משפחה לא מאושרת

פתח דבר

יש הרבה בתים יקרים כאן בבְּרֵקֶן הִיל, מובלעת בקצה אַיילספוֹרד, בעמק ההדסון. העיירה נמצאת מצדו המזרחי של נהר ההדסון, כמאה ושישים קילומטרים מצפון לעיר ניו יורק, ודומה מעט להמפּטונס, אבל קצת פחות יומרנית. יש כאן עשירים מדורי דורות ומתעשרים חדשים. בקצה הכביש הפרטי הארוך, מעבר לקבוצת עצי לִבנה, שם הוא עומד: בית מֶרטון, מונח כמו עוגה על מגש על המדשאה רחבת הידיים המקיפה אותו. משמאל אפשר להציץ אל בריכת שחייה. מאחוריו יש גיא, ועצים עבותים משני צדי הנכס מבטיחים פרטיות. זוהי פיסת נדל"ן מובחרת.

שקט ורגוע כאן כל כך. שמש עמומה זורחת, וכמה עננים חולפים בשמים. השעה היא ארבע אחר הצהריים ביום השני של חג הפסחא. במקומות אחרים, ילדים מחסלים בחמדנות את ארנבי השוקולד שלהם ואת הביצים העטופות בנייר כסף, מעריכים כמה נשאר להם ובודקים כמה נותר בסלסילות של אחיהם ואחיותיהם. אבל כאן אין ילדים. הילדים גדלו ועברו לגור במקום אחר, אבל לא רחוק. רק אתמול בערב התארחו כאן כולם, לארוחת יום ראשון של הפסחא.

המקום נראה נטוש. אין מכוניות בשביל הגישה - הן סגורות מאחורי דלתות החניה שיש בה מקום לארבע מכוניות. יש שם פורשה 911 בעלת גג נפתח. פרד מרטון אוהב לנהוג בה, אבל רק בקיץ, כשהוא זורק את מקלות הגולף שלו לתא המטען. בחורף הוא מעדיף את הלקסוס. לאשתו, שילָה, יש את המרצדס הלבנה שלה עם ריפוד העור הלבן. היא אוהבת לעטות את אחד מצעיפי הרמס הצבעוניים הרבים שלה, לבדוק את השפתון במראה הפנימית ולצאת לפגוש חברות. היא לא תעשה זאת יותר.

הבית מפואר כל כך, מצוחצח כל כך - רצפת שיש לבנה מבריקה מתחת לנברשת רבת־שכבות וראוותנית בכניסה, פרחים רעננים על שולחן צד - שהיה אפשר לחשוב שחייב להיות בו צוות תחזוקה. אבל יש רק עוזרת בית אחת, אירֵנה, שמגיעה פעמיים בשבוע. היא עובדת קשה בשביל הכסף. אבל היא עובדת אצלם זמן רב כל כך - יותר משלושים שנה - עד שהיא כמעט כמו בת משפחה.

הוא בוודאי נראה מושלם לפני כל זה. שביל של דם מוביל במעלה המדרגות הבהירות, המכוסות בשטיח. משמאל, בסלון היפהפה, זרוקה מנורת חרסינה גדולה שבורה על השטיח הפרסי, והאהיל שלה נוטה הצדה. קצת הלאה, מעבר לשולחן הקפה הנמוך מזכוכית, מוטלת שילה מרטון בכתונת הלילה שלה, דוממת לחלוטין. היא מתה, עיניה פקוחות, ויש סימנים על צווארה. אין עליה דם, אבל ריחו המחליא נמצא בכל מקום. משהו נורא קרה כאן.

על רצפת המטבח הגדול והמואר שבירכתי הבית שרועה גופתו של פרד מרטון בתוך שלולית של דם כהה וצמיגי. זבובים מזמזמים בשקט סביב אפו ופיו. הוא נדקר באכזריות פעמים רבות מאוד וגרונו הבשרני שוסף.

מי יעשה דבר כזה?

1
עשרים וארבע שעות קודם לכן

דן מרטון משתחל לתוך בלייזר כחול כהה מעל חולצת כפתורים תכולה בעלת צווארון פתוח וזוג מכנסי ג'ינס כהים ומהודרים. הוא מתבונן בעצמו בביקורתיות במראת הגוף שבחדר השינה.

ליסה, אשתו, שואלת מאחוריו, "אתה בסדר?"

הוא שולח אליה חיוך רפה דרך המראה. "בטח. למה שלא אהיה?"

היא מפנה לו גב. הוא יודע שהיא לא מתלהבת מהמחשבה על ארוחת הפסחא בבית הוריו יותר ממנו. הוא מסתובב ומביט בה - נערתו היפה, חוּמת העיניים. הם נשואים כבר ארבע שנים, והם התמודדו עם אתגרים בתקופה הזאת. אבל היא עמדה לצדו, והוא יודע שהוא בר מזל שהיא שלו. איתה הוא חווה בפעם הראשונה אהבה ללא תנאים. אלא אם כן מחשיבים את הכלבים.

הוא מחניק מדקרת דאגה. הבעיות הכספיות שלהם הן מקור של מתח, נושא דיון תמידי. אבל ליסה תמיד מדברת על לבו ומעוררת בו אמונה שהכול יסתדר - לפחות כל עוד היא בחדר. רק כאשר היא לא שם מזדחלים פנימה הספקות, החרדה המשתקת.

ליסה היא בת למשפחה איתנה ויציבה ממעמד הביניים - מלכתחילה זאת היתה נקודה לרעתה, אבל לא היה לו אכפת. ההורים שלו סנובים אבל הוא לא - כך שמעולם לא היו לה ציפיות גבוהות. כשנפגשו היא לא ידעה אפילו מי הוא, מכיוון שלא הסתובבו באותם חוגים.

"היא היחידה שתסכים לקבל אותו," הוא שמע במקרה את אחותו הצעירה, גֵ'נה, אומרת לאחותו הגדולה, קתרין, כשהן לא ידעו שהוא שומע אותן.

אולי זה היה נכון. אבל הנישואים שלו, לפחות, היו מוצלחים - כולם נאלצו להודות בזה. ובני משפחתו למדו לחבב את ליסה למרות הציפיות והדעות הקדומות שלהם.

"אתה מתכוון לנסות לדבר עם אבא שלך?" שואלת עכשיו ליסה בהבעה מודאגת.

הוא מסיט את מבטו וסוגר את דלת חדר הארונות. "אם תהיה הזדמנות."

הוא שונא לבקש מאביו כסף. אבל הוא באמת לא רואה שום ברירה אחרת.

•••

קתרין מרטון - היא לא אימצה את שם המשפחה של בעלה - מצפה בשמחה לארוחת הפסחא בבית הוריה בכל שנה. ולכל ההזדמנויות האחרות שבהן הם מתאספים לחגוג חגים בבית המהודר בבּרֵקֶן היל. אמה תוציא את הצלחות המיוחדות ואת כלי הכסף, ועל שולחן האוכל הרשמי יעמוד זר ענקי של פרחים שזה עתה נקטפו, והכול יעורר בקתרין תחושה אלגנטית ומיוחסת. היא הבת הבכורה, והמועדפת, כולם יודעים זאת. היא המוצלחת מכולם, היחידה שהוריהם גאים בה. רופאה - אמנם רופאת עור ולא מנתחת לב - ובכל זאת, רופאה. דן התגלה כאכזבה קלה. וג'נה - טוב, ג'נה היא ג'נה.

קתרין עונדת עגיל פנינה ותוהה איזו הפתעה עשויה ג'נה להכין להם היום. אחותה הקטנה מתגוררת בבית שכור קטן בפאתי איילספורד ונוסעת לעתים קרובות לעיר ניו יורק כדי להתארח אצל חברים. במידה מסוימת אורח החיים שלה הוא בגדר תעלומה והוא גורם מצוקה גדולה להוריהם. דן אומר שג'נה יצאה מכלל שליטה, אבל קתרין יודעת שזה לא כך. ג'נה מנצלת את אורח החיים שלה כאמצעי שליטה. יש לה את הכוח לזעזע ולא אכפת לה להשתמש בו. ג'נה בהחלט אינה מתנהגת בצורה נאותה, כמו קתרין. היא לא מכובדת ולא צפויה. לא, היא יוצאת דופן. כשהיו ילדים, היא היתה נענית לכל אתגר ומוכנה לעשות כל דבר שהוא. עכשיו אביהם מאיים תמיד להפסיק את הקִצבה של ג'נה, אבל כולם יודעים שהוא לא יעשה זאת, מכיוון שהיא תחזור לגור בבית, והם בהחלט לא יהיו מסוגלים לסבול את זה. בני המשפחה חושדים בסמים ובהפקרות, אבל הם אף פעם לא שואלים, כי הם לא באמת רוצים לדעת.

קתרין מרימה את מבטה ממקומה על הכיסא שמול שידת האיפור עם המראה כשבעלה, טד, נכנס לחדר השינה. הוא היה די שקט ועגמומי כל היום - דרכו המרומזת להפגין את מורת רוחו, אם כי הוא לעולם לא יודה בכך. הוא לא רוצה ללכת לארוחת הפסחא בבית הוריה העשירים. הוא מתעצבן על כך שהם מצפים שיבואו בכל חג. הוא לא אוהב את המתח הרוחש מתחת לפני השטח במהלך הארוחות האלו. "אלוהים, איך את מסוגלת לסבול את זה?" הוא שואל ברגע שהם יושבים במכונית ופונים לצאת משביל הגישה.

היא מגִנה עליהם. "הם לא כל כך נוראים," היא עונה תמיד, בניסיון להמעיט בחשיבות העניין בשעה שהם פותחים בנסיעה מהירה. עכשיו היא קמה, ניגשת אליו ונושקת לו על הלחי. "נסה ליהנות מזה כמה שאפשר," היא אומרת.

"זה מה שאני עושה תמיד," הוא משיב.

לא נכון, היא חושבת ומפנה לו גב.

•••

"פאק, אני ממש לא רוצה ללכת לארוחה הזאת," אומרת ג'נה לג'ייק, שיושב במושב הנוסע שלה בשעה שהיא נוהגת לכיוון ברקן היל. הוא הגיע ברכבת מהעיר ניו יורק והיא אספה אותו מתחנת איילספורד. הוא מתכוון לבלות אצלה את הלילה.

"אז תעצרי," אומר ג'ייק בנעימה משדלת ומלטף את ירכה. "אנחנו יכולים לשרוף קצת זמן. לעשן ג'וינט. להרגיע אותך."

היא מעיפה בו מבט ומרימה גבה. "אתה חושב שאני צריכה להירגע?"

"את נראית קצת לחוצה."

"לך תזדיין," היא אומרת בחיוך שובב.

היא ממשיכה לנהוג עד שהיא מוצאת פנייה שהיא מזהה ויוצאת בפתאומיות. המכונית מיטלטלת בכביש עד שהיא עוצרת וחונה מתחת לעץ גדול.

ג'ייק כבר מדליק ג'וינט ושואף עמוקות. "אנחנו נסריח כשנגיע לשם," היא אומרת ושולחת יד לקחת אותו ממנו. "אולי זה דווקא טוב."

"אני לא מבין למה את רוצה כל כך לעצבן את ההורים שלך," אומר ג'ייק. "הם משלמים לך את החשבונות."

"הם יכולים להרשות את זה לעצמם," היא אומרת.

"ילדת הפרא שלי," הוא אומר. הוא רוכן קדימה, מנשק אותה ומעביר את ידיו מתחת לז'קט העור השחור שלה, ממשיך מעלה מתחת לחולצתה, מלטף אותה קלות וברור שהוא כבר קצת מסטול. "אני מת לראות איזה מין אנשים הביאו אותך לעולם."

"אוי, אתה תיחנק. הם כאלה צדקניים עד שהיה אפשר לצפות שיופיע דוכן של מטיפים בכל פעם שהם פותחים את הפה."

"לא יכול להיות שהם כאלה איומים."

היא שואפת עוד שאיפה עמוקה ומעבירה לו את הג'וינט. "אמא לא מזיקה, אני מניחה. אבא הוא מניאק. הכול היה הרבה יותר קל אם הוא לא היה בסביבה."

"הורים - הם דופקים לך את הצורה," הוא אומר, בניסיון לצטט את המשורר פיליפ לרקין, אבל הוא טועה.

הוא טועה ברוב הדברים, חושבת ג'נה, המתבוננת בג'ייק מבעד לאובך של עשן ומתמוססת בתחושת מגע אצבעותיו בפטמה שלה. אבל הוא משעשע, והוא סביר במיטה, וזה מספיק בינתיים. ויש לו את המראה הנכון. סקסי להחריד ומחוספס בקצוות. היא כבר מתה להציג אותו למשפחה.