אוּנוּס
הקווּאָג
למות ככה, קשורים זה לזה כמו שלוש חוליות בשרשרת, היה יכול להיות סוף הולם ופיוטי עד אימה. אבל אחרי שקפצנו מצוק בגובה קילומטר כדי להימלט מטורפים צמאי דם, כבר לא נותרה לנו ברירה. זינקנו אל התהום כדי לחיות, ועכשיו היינו חייבים לנחות כמו שצריך, או שנמצא את מנוחתנו האחרונה שם למטה. הרחק, הרחק למטה.
הנפילה הייתה ארוכה, ארוכה מכפי שהייתי רוצָה. העפתי מבט אל חברי הטוב, דֶלְף, תוך כדי צלילה. הוא הביט בי, אבל לא בפחד ניכר אלא, למען האמת, בשמץ של חרדה. לעומת זאת הכלב שלי, הארי־שתיים, חייך כמוכן להרפתקה.
הסיבה לקפיצה שלנו הייתה כרוכה סביב מותניי. השרשרת שלי, דֶסטין, העניקה לי יכולת לעוף. אלא שמעולם עוד לא קפצתי מצוק בגובה קילומטר, וצללנו מטה מהר מכפי שנפלתי אי־פעם.
השתדלתי שהנחיתה תהיה רכה ככל האפשר, למרות שבכל זאת נחבטנו בקרקע בעוצמה לא קטנה. שכבנו שם כמה רגעים, המומים, אבל מהר מאוד הבנתי שלמרות שהיינו מוכים וחבולים, נשארנו בחיים.
שחררתי את הארי־שתיים מהרתמה שלו כך שיוכל להישען על החזה שלי והבטתי בדלף, שהתרומם לאט ומתח את ידיו ואת רגליו. ואז הבטתי כלפי מעלה, אל המקום שממנו קפצנו לפני זמן קצר כל כך. אם לא היינו קופצים, היינו מתים. בוודאות.
הטורפים שרדפו אחרינו הביטו מטה מקצה הצוק. זו הייתה להקה שחציה גארמים וחציה אמרוֺקים. גם אם לא ראיתי אותם היטב ממרחק כזה, ידעתי שהגארמים מכוסי הקשקשים, שדמם נוטף על חזם המשוריין, רושפים לכיווננו להבות זועמות של אש. הייתי בטוחה שגם האמרוֺקים, יצורים דמויי זאב שחיו כנראה רק כדי להרוג, נראו רצחניים לא פחות.
ובכל זאת, אף אחד מהם לא היה מוכן לזנק אל קפיצת הקילומטר שכרגע עשינו. העובדה שהיצורים האלה לא יכלו לעוף כמוני הייתה שווה את כל מטבעות הכסף שאי־פעם יהיו לי. הבטתי מטה וטפחתי על השרשרת סביב מותניי, שהאותיות ד־ס־ט־י־ן היו מוטבעות על אחדות מהחוליות שלה. היא כבר הצילה את חיי בכמה הזדמנויות, אם כי לא הייתה בבעלותי זמן רב.
בקושי האמנתי שזה קורה. הייתי בתוך הקוואג. אני, וֶגָה גֵ'יין. כל חמש־עשרה המליאות שלי עברו עליי בכפר וּורמוּוד. זה היה כל מה שהכרתי. אמרו לי שחוץ מהקוואג, וורמווד הוא כל מה שיש בעולם, אבל הייתי בטוחה שזה שקר. היה משהו מעבר לקוואג, ואני התכוונתי לגלות מה.
לא עשיתי את זה רק לשם ההרפתקה. קינן בי חשד עמוק שהוריי וסבִּי נמצאים בעברו השני של הקוואג. אחי ג'ון אמנם חי עדיין בוורמווד, אבל כבר לא היה נער תמים כמו פעם. מוֺריגוֺן האפלה והרצחנית דאגה לכך.
המשימה שלי בחיים הייתה אפוא להעביר את שלושתנו בשלום, וכמה שיותר מהר, דרך הקוואג. זאת הייתה אולי משימה שאפתנית מאוד, אבל זו הייתה המשימה שלי.
הנשימה שלי שבה לסדרה, והסתכלתי שוב אל דלף.
"תיזהרי, וגה ג'יין," הוא אמר.
"תיזהר אתה בעצמך, דלף," עניתי לו, ואף שכמעט מתנו, לא הצלחתי למחות את החיוך מעל פניי. הצלחנו להיכנס אל הקוואג.
"את חושבת שהמפלצות המחורבנות האלה יכולות להגיע לכאן, למטה?" הוא שאל.
"אני חושבת שאני לא רוצה להישאר פה כדי לגלות את התשובה," עניתי מייד.
הרמתי את התרמיל שלי על כתפיי, ודלף הרים גם הוא את שלו. רתמתי שוב את הארי־שתיים, למקרה שנצטרך להמריא בפתאומיות.
מפת הקוואג שקיבלתי מידידי קוונטין הֶרמס הייתה מפורטת מאוד, אבל עכשיו ראיתי שהיו בה גם כמה השמטות בעייתיות. קודם כול, לא היה בה זכר לצוק שזה עתה קפצנו ממנו, ולכן גם לא הייתי מוכנה לעמק שנמצאנו בו עכשיו. ובכל זאת, אור אחד ראיתי את קוונטין נכנס אל הקוואג. ככה בעצם התחיל כל המסע שלי. הוא בטח ידע מה נמצא כאן.
המפה נתנה לי כיוונים כלליים, אבל לא הופיע בה נתיב ברור שאוכל ללכת בו. אותו אצטרך כנראה לגלות בעצמי. היה לי גם ספר שסחבתי מהצריף של קוונטין, שהסביר איזה יצורים חיים במקום הזה.
דלף אמר, "לפי המפה אנחנו צריכים ללכת בערך לשמה." הוא הצביע. "לכיוון ההר, שמה רחוק."
היססתי, ואז אמרתי במקוטע, "אני... לא רוצה להתחיל הליכה כזאת בלילה. אנחנו צריכים למצוא מקום בטוח עד לאור הראשון."
הוא הסתכל עליי כאילו ירדתי לגמרי מהפסים. "מקום בטוח? בתוך הקוואג המחורבן? את שומעת את עצמך, וגה ג'יין? נכון, בקוואג יש הרבה דברים, אבל מקום בטוח? לא נראה לי!"
הבטתי קדימה אל המישור הפתוח. היו שם עצים ושיחים, ושדות ארוכים של עשב שכרע ברוח הנושבת מהצוק. הכול נראה שלֵו ושקט ולא מסוכן. מה שאמר שוודאי אורבים שם עשרות יצורים נתעבים שמתכוונים להרוג אותנו, אם רק ניתן להם שמץ של הזדמנות.
הבטתי מטה, אל רגליי. באיזה כיוון ללכת? הסתכלתי אל הארי־שתיים וראיתי שהוא לוטש בי עיניים בסקרנות ומחכה שאחליט.
הבנתי, בחוסר נוחות מסוים, שאני אמורה להיות המנהיגה כאן. אוי, לא! חשבתי. האם אני מסוגלת? לא הייתי בטוחה בכלל.
אי־שם במרחק היה מקום שנקרא במפה מיקַנמוּר. הוא תואר כאזור שומם שהשתרע על פני שטח גדול מאוד ושלרוע המזל לא הייתה שום דרך בטוחה לעקוף. המפה לא אמרה דבר על אופי הסכנות שניצבות מולנו, אבל הספר שסחבתי השלים כמה פרטים.
הוצאתי אותו מכיס הגלימה שלי והדלקתי בדל של נר כדי לקרוא ברור יותר בחשכה.
דלף הציץ בעצבנות מעבר לכתפי. "זה לא רעיון כזה טוב להאיר אותנו ככה, וגה ג'יין."
"אתה יודע, דלף, אתה יכול פשוט לקרוא לי וגה, בסדר? זה לא שאנחנו מוצפים כאן באנשים שקוראים להם וגה. עד כמה שאני רואה, האמת, אני היחידה."
הוא נשם נשימה עמוקה ושחרר אותה לאט־לאט. העיניים שלו היו גדולות כמו שתי תחתיות ספלים. "בטח, את מה זה צודקת, וגה ג'יין."
נאנחתי והחזרתי את מבטי אל הדף. הייתי צריכה להתאים בין תיאורי הספר לגבי מקומות מגוריהן של החיות השונות ובין המפה. היה הרבה יותר קל אם קוונטין הרמס היה מרכז את כל המידע במקום אחד, אבל הוא לא עשה את זה.
הרגשתי שרוחי נופלת ככל שהבנתי עד כמה לא הייתי מוכנה. ודלף והארי־שתיים עמדו לידי וסמכו עליי שאחשוב על תוכנית!
הארי־שתיים התחיל לנהום. הבטתי עליו. שערותיו סמרו, ניביו בלטו, ומיהרתי לסרוק את השטח סביבנו כדי לראות מה מעורר בכלב שלי תגובה כזאת. אלא שלא היה כלום בחשכה, לפחות לא משהו שהצלחתי לראות.
הבטתי בדלף. הוא אמר, "מה קרה לו?"
ואז שמתי לב לזה. הכלב שלי נשם בכבדות דרך האף. הוא לא ראה את הסכנה — הוא הריח אותה.
ולפי הניסיון שלי, ריחות רעים מובילים בדרך כלל ליצורים רעים.
רחרחתי את האוויר, קימטתי את המצח והסתכלתי בדלף. "אתה מריח?"
הוא מילא את הריאות באוויר, ואז נשף אותו. "לא."
חשבתי במהירות. הכרתי את הריח הזה, או לפחות משהו דומה לו.
ואז התבהרו אט־אט העננים בתוך ראשי.
רעל.
"מה זה?" דלף שאל בעצבנות.
"אני לא בטוחה," עניתי לו, ובאמת לא הייתי בטוחה, אבל הרחתי פעם ריח דומה, בארובות, המפעל שעבדתי בו כמלטשת.
הצבעתי שמאלה. "בוא ננסה את הדרך הזאת."
"אולי כדאי שנעוף?" שאל דלף. "נגיע לשם מהר יותר, לא? כדאי... כדאי שנראה מה בא אלינו לפני... לפני שהוא תופס אותנו," הוא סיים בקוצר נשימה.
היינו מתקדמים מהר יותר אם היינו עפים, אבל משהו עמוק בראשי אמר לי שכדאי להישאר עם רגליים יציבות על הקרקע. לפחות בינתיים.
העדפתי לפעול לפי האינסטינקטים שלי. בדרך כלל הם לא אכזבו אותי.
ואז הבטתי כלפי מעלה, וראיתי. ראיתי אותן.
להקת ציפורים עפה במבנה מושלם בשמי הלילה המוארים באור הנוֺק. הן הפתיעו אותי כי חשבתי שציפורים לא עפות בלילה, אבל אולי בקוואג הכול שונה. בזמן שהבטתי בציפורים החולפות בשמיים קרה דבר מוזר מאוד. ענן כחלחל הופיע, כאילו משום מקום.
הציפורים סטו בחדות כדי לשמור ממנו מרחק, אבל כמה מהן לא הספיקו לסטות בזמן, ואחרי שחלפו בענן ויצאו מצידו השני, הן לא עפו יותר.
הן נפלו.
מפני שהיו מתות.
עמדתי שם, משותקת. ואז חשתי שמשהו לופת את זרועי.
זה היה דלף.
"רוצי, וגה ג'יין," הוא צרח. "רוצי!"
בזמן שרצנו הבטתי פעם אחת לאחור, והתחרטתי מייד. זה היה יצור שמעולם לא ראיתי במציאות, אבל זיהיתי אותו מפני שבספר היה איור שלו.
העפתי מבט אל דלף וידעתי שגם הוא הביט לאחור וראה מה נמצא שם. להמריא אל השמיים לא היה עוזר לנו. שלא כמו הגארמים והאָמָרוקים, מה שהיה מאחורינו והתקרב אלינו במהירות רבה היה יכול לעוף.
נראה שהמסע שלנו בקוואג עומד להסתיים עוד לפני שהתחיל בעצם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
