אפריל 1993
"תהליך המוות הוא תהליך ייחודי שאיש בעולם עוד לא עבר," אמר אלי בגאווה, "כי אני המצאתי אותו. יחד עם תהליך הלידה."
ענת הביטה במיכאל שעיניו בהו באלי בחרדה, באנה שהביטה בה, ובדימה שפניו האדימו בהתרגשות. הבעתו של ויקטור לא השתנתה.
"אני לא אהיה חלק מהתהלוכה ואל תנסו לקרב אותי," הוסיף אלי.
"איפה תהיה?" שאלה.
"את כבר תראי. אני אמצא את המקום המתאים."
"אבל למה? למה שלא תהיה קרוב?" שאלה, והוא הביט בה אז, חש את החרדה בקולה.
"ממה את פוחדת?" שאל. "למה את צריכה אותי קרוב אלייך?"
"זה לא בשבילי, זה בשביל האחרים. אני חוששת ממה שיקרה אם מישהו יישבר."
"לא," אמר. "את פוחדת על עצמך."
והיא אכן פחדה על עצמה. המוות היה נושא שלא רצתה לגעת בו. זה זמן מה שהצליחה לגרש את אמה ממחשבותיה ושמחה על כך שלא כל דבר בחייה העלה את זכרה לפניה. היא ניסתה בקדחתנות לחשוב מה תגיד על קברה. היא הכינה כמה משפטים ואפילו מצאה שיר של לאה גולדברג שחשבה להקריא, אבל הכול נעלם ברגע שהקבוצה הניחה אותה לעמוד מול קברה. בהוראתו של אלי רצו אליה חברי הקבוצה והרימו אותה על כפות ידיהם. היא נחה, עיניה עצומות, נישאת על ידי האחרים ברחבי החדר בתהלוכת המוות של עצמה. היה לה קר והיא רעדה ומישהו הניח עליה שמיכה. השמיכה חיממה אותה והנינוחות שבה נשאו אותה האנשים הרגיעה אותה. נפלה עליה תנומה קלה ביותר. הרקוויאם של מוצרט הדהד בחלל וכל השאר היה לדממה. רק היא, למעלה, מקיפה את החדר לצלילי המוזיקה האלוהית. ואז הכול נעצר. מישהו תפס בזרועותיה, הקבוצה ירדה על ברכיה והיא גלשה בעדינות אל הרצפה ונעמדה מול הלוח שהיה למצבת הקבר שלה. היא ידעה שזה רק לוח קרטון שהיא עצמה קנתה לפני יומיים בחנות לצורכי ציור בדרום העיר, אבל עתה, בדמדומים ששררו בחדר עם המוזיקה שנעשתה חרישית, הרגישה שזו אכן המצבה של חייה. עתה היה עליה לשאת את ההספד על עצמה, אך במחשבותיה סובבה רק מילה אחת: "אמא". והמילה חזרה על עצמה ולא הרפתה. כעס עצום ומוזר עלה בענת והיא ניסתה בכל כוחה להכניעו.
"מה את מרגישה?" שאל אלי.
הוא דיבר בקולו המרגיע שהכירה היטב. כך דיבר אליה בפעם ההיא, כאשר בכתה בפניו לראשונה מאחורי הבניין במרכז הסמינרים לפני כמה שנים. הזיכרון עלה לנגד עיניה בבהירות עד כי הרגישה שביכולתה לגעת בשניהם. היה זה כאילו נפער פתח בחושך סביבה והיא ואלי ישבו בתוכו, שעונים אל הקיר. היא ראתה איך התייפחה אז בלי יכולת לעצור, איך שוחח עמה בקולו הרך והניח את כף ידו על זרועה. עתה לא היה לידה, אלא עמד בפינה המרוחקת של החדר והיא שמעה את קולו ממרחק.
"מה את מרגישה?"
"כעס," הודתה.
"על מי את כועסת?"
"על אמא שלי."
"מה מכעיס אותך?"
"שהיא פה."
"ומדוע היא פה?"
"כי היא מתה."
"אז מה אם היא מתה? מדוע היא פה?"
"כי היא לא מרפה ממני."
"ואיך זה גורם לך להרגיש?"
"לכודה. היא לא נותנת לי לעזוב."
"אז תגידי לה."
"מה אני יכולה להגיד לה?"
"תגידי לה מה שרצית להגיד כבר מזמן."
"אני לא יודעת מה להגיד," נשבר קולה. היא רצתה לבכות, אך הדמעות רק חנקו את גרונה.
"את יודעת," אמר אלי, וקולו היה לפתע קרוב מאוד. היא ידעה שהוא נמצא קרוב אליה ורצתה להסתובב ולאחוז בידו.
"אל תסתובבי," אמר. "אני פה. תגידי לה." ענת שתקה. המוזיקה פסקה ובחדר השתררה דממה. איש לא דיבר והיה נראה שאיש גם לא נושם. היא היתה מוקפת במשהו, סוג של חום בלתי־מוסבר, ועם זאת היתה לבדה. אך היה זה לבד נעים ולא מפחיד. מאז ומעולם פחדה להיות לבד, אך זה כשנה חיה לבדה ללא פחד. לחלוטין לבדה. ללא גבר בחייה, בלי אביה ובלי אמה כמובן. וכך רצתה להמשיך.
"תעזבי אותי," אמרה בשקט.
"למה שאני אעזוב אותך?" שמעה את אלי לוחש ממש אל תוך אוזנה.
"כי אני רוצה להיות לבד."
"ולמה לך להיות לבד?"
"כי אני רוצה להיות עצמי."
"אז מה יהיה כתוב על הקבר שלך?" שאל אלי.
"שהייתי עצמי," ענתה.
"ואיך זה יהיה כתוב בדיוק?" שאל.
"כאן קבורה ענת לוינסון שהיתה היא עצמה," אמרה ענת.