תעלומת האיש שמת צוחק

1

בעודו ספון במושב האחורי של האמבסדור שלו, שחלונותיה סגורים ומיזוג האוויר שלה פועל בשיא העוצמה, הביט וִיש פּוּרי בחשש על הסדק שבשמשה הקדמית של המכונית. בתחילה היה זה רק חריץ - תוצאה של אבן שניתזה מגלגליה של משאית שועטת בדרך מָטוּרָה בצהרי אותו יום. אבל למרות נייר הדבק שהודבק על הזכוכית כמו פלסטר, החל הסדק לגדול.

חום התופת של דלהי לחץ על השמשה בניסיון לנצל את חולשתה ולכבוש בלהט את כיס האוויר הקריר שמאחוריה. הבלש ניסה לדמיין כיצד מרגיש חוקר מעמקים השומע את הצוללת הזעירה שלו חורקת תחת הלחץ של אלפי טונות המים שמעליה.

באותו יום שני של תחילת יוני הגיעו הטמפרטורות בבירה ל־44 מעלות צלזיוס, או 111 מעלות פרנהייט - היה חם כל כך עד שהאספלט על הכבישים נעשה רך ודביק כמו ליקריץ. חם כל כך שגם כעת, שעה לאחר רדת החשכה, כל נשימה כמו הציתה אש בריאותיו.

אך אין דבר שיכול להכניע את שעת העומס התזזיתית של דלהי. בכל מקום שאליו הביט פורי נראו אלפי אלפים של אנשים שפילסו את דרכם בחום הכבד, בין שאגות כלי הרכב ואדי המפלט שנלכדו באור הפנסים. פועלים, משרתים וסטודנטים הצטופפו באוטובוסים לא ממוזגים, רוכבי אופניים בחולצות ספוגות זיעה סובבו את דוושותיהם במאמץ; משפחות של שלושה, ארבעה ואפילו חמישה נישאו על טוסטוס אחד, האמהות ישבו כשרגליהן מופנות הצדה, עולליהן בחיקן וילדים בוגרים יותר מעוכים בינן לבין הנהג.

המסחר שגשג בכל מקום. פיסות קוקוס קרות ועותקים פיראטיים של רומנים זוכי פרס בּוּקר נמכרו על ידי ילדים ששוטטו בין כלי הרכב שהזדחלו על הכביש. על המדרכות נערמו אבטיחים למכירה. עלוני פרסומת של איזשהו חָאכִּים המבטיח לגרש שדים מזיקים ולספק קללות נגד כישופים נדחפו מתחת למגבי המכוניות.

פורי צפה באינספור הפרצופים הבוהקים והנוצצים מזיעה, בעיניים הממצמצות כנגד הזיהום, בשפתיים המיובשות מצמא, ונדהם מהשלווה שבה התנהלו הדִילִּי־ואלָה, כפי שכונו תושבי דלהי, שנראו כמקבלים את דינה של הבירה הקשוחה ואת תנאי החיים שהפכו, עבור רובם, לקשים מיום ליום. במובן מסוים הוא העריץ את עמידותם, את מזגם הטוב להפליא בהתחשב במצוקותיהם הקשות, אבל גם הצטער על היכולת האנושית להסתגל לכל מצב שהוא ולקבל אותו כנורמלי.

"יצר ההישרדות הוא גם ברכה וגם קללה," כך הוא ניסח זאת.

הבלש, לעומת זאת, כבר התרגל למיזוג האוויר. בלעדיו, לבוש בחליפות הספארי וכובעי הסנדָאוּן שהיו לסמלו המסחרי, הוא בקושי שרד. בעיצומו של הקיץ הוא השתדל לצאת החוצה כמה שפחות. כשנאלץ להסתכן ולצאת נדרש הנהג שלו, בלם־יד, ללכת לצדו ולסוכך עליו בשמשייה כדי להבטיח שהבוס שלו לא ייחשף לשמש. פורי השקיע גם במאוורר יד שפועל על סוללה. אבל בטמפרטורות כמו אלו היתה השפעתו הפוכה מזו שלה נועד, והיתה דומה במקצת לתחיבת הפרצוף מול צינור המפלט.

מאחר שידע שרק מחר יוכל לשלוח את בלם־יד לתקן אותה, לא נותר לו אלא להתפלל שהשמשה הקדמית תחזיק מעמד.

זה יהיה ערב ארוך.

פורי בדק בשעונו. עשרה לשמונה - עשר דקות עד למועד המסירה בפארק השעשועים פאן אנד פוּד וילג'.

"המטרה מתקרבת לגשר אַי־ג'י־אַי, עבור," הוא אמר לתוך מכשיר הווקי־טוקי שלו.

מכונית הספארי הכסופה שאחריה עקב יצאה מאזור הווילות המהודרות והשכונות מוקפות החומה של דרום דלהי ופנתה לעבר הכביש המהיר החדש, בעל שלושת הנתיבים, שהתפתל וחלף על פני נמל התעופה הבינלאומי על שם אינדירה גנדי.

"בעמדה, בוס," נשמע בחזרה קול. זה היה קולו של אחד הסוכנים החשאיים של סוכנות חוקרים פרטיים ביותר בע"מ. פורי, שנהג להעניק כינויי חיבה לאנשים, כינה אותו ניאון מפני שנדרש לו זמן רב "להתעורר לחיים" בבוקר.

"טיפ־טופ," השיב הבלש. "הוא אמור להגיע אליך עוד מעט. אם רק הטיפוס הארור הזה יתקדם כבר. בחיי, הוא כזה אטי!"

מהרגע שבו החלו לעקוב אחרי הספארי, צפה הבלש בתדהמה בהתקדמותה האטית. בניגוד לכל שאר המכוניות, שהתייחסו לכביש כמו אל מסלול מרוצי פורמולה 1 וזִגזגו בין המשאיות הכבדות והאוטובוסים פולטי העשן, הספארי לא חרגה מהמהירות המותרת. זה היה הרכב היחיד על הכביש שלא השתלט על שני נתיבים בו בזמן ולא סנוור בפנסיו, ושהצופר שלו נותר דומם למרות ההנחיות שהתנוססו על אחורי המשאיות, אוקיי לצפור בבקשה!

"אוף!" קרא פורי בתסכול כשהספארי פינתה דרך לאוטו־ריקשה נחות. "אני לגמרי בעד נהיגה אחראית - הרי החיפזון הוא אסון - אבל האיש הזה ממש ליצן, לא?"

בלם־יד היה המום גם הוא: "איפה הוא למד לנהוג, בוס?" שאל בהינדית. "בבית ספר לבנות?"

"לא, בארצות הברית," ענה הבלש וצחק.

למעשה, שַנְמוּגָה סוּנדָרָם ראטְהִינָסָבָּפָּטְהִי, הלקוח החדש של סוכנות חוקרים פרטיים ביותר בע"מ, קיבל את רישיון הנהיגה שלו בראלִי שבקרוליינה הצפונית.

על פי הכתוב בתיק של ראטְהִינָסָבָּפָּטְהִי - פורי הצליח לקבל עותק שלו בזכות הבצ'מייט שלו, חברו לספסל הלימודים באקדמיה הצבאית שעבד כיום בשירות החשאי ההודי - "סם" ראטְהִינָסָבָּפָּטְהִי היה בנו של מנתח לב טָמִילִי. הוא נולד וגדל בקרוליינה הצפונית, מדינת עקב הזפת, וכעת, כשהוא מדען גרעין ובוגר אם־אַי־טי, "חזר" להודו לפני חודש והביא איתו את אשתו ה"הודית תושבת חוץ" ואת שני ילדיהם הקטנים. הוא היה אמור להתחיל לעבוד עבור חברה בשותפות אמריקאית־הודית שבונה דור חדש של כורים גרעיניים, אבל עד כה בזבז את זמנו בהתמודדות עם בעיות ועם שחיתות שבהן נתקל כשניסה לשכור דירה, לרשום את ילדיו לבית ספר וללמוד להסתדר בעיר.

לפני שלושה ימים, בעיצומו של משבר, הגיע סם ראטהינסבפטהי לפגישה עם פורי במשרדו שבחאן מרקט ותיאר את הקושי שאליו נקלע.

"מדובר כאן בילדים שלי! מה אני אעשה? אני לגמרי נואש!"

הבלש הסכים לעזור לו, ויעץ לראטהינסבפטהי הישר והמהוגן למלא את דרישות המתווך שיצר איתו קשר.

"תשלם לגוּנדָה הארור הזה שני לָאק ותשאיר לי את הטיפול בכל היתר," כך הוא ניסח זאת.

לאחר הפגישה הראשונה חלק פורי עם מזכירתו האישית, אליזבת ראני, את פליאתו על תמימותם של "הטיפוסים תושבי־החוץ האלו". יותר ויותר מהם הוצבו בהודו על ידי ארגונים כלכליים בינלאומיים מובילים. כמו הבריטים לפניהם, רובם חיו בעושר מפנק, התלוננו ללא הרף על המשרתים שלהם ועל "קלקולי הקיבה שגרמה להם דלהי", ולא היה להם שום מושג איך צריך לעשות דברים בהודו.

"הסם הזה הוא אולי טיפוס אלף־אלף, אבל כאן בהודו הוא די אבוד," אמר הבלש. "מה שדרוש במצב הזה הוא ניסיון וכישרון. למרבה המזל, בכוחו של ויש פורי לספק בלי שום בעיות גם את זה וגם את זה."

לאחר שהעניק ללקוח החדש שלו את הכינוי קוקוס - "הבחור הזה הוא אולי חוּם בחוץ אבל הוא מאה אחוז גוֹרָה מבפנים" - החל הבלש להוציא לפועל את תוכניתו.

באותו אחר צהריים משך סם ראטהינסבפטהי את מאתיים אלף הרופי הנדרשים - מאה אלף לכל אחד מילדיו - מהבנק. הוא הביא את הכסף המזומן לסוכנות חוקרים פרטיים ביותר בע"מ, שם רשם לעצמו פורי את מספרי הסדרות וארז את ערמות השטרות בתיק נסיעות חום.

בשעה שש התקשר המתווך ומסר היכן תתבצע העברת הכספים. לניאון נותר די זמן כדי להגיע לפאן אנד פוד וילג' ולהתמקם שם.

כעת, כל שהיה על ראטהינסבפטהי לעשות הוא למסור את הכסף.

"זמן הגעה משוער עשר... בעצם, עדיף חמש־עשרה דקות, עבור," אמר פורי באנחה כשמכונית הספארי של ראטהינסבפטהי ירדה מהכביש המהיר אל דרך חד־סטרית מאובקת.

כאן, לנוכח הבורות ופסי ההאטה הבלתי מסומנים שהתלוו למהומת הצופרים הרגילה, האטה המכונית עד כדי זחילה ממש וכמעט פגעה ברוכב אופניים שהוביל ערמה גבוהה של מגשי ביצים מלאים. בלם־יד, שהתאמץ לשמור על מרחק ביטחון והעיר בכך את זעמו של נהג משאית בדפורד, נאלץ לבלום בפתאומיות ולחץ מתוך הרגל גם על הצופר.

"סליחה, בוס!" התנצל הנהג במהירות. "אבל הוא נוהג כמו איזו סבתא זקנה!"

"כל האמריקאים נוהגים ככה," חיזק הבלש את טענתו.

"יש להם בטח הרבה תאונות באַמְ־רִי־קָה," מלמל בלם־יד.

כשהגיע ראטהינסבפטהי ליעדו וחנה מחוץ לפאן אנד פוד וילג' השעה כבר היתה שמונה ורבע. הוא מיהר לדוכן הכרטיסים כשהתיק בידו, ונעמד בתור.

פורי הרהיב עוז ופתח את הדלת, ומיד הִכתה בו מכת חום ולחות. הוא נתקף סחרחורת ונאלץ לייצב את עצמו. לאחר שניות ספורות בלבד החלה הזיעה לטפטף במורד צווארו וטיפות זיעה בצבצו על שפתו העליונה, מתחת לשפם הרחב והארוך שלו.

הבלש ניסה לצנן את עצמו בעזרת מניפת עיתון מאולתרת בשעה שקנה כרטיס כניסה ונכנס בעקבות הלקוח שלו דרך השער המסתובב.

פאן אנד פוד וילג', פארק שעשועים הודי טיפוסי עם מתקני מים פופולריים, היה מלא בילדים מסוחררים. בשעה שהם החליקו וירדו במגלשות המים והתקדמו בשחיית כלב במסלול האבובים נשמעו צווחותיהם: "פְּהִיר, פהיר! עוד פעם, עוד פעם!" אמהות בחליפות כותנה פאנג'ביות ססגוניות שמכנסיהן הרחבים מקופלים עד מתחת לברכיים עמדו בתוך המים בקצה הרדוד של בריכת הילדים ושיחקו עם פעוטיהן. קבוצה של נערים סיקים בבגדי ים ובפַּטְקָאס שיחקו כדור עף בבריכת הגלים. דודות, שישבו על ספסלים לצדי הבריכה, טבלו את בהונותיהן במים הקרירים ואכלו דְהוֹקְלָה חריפה מתובלת בכוסברה ובצ'ילי ירוק. מדי פעם נכדים ואחיינים שובבים התיזו עליהן מים.

פורי הלך בעקבות ראטהינסבפטהי שפילס לו דרך בקהל והתקדם לעבר אחת מדמויות הגבס שעיטרו את הפארק: פסל מפחיד בגובה שלושה מטרים של המלך־השד רָאוָנָה בעל עשרת הראשים. במבט מפחיד וחיוך לגלגני הוא נופף בחרב מעוקלת להב שבעזרתה יכניע נחש מפלצתי.

שם, מול ראוָנָה, הורה המתווך ללקוח של פורי להמתין.

ראטהינסבפטהי נעצר בצלו של פסל האל הגבוה. מבטו החרד סקר את קהל הנופשים שהתהלכו אנה ואנה. בינתיים, בלי לגרוע עין מהלקוח שלו, הצטרף הבלש לתור מבולגן בדְהָבָּה סמוכה. כשהגיע תורו הוא הזמין צלחת של אָלוּ טִיקִּי מאסלה. ייתכן שיעברו שעות עד שיזדמן לו לאכול שוב, תירץ לעצמו, ומנת הספיישל של "קציצות ירק" שאכל בצהריים במועדון ג'ימְקְהָנָה לא סיפקה את תשוקתו לדבר מה מתובל - אף על פי שהטביע אותה ברבע מתכולתו של בקבוק רוטב צ'ילי מתוצרת מאגי.

המנה היתה מעולה והוא גירד את שאריות הצַ'טְנִי מתחתית עלה הטבק ששימש כצלחת והזמין עוד אחת. הוא קינח בצ'וּסְקִי בטעם גִ'ירָה קולה עם הרבה סירופ, שאותו היה עליו לאכול במהירות לפני שיימס, ולהיזהר מכתמים מפלילים שעיני הנץ של אשתו יגלו ללא ספק.

בשעה שמונה וחצי עדיין לא היה זכר למתווך. פורי התחיל לתהות אם תוכניתו נחשפה. הוא קילל בשקט את עצמו על שלא חזה מראש את כישורי הנהיגה האומללים של הלקוח שלו, אבל מי לא מעסיק נהג?

הודעה נשמעה במערכת הכריזה, תחילה בהינדית ואחר כך באנגלית. "נָמַסְקָאר," אמר קול מתנגן ונעים. "האורחים מתבקשים באדיבות שלא לעשות פיפי במים. בחלקו האחורי של הפארק עומדים לרשותכם חדרי שירותים. אנו מודים לכם על שיתוף הפעולה."

חלפו חמש דקות נוספות. פורי נמנע בכוונה מיצירת קשר עין עם הלקוח שלו למקרה שהמתווך נמצא בקרבת מקום. בלון־וָאלה, שעשה עסקים מצוינים מול בריכת הגלים, בא ונעמד במרחק של מטר או שניים משמאלו של ראטהינסבפטהי.

ואז התקרב אל מדען הגרעין גבר נמוך ומוצק עם צוואר עבה ושיער צבוע שחור. מכיוון שגבו היה מופנה לדְהָבָּה, לא הצליח הבלש לראות את פניו. אבל פרט לדברים הברורים מאליהם - בן חמישים עד חמישים וחמש, נשוי, בעל כלב, הגיע למקום רק לפני כמה דקות - הצליח פורי להסיק שהוא מנהל רומן (אפשר היה לראות בבירור סימן של קונדום לא עטוף בכיסו האחורי) ושהוא גדל באזור כפרי שבו היו מי השתייה מזוהמים בזרניך (ידיו היו מכוסות בכתמים שחורים).

פורי דחף את מכשיר ההאזנה הקטן עמוק יותר לתוך אוזנו. הוא היה מתואם עם המשדר שהוסתר בסיכת דגל הודו הנעוצה בכיס חולצתו של הלקוח שלו.

"מר ראטהינסבפטהי, כן?" שמע הבלש את המתווך שואל בתוך המולת הילדים. קולו הבוטח היה זחוח.

"כן, נכון," ענה מדען הגרעין, שנשמע חושש. "מי אתה?"

"דיברנו בטלפון."

"אמרת לי להיות כאן בשמונה. אני מחכה כבר חצי שעה כמעט."

"שמונה זמן הודי, מדען־סָהִיבּ. אתה יודע מה זה זמן הודי? תמיד יותר מאוחר מהצפוי." המתווך גיחך קלות. "ובהתחשב בזאת אני ממש מדייק. אבל מספיק עם זה, הא? מה אתה מחזיק שם? משהו בשבילי אני מקווה."

"תשמע, אני לא נותן שום כסף עד שאני אדע בדיוק עם מי אני מדבר," התעקש ראטהינסבפטהי וחזר על המילים שפורי הנחה אותו לומר.

המתווך טלטל את ראשו בקוצר רוח וסובב את גבו לבלון־ואלה.

"אתה לא צריך להתעניין בזהות שלי. מה שחשוב הוא שאני בן אדם שדואג שהדברים יקרו," אמר.

"בטח יש לך שם. איך אני אמור לקרוא לך?"

"יש אנשים שמכירים אותי בתור מר עשר־אחוז."

"זה מאוד משעשע," אמר ראטהינסבפטהי ביובש.

"אני כל כך שמח שזה מצחיק אותך, מדען־סהיב. אבל אני לא ליצן שעושה דגדוגים. אז בוא נעשה כבר עסקים, הא? הבאת את כל הכסף בדיוק ובדייקנות?"

"כן, הבאתי את שני הלאק שלך," אמר ראטהינסבפטהי וחזר אל הדיאלוג שפורי כתב לו. "אבל איך אוכל לדעת שתקיים את החלק שלך בעסקה? איך אני אדע שלא סתם תיקח את הכסף והילדים שלי בכלל לא - "

"תשמע, ספר לימוד!" קטע אותו מר עשר־אחוז. "בהודו עסק זה עסק. זאת לא אמריקה עם האֵנְרוֹן שלכם. הכול מסודר פיקס. אתה רוצה לתת לי את הכסף או לא?"

ראטהינסבפטהי היסס לרגע ואז הושיט לו את התיק. "הכול שם. מאתיים - אלף - רופי," אמר בקול רם וביטא בבירור כל מילה.

המתווך לקח את התיק, החזיק ברצועותיו ביד ימין והעריך את משקלו.

"טוב מאוד," הוא אמר ונראה מרוצה.

"אתה לא מתכוון לספור את זה?"

"כאן? במקום ציבורי כל כך?" הוא גיחך. "אם מישהו יראה כל כך הרבה כסף מזומן יהיו לו כל מיני רעיונות בראש. יכולים אפילו לשדוד אותי. אני אומר לך, בכל מקום יש גנבים היום. ויש לי עוד עצה אחת בשבילך, מדען־סהיב: תשמור על הארנק שלך, הא? רק אתמול גנב חטף לי את הנייד ישר מהיד. תתאר לעצמך, ממש ברחוב באור יום. היה לי מזל שהחזירו לי אותו אחרי שעה כבר. הגנב בעצמו החזיר אותו אחרי שהוא גילה למי הוא שייך. הוא מאוד התנצל."

מר עשר־אחוז הושיט את ידו. "שמחתי לעשות איתך עסקים," אמר. "ברוך הבא להודו, הא, ושיהיה בהצלחה."

"זהו זה? מתי אשמע ממך שוב?"

"אתה לא תשמע ממני. תחכה לשמוע מהמנהל."

ואז הסתלק המתווך לעבר היציאה ונעלם במהירות בהמון.

הבלון־ואלה הלך ממש מאחוריו.

צרור בלוני ההליום הכסופים שלו, שקיפץ מעל ראשיהם של כל הילדים המאושרים והוריהם, סימן את מיקומו כמו מתקן איתור משוכלל.

פורי צפה כמה שניות בהתקדמותם, ואז אותת ללקוח שלו להישאר במקומו למשך עשר דקות לפחות, כפי שתוכנן מראש, והלך בעקבות ניאון והבלונים שלו - ומר עשר־אחוז.