשבות אחרות, היא מחשבה על אלוהים. לפעמים נדמה שזו אף אינה מחשבה, אלא התנגדות דרוכה למשהו שהוא חש שרובץ מעליו. הוא מדבר על כך פחות ממה שהיה רוצה, אבל חושב — תמיד. ספק רב אם זה מסממני הזִקנה, צפיית המוות המתקרב — לא, סבורני שסיבת הדבר היא גאווה אנושית יפה עד מאוד. וגם קמצוץ של עלבון, כי אם אתה לב טולסטוי, עלבון גדול הוא לבטל את רצונך בפני סטרפטוקוקוס כלשהו. אילו היה חוקר טבע, היה מגיע כמובן לסברות גאוניות, מגלה תגליות גדולות.

2
יש לו ידיים נפלאות — אינן יפות, משׂורגות בשל התרחבות הוורידים, ובכל זאת מלאות הבעה יחידה במינה וכוח יצירה. יש להניח שידיים כאלה היו ללאונרדו דה וינצ'י. בידיים כאלה אפשר לעשות הכול. לפעמים, בשעת דיבור, הוא מניע את אצבעותיו ומקמץ אותן בהדרגה לאגרוף, אחר כך פותח אותן פתאום ובשעת מעשה משמיע אמירה נאה, כבדת משקל. הוא דומה לאל, לא לאלוהי צבאות או לאחד משוכני האולימפוס, אלא לאל רוסי שכזה, "היושב על כס מעץ אדר תחת תרזת זהב". אף שאין בו הוד והדר יתרים, אפשר שהוא ערום יותר מכל שאר האלים.

3
עדנת נשים ביחסו לסוּלֶרז'יצקי.^[5] את צ'כוב הוא אוהב אהבת אב, אפשר לחוש בה את גאוות היוצר, אך סוּלֶר בפירוש מעורר בו רוך, עניין תמידי והתפעלות, שכמדומה, לעולם אינה מעייפת את המכשף. אפשר לומר שיש ברגש הזה דבר מה משעשע במקצת, כאהבתה של בתולה זקנה לתוכי, לכלבון, לחתול. סולר הוא כעין ציפור חופשייה להפליא מארץ זרה, לא נודעת. מאה אנשים כמותו היו עשויים לשנות את פניה ואת נפשה של עיר קרתנית כלשהי. את פניה ירסקו, ואת נפשה יגדשו בלהיטות אחר מעשי קונדס פראיים, מלאי כישרון. קל ושמח לאהוב את סולר, וכשאני רואה את הזלזול שהנשים מגלות כלפיו, הן מעוררות בי פליאה וכעס. ואולם יכול להיות שהזלזול מסתיר מאחוריו זהירות. אין לבטוח בסולר. מה הוא יעשה מחר? אולי יטיל פצצה ואולי יצטרף למקהלה בפונדק. המרץ שבו יספיק לשלושה עידנים. אש החיים שבו מרובה כל כך, עד שנדמה שהוא מגיר זיעה, זורה ניצוצות כמו ברזל מלובן.

אבל פעם אחת הוא התכעס על סולר כהוגן. ליאוֹפּוֹלד הנוטה לאנרכיזם נהג לדבר לעיתים תכופות ובלהט על חופש הפרט, ול' נ'^[6] היה תמיד מקניט אותו במקרים כאלה.

אני זוכר שסולרז'יצקי השיג איפשהו חוברת צנומה מאת הנסיך קרוֹפּוֹטקין שהלהיבה אותו,^[7] ויום שלם סיפר לכולם על תבונת האנרכיזם, אגב התפלספות מוחצת.

"אח, ליוֹבוּשׁקָה, תפסיק, נמאסת," אמר ל' נ' במורת רוח, "אתה חוזר כמו תוכי על מילה אחת — חופש, חופש. אבל היכן, במה, גלומה משמעותה? הרי אם תזכה לחופש במובן שאתה מייחס לו, מה יהיה, איך אתה מדמיין את זה לעצמך? מבחינה פילוסופית — רִיק ללא תחתית, ובחיים, הלכה למעשה — תהיה עצלן, פושט יד. מה יקשור אותך — אם תהיה חופשי במובן שאתה מייחס לַדבר — לחיים, לבני אדם? הנה, הציפורים חופשיות, ובכל זאת הן מקננות. ואתה אפילו לא תקנן, אלא תספק את הדחף המיני שלך בכל מקום מזדמן, כמו כלב. חשוֹב בכובד ראש ואז תראה — תרגיש, שבסופו של דבר חופש הוא רִיק, היעדר גבולות."

הזעיף את גבותיו, שתק רגע והוסיף בקול שקט יותר:

"ישוע היה חופשי, וגם בודהה, שניהם קיבלו על עצמם את חטאי העולם הזה, נשבו מרצונם החופשי בחיים הארציים. איש לא הרחיק לכת מעבר לכך, איש לא. ואתה, אנחנו — מה יש לומר! כולנו מבקשים חופש מחובותינו כלפי הזולת, אך דווקא הרגשת החובות האלה היא שעשתה אותנו בני אדם, אלמלא הרגשות האלה — היינו חיים כמו חיות..."

גיחך:

"ועכשיו אנחנו בכל זאת דנים בשאלה כיצד לשפר את החיים. התועלת שבכך אינה רבה, אך גם אינה מועטה. הנה, אתה מתווכח איתי וכועס עד שאפך מכחיל, אבל אינך מרביץ לי, אפילו אינך מקלל. אילו באמת הרגשת חופשי, היית מחסל אותי — ובזה היה נגמר העניין."

והוסיף שוב, לאחר שתיקת מה:

"חופש — זה כשהכול תמימי דעים עימי, אבל אז איני קיים, מפני שתחושת הקיום של כולנו מתחדדת רק מתוך עימותים, מתוך סתירות."

[5] ליאוֹפּוֹלד סולרז'יצקי (1872–1916), במאי, צייר, פדגוג. מעוזריו הקרובים של סטניסלבסקי; ידיד המשפחה של לב טולסטוי. 
[6] ראשי תיבות של לב ניקולייביץ'. 
[7] פּיוֹטר אלכּסֵיֵיביץ' קרופוטקין (1842–1921), גאוגרף, מהפכן, אנרכיסט. 

4
גולדנווייזר^[8] ניגן את שופן, וזה עורר אצל לב ניקולייביץ' מחשבות כאלה:

"נסיך גרמני אחד אמר: 'מקום שרוצים בו עבדים, יש להרבות בו בהלחנת מוזיקה'. זה רעיון נכון, הבחנה נכונה: המוזיקה מקהה את השכל. יותר מכול מיטיבים להבין זאת הקתולים — כמובן, הכמרים שלנו לא ישלימו עם מנדלסון בכנסייה. כומר אחד מהעיר טוּלָה ניסה לשכנע אותי שאפילו ישוע לא היה יהודי, אף שהוא בנו של אלוהי היהודים ואימו יהודייה; הוא הכיר בכך, ובכל זאת אמר: 'זה לא היה יכול להיות'. אני שואל: 'אם כן, הכיצד?' משך בכתפיו ואמר: 'דבר זה נסתר מעיניי!'"

[8] אלכסנדר גולדנווייזר (1875–1961), פסנתרן, מלחין, מורה, מבקר מוזיקה רוסי־סובייטי. 

5
"אינטליגנט — זה ולָדימירקוֹ, נסיך גליציה.^[9] עוד במאה השתים עשרה היה 'מעז פָּנים' ואומר: 'בימינו לא קורים ניסים'. מאז עברו שש מאות שנה, וכל אנשי האינטליגנציה משננים זה לזה: 'אין ניסים, אין ניסים'. ואילו העם מאמין בניסים בדיוק כפי שהאמין בהם במאה השתים עשרה."

[9] הכוונה היא לוולדימיר יָרוֹסלָביץ' (1151–1199), נסיך גליציה.