סיפורו של ורנון סובוטקס

חלונות הבניין ממול כבר מוארים. הצלליות של המנקות מתרוצצות בחלל הפתוח הגדול של מה שנראה כמו משרד פרסום. הן מתחילות בשש בבוקר. ורנון מתעורר בדרך כלל זמן קצר לפני שהן מגיעות. מתחשק לו קפה חזק וסיגריה עם פילטר צהוב, הוא היה רוצה לקלות פרוסת לחם ולאכול ארוחת בוקר תוך כדי רפרוף על פני הכותרות הראשיות של "לֵה פריזיאן" במחשב שלו.

הוא לא קנה קפה כבר שבועות. הסיגריות שהוא מגלגל בבוקר אחרי שרוקן את קרבי הבְּדלים של הלילה שעבר דקיקות כל כך, שזה כמו לשאוף נייר. בארונות המטבח שלו אין שום דבר לאכול. אבל הוא ממשיך לשלם לספק האינטרנט. הוראת הקבע יורדת ביום שקצבת הדיור נכנסת לו לחשבון. בחודשים האחרונים היא משולמת ישירות לבעל הבית, אבל זה בכל זאת עובר, נכון לעכשיו. בתקווה שזה יימשך.

המינוי לטלפון הנייד שלו כבר פקע, והוא לא טורח יותר לקנות חבילות גלישה. אל מול הקריסה, ורנון שומר על מדיניות: הוא ממלא את תפקיד האיש שלא מבחין בשום דבר מיוחד. הוא צפה בַּדברים מתמוטטים בהילוך איטי, ואז המפולת הואצה. אבל ורנון לא ויתר; לא על האדישות ולא על האלגנטיות.

הדבר הראשון שנפסק היה דמי האבטלה. הוא קיבל בדואר עותק של הדוח הנוגע אליו, מנוסח בידי היועצת התעסוקתית. הוא הסתדר איתה טוב. הם נפגשו בקביעות כמעט שלוש שנים בתא המשרדי הדחוק שבו היא הורגת צמחים בעציצים. בת שלושים ומשהו, גברת בּוֹדאר, תוססת, ג'ינג'ית צבועה, עגלגלה, חזה שופע, ודיברה בחפץ לב על שני הבנים שלה, שעשו לה צרות. היא לקחה אותם בקביעות לרופא ילדים בתקווה שיכריז על היפראקטיביות שתצדיק תרופות הרגעה, אבל הרופא חשב שהם בסדר גמור ושלח אותה הביתה. גברת בודאר סיפרה לוורנון שראתה הופעות של AC/DC ושל "גאנס נ' רוֹזס" עם ההורים שלה כשהייתה ילדה. היום היא מעדיפה להקשיב לקאמי ולבנז'מה בּיוֹלֵה, וּורנון נזהר שלא לפלוט שום הערה מעליבה. הם דיברו באריכות על המקרה שלו: מגיל עשרים עד גיל ארבעים וחמש הוא עבד בחנות תקליטים. בתחום שלו, הצעות העבודה נדירות יותר מאשר אילו עבד בכריית פחם. גברת בודאר הציעה הסבה. הם דנו ביחד במסלולים השונים הפתוחים בפניו — קורסים של משרד העבודה, של משרד החינוך, מרכזי הכשרה — ונפרדו כידידים, הסכימו להיפגש שוב לצורך הערכת מצב מחודשת. כעבור שלוש שנים, המועמדות שלו ללימודי תעודה באדמיניסטרציה נדחתה. הוא מצידו סבר שעשה את כל המוטל עליו, הוא נהיה מומחה לתיקי בקשות והכין אותם ביעילות מפליאה. עם הזמן העמיק בו הרושם שעבודתו היא לשוטט באינטרנט בחיפוש אחרי משרות פנויות שהפרופיל שלו מתאים להן, ולשלוח קורות חיים כדי שיוכל לקבל בחזרה מכתבי סירוב. מי ירצה להכשיר אדם הנושק לגיל חמישים? הוא הצליח לדוג התמחות באולם הופעות בפרוורים ועוד אחת באולם קולנוע שמציג סרטים עצמאיים — אבל מלבד קצת בילויים, התוודעות לשיבושים ברכבת הפרוורית ומפגש עם אי־אלו אנשים, כל זה סיפק לו בעיקר תחושה עגומה של בזבוז.

בדוח שניסחה גברת בודאר כדי להצדיק את הסרתו מהרשימה, היא ציינה דברים שסיפר לה בהלך רוח פטפטני, למשל שהוציא סכום כסף קטן כדי לראות את "הסטוּג'ס" בלֵה מאן או שהפסיד מאה אירו במשחק פוקר. כשעבר על התיק שלו, במקום לדאוג בגלל דמי האבטלה שלא יקבל עוד, הוא הרגיש מאוד לא נעים בשבילה. היועצת התעסוקתית הייתה כבת שלושים. כמה היא הרוויחה — כמה מרוויחה אישה כזאת — אלפיים ברוטו? והוא עוד נדיב. אבל אנשים מהדור שלה גדלו לקצב הקול של בית האח הגדול, עולם שבו הטלפון יכול לצלצל בכל שעה ולתת לך פקודה לפטר חצי מהקולגות שלך. חיסול השכן הוא כלל הזהב של משחקים שהם ינְקו עם חלב אימם. אז איך אפשר היום לצפות מהם לחשוב שזה חולני?

כשקיבל את הדוח על ההסרה שלו, ורנון אמר לעצמו שאולי זה ידרבן אותו למצוא "משהו". כאילו החמרת הארעיות שלו יכולה להשפיע לטובה על סיכוייו להיחלץ מהמבוי הסתום שהוא נקלע לתוכו...

לא רק אצלו הידרדרו הדברים במהירות. עד ראשית שנות האלפיים, הרבה מאוד אנשים הצליחו להסתדר לא רע. עדיין יכולת לראות שליחים הופכים לסוכני לייבּל, עיתונאי פרילאנס משיגים משרות של בעלי מדור קבוע בטלוויזיה, אפילו הבטלנים גמרו כראשי מחלקה באגף המוזיקה של סניף פְנאק... המזדנבים במאסף, האנשים הכי פחות נחושים להצליח, הסתדרו איכשהו עם עבודות בקבלנות באיזה פסטיבל, כפועלי במה בסיבוב הופעות, מדביקי כרזות ברחובות... ורנון היה דווקא ממוקם היטב כדי לתפוס את מלוא המשמעות של הצונאמי נאפסטר,2 אבל מעולם לא דמיין שהספינה כולה תטבע בבת אחת.

היו שטענו שזה עניין של קארמה; התעשייה ידעה נסיקה מדהימה עם הופעת הדיסקים — למכור ללקוחות את כל הרפרטואר שלהם על התקן שעולה פחות לייצר אותו ושנמכר בחנויות במחיר כפול... וזה בלי ששום חובב מוזיקה ירוויח מכך, לאור העובדה שאף אחד מעולם לא התלונן על פורמט התקליט. החיסרון בתיאוריית הקארמה הוא שאם היה גרעין של אמת בהנחה שכל אחד מקבל בסוף מה שמגיע לו, אנשים כבר מזמן היו מפסיקים להתנהג כמו חארות.

לחנות שלו קראו Revolver — אקדח תופי. ורנון נכנס אליה על תקן של מוכר בגיל עשרים, וקנה אותה מהבוס כשהלה החליט לנסוע לאוסטרליה ולפתוח שם מסעדה. אם מישהו היה אומר לו באותה שנה ראשונה שרוב חייו יעברו עליו בחנות הזאת, קרוב לוודאי שהיה עונה אין סיכוי, יש לי יותר מדי דברים לעשות. רק כשמזדקנים מבינים שהביטוי "לעזאזל, איך הזמן טס" מסכם בדיוק מרבי את אופן ההתרחשות של הדברים.

הוא נאלץ לסגור ב-2006. הכי מסובך היה למצוא מישהו שימשיך את החוזה ולהיפרד מהפנטזיה לצאת ברווח, אבל אף על פי כן השנה הראשונה שלו כמובטל, בלי פיצויים — כי הוא היה הבעלים — חלפה על מי מנוחות: חוזה לכתיבת עשרה ערכים בְּאנציקלופדיה של הרוק, כמה ימי עבודה בשחור שבהם מכר כרטיסים לפסטיבל מוזיקה בפרוורים, ביקורת על אלבומים בעיתונות המקצועית... בה בעת הוא התחיל למכור באינטרנט כל מה שהצליח לחלץ מהחנות. רוב הסחורה נעלמה במכירת חיסול, אבל נשארו כמה תקליטים, מארזים ואוסף הגון של כרזות וטישרטים שהוא סירב למכור בחצי מחיר. במכרזים של eBay הוא הרוויח פי שלושה מהסכום המצופה, וזה בלי כל הכאב ראש של מס הכנסה. מספיק שהיה רציני, פקד את הדואר אחת לשבוע והקפיד על האריזה. השנה הראשונה הייתה אדירה. החיים מתנהלים לעיתים קרובות בשני סבבים: בראשון הם מרדימים אותך, גורמים לך לחשוב שאתה בשליטה; בשני, אחרי שהשתכנעו שאתה נינוח וחסר ישע, הם חוזרים לסורם וכותשים אותך לאבק.

ורנון בדיוק התחיל להיזכר בחיבתו ליקיצה מאוחרת — יותר מעשרים שנה, בבריאות ובחולי, הוא גלל את תריס המתכת המזורגג של החנות ויהי מה, שישה ימים בשבוע. במשך עשרים וחמש שנה הוא הפקיד את מפתחות החנות בידיו של קולגה רק שלוש פעמים: וירוס בטן, התקנת שתל בשן והתקף סכיאטיקה. הוא נזקק לשנה כדי ללמוד מחדש להישאר במיטה בבוקר ולקרוא ספר, אם התחשק לו. ההנאה הכי גדולה שלו הייתה להאזין לרדיו תוך כדי חיפוש פורנו ברשת. הוא הכיר כל פסיק בקריירות של סשה גריי, של בובי סטאר או של נינה רוברטס. הוא אהב גם לישון בצהריים: לקרוא חצי שעה ואז לצלול.

בשנה השנייה הוא עסק באיקונוגרפיה של ספר על ג'וני האלידיי, נרשם ללשכת התעסוקה והתחיל למכור את האוסף הפרטי שלו. הוא הסתדר לא רע עם eBay; הוא לא העלה על דעתו ששיגעון פטישיסטי כזה יטלטל את ספֶרת ה-2.0.3 הכול עמד למכירה: מרצ'נדייז, קומיקס, בובות פלסטיק, כרזות, פנזינים, ספרי תמונות, טישרטים... כשרק מתחילים למכור שומרים על איפוק, אבל די בדחיפה קלה ופתאום נהיה תענוג להיפטר מהכול. לאט־לאט הוא ניקה את ביתו מכל שריד של חייו הקודמים.

הוא לא שכח להכיר בערכו של בוקר שָלֵו שבו אף אחד לא בא לבלבל לך את המוח. היה לו שפע פנאי להאזין למוזיקה. ו"דֵה קילְז", "וייט סטרייפּס" ו"סטרוֹקס" למיניהן יכלו לשחרר כמה אלבומים שרצו, זה כבר לא העסק שלו. נמאס לו מכל החומרים החדשים, זה אף פעם לא נגמר, כדי להישאר מעודכן היית צריך להתחבר באינפוזיה לוובּ ולטפטף נוֹן־סְטוֹפּ צלילים חדשים לתוך הוורידים.

מצד אחר, הוא לא צפה שעם סגירת החנות הוא יצטרך לעבוד כל כך קשה בשביל להשיג בחורות. אנשים אומרים שתעשיית הרוק היא עסק של גברים, אבל אנשים אומרים הרבה שטויות: היו לו תמיד לקוחות ממין נקבה והן התחדשו תדיר. בינו לבין הבנות שררה הבנה הדדית. הוא לא היה נאמן, וככל שניסה לנער אותן מעליו, ככה הן התיישבו לו על הזנב. מספיק שמישהי נכנסה לחנות עם החבר שלה כדי לחפש תקליט, והיה ברור שתוך שבוע היא תחזור, והפעם לבד. שלא לדבר על כל הבחורות שעבדו בשכונה: הקוסמטיקאיות ממכון היופי שבקצה הרחוב, הבנות מהחנות ממול, הבנות מהדואר, הבנות מהמסעדה, הבנות מהבר, הבנות מהבריכה. מעיין בלתי נדלה שנחסם בפניו ביום שהחזיר את המפתחות.

היו לו מעט קבועות בחייו. כמו גברים רבים שהכיר, ורנון היה רדוף על ידי זיכרון הבחורה שעזבה. זו שהייתה לה משמעות. לשלו קראו סֶוורין. הוא היה בן עשרים ושמונה. הוא היה קשור כל כך למוניטין המאהב הסדרתי שיצאו לו, עד שסירב לקלוט בַּזמן שהיא האחת והיחידה. הוא היה הנמר של הרחוב, פראי ועצמאי, החברים שלו השתגעו מהקלילות האלגנטית שבה הוא החליף פרשיות. ככה לפחות הוא ראה את עצמו. הסטוץ ללילה, הדון ז'ואן, הבחור שלא נקשר, זה ששום בחורה לא תסובב על האצבע הקטנה. לא היו לו אשליות בנושא: כמו גברים רבים חסרי ביטחון עצמי, הרגיעה אותו הידיעה שהוא מסוגל לגרום לנשים לבכות.

סוורין הייתה גבוהה ופעלתנית עד בלי די, פעלתנית עד כדי עייפות, עם רגליים אינסופיות, עם לוּק של פריזאית עשירה, מאלה שמסוגלות ללבוש וסט מעור כבש ולהיראות מיליון דולר. היא תפסה את החיים בביצים, ידעה לעשות הכול בבית, אפילו החלפת צמיג בשולי הכביש לא הרתיעה אותה, היא הייתה מבנות העשירים האלה שרגילות להסתדר בכוחות עצמן ולא להתלונן לעולם. זה לא מנע ממנה לדעת לשחרר במרחב הפרטי. כשהוא נזכר בה הוא רואה אותה עירומה, במיטה, היא אהבה להעביר בה סופי שבוע שלמים. היא החזיקה את הפטפון שלה על הרצפה, ליד המזרן, כדי שלא תצטרך לקום בשביל להחליף תקליט. מסביב למיטה היא ערמה את קופסת הסיגריות שלה, בקבוק מים ומכשיר טלפון, שחוט הספירלה שלו היה תמיד סבוך. זו הייתה הממלכה שלה. למשך כמה חודשים הוא התקבל אליה.

היא הייתה מהבחורות האלה שאימא שלהן מלמדת אותן שאת לא פורצת בבכי כשנודע לך שהחבר שלך בוגד בך. סוורין חשקה שיניים. ורנון נתפס על חם בטיפשותו, והופתע כשלא עזבה אותו על המקום. היא אמרה "אני אלך עכשיו" וסלחה לו. הוא הסיק מזה שאין לה כוחות נפשיים לאבד אותו והתחיל לטפח זלזול כלשהו בחולשת האופי שלה. אם ככה, הוא יכול להמשיך. היו להם שלוש או ארבע מריבות קשות ובכל פעם היא אמרה אל תתגרה במזל שלך, בסוף אני אסתלק, אתה לא משאיר לי ברירה, ובכל פעם ורנון היה משוכנע שהיא לא תעשה את זה. הוא לא ראה את הנולד. כשהתברר לו שיש לה מישהו אחר, הוא שם את החפצים שלה בקופסת קרטון והשאיר אותם למטה על המדרכה. התמונה של הבגדים, הספרים והבקבוקונים שלה מפוזרים מחוץ לדלת הבניין אחרי שידי העוברים ושבים חיטטו בהם רדפה אותו שנים אחר כך. הוא לא שמע ממנה יותר. לקח לוורנון הרבה זמן להבין שהוא לא יתאושש מזה. היה לו כישרון להתעלם מהרגשות שלו. לעיתים קרובות הוא תוהה איך החיים שלו היו נראים אילו נשאר עם סוורין. אילו היה לו האומץ להפנות את הגב למי שהיה קודם, אילו ידע שכך או אחרת אתה מאבד את מה שחשוב לך, ושעדיף להקדים תרופה למכה. נולדו לה ילדים, כמובן. היא הייתה מהבחורות האלה. שמשתקעות. בלי לאבד שמץ מקסמן. לא כלבה. בחורה קלילה שבטח אוכלת מזון אורגני ונרעשת מן ההתחממות הגלובלית, אבל הוא משוכנע שהיא עדיין שומעת את טְריקי ואת ג'ניס ג'ופלין. אילו נשאר איתה, הוא היה מוצא עבודה אחרת מייד אחרי שסגר את החנות, כי היו להם ילדים ולא הייתה לו ברירה. והיום הם היו מתלבטים מה לעשות בנוגע לכמויות הגראס של הגדול או לאנורקסיה של הקטנה. מילא. הוא מעדיף לחשוב שצמצם נזקים.

עכשיו ורנון מזיין פחות מגבר נשוי. הוא לא שיער את עצם קיומה של האפשרות להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בלי סקס. פייסבוק או מיטיק הם כלים נהדרים כדי להתחיל עם בחורות מהבית, אבל כל עוד הוא לא מסתפק בפיתויים של המשחק הווירטואלי ״Second Life״, במוקדם או במאוחר יהיה עליו לצאת ולפגוש את הבחורה. למצוא משהו ללבוש שייראה וינטג' ולא סמרטוט של חסר בית, ואיכשהו להתחמק מבתי קפה, מאולמות קולנוע, ולא כל שכן מארוחות ערב במסעדות... ולא להביא אותה הביתה כדי שלא תראה את הארונות הריקים, את המקרר העזוב ואת אי הסדר הנתעב, שאין לו שום קשר לכאוס המצודד של הרווק הקשוח. בדירה שלו יש ריח של גרביים מסריחים, אותו ריח טיפוסי של רווק מזדקן. הוא יכול לפתוח את החלונות או להתיז בושם — הריח הזה מסמן טריטוריה. בסיכומו של דבר, הוא מתחיל עם בחורות באינטרנט ומבריז להן כשהן קובעות פגישה איתו.

ורנון מכיר נשים, הוא התנסה בהן בהרחבה. העיר הזאת שורצת נפשות אבודות שמוכנות לנקות לו את הבית ולכרוע על ארבע כדי להעניק לו מציצות ארוכות שתכליתן לשפר לו את מצב הרוח. אבל הוא מבוגר מכדי להאמין שכל זה יכול לקרות בלי שיום הפירעון יגיע. העובדה שבחורה היא זקנה ומכוערת אין פירושה שהיא פחות נודניקית ותובענית מפצצה בת עשרים. סימן ההיכר של נשים הוא שהן יכולות להוריד פרופיל חודשים ארוכים עד להצהרת הכוונות. הוא לא סומך על סוג הבחורות שמסוגלות להימשך אליו.

חברים זה דבר אחר. להקשיב יחד לאלבומים במשך שנים, ללכת להופעות ולדבר על להקות, אלה קשרים מקודשים. לא מפסיקים להיפגש רק מפני שצריך להחליף מקום. אבל מה שהשתנה זה שעכשיו הוא צריך לטלפן ולקבוע פגישה, בעוד שקודם הם נכנסו לחנות בכל פעם שעברו בסביבה. הוא לא היה רגיל לתכנן ארוחות ערב, סרט בקולנוע או קוקטיילים מפונפנים... לאט־לאט, בלי שיָשים לב לכך, חברים רבים עזבו את העיר, אם מפני שהיו להם אישה וילדים והם לא יכלו יותר לגור בדירה של שלושים מטר, ואם מפני שפריז הייתה יקרה מדי והם נסוגו בזהירות לעיר הולדתם. אחרי גיל ארבעים, פריז לא סבלה בתחומיה אלא ילדים של בעלי נכסים. יתרת האוכלוסייה יצאה לחפש את דרכה במקומות אחרים. ורנון נשאר. אולי זו הייתה טעות.

הוא נעשה מודע להתנפצות הזאת רק בשלב מאוחר יותר, כשהבדידות בלעה אותו חי. ואז הגיעה סדרת האסונות.

זה התחיל עם בֶּרטראן. הסרטן חזר. הפעם הוא תקף אותו בגרון. הוא כבר עבר גיהינום בסיבוב הראשון וחשב שיצא מזה. החברים, על כל פנים, חגגו את ההחלמה שלו כמו שחוגגים ניצחון מוחץ. אלא שהפעם הסרטן התפשט במהירות כזאת שהם ממש לא ידעו מאיפה זה בא להם, הם קלטו את זה רק אחרי ההלוויה. בשלושת החודשים שעברו מהאבחנה עד המוות, המחלה איכלה אותו. ברטראן לבש תמיד חולצות שחורות עם צווארון מורם. הוא לבש אותן ככה מאז 1988. בסוף כבר היה קשה לו לכפתר אותן מרוב שהבירה ניפחה לו את הבטן. בגיל ארבעים וקצת היו לו שיער ארוך ולבן, "ריי באן" כהים על האף, מגפיים יפים מעור נחש ופרצוף של פושע. סמוק פנים, אבל שמור היטב, הכלב המנוול.

זה היה חתיכת הלם, להתרגל לראות אותו בפיג'מה של זקנים. נשירת השיער עוד הייתה נסבלת, אבל הפיג'מה המגוחכת קרעה לוורנון את הלב. ברטראן לא הצליח לאכול, וגם העשב הכי טוב בעולם לא שינה את העובדה הזאת. הוא איבד את היציבה האיתנה שאפיינה אותו. העצמות הבולטות מתחת לעור המצהיב נראו מגונות. הוא התעקש לענוד את הטבעות שלו עם הגולגולות למרות שהחליקו לו מהאצבעות. הוא ראה את עצמו מתכלה יום אחרי יום, במודעות מוחלטת.

ואז הגיעו הכאב המתמשך, הגוף התשוש, מסכת השלד. הם לא הפסיקו לצחוק על משאבת המורפיום כי הבדיחות היו הדרך היחידה שלהם לתקשר. לפעמים ברטראן הזכיר את המוות שמחכה לו. הוא אמר שהפחד מעיר אותו בלילות, הוא אמר, "הכי גרוע זה שאני צלול לגמרי ואני מרגיש איך הגוף שלי מתפורר ולא יכול לעשות כלום." ורנון לא היה יכול לענות, "עזוב אותך, אחי, יהיה בסדר, רק תחזיק מעמד." ולכן הם הקשיבו ל"קְראמפּס", ל"גאן קְלאבּ" ול-MC5 ושתו בירה, כל עוד ברטראן היה מסוגל. המשפחה שלו זעמה, אבל האמת, מה כבר נשאר להם לעשות?

ואז הבשורה על מותו, בוקר אחד, הודעה בנייד. בשלב הראשון ורנון, כמו היתר, הסתפק בכך שהקפיד על הופעה מכובדת בהלוויה. משקפיים כהים. לכל אחד מהם היה זוג כזה בבית, וגם חליפה שחורה נאה. רק אחר כך אחזה בו הבהלה. הבהלה והחסך. הרפלקס לרצות לטלפן אליו, חוסר היכולת למחוק את ההודעות הקוליות האחרונות שלו, חוסר היכולת להאמין שזה קרה. אחרי גיל מסוים אנחנו כבר לא מסוגלים להיפרד מהמתים, אנחנו נשארים בזמן שלהם, בחברתם. ביום השנה למותו של ג'ו סְטְראמֶר, ורנון המשיך כאילו ברטראן שם: הוא האזין לכל האלבומים של "הקְלאש" ושתה בירות. הלהקה הזאת אף פעם לא עניינה אותו. אבל זה כוחה של ידידות: אתה לומד לשחק במגרשים של אחרים.

ביום ההוא בדצמבר 2002 הם עמדו בתור כדי לקנות סלמון, כי ברטראן עמד לחגוג את הסילבסטר עם נורבגית שהוא ביקש להרשים בתחכום קולינרי. הוא שכנע את עצמו שסלמון מעושן קונים בחנות המסוימת הזאת ברובע החמישי ולא בשום מקום אחר. אחרי מסע ארוך למדי במטרו, הם הצטרפו לטור. התור השתרך לאורך המדרכה, היה מדובר בארבעים דקות כמו כלום. ורנון הלך לקנות סיגריות, וברדיו בבַּר־טבק הוא שמע שסטראמר מת. הוא חזר אל ברטראן. אתה צוחק עליי! — נראה לך שהייתי צוחק איתך על דבר כזה? ברטראן החוויר כמו סיד, גם אם בכל זאת קנה את מלאי הסלמון שלו, וגם שני בקבוקי וודקה. הם צעדו בחזרה דרך הרובע השני כשהם שרים "Lost in the Supermarket", ונזכרו איפה ראו יחד את סטראמר במופע סולו. ורנון הגיע רק על תקן של מלווה, אבל ברגע שעמד שם, פרץ רגשות פתאומי טלטל אותו, הוא הצמיד את הכתף שלו לזו של חברו ודמעות עלו בעיניו. הוא מעולם לא הזכיר את זה, אבל ביום שג'ו סטראמר מת הוא התוודה וברטראן אמר כן, אני יודע, ראיתי, אבל לא רציתי להרוס לך עם זה. סטראמר... איזה זין! מי כבר נשאר אחריו?

*המשך העלילה בספר המלא*