המטבח האנגלי של מיס אלייזה

הקדמה

יצירה בדיונית זו מבוססת על קומץ עובדות הידועות על חייהן של המשוררת וחלוצת ספרי הבישול אלייזה אקטון, והעוזרת האישית שלה, אן קירבי. אלייזה ואן חיו בטונברידג', קנט, בשנים 1835-1845, וכתבו ספר בישול שזכה לכינויים: "ספר הבישול הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים" (בי וילסון, "טלגרף"), "ספר הבישול הגדול ביותר בשפתנו" (ד"ר ג'ואן תרסק, CBE) ו"בן לווייתי האהוב... מאיר עיניים והחלטי" (אליזבת דייוויד). הספר היה רב־מכר בתקופתו, התפרסם בבריטניה וברחבי העולם, ונמכר ביותר מ-125,000 עותקים במשך שלושים שנה. אלייזה אקטון השפיעה רבות על כותבות ספרי בישול מאוחרות יותר, לרבות דיליה סמית, שכינתה את אלייזה אקטון "כותבת הבישול הטובה ביותר בשפה האנגלית... השראה ענקית... השפיעה עלי רבות."

ראשית דבר
1861
גריניץ', לונדון
אן

לפני שמר וִיטמארש יוצא לעבודה, הוא עושה דבר חריג למדי. הוא נותן לי מתנה. עטופה היטב בנייר חום. בלי סרט, רק חוט. ובכל זאת מתנה.

"זה בשבילך, אן שלי," הוא אומר, אף שעיניו המודלקות נעוצות בשעון הכיס שלו. הוא אוהב לכנות אותי "אן שלי", אבל לדעתי "גברת קירבי" הולם יותר משרתת בגילי ובמעמדי. אני לא רק משרתת, כמובן. אני גם מחממת את יצועו בלילה וקולעת צמות לבנותיו היתומות מאם.

כשצלילי הדריכה של סוליות העור על רצפת השיש מתרחקים, אני מועכת את החבילה בסקרנות. לפי הצורה והכובד, אני יודעת שזה ספר. כשאני מתירה את הקשר ומיישרת את נייר העטיפה, המחשבות שלי מתרוצצות ומרקדות כאילו מישהו טורף את מוחי לקצף אוורירי.

האם זה כרך שירה? אולי רומן? אולי ספר מפות? ומדוע הוא נתן לי מתנה בכלל? הנייר נופל בקרעים מגושמים על הרצפה. לא מתאים לי להיות כל כך... אני עוצרת ומחפשת את המילה. תזזיתית. אני מחייכת, כי אני יודעת בדיוק מי לימדה אותי את המילה תזזיתית.

מר ויטמארש יודע שאני אוהבת לקרוא כי הוא תפס אותי על חם. קודם הוא תפס אותי בספרייה, כשבחנתי את אוסף המפות שלו. אחר כך הוא תפס אותי ליד הכיריים, שקועה בספר שירה. בסוף הוא מצא אותי עם האף בתוך ספר, כשהייתי אמורה לקרצף רצפות. האם לא זו הסיבה שהכניס אותי למיטתו בשמחה כזאת, ושהוא מכנה אותי בחיבה כזאת, אן שלי?

עווית קטנה מפלרטטת עם זוויות הפה שלי. ואז נרגעת. גם המוח מפסיק להתערבל. נייר העטיפה כולו נח בקרעים וגזרים סביב רגלי. זה כרך עב כרס, לא של שירה ולא של פרוזה. זה גם לא ספר מפות. אני הופכת אותו, מרחרחת את כריכת עור העגל, ממששת את השִדרה החלקה כעור אדם. אני מעבירה את קצות האצבעות על הכריכה הקדמית, על הכותרת המובלטת באותיות זהב. "המדריך לניהול משק הבית של גברת ביטון".

למה שארצה ספר כזה? האכזבה שוטפת אותי כך שאצבעותי מחליקות והדפים מתהפכים, מתפצחים, מתקמטים. המילים מרצדות ומסתחררות לנגד עיני... מפרק עגל צלוי ואורז... רוטב טרטר... לפת ברוטב לבן... רפרפת חזרזר... אני מתנשפת ונוחרת בצורה מאוד לא אלגנטית. מר ויטמארש קנה לי ספר מתכונים! האיש הוא מוקיון גדול עוד יותר משחשבתי.

לבסוף האצבעות שלי מאיטות, המבט נרגע ומתעכב. אני קוראת בדממה — מילה במילה — מתכון לפילה סלמון ברוטב צלפים. תחושה משונה מתפשטת בגופי. המוח, שרק לפני כמה דקות התנפח כמו קצף ביצים, קטֵן ומתהדק ודומם. כמו אגוז לוז.

כל מילה, כל רכיב, מוכרים לי באופן תמוה. אני הופכת דף. קוראת. הופכת עוד דף. ועוד אחד. ההכרה מתפשטת בי לאט. אלה המתכונים שלי. ושלה, כמובן. אני מזהה אותם כי בישלתי אותם. כי כתבתי את התובנות שלי על לוח הצפחה. בחתיכת גיר. יום־יום. שנה־שנה.

מישהי בזזה את המתכונים שלנו, סידרה אותם מחדש על דפים ריקים, בלי כל האלגנטיות והביטויים שלה, בלי ההומור העוקצני שלה. נשאר רק השלד — רשימות קרות וגסות של חומרי גלם והוראות, שרשומות על שמה של גברת ביטון, מי שזאת לא תהיה. אבל המתכונים שייכים לי ולמיס אלייזה, שגופתה עוד לא התקררה.

אני ממשיכה לקרוא, טועמת כל מנה בלשוני: כרישה מתוקה, חלקלקה, אפונים צעירות מוקפצות בחמאה, מרנג טרי קליל כשלג. בהדרגה, מתכון אחר מתכון, אני חוזרת למטבח בבורדייק האוס. האוויר סמיך כמו עשן של יונים צלויות, בצלים מיטגנים, שזיפים שמתבשלים לאט. הכול נשמע כמו שיר: החריקה של משאבת המים בחדר שטיפת הכלים, קולות הפיצוח של בולי העץ בתחתית התנור, קרקוש כלי הפיוטר והסכו"ם, חבטות המערוך, הבעבוע והתסיסה הבלתי פוסקים של ציר הבשר.

אני הודפת מעלי את ספר המתכונים הגנובים של מר ויטמארש ומתכופפת לאט, כורעת על הברכיים ומרימה את קרעי נייר העטיפה מהרצפה. ואז אני שומעת אותה. אני מזהה את הצעדים שלה — כל כך סדורים והחלטיים — על רצפת האבן. היא מתקדמת לעברי והחצאיות מרשרשות סביב קרסוליה. הקול שלה, תקיף ועדין בו זמנית, קורא: אן? אן?

אני יודעת את המילים הבאות בעל פה: מחכה לנו יום עמוס, אן. אני מחכה. אבל יש רק שתיקה. מבחוץ אני שומעת המיה שקטה של יונה, שהרוח שחקה עד דק. התרנגול הצעיר בבית הסמוך קורא בהתלהבות.

ואני יודעת מה עלי לעשות.

1
אלייזה
עצמות דגים

חצות היום בעיר לונדון, העגלות והכרכרות מקרקשות על אבני הריצוף, צרחות הרוכלים, המולת מריצות ועגלות יד, ילדים רזים, ללא חולצות, מתרוצצים כציפורים מורעבות כדי לגרוף כל ערימת גללים מהבילה. זהו היום החם ביותר בשנה — כך לפחות אני מרגישה, בוערת במחוך ובשמלת המשי הטובה ביותר שלי. ברחוב פאטרנוסטר החום קורן מכל לבנה, מכל מרתוק פליז, מכל מעקה ברזל. אפילו פיגומי העץ המזדקרים מכל בית בנוי למחצה, חסר חלונות, ספוגים חום עיקש וחורקים מצמא.

זהו היום החשוב ביותר בחיי, וכדי להשקיט את עצבי המרוטים אני צופה במתרחש ומנסחת הכול במילים: ההמונים נוטפים זיעה בצד הדרך, ששם הבניינים הגבוהים יותר מטילים את צלם. הסוסים המתאמצים חלקלקים מזיעה. המניפות התפורות מנוצות טווס מרפרפות מחלונות הכרכרות. צליפות השוט החלושות של הרכּבים. והשמש, כמו כדור זהב עצום תחת כיפה כחולה אחידה.

אני עוצרת, שכן המקצב לא מדויק. אולי סוכות רחוקות של כחול נעים יותר לאוזן מכיפה כחולה אחידה. אני מבטאת את המילים ביני לביני, מגלגלת אותן על לשוני ומניחה להן להדהד באוזני... סוכות רחוקות של כחול...

"תסתכלי לאן את הולכת, טרוטה זקנה שכמוך!"

אני מסתובבת ומועדת, כמעט מתנגשת בעגלה מלאה כרובים מרקיבים. פתאום אני משוועת לחזור הביתה, אל המוכּר והידידותי. אני מרגישה שאין לי מקום בהמולה המצחינה ורחבת הידיים שהיא לונדון.

אני נוטשת את הצד המוצל של הרחוב, את ההמון הנמס, הנרגז. באור השמש החם האנשים מעטים יותר אבל הסירחון סמיך יותר: גופים לא רחוצים, שיניים רקובות, שלוליות אנושיות. שפוכת מכל סוג אורבת מתחת לכפות רגלי, תקועה ומרקיבה בין אבני הריצוף: עצמות מליחים וצדפים מולבנים, מסמרים חלודים, גושי טבק לעוסים, עכבר מת שורץ רימות, קליפות תפוז כמושות וליבות תפוחים מכורסמות, תוססות מזבובי פירות. הכול מיובש או מבאיש מריקבון איטי. אני צובטת את אפי באצבעותי, שכן אין לי שום חשק להפוך את הסירחון המבחיל הזה לשירה.

"סוכות רחוקות של כחול," אני מסננת מתחת לאפי. מבקר שקרא את אסופת השירים הראשונה שלי תיאר אותה כ"סדורה ואלגנטית", ואין לי אלא לחשוב שגם סוכות רחוקות של כחול הוא ניסוח סדור ואלגנטי. אבל מה יחשוב מר תומס לונגמן, המוציא לאור של משוררים מהוללים? המחשבה על מר לונגמן מחזירה אותי, מסוחררת, אל ההווה, אל המשימה שלי. אני משפילה מבט ורואה את המשי הלח של שמלתי, שעורקים ירוקים כהים יותר שזורים בו בגלל השלוליות הכהות הגדולות שנקוו בבתי השחי שלי. מדוע לא נסעתי בכרכרה? אגיע לפגישה החשובה ביותר בחיי כשאני ספוגת זיעה כילדה קודחת.

לוחית פליז מכריזה על משרדי האדונים לונגמן ושות', מוציא לאור ומוכר ספרים. אני עוצרת, שואפת אוויר. ובו ברגע חיי, עברי, מרחבי השמים, הגוש הסבוך של לונדון — הכול מתכנס לנקודה אחת רוטטת. זהו זה. הרגע שחיכיתי לו עשר שנים ארוכות. השחר זרוע הכוכבים שלי...

אני מקלפת את קנוקנות השיער הסוררות מצווארי ותוחבת אותן לתוך הכובע. הברשה חפוזה ועצבנית של הקפלים הלחים בשמלתי ואני מוכנה, אם גם בחיל ורעדה. אני מצלצלת בפעמון שצלצולו ארוך להחריד, ומובלת בינות לחדרים מתפקעים מספרים אל גרם מדרגות צר. בראשו יש חדר עמוס כל כך בספרים, עד שאפילו לחצאיות שלי כמעט אין בו מקום. מר לונגמן — אני מניחה שזה הוא — יושב מאחורי שולחן ובוחן מפה שפרושה בין ידיו, ואני זוכה לראות רק את השיער השופע על קודקודו.

הוא מתעלם ממני, ואני מנצלת את ההזדמנות ובוחנת אותו במבט פואטי. הוא כורע תחת כובד משקלו של זהב. טבעת חותם זהובה בכל יד ושרשרת שעון זהובה תחובה בין קפליו השחורים של מעיל פראק. בלורית עבה של שיער אפור כפלדה נחה על גולגולתו. כשהוא מרים את ראשו, אני רואה שפניו סמוקות, ואת האודם מבליטה עניבה עשויה משי בגון הלוונדר, שקפלי סנטרו מונחים עליה. עיניו נתונות עמוק מאוד בראשו, תחת צמד גבות סתורות.

"אה, גברת אקטון..." הוא מביט אלי מבעד לעיניים עצומות למחצה.

לחיי בוערות. "מיס אקטון," אני אומרת, ומדגישה בהתרסה את המילה מיס.

הוא מהנהן, ואז מרחיק את המפות והספרים וקסת הדיו לצדדים, ושולח את ידו מבעד לתעלה שיצר. אני מביטה בתמיהה על כף היד הבהירה, המרופדת. האם עלי ללחוץ אותה כדרך האדונים? הוא לא מנסה לאחוז בידי ולנשק אותה, או לקום ולהחוות קידה. כשאני לוחצת את ידו, אני חשה התרגשות משונה, מעין רטט עמום שאיני יודעת כיצד להסביר אותו.

"יש לך משהו בשבילי, אם אינני טועה." הוא מפשפש בהסתייגות בניירות הפזורים על שולחנו.

"הסברתי הכול במכתב, אדוני. זהו קובץ שירים ששקדתי עליו עשר שנים. הקובץ הקודם יצא לאור אצל ריצ'רד דֶק מאיפּסוויץ', ולמעשה, מכרת אותו בחנות זו ממש." המילים מחליקות על לשוני — ביציבות מפתיעה — ותמונה נרקמת בדמיוני: מיס ל"א לנדון מקריאה בקול מספר השירה שלי, הכרוך להפליא בעור ארי־ים ושמי מוטבע בו בזהב. התמונה כה חדה, כה בהירה, שאני רואה שמץ דמעה בעינה, עיקול של הערכה בשפתיה, אצבעותיה הרכות מעלעלות בדפים כאילו היו עדינים ויקרים כפלומת אווז.

אבל אז עושה מר לונגמן דבר מה תמוה ומצער ביותר. ומיס ל"א לנדון, ואיתה ספרי המודפס, מתפוגגים מראשי באחת. הוא מנענע בראשו כאילו שיבשתי את העובדות באופן בלתי נסלח.

"אני מבטיחה לך, אדוני, שהוא הוזמן על ידי לונגמן ושות' — וכן על ידי חנויות מכובדות אחרות. המהדורה השנייה הודפסה כעבור חודש ו —" מר לונגמן קוטע אותי באנחה רמה, קצרת רוח. הוא מרים את ידו מהשולחן ומוחה את מצחו בממחטה.

"גייסתי בעצמי מזמינים מוקדמים, והגיעו הזמנות מבריסל, פריז והאי סנט הלנה. קוראי משוכנעים שאני זקוקה למוציא לאור בעל שם עולמי, כמוך, אדוני." אני שומעת את קולי ונבהלת מנימת הייאוש. והיהירות. מילותיה של אמא עולות מיד במוחי: רעבה מדי להכרה... שאפתנית מדי... לא יודעת להתנהג...

אבל מר לונגמן מנענע בראשו ביתר שאת. הוא מנענע במאמץ כה רב, עד שקפלי סנטרו רוטטים וטיפות זיעה נוטפות ממצחו ונוחתות ברשלנות על המפה שלו.

"שירה היא לא עיסוק הולם לליידי," הוא נוהם.

אני המומה כל כך, שכל איברי מתאבנים. האם הוא לא שמע על גברת הֶמאנס? או על מיס ל"א לנדון? או על אן קנדלר? פי נפתח כדי למחות. אבל הוא מכה באוויר, כאילו ידע מה יש בכוונתי לומר ואינו מעוניין לשמוע.

"רומנים, לעומת זאת... זה סיפור אחר לגמרי. נובלות, מיס אקטון, אהובות מאוד על נשים צעירות." הוא מאריך את המילה צעירות, מעלה ומוריד את קולו. פני שוב עולות באש. וכל ההתרגשות וההתרסה נעלמות.

"רומנים רומנטיים. אין לך במקרה כאלה בשבילי?"

אני ממצמצת ומנסה להתעשת. האם הוא קרא בכלל את המכתב שלי? או את חמישים השירים בכתיבה תמה ששלחתי לו במו ידי לפני שישה שבועות? ואם לא, מדוע הוא הזמין אותי לפגישה? למורת רוחי אני חשה שגרוני מתהדק ושפתי התחתונה רוטטת.

"כן," ממשיך מר לונגמן, כמדבר לעצמו. "גם רומן גותי בא בחשבון."

אני אוזרת כוחות, נושכת את שפתי הרוטטת. ניצוץ כלשהו — של זעם? רוגז? — ניצת בתוכי. "כמה משירַי פורסמו בזמן האחרון ב'ספר הכיס הוויקטוריאני' וב'איפסוויץ' ג'ורנל'. אמרו לי שהם טובים מאוד," פרץ התעוזה שלי מפתיע אותי. אבל מר לונגמן מושך בכתפיו ועיניו מחליקות לתקרה הנמוכה, השקועה.

"אין טעם להביא לי שירה! איש אינו מעוניין בשירה עכשיו. אם אינך מסוגלת לכתוב רומן גותי קטן..." כפות ידיו הפתוחות פרושות על שולחנו במחווה של חוסר אונים.

אני לוטשת מבט בכפותיו הריקות וחשה כאילו מישהו עקר את קרבי — את רוחי, את תעוזתי — והשליך אותם למרחק. עשר שנות עמל ירדו לטמיון. הרגשות, המאמץ, כל מה שהקרבתי למען הכתיבה, הכול היה לריק. פלגי זיעה זורמים בצדי צלעותי, גרוני נאטם ואני חשה קוצר נשימה. פעימותיו הכואבות של לב נשבר יהוסו עד שיידומו...

מר לונגמן מגרד בראשו בחוזקה וממשיך לנעוץ את עיניו בתקרה. סוליות נעליו מקישות על לוחות הרצפה מתחת לשולחן, כאילו שכח שאני שם. או אולי הוא תוהה אם אפשר לסמוך עלי שאכתוב רומן גותי. אני מנסה להבליע שיעול, ונשמעת כאילו בלעתי אוויר בחופזה. "אדוני, תוכל אולי להחזיר לי את שירַי?"

הוא מוחא כפיים ומזנק על רגליו בפתאומיות כזאת, ששרשרת הזהב של שעון הכיס ואבזמי הכסף של נעליו מקרקשים. "במחשבה שנייה, סופרים יש לי די והותר כרגע. אל תכתבי לי רומן."

"כתב היד שלי... האם קיבלת אותו, אדוני?" המילים צולעות ברפיון מגרוני ובקושי נשמעות. הייתכן שהוא איבד את שירי? הניח אותם כלאחר יד בין המפות והניירות? וכעת הוא עומד לסלק אותי... בידיים ריקות. בלי הזמנה לכתיבת רומן אפילו. אמרתי לך, לוחש לי קול הספק. מתחזה... מתחזה... אפילו ניסיונותייך הדלים לכתוב שירה עלו באש... אני סורקת את החדר, תרה מוכנית אחר שבכת האח, שמא אמצא אניץ משירתי בתוך האפר.

פתאום מוחא מר לונגמן את כפיו בפעם השנייה. אני מביטה בו ותוהה אם זו דרכו להבהיר לי שסיימנו. אבל הוא לוטש בי עיניים, עיניים אורות, בכפות ידיים צמודות. "ספר בישול!"

אני מקמטת את מצחי בבלבול. האיש גם גס וגם מעורפל, אני חושבת. מי הוא חושב שאני, בשם אלוהים? אמנם אני בת שלושים ושש ולא נשואה, שמלתי מפוספסת בזיעה, אבל אינני משרתת עטויה סינר.

"לכי הביתה, כתבי לי ספר בישול, ואולי נגיע להסכמה. יום טוב לך, מיס אקטון." ידיו משחקות בפסולת שעל שולחנו ולרגע נדמה לי שהוא מחפש את שירי. אבל אז הוא מצביע על הדלת.

"אני לא... אני לא יודעת... לבשל," אני מפטירה חלושות ונעה כסהרורית לעבר הדלת. ראשי עמום מאכזבה. שאריות הגבורה אזלו ממני.

"אם את יכולה לכתוב שירים, את יכולה לכתוב מתכונים," הוא מקיש על הזכוכית של שעון הכיס ומצמיד אותו לאוזנו בנהמת רוגז. "חום האימים הזה גזל ממני זמן יקר. יום טוב!"

אני חשה דחף פתאומי להיעלם, להתנתק מצחנת לונדון המפלצתית, הרחק מהשפלת הדחייה של שירי לטובת דבר קל ערך ומעשי כספר בישול. אני ממהרת במורד המדרגות והדמעות נקוות בעיני.

לפתע מהדהד קולו של מר לונגמן: "סדור ואלגנטי, מיס אקטון. תני לי ספר בישול סדור ואלגנטי כמו השירים שלך."