גברים עם לב שבור

פרק ראשון: 
מבוא לטראומה

במהלך מלחמת יום הכיפורים נהרגו מול עיניו של שלום כמעט כל חבריו לפלוגה. במו ידיו, הוא חילץ אותם משדה הקרב הבוער. גופה אחר גופה. מאז, המראות הנוראיים ליוו אותו בכל רגע מחייו. הוא חלם על חבריו השרופים בלילות, וראה אותם מול עיניו מתגלמים בסטודנטים שלימד בכיתה, כשהפך למרצה מוכר. במשך שש שנים הוא כמעט לא דיבר עד שהפוסט־טראומה התפרצה במלוא עוזה, ורגע לפני שניסה לשים קץ לחייו ולסיים את ייסוריו הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. גם כששוחרר הוא לא מצא מנוח והיה כמת מהלך. במשך שנים אחדות התייחסה אליו החברה כמצורע. החברים ואפילו כמה מקרובי משפחתו התרחקו ממנו, כאילו חששו שידביק אותם בכאב הנורא.
תהליך ההחלמה האמיתי החל רק כאשר הוא וחבריו החלו לדבר וגילו כי הם קהילה גדולה, שבה יש מקום לכאב שלהם. בשנים שחלפו הכירה גם החברה, או לפחות חלק ממנה, בפוסט־טראומה. שלום יכול היה לחזור לשגרה כמעט מלאה, רק כאשר אנשים משמעותיים למדו לגלות חמלה והבנה לחוויה שעבר. לפתע, התגובה שלו נראתה להם טבעית ומובנת. עדיין יש לעיתים פחד סטיגמטי, אבל לרוב ישנה לגיטימיות לכאב. הוא הרי ראה מול עיניו את חבריו נשרפים, מובן שהדבר יצלק את נפשו.
להבדיל אלפי הבדלות, אילן סיים את המלחמה ללא פגע, אבל כששב בסיומה לביתו, לבת זוגו ולשני ילדיהם, גילה כי העולם לא חיכה לו בחודשים שבהם היה מרוחק מהבית. התברר כי אשתו הפיגה את בדידותה ברומן עם חבר לעבודה, ובתוך זמן קצר הפך הרומן לזוגיות שלמענה היא נטשה אותו. אילן מיאן להשלים עם רוע הגזירה. הוא החל לשתות, לאבד את האחיזה במציאות. שנתיים לאחר הפרידה, הוא קרס ואושפז במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים. התרופות הצליחו לאזן אותו מעט, אבל חייו מעולם לא שבו לשגרה.
בניגוד לשלום, איש לא הכיר בכאבו ובייסוריו של אילן. קולו לא נשמע. מבחינת החברה, משהו בו היה דפוק כנראה קודם, והפך דפוק יותר כעת. הרי לא ייתכן שאדם ש"בסך הכול חווה פרידה, משהו שקורה המון", יחווה את הפרידה כטראומה קשה כל כך. העניין הוא, שגם ממלחמת יום הכיפורים חזרו חיילים שלא חוו הלם קרב ולא התמודדו עם פוסט־טראומה. ועדיין, אחרי התפתחות ההכרה בפוסט־טראומה, רבים כבר לא שאלו את שלום, "למה אתה חווית את המלחמה כך, ואחרים לא?" רוב הסביבה כבר מבינה את הסובייקטיביות של החוויה. את אילן, לעומת זאת, כמעט אף אחד לא הבין ועדיין לא מבין.
אומנם, למראית עין לא ניתן להשוות בין המקרים, בהשפעתם על הנפש. האחד ראה את חבריו מתים מול עיניו בעודו מנסה לחלץ אותם, השני "בסך הכול חווה פרידה". הרי אי אפשר להשוות.
האומנם?
משחר ימיה, הקדישה הפסיכולוגיה המודרנית תשומת לב מרבית להשפעות האובדן ולתגובות שונות כלפיו. באופן מסורתי, לימדו אותנו הפסיכולוגים שישנן דרכים ראויות, בריאות ו"נכונות" להגיב לאובדן, ומולן ישנן דרכים "לא נכונות" ולא בריאות להגיב לאובדן. את הגישה הזו לאובדן, ניתן למצוא כבר בכותרת יצירתו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, "אבל ומלנכוליה" (1917). עוד בטרם קראנו ולו מילה אחת מהספר, כבר מסמן לנו פרויד שישנן שתי דרכים להגיב, שיש היררכיה של תגובות, טובות יותר ופחות טובות, אך אחת התגובות, מלנכוליה, אינה מיועדת לבני אדם מפותחים.
בהבחנתו בין שתי האפשרויות כותב פרויד: "באבל העולם נעשה מרושש וריק; במהלך המלנכוליה — הוא האגו עצמו" (עמ' 246). כלומר, פרויד מתאר את המלנכוליה כהיאחזות האגו בחפץ האבוד, כאבל שלא נגמר. לתפיסתו, המלנכוליה נובעת מהיעדר היכולת להתגבר על הצער שנגרם על אובדן אותו אובייקט, מקום או האידיאל האהוב. מלנכוליה, אם כן, אינה בריאה מכיוון שהיא מוכיחה סירוב פתולוגי להרפות מהאובייקט האבוד, ואילו האבל בריא מפני שהוא מנתק את האדם מהדבר שאבד לו.
פסיכולוגים עכשוויים רבים הטילו ספק בזלזולו של פרויד ב"מלנכוליה". אלה רואים יתרונות לאחיזה של אדם באופן כלשהו במה שאיבד: "הקשר המתמשך והפתוח של מלנכוליה לעבר מאפשר לנו סוף־סוף להשיג נקודות מבט חדשות על הבנות חדשות של אובייקטים אבודים".³ כלומר, השהות הזו, הזמן שעובר בעוד אנחנו שקועים במלנכוליה, חשוב אף הוא להתפתחות ולהתמודדות.
ואכן, גם פרויד עצמו שינה בהמשך את השקפותיו על אבל ומלנכוליה, והגדיר מחדש ב"אגו ואיד" (1923) אבל "נורמלי" במונחים ששמר בעבר למלנכוליה. פרויד המאוחר כבר כלל לא היה בטוח שבריא לו לאדם לזרז את תהליך האבל.
אולם נראה כי בגישת התרבות הפופולרית והפסיכולוגיה המקצועית לאבל, פרויד המוקדם ניצח את פרויד המאוחר. שוב ושוב אומרים לנו שהדרך הטובה והבריאה ביותר להתאבל היא להתגבר על אובדן תוך פרק זמן מוגדר מראש ולהמשיך בחיינו. הרי האובדן הוא חלק מחיינו.
ישנם כאלה המסוגלים לעשות זאת ולהתגבר על האובדן, אם כי אין הסכמה שיכולת כזו בריאה לנפש. אחרים לא מקבלים את הנרטיב הזה, את הדרישה להפסיק להתאבל, וספר זה עוסק בקבוצה של אנשים כאלה: גברים שננטשו על ידי הנשים שאהבו וסובלים מטראומה מתמשכת כתוצאה מהאובדן. על מנת להבין מדוע, ראשית יש צורך להבין את ההיבטים המורכבים והרבים של הטראומה.
מהי טראומה?
ההגדרה הבסיסית לטראומה היא "פגיעה בנפש כתוצאה מהתנסות באירוע מצער". אירוע מצער יכול להיות מוות של אדם קרוב, קִרבה לאירוע פלילי או ביטחוני, פגיעה מינית וגם — להבדיל — חוויית נטישה. ככלל, מתייחסת טראומה לאירועים העלולים להכות אנשים בריאים מבחינה פסיכולוגית, באופן שיגרום למשבר פסיכולוגי אינטנסיבי, כזה שמאתגר ברצינות את הפרדיגמות המנחות של הפרט או את ההנחות היסודיות שלו לגבי חייו. ניתן להניח כי במהלך תקופת חייהם, רוב בני האדם יחוו טראומה כלשהי.
הנזק הפסיכולוגי הנגרם מטראומה מגוון ויכול להשתנות באופן משמעותי בין אנשים שונים. כלומר, שני אנשים שחווים בדיוק את אותו אירוע מצער, עשויים לחוות תגובות טראומטיות שונות בתכלית.
מה בדיוק מצער ב"אירוע מצער"? אחת הדרכים להבין אירוע כזה היא באמצעות הבנת מה שנכנה כאן "עולם ההנחות". במה דברים אמורים?
באופן כללי, מדובר בהנחות או באמונות שמכוונות אנשים, ונותנות תחושה של מציאות, משמעות או מטרה לחיים. ההנחה עשויה להיות שאני אדם טוב, שאזדקן עם בן זוגי, שאלוהים צודק, שאפשר לסמוך על אחרים, שהדברים מתנהלים בדרך מסוימת, או שיש עתיד. הנחה, לדוגמה, יכולה להיות גם היבט מוכר של תחושת המציאות של האדם, עד שקשה להעלות על הדעת את הפרעתה, ואובדן האמון באמת שלה מסכן את תחושת הזהות של האדם.
"בבסיס עולמנו הפנימי, אנו מחזיקים בתפיסות בסיסיות על עצמנו ועל עולמנו החיצוני, ואלה מייצגות את האוריינטציה שלנו להמשכיות הקוסמוס", קבעה הפסיכולוגית החברתית יאנוף־בולמן. "ההנחות שלנו... הן בעצם מדריך למחשבות ולהתנהגויות היומיומיות שלנו". הייתה זו יאנוף־בולמן שהשתמשה לראשונה במונח "עולם משוער", על מנת להתייחס לתפיסת המציאות על ידי אנשים. "זהו מערך חזק ביותר של הנחות על העולם והעצמי אשר נשמר בביטחון ומשמש אמצעי להכרה, תכנון ופעולה", כתבה. "ההנחות נלמדות ומאוששות על ידי ניסיון של שנים רבות".
תיאורטיקנית נוספת, ג'ניס פרייד, מתייחסת ל"עולם ההנחות" כ"סכמה מאורגנת אשר משקפת את כל מה שהאדם תופס כאמת לגבי העולם ולגבי ה'עצמי' שלו, על בסיס חוויות קודמות", בהתייחס ל"הנחות או אמונות שמעגנות ומכוונות אנשים, שמעניקות תחושת מציאות, משמעות או מטרה בחיים". בעברית פשוטה, הבסיס הוא שכל אחד מאיתנו מניח מדי יום ביומו שאין חדש תחת השמש — מה שהיה אתמול, יהיה גם היום. זוהי הקרקע המוצקה שעליה אנחנו עומדים, וכולנו זקוקים להמשכיות הזו. מכאן, לכל אחד מאיתנו יש סט שונה של הנחות, שהן כמו בטון יצוק שלא ניתן להזיז, ואנו בטוחים ורגועים שאותן הנחות לא תישברנה לעולם.
יאנוף־בולמן זיהתה שלוש הנחות ליבה, המעצבות על פיה את תפיסת עולמנו: "העולם המיטיב", "העולם המשמעותי" ו"העצמי הראוי". לתפיסתה, העולם מוביל אותנו להאמין שאנחנו אנשים טובים שחיים בעולם מיטיב שבו הדברים הגיוניים, פחות או יותר. הנחה נוספת, שעולה מסט ההנחות, היא שלמעשים שלנו יש השפעה על התוצאות. גם במובן של השלכות למעשים, וגם במובן הבסיסי — "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו".
על פי הלך המחשבה הזה אנחנו שולטים בגורלנו, וישנו רציונל בעולם. כלומר, אנחנו מכירים בעובדה שהעולם עצמו אינו בהכרח רציונלי, ושאין לנו שליטה מלאה בגורלנו — יש רעידות אדמה, הוריקנים, צונאמי, וישנם אנשים אחרים שיכולים לפגוע בנו סתם כך מתוך אידיאולוגיה. העניין הוא שגם הידיעה שיש אפשרות כזו — אסונות טבע, או גורמים אחרים שיכולים להשפיע עלינו — אינה מנחה או מובילה אותנו. רוב האנשים "הנורמטיביים" אינם קמים בבוקר בחרדה שמא היום הר הגעש הרדום בגולן יתפרץ, או שמישהו ברחוב יחליט לדקור אותם. זה לא שאנשים נאיביים ומשוכנעים שהכול נפלא. הם פשוט לא מצפים שיקרה אסון. ישנם כמובן חריגים — אנשים שגדלים בסביבה עמוסת טראומה, עולם ההנחות שלהם יהיה מלא בטראומה. הם יצפו לה. דרוכים תמיד. אבל לרובנו, עולם ההנחות הוא בעצם מנעד האפשרויות שאנחנו לוקחים בחשבון. עולם כזה קיים עבור כל אחד. כמאמר חבורת מונטי פייתון הנהדרת, "אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה ספרדית".
אובדן טראומטי מציף את העצמי בהנחות שליליות, המערערות את הנחות היסוד הטובות. האימה המוחלטת וחסרת השם, העומדת בלב החוויה הטראומטית ומתריסה בקריאתה להכלה, מיוצגת באובדן ערכי העולם הבסיסיים והביטחון בהם.
הטראומה היא אירוע שבו העצמי מאבד את האשליות המגוננות. אובדן עולם ההנחות מוביל בהכרח לבושה איומה, חוסר אונים, אובדן שליטה, פאניקה, הפרעות שונות והתעוררות של יצר הרס עצמי. כל אלה, מובילים בתורם לאובדן מוחלט של הביטחון כמעין מעגל סגור הרסני. הפרדוקס הוא שהדרך הכמעט היחידה לצאת מטראומה היא תהודה וביטחון, ולשם כך נדרשת הסביבה.
התפרקות הנובעת מאובדן טראומטי, ממקדת את כל תשומת לבנו בעצמי המתפרק. בכך נפגע גרעין הזהות וחוויית העצמי שלנו. כאשר אנו מכירים — במובהק או במרומז — בכך שעולם ההנחות מתנפץ, היכולת להניח עולם בטוח נורמטיבי נפגעת באופן משמעותי. האדמה תחת רגלינו רועדת. במידה רבה, חשיפה לטראומת אובדן היא ריסוק החומות המגוננות על הנפש.
בשלב הבא, אם ההנחה היא שמה שהיה אתמול יהיה גם היום, ושלמעשים שלנו יש השפעה — הרי ש"אם היא עזבה אותי — כנראה עשיתי משהו לא בסדר", מפני שהנטישה מערערת את הנחת היסוד, ומטבענו, אנו מעדיפים להיצמד להנחת היסוד מאשר להאמין או לחשוב שהיא איננה נכונה. אדם יעדיף לרוב להאשים את עצמו, מאשר להאמין שהכול אקראי. קל יותר לאדם להרגיש אחראי למעשיו, גם אם התוצאה שלילית והרסנית. למשל, אותו אדם גנרי ששוב ושוב חוזר לאותה נקודה עיוורת, מאשים את עצמו בפגיעה שחווה ואומר: "מה עשיתי".
אף שזה נשמע מוזר, לאדם קל הרבה יותר לשאול את עצמו, "מה עשיתי", מאשר לומר לעצמו, "איך זה קרה לי למרות שלא עשיתי שום דבר משמעותי". זאת, משום שהשאלה הראשונה, מגלמת בתוכה את עולם ההנחות. השנייה מהווה הודאה בכך שאין לי כל שליטה על חיי, וההנחות שהנחתי — אין להן בסיס. למרבה האירוניה, דווקא ההנחה ש"עשיתי משהו", מחזקת אותי משום שהיא מוכיחה לי שיש לי הכוח לעשות את זה, אף אם ה"זה" שלילי ורע.
ואכן, רבים מהגברים שראיינתי דיברו בנימה של האשמה עצמית. אחרים באמת דיברו במונחים של ספק עצמי ותהייה מדוע זה קרה, אבל מיד אחר כך אימצו עמדה ש"זה משהו שעשיתי, משהו שאמרתי", ו"זה לא סתם. אהבה לא מתה סתם".
כאשר עולם ההנחות מתערער, הקרקע שהייתה פעם איתנה איננה עוד, ושאלות קיומיות בסיסיות עולות לפני השטח: מי אני? על מי אני יכול לסמוך? מה ואיפה המקום שלי? פתאום אנחנו מבינים שעולמנו הוא עולם המבוסס על אמונות. כלומר, הנחות היסוד לגבי עולמנו, אלו הנותנות משמעות לקיומנו, אינן מתקיימות על ידי "עובדות" אלא על ידי האמונה שלנו בהן, וכאשר אמונה זו קורסת, ההנחות שלנו מתמוטטות ונגרמת טראומה. זו הסיבה שאובדן טראומטי תואר כ"אובדן העולם המובן מאליו" (קאופמן, 2002) ובכך משובשת המשכיות הנרטיבים העצמיים שלנו ומתערערת תחושת הזהות.
במקרה של טראומה, כל אחת מההנחות הללו ששמרו עלינו יציבים והעניקו קוהרנטיות לחיינו, מתגלות במהרה כאשליות, ואנו מותקפים באכזבה ובפחד. כאשר עולם ההנחות מתנפץ, העולם אינו עוד מקום בטוח ומיטיב, המאוכלס באנשים אכפתיים וטובים שיש להם שליטה מסוימת והשפעה על המתרחש בחייהם.
"אובדן טראומטי מציף את העצמי בהנחות שליליות החורגות מהנורמה המגוננת של הטוב", כדברי קאופמן. "לפתע הכול אבוד, אין עוד תקווה, אין ביטחון, אין היגיון ובהירות, ואין תחושה של כוח או שליטה. העצמי נמצא בסכנה, ועל כן הבהלה המשתקת". קאופמן מגדירה את החוויה הזו כאלימה, ומזהה כי היא משוחזרת שוב ושוב ושוב, מדי יום ביומו, מאותו רגע ואילך. בדיוק כפי שקרה לאילן בגלל הפרידה, ולהבדיל לשלום בשל מאורעות המלחמה.
ריפוי מאובדן מסוג זה עשוי להיות כואב וממושך במיוחד, מפני שיש ליצור הנחות חדשות בתפיסת עולמו של האבל. לשם כך, לא מספיקים שבועיים או שלושה. הרי לכולנו לוקח שנים לבנות את ההנחות שעליהן מתבססים חיינו, אז מדוע נצפה מאנשים שזה עתה חוו אובדן, לבנות את הנחותיהם על העולם בתוך זמן קצר כל כך?
מדוע חוויית נטישה היא טראומה? משום שהיא קשורה למסגרת "ההנחות המרוסקות". ההתמקדות כאן היא לא רק ב"מה קרה" אלא ב"איך זה קרה" ו"על ידי מי".
התבוננות בטראומה מתוך נקודת מבט שונה, כזו המרכזת את תשומת הלב באירוע הטראומטי עצמו ומבהירה כי הבעיה אינה באדם שמתמודד עם טראומה, אלא במאורע — מועילה לא רק להתמודדות עם האבל הממושך, המלנכוליה כפי שמביע אותה פרויד, אלא גם לסביבה הקרובה ולאינטראקציה בין האדם שמתמודד עם הטראומה לבין האנשים המקיפים אותו.
_{3 זאנג וקאזאנג'יאן, 2003, עמ' 4.}