מכתב לתורם הזרע שהתחרט

לורי

בבוקר כחול וקיצי של תחילת אוגוסט נסעתי עם בתי נועה ונכדתי לורי לדיסני-וורלד באורלנדו שבארצות הברית. ישבנו שעות ארוכות בתוך קופסה סגורה וממוזגת על גלגלים. לורי, בת הארבע וחצי, הייתה חסרת סבלנות להגיע כבר לעולם המופלא של הנסיכות. היא צפתה במהלך הנסיעה בקלטת "ילדות ישראלית", וכשהושמע הקליפ "לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמיים", היא עצרה את הסרטון. כששאלתי אותה מה קרה, היא נשמה עמוק ושאלה, "למה אין לי אבא?"

ידענו שהשאלה הזו תגיע יום אחד. גם הכנו הסבר מראש, אבל לא תיארנו לעצמנו שהנושא יעלה בנסיעה הארוכה והמעייפת לדיסני. נועה שהייתה מרוכזת בנהיגה, השיבה ללורי שהיא מאוד רצתה להיות אימא, אבל לא מצאה את האדם שאיתו היא רוצה להתחתן. היא הבטיחה להסביר הכול כשנעצור ונשב במקום שקט. לורי לא הגיבה. שאלתי אותה אם היא עצובה. היא השיבה בשלילה ובאותה נשימה אמרה ברצינות, "אימא יכולה למצוא מישהו בדיסני". חיבקתי אותה ואמרתי שאבא לא מוצאים ככה סתם ברחוב והוספתי דגדוג קל ברגלה. לורי צחקה ואמרה, "אבל דיסני זה לא רחוב". הסברתי שהכוונה שאבא לא מוצאים "על רגל אחת", והיא פרצה בצחוק ואמרה, "סבתא, לאימא יש שתי רגליים".

אחרי שתיקה קלה לורי סיפרה שלדרור מהגן שלה אין אבא ולנועם יש שתי אימהות ואחות קטנה. הסברתי לה שיש כל מיני סוגי משפחות, שיש ילדים לשני אבות ושיש ילדים שנולדו מ... "אני יודעת את זה, סבתא", היא קטעה אותי ונראתה כמי שאינה מעוניינת להמשיך לדבר על הנושא. שתקתי ברצון. העדפתי שנדבר על כך במקום נינוח יותר והצעתי לה להמשיך לצפות בווידיאו. לורי החלה להריץ את הקלטת והסבירה שהיא מדלגת על שירים שהיא אינה אוהבת.

"את יודעת למה אני לא אוהבת את השיר 'לאבא שלי יש סולם?'" שאלה.

"למה?"

"כי אין סולם שיכול להגיע עד השמיים".

חייכתי.

לורי היא ילדת אסוציאציות. הסולם שמגיע לשמיים הזכיר לה את הספר "המדע לילדים". היא הניפה את שתי רגליה קדימה, שחררה את החגורה מכיסא הבטיחות, שמטה את ראשה לאחור, עצמה עיניים והושיטה ידיים לצדדים.

"מה את עושה?" שאלתי מופתעת.

"אני בודקת את כוח המשיכה", ענתה, "אני בודקת אם בזמן שהאוטו נוסע, אני נשארת לשבת באותו מקום או שאני אעוף לשמיים".

"את רצינית?" שאלתי ופרעתי את שערה.

היא חייכה והביטה מבעד לחלון לעבר השמיים. "סבתא, בערב, אם לא יהיה מעונן, תוכלי לראות את כל הכוכבים. את יופיטר, מרקורי, ונוס, מארס, נפטון, אוראנוס ופלוטו", אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל.

"מה מצחיק?" שאלתי.

"פלוטו!" אמרה והמשיכה לצחוק, "פלוטו, הוא הכלב של מיקי מאוס, אז איך הוא יכול להיות כוכב?"

הסברתי לה, אבל היא התעקשה שזה מצחיק ושזה לא בסדר שלכלב ולכוכב יש אותו שם.

"סבתא, את יודעת שפלוטו הוא הכוכב הכי קטן?"

הנהנתי בראשי.

"הוא מסתובב הכי לאט ויש בו יותר מ-200 מעלות מתחת לאפס".

חייכתי.

"את יודעת מה המרחק שלו מהשמש?" שאלה.

"לא".

"קרוב לשישה מיליון קילומטר", אמרה והמשיכה בהתלהבות, "את יודעת בכמה זמן הוא מקיף את השמש?"

"לורי, אני לא מתמצאת בתחום הזה", אמרתי בנימה מתנצלת.

לורי פערה עיניים מופתעות, "באמת סבתא?" ופנתה לנועה, "אימא, את מתמצאת?"

"לא כל כך. אבל אשמח לשמוע", נועה ענתה והתאמצה לכבוש את צחוקה.

"אוף, כל כך משעמם לי איתכן", לורי התלוננה והחלה לנדנד ולשאול כל חמש דקות מתי מגיעים לדיסני.

"בעוד שעה וחצי", אמרתי.

"זה המון זמן!" התלוננה.

"זוהי נסיעה של ארבע שעות מהבית שלנו", הסברתי לה.

"אז למה אי אפשר להגיע יותר מהר?"

"כי אנחנו לא במטוס".

"הוי סבתא, למה את אומרת את זה?! אני יודעת שאנחנו לא במטוס".

הצעתי ללורי להמשיך לצפות בווידיאו. היא ביקשה להחליף קלטת והסבירה שהיא לא אוהבת את השיר "בערוגת הגינה".

"למה?" שאלתי.

"כי כרוב לא יכול לרקוד עם כרובית. ירקות לא רוקדים".

הסברתי לה שמדובר בהאנשה, אבל היא לא הקשיבה והמשיכה בשלה, "אני גם לא אוהבת את השיר 'עייפה בובה זהבה', כי אומרים ש'החושך ילד רע'. חושך הוא לא ילד, נכון סבתא?" שאלה והמשיכה בשטף, "והכי אני לא אוהבת את השיר 'הסבון בכה מאוד'".

"באמת? זה שיר יפה, לדעתי".

"סבתא תגידי, איך —— סבון —— יכול —— לבכות?!" היא הדגישה כל מילה. שוב ניסיתי להסביר, אבל היא המשיכה בלהט, "אני גם לא רוצה לשמוע את 'הבובה ימימה' שיש לה רגליים עקומות, זה לא יפה. זה מעליב".

"בסדר לורי, בסדר! אחליף קלטת", נכנעתי לקוטלת שירי הילדות האהובים על כולנו.

"סבתא, את יודעת איזה שיר אני הכי לא רוצה לשמוע?"

"איזה?"

"את השיר 'אחותי הקטנה'".

"למה?"

"אני לא יודעת", ענתה בפנים נפולות.

"את לא יודעת למה את לא רוצה לשמוע את השיר?"

"לא סבתא, אני לא יודעת למה אין לי אחות".

את זה קשה היה להסביר לילדה בת ארבע וחצי. כדי להסיח את דעתה נתתי לה אגס. היא נגסה בו ובפה מלא אמרה, "סבתא, הבורסה עלתה אתמול".

"איך את יודעת?" שאלתי מופתעת.

"שמעתי שאימא אמרה".

נזכרתי שאסור לדבר ליד ילדה בעלת זיכרון פנומנלי, ששומעת הכול גם כשנדמה שהיא לא מקשיבה.

"נכון, הבורסה עלתה אתמול", אמרתי.

"יופי!" היא קראה בשמחה, "לאימא יהיה הרבה כסף, נלך לבנק".

"בשביל מה נלך לבנק?"

"לבנק הזרע סבתא, לקנות לי אחות", ענתה בפשטות מצמררת.

"מי סיפר לך על בנק הזרע?"

"אף אחד".

"אז איך את יודעת?"

"שמעתי שאת ואימא מדברות".

זה היה הרגע שבו החלטתי לכתוב לך, תורם זרע אלמוני. להראות גם את הצד השני של המטבע.

1

במשחק המחבואים שאלתי את לורי,

"למה את תמיד מתחבאת בחדר הארונות ולא מחליפה מקום?"

"סבתא! איך תמצאו אותי אם אחליף מקום?"

כשלורי נולדה, חשבתי עליך המון. נהגתי לברך אותך ולהודות לך על הנכדה המקסימה שיש לי בזכותך. חשבתי עליך כשהיא נרדמה בזרועותיי, אחרי בכי לא מוסבר כשפניה היפות מיוסרות. נזכרתי בך כשהיא הושיטה יד קטנה וליטפה את סנטרי מבלי דעת. דמיינתי את פניך כשחייכה את חיוכה שובה הלב, כשהשן הראשונה בצבצה כפנינה מתוך פיה. הודיתי לך כשעשתה את צעדיה הראשונים, כשנפלה וקמה, קמה ונפלה, נחושה להמשיך ולנסות. לא יכולתי שלא לחשוב עליך כשלורי קראה לי לראשונה "סבתא" בקול צלול ומתוק. לורי אינה היחידה שקוראת לי סבתא. אבל היא — מיוחדת.

לורי הייתה תינוקת שלא אהבה שום דבר. היא בכתה ביום, בלילה ובשעות שביניהם. היא לא אהבה לנסוע ברכב, לא אהבה שירים, לא משחקים וגם לא את גן השעשועים. המקום היחיד שבו אפשר היה להרגיע אותה, היה בפארק מאחורי ביתנו, על משטח דשא המוקף בעצים גבוהים ושבילים ארוכים. יום אחרי יום טיילתי עם לורי לאורך השבילים האלה. דיברתי איתה, שרתי לה, הפניתי את תשומת ליבה לדברים מעניינים, שאלתי, סיפרתי, חיבקתי, נישקתי, ולורי — הייתה מרוחקת. גם אז, חשבתי עליך. רציתי לשאול אותך איזה תינוק היית, כדי להבין מה עובר עליה.

בוקר אחד במהלך הטיול, כשלורי הייתה בת שנה וחצי, היא החלה להראות התעניינות. לא בבועות הסבון שהפרחתי לה בהתלהבות, ולא בכדור שגלגלתי על הדשא. גם לא בדובי שמנגן במשיכת חוט. היא התלהבה מלטאות, מפרפרים ומציפורים, והחלה לאסוף עלים יבשים ואבני חצץ שהיו פזורים בגומחות העצים. כל בוקר לורי אספה לתוך סלסילה עלים ואבני חצץ, והייתה מרוצה כאילו מצאה יהלומים. אחר כך התיישבה על הדשא כשהסלסילה חבוקה בזרועותיה והתבוננה בעיניים סקרניות בציפורים שניתרו על ענפי העצים. עיניה גם עקבו אחרי הפרפרים שעפו מעל הפרחים ואחרי הלטאות שזחלו על הגדר. היא ישבה מרוכזת כאילו הייתה בעיצומה של עבודת מחקר.

כך העברתי עם לורי חודשים ארוכים ושאלתי את עצמי, מתי זה ייגמר. הטיולים עם לורי היו מלווים בעצב ובעיקר בדאגה. קולות הצחוק של הילדים שבקעו מגן השעשועים הסמוך עוררו בי קנאה. מדי פעם ניסיתי לקחת אותה לשם, אבל היא נרתעה בבכי.

ואז, בוקר אחד, אחרי איסוף העלים והאבנים, לורי התיישבה על השביל. היא הניחה את הסלסילה לצידה והחלה ליצור עיגולים גדולים מהעלים היבשים, ומאבני החצץ יצרה עיניים, אף ופה. לא האמנתי למראה עיניי. "לורי, זה מקסים", התלהבתי, והיא הנהנה בראשה מרוכזת בחיתוך העלים כדי ליצור גבות לעיניים ושיער. לורי יצרה פרצופים שמחים ועצובים, מחייכים ומופתעים. עצמתי את עיניי לחוות את הרגע ולהיווכח שאני לא מדמיינת. וכשהיא החלה ליצור על השביל גם ציפורים, לטאות ופרפרים, נעלמו לי המילים.

ושוב, כל יום חזר על עצמו, אבל הפעם הוא היה מלווה באנחה קטנה של נחת. מיום ליום לורי שיפרה את ביצועיה, וכל מי שעבר לידנו נעצר פעור פה. וכך, עוד לפני שמלאו לה שנתיים, הפכה לאטרקציה. הורים וילדים התלהבו, שיבחו, צילמו. אבל לורי לא אהבה את ההתקהלות סביבה וסירבה לחזור לפארק.

לורי הייתה בלתי מפוענחת. בין הבכי והשתיקות שלה, נראה היה שהיא במצוקה. הבנו שמשהו לא בסדר, אבל לא ידענו מה. גם הרופא היה אובד עצות והמליץ לאתר את אביה הביולוגי, אותך תורם אלמוני, כדי להבין מה עובר עליה. הסברנו לו שזה בלתי אפשרי, כי אתה ונועה התחייבתם להישאר אלמונים זה לזה.

בין הריצות והדאגות היו גם ימים טובים, ושום רמז לבאות לא ריחף באוויר. השמש שלחה את קרניה הנעימות לתוך מרפסת ביתנו. ציפור קטנה ניתרה על ענף עץ הלימון והשמיעה ציוצי שירה. נועה ואני ישבנו על כיסאות נוח פרחוניים והתמוגגנו מלורי שהייתה שקועה בהרכבת פאזל. פטפטנו ורקמנו תוכניות. נועה שהייתה בשלבי הכנה להפריה נוספת, קרנה מאושר. זריקות ההורמונים שהשאירו בטן מלאה בסימנים כחולים התגמדו נוכח הכמיהה שלה לילד. המחשבה על הגדלת המשפחה ועל חיבוק תינוק נוסף הציפה אותה באופטימיות שהאפילה על אכזבת הכישלון הקודם. הייתה לה תחושה שהפעם זה יצליח.

2
"סבתא, אם כדור הארץ כל הזמן מסתובב,

אז נהיה יום אחד עם הראש למטה והרגליים למעלה?"

לא יכולתי לומר ללורי שאנחנו היינו עם הראש למטה ולא בגלל סיבוב כדור הארץ, אלא בגלל הסיבוב שאתה עשית, תורם אלמוני, כשחזרת בתשובה ודרשת להפסיק להשתמש במנות הזרע שמכרת, כי תרומת זרע אינה מתאימה להשקפת עולמך כיום. אין לי בעיה עם החזרה בתשובה, אני מכבדת את הצעד שלך. אבל האם בתי ונכדתי צריכות להיפגע משינוי אורח חייך?

החלטתי לכתוב לך בדרך לא שגרתית זו, כי אין לי דרך אחרת להגיע אליך ולהביע את עוגמת הנפש שנגרמה לנו. האמת היא שאני לא מעוניינת להגיע אליך. למרות שלפעמים כן. רק בגלל הסקרנות לדעת מי אתה. גם זה לא מדויק, אני יודעת. אתה אביה הביולוגי האלמוני של נכדתי. מקומץ הפרטים שבנק הזרע נתן, אני יכולה לשער. נאמר לנו שתרמת זרע כשהיית סטודנט להנדסה בטכניון, אז סביר להניח שאתה מהנדס. אני מניחה שאתה בחור רציני ואינטליגנטי. לאחרונה נמסר לנו שחזרת בתשובה, ומהפנייה שלך לבנק הזרע אני משערת שאתה חרדי. כחרדי אתה אולי מתגורר בבני ברק או בירושלים או במודיעין. ואולי אני טועה, אולי אתה גר קרוב אלינו, ברחוב שבו אני פוסעת כל יום, רואה אותך ולא יודעת שאתה זה אתה. אני מדמיינת את פניך וחושבת שאתה גבר נאה, חכם ואפילו שובה לב. כמו נכדתי. הייתה לי אליך חיבה מיוחדת.

אני כותבת לך, תורם אלמוני, בגלל הכאב שנגרם לנו מהצעד החריג שעשית. כשביקשת להפסיק את השימוש במנות הזרע, השיבו לך מהבנק ש"אין לך זכות ואמירה בנושא",¹ אבל לא ויתרת. הופתעתי, הייתי בטוחה שתתחשב שיש ילדה בתמונה. ילדה שנולדה בגלל ההחלטה שלך לתרום זרע. נכון שאין לך שום מחויבות הורית כלפי הילדה, אבל יש לך אחריות מוסרית לקיומה. תרומת זרע אינה משחק ילדים שאפשר להפסיק באמצע כשלא מתאים לך להמשיך.

כשפנית לבנק הזרע, נותרו שם רק מנות הזרע שנועה רכשה. מנות הזרע האלה היו שייכות לה. אתה מכרת אותן וקיבלת עבורן תמורה כספית. חתמת על חוזה ונתת את הסכמתך שייעשה בהן שימוש להפריית נשים. לנועה לא אכפת היה לוותר על מנות הזרע האלה אם לא הייתה לה מהן ילדה. למען אותה ילדה היא ביקשה, בכל לשון של בקשה, שלא תיקח ממנה את מנות הזרע, כדי שלא ייווצר מצב שלכל אחד מילדיה יהיה אב ביולוגי אחר. חשוב היה לה שתהיה להם התאמה גנטית גם לגיבוי רפואי, בפרט כשהאב אלמוני.

1 בג"ץ 4077/12, מתוך פס"ד השופט אליקים רובינשטיין, סעיף י', עמ' 5.