אש כוחותינו

מבוא
תקווה היא נכס ביטחוני 

עד שכיביתי את הטלפון הנייד בסביבות חצות, הוא זמזם בלי הפסקה. חברים וזרים התקשרו כדי להשמיע באוזניי את דעתם. הריאיון שנתתי בשעת השיא לחדשות ערוץ שתיים זיעזע רבים ממיליון הצופים. "מה חשבת לעצמך?" שאל מישהו בוטה במיוחד.

ואיך אפשר להאשים אותם? זה היה בשלהי אוקטובר 2000, והישראלים היו נתונים תחת גל טרור. יום קודם לכן רצח המון ברמאללה שני חיילי מילואים ישראלים במוטות ברזל וסכינים. לו הייתי יפה נפש שמערער על זכותנו להגן על עצמנו, בנשק חם בשעת הצורך, אנשים לא היו מתייחסים לדבריי כי הם לא היו מקשיבים. אבל כראש השב"כ לשעבר, הבעת אמפתיה לאויב היתה בגדר יריקה בפרצופה של המדינה שאותה שירַתי כמעט ארבעה עשורים במסגרת הקומנדו הימי, חיל הים ושירות הביטחון הכללי.

במקום לדרוש שיערפו את ראשם של הפלסטינים, ביטאתי אמת צרופה: מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, האיש שהישראלים אוהבים להאשים בכל פשע אפשרי, לא יכול לשים קץ לשפיכות הדמים, גם אם הוא רוצה, כי בני עמו יבצעו בו לינץ'. ניסיוני בחדרי החקירות של השב"כ ומחוצה להם - לצד חברים שקברתי ואויבים שהרגתי - ניפץ את הנחות היסוד שליוו אותי כל חיי לגבי הפלסטינים. אם ברצוננו לשים קץ לטרור, לא נוכל להמשיך להתייחס אליהם כאל אויבים נצחיים, ועלינו להפסיק לעשות להם דה־הומניזציה ולהציג אותם כחיות טרף. הם אנשים בעלי רצונות ושאיפות, והם ראויים לזכויות לאומיות בדיוק כמונו. מבצעי הלינץ' בשני החיילים איבדו את התקווה שממשלת ישראל תסיים את הכיבוש ותניח לפלסטינים לנפשם. "לא נתַנו להם הרבה סיבות לבטוח בנו," סיכמתי.

תמיד הייתי עוף מוזר, חריג בחברה שאותה שירַתי, וההתנפלות הציבורית לא הדירה שינה מעיניי באותו לילה. למחרת בסביבות שש בבוקר, יצאתי עם רעייתי בּיבּה לטיול קצר עם שני הכלבים בכרם מהר"ל. אחרי שעברנו את הגדר הלבנה הגבוהה שהציבה הממשלה סביב ביתנו כדי לשמור על ביטחוני כשעמדתי בראש השב"כ, ירדנו בשביל העפר אל כרם הזיתים שאנחנו מעבדים ומייצרים מהם שמן. כשבוחנים מקרוב את המושב בו אנחנו חיים - ולא עשיתי זאת במשך שנים, מתוך עיוורון - מוצאים שרידים מהעבר בכל פינה. החלק החדש יחסית בביתנו נבנה בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, למען ניצולי שואה מצ'כוסלובקיה; החלק העתיק, שנחצב באבן, נבנה בידי משפחה ערבית כשכרם מהר"ל היה עדיין איג'זים, כפר ערבי משגשג, השני בגודלו באזור חיפה, וביתם של רופאים, מורים ואיכרים שעבדו בשדות השייכים לנו עכשיו. דיירי הבית נמלטו כשישראל כבשה את הכפר במלחמת העצמאות.

מימין לדרך העפר ניצב בית ערבי נוסף, שעצים גדלים מתוך הסדקים בקירותיו. בקצה השביל, מעבר לאורוות, עומד בית חווה ישן, שעל דלתו השבורה עוד תלוי מנעול חלוד. אני רואה בעיני רוחי את המפתח התואם מונח בידו של מישהו שמציג אותו לנכדיו בגדה המערבית, בירדן או בלבנון, ומשחזר את סיפור אובדנה של פלסטין - הנכבה.

בארץ ישראל, אי־אפשר לחפור בור ולא למצוא בו שרידים מתקופות היסטוריות שונות. הכנענים, הרומאים, הפרסים, היוונים, הביזנטים, הערבים והעות'מאנים - כולם הקימו כאן יישובים, ומהעמק שלנו אף מטפסת דרך רומית אל ראש גבעה, שהים התיכון נשקף ממנה במרחק כמה קילומטרים.

אבל באותו בוקר לא יכולתי להרשות לעצמי להרהר בהיסטוריה עתיקה. ברגע שהתחלנו לגזום ענפים, הטלפון זמזם ועל הצג ראיתי שם מוכר: בועז תמיר, חבר ותיק עוד מתקופת לימודיי באוניברסיטת בר־אילן, התקשר וביקש שאפגש עם אריה רוטנברג. לא נזקקתי לתיק סודי כדי לדעת שמדובר באיש תקשורת ופרסומאי ידוע שמיתג בנקים, מעדני חלב, כוכבי רוק ופוליטיקאים: הוא נמנה עם אלה שסייעו לאהוד ברק לנצח את ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו בבחירות שנערכו שנתיים קודם לכן.

רוטנברג לא הכביר במילים, וביקש להיפגש איתי בארבע עיניים. הזמנתי אותו למשרדי הצפוף בתל אביב, שם כיהנתי כיושב ראש הדירקטריון של חברת "נטפים" מאז פרישתי מהשב"כ.

כעבור יומיים קיבלתי את פניו של רוטנברג בלחיצת יד איתנה.

"תודה שפינית לי זמן, מר אילון."

"קרא לי עמי, בבקשה."

שאלתי מה אוכל לעשות למענו, אם כי הנחתי שגם הוא רוצה לגנות אותי ולהאשים אותי בבגידה, פנים אל פנים.

"עמי, הריאיון שלך..." הוא פתח, והסביר שכשהוציא את פח האשפה אתמול בערב, אשתו החולה בסרטן סופני קראה, "אריה, בוא, בוא! אתה לא תאמין!"

עצם העובדה שראש השב"כ לשעבר הופיע בטלוויזיה בפנים גלויות היתה מדהימה. מראשיתו של הארגון בשנות ה-40 של המאה הקודמת ועד 1996, כשלקחתי על עצמי בהסתייגות רבה את תפקיד ראש השירות אחרי רצח רבין, זהותו של ראש השב"כ היתה בגדר סוד מדינה. הוא היה דמות צללים שפעלה מאחורי מסך של אנונימיות ותככים, ברוח המוטו של הארגון, "מגן ולא יראה." קודמי בתפקיד נודע פשוט בשם כ', כמו גיבור הטירה של קפקא, או כמו "אם" בסרטי ג'יימס בונד. והנה עכשיו, ה"מגן" הפורש לא רק הופיע בטלוויזיה, אלא גם אמר דברי כפירה.

אריה, רציונליסט ושמרן במונחי הפוליטיקה הישראלית, אמר שהלסת שלו נשמטה כששמע את דבריי. הוא נתן לי את ההרצאה שכל ישראלי כבר שמע מראש הממשלה ברק בכבודו ובעצמו: ערפאת והפלסטינים משלמים מס שפתיים לשלום, ובעצם מעוניינים לגרש את היהודים לים. הם לא פרטנרים לשלום. מאחורי המסכה של ערפאת מסתתר אויב מושבע. והדברים שאמרתי הם "קשקוש אחד גדול".

גם אני חזרתי באוזני אריה על דברים שכבר אמרתי, דהיינו שהקלישאה "אין פרטנר" היא שטות גמורה. אמרתי זאת לברק אחרי הפסגה הכושלת של קלינטון בקמפ דיוויד, כשהוא ביקש את עזרתי במכירת הסיסמה "אין פרטנר" לעיתונות העולמית.

"האם בתוך תוכו, ערפאת באמת מעוניין בשלום איתנו?" שאלתי את אריה. "לך תשאל פסיכולוג מה הוא חושב באמת. אבל דבר אחד בטוח: ברק לא ניסה למצוא פרטנר."

בשיחתנו הקצרה לא הספקתי לגולל באוזניו של רוטנברג את ההיסטוריה הפרטית שלי ואת כל השינויים שחלו בתפיסת עולמי במרוצת השנים. כשגדלתי בקיבוץ, לימדו אותי שהעם היהודי נלחם על הישרדותו, תובע את הזכות המגיעה לו ככל העמים, ונחוש להילחם עליה. עוד למדתי שהציונות היא תנועה מהפכנית, ושזכותנו להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. כשהתגייסתי, הייתי מוכן ומזומן להגן על קשר בן כמעט 4,000 שנה בין עם לארצו, ששום דבר - לא הכיבוש הרומי, לא הכיבוש הערבי, לא הצלבנים ולא השואה - לא הצליח לגדוע.

בשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי שבה שירַתי כמעט 20 שנה, מחבלים פלסטינים נחשבו למטרות. הם היו האויב והרגנו בהם בלי להניד עפעף. תמצית האתוס שלי כלוחם היתה נאמנות בלתי־מעורערת לעובדות כפי שראיתי אותן: חבריי ואני חייבים להרוג את אויבינו הערבים, כי הם לעולם לא יקבלו את תביעותינו מרצונם החופשי. הריגה לצורך הישרדות והגנה על זכותנו כיהודים יהיו כנראה גורלנו עד קץ הימים.

דעותיי לא השתנו גם כששירַתי כמפקד חיל הים במשך ארבע שנים.

אבל בתקופתי בשב"כ, השקפת העולם הזו פינתה את מקומה למערכת חדשה של עובדות. בקומנדו הימי ובמסגרת הפיקוד על חיל הים למדתי שחמשת החושים שלנו לא תמיד קולטים את מה שנמצא מתחת לפני השטח. כדי לעשות זאת, עלינו להפעיל מערכת חיישנים המשדרת בתדר אחר: במקרה של לוחמת צוללות, למשל, מדובר בסונר. אבל כשנלחמתי בטרור כראש השב"כ, נדרשתי לפתח חיישנים שאילצו אותי לחשוב מחוץ לקופסה של "הם" מול "אנחנו". תקראו לזה איך שתרצו - אמפתיה, הבנה, הוצאת הראש מהחול - אבל כדי לרדת לעומקם של הגורמים לטרור, נאלצתי קודם כול להבין את המחבלים ואת בני משפחותיהם, את שכניהם ואת חבריהם. נאלצתי להתעמת עם הסיפורים הפלסטיניים - עם הפסיכולוגיה, עם רגשות ההשפלה ועם הזעם שלהם.

ההבנה שגם הפלסטינים הם בני אדם שינתה אותי. לא ראיתי אותם עוד כמטרות מופשטות, אלא כאנשים שחלומותיהם התנפצו בגלל הנחישות של הישראלים להגשים את שלהם. כשלמדתי לראות בפלסטינים בני אדם בעלי זכויות, השתנתה גם הגישה הבסיסית שלי לביטחון: הבנתי שהיעדר האמפתיה פוגע ביכולתנו להעריך סיכונים והזדמנויות כאחד. הפחד מעוור אותנו וגורם לנו להגיב בצורה לא מידתית.

תרומתי למלחמה בטרור האסלאמי היתה עדיין מסווגת ביותר, ולא יכולתי לתת לאריה פרטים על עבודתי עם ערפאת ועם אנשי הביטחון המסכל, שפעם הייתי יורה בהם בלי למצמץ. אבל אמרתי לו אמת פשוטה: היו לי פרטנרים ללחימה בטרור גם בקרב הפלסטינים, וגם לישראל יכולים להיות פרטנרים. לא היה לי שום ספק בכך. אפשר לסלוח לפוליטיקאים, לעיתונאים ולצופי טלוויזיה על כך שהם מחלקים את העולם לאויבים ואוהבים; אבל מי שניצב בחזית ומופקד על הלחימה בטרור לא יכול לעשות זאת. אמרתי לאריה שאני יכול להוכיח שכשישראל נלחמת בטרור באווירה פוליטית של היעדר אופק מדיני, של חוסר תקווה - הציבור הפלסטיני תומך באלימות כי אין לו מה להפסיד.

אריה לא קנה את זה. "אני אאמין לך כשאשמע מנהיגים פלסטינים מכירים בזכות הקיום של מדינת ישראל," אמר. "אם זה יקרה, אשמח לעזור לך לשכנע את הציבור הישראלי שיש לנו פרטנרים לשלום."

"זה יקרה," יריתי חזרה. אמרתי לו שאמצא מנהיגים פלסטינים שיהיו מוכנים לומר את זה מעל כל במה.

ההבטחה שנתתי לאריה, וההידרדרות המהירה שהפכה את ישראל למרחץ דמים טרוריסטי, הובילו אותי כעבור שנה ללונדון, לפאנל של ישראלים ופלסטינים רמי דרג בנוגע לטבח ההדדי המתמשך שבמשך שנים ניסיתי למנוע.²

משרד החוץ הבריטי אירח את הכנס, בברכתו של ראש הממשלה טוני בלייר. נפגשנו ביום גשום בבניין משרד החוץ וחבר העמים בווייטהול. כשעליתי במדרגות האבן מרחוב קינג צ'רלס, התפעלתי מהפסלים האלגוריים של אלות האמנות, החוק והמסחר. מוזר, חשבתי בזמן שסגרתי את המטרייה, הפסל השמיט את ארס, אל המלחמה. בתוך מבנה האבן המרשים, שנבנה לצרכיה הבירוקרטיים של האימפריה הגדולה בעולם, טיפסתי במדרגות השיש והמשכתי להתקדם במסדרון, עד שהגעתי לחדר ספון עץ וממורק. מפצחי צפנים בריטים פעלו במשרד הזה במלחמת העולם השנייה, והרגשתי שאין מקום ראוי ממנו לנסות לפצח את התעלומה לגבי עתידו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

זיהיתי שלושה מבין הפלסטינים שהוזמנו לשיחות. אחד מהם היה הסוקר ח'ליל שיקאקי. הכרתי את משפחתו היטב. אחיו, פתחי שיקאקי, היה ממייסדי תנועת הג'יהאד האסלאמי, ונהרג במלטה בפעולה המיוחסת למוסד. במסגרת עבודתי, חקרתי לעומק את הסקרים שערך ח'ליל, כי הם חשפו בפניי את צורת החשיבה של הפלסטיני הממוצע באופן ששום אסיר שעיניו מכוסות בחקירת שב"כ לא היה יכול לחשוף.

משתתף נוסף שהכרתי היה הפילוסוף סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל־קודס במזרח ירושלים, ויד ימינו של ערפאת בעיר.

השלישי היה ד"ר איאד א־סראג', פסיכיאטר פלסטיני שגם את עבודתו חקרתי במסגרת תפקידי בשב"כ. ראיתי בו חיישן שימושי לאיתור הזרמים התת־קרקעיים בקרב צעירים פלסטינים ברצועת עזה, "הדור הבא של האלימות הפלסטינית" בשפתו. הוא נולד בבאר שבע ב-1944, שנה לפני שאני הגעתי לעולם, ונמלט עם משפחתו לעזה ב-1948. ב-2001 הוא כיהן כראש הנציבות הפלסטינית העצמאית לזכויות האדם בעזה (ICHR). כפסיכיאטר, הוא עבד עם ילדים שסבלו מפוסט־טראומה, לאחר שהוריהם או קרובי משפחה אחרים שלהם נעצרו, נפגעו או נהרגו בידי כוחות הביטחון. בפרסומיו המקיפים קראתי בין היתר שילדים שהוכו על ידי חיילי צה"ל הפכו במקרים רבים למחבלים בבגרותם. או כפי שניסח זאת ו"ה אודן בשירו המפורסם, שציין את פרוץ מלחמת העולם השנייה:

אֲנִי וְהַצִּבּוּר יוֹדְעִים

אֶת מָה שֶׁלּוֹמְדִים תַּלְמִידִים

קָרְבָּנוֹת שֶׁל רֹעַ

מְשִׁיבִים בְּרֹעַ.³

קורות החיים של א־סראג' כללו גם תקופת מאסר בכלא הפלסטיני בעזה, לאחר שהתבטא בפומבי נגד משטרו הרודני של ערפאת.

במפגש הראשון הופתעתי לטובה מהאווירה, שלא ניכרה בה שום עוינות. השטיחים הרכים והמפוארים בבניין חבר העמים הבריטי השרו שלווה על הנוכחים. בהפסקה, ניגשתי לשולחן העמוס מטעמים. בעודי מערבב קפה אנגלי גרוע בחלב, שמתי לב מזווית העין - הוכשרתי לקלוט דברים כאלה - שד"ר א־סראג' מציץ עליי מבעד למסגרת הפלדה של משקפיו. החזרתי לו מבט והוא אמר, "שלום, עמי, מה שלומך?"

הערכתי את העובדה שהוא קרא לי בשמי הפרטי.

עמדנו רגע ובחנו איש את רעהו. בחליפה הכחולה האופנתית שהוא לבש, חזותו היתה כמעט אריסטוקרטית. עוד לא היתה שעת צהריים, וזיפי זקן כבר עיטרו את לחייו. חולצת טי צחה כשלג הציצה מתחת לכפתור העליון הפתוח של חולצת הכפתורים הכחולה. אני לבשתי חולצה מכופתרת וז'קט שרעייתי בחרה לי, מרחק רב מהאסתטיקה האנטי־בורגנית שהנחיל לי החינוך הקיבוצי.

אחזתי בידו בחוזקה והופתעתי מהרוך שניבט מעיניו החומות הבורקות. אני יכול רק לדמיין מה הוא חשב באותו רגע. בדמיון הפלסטיני, ראש השב"כ הוא תליין אכזרי ששובר עצמות.

"נעים להכיר סוף־סוף," אמרתי.

"כנ"ל, אבל אני חייב להודות שאני מאוכזב," הוא אמר בחצי חיוך, כאילו טמן לי פח.

"למה בדיוק?" שאלתי ולגמתי מהקפה הגרוע.

"כי לא בירכת אותנו. מאוד לא ספורטיבי מצידך." האנגלית שלו נשמעה כאילו נלקחה מאולפני הבי־בי־סי או מהתיאטרון השייקספירי. ד"ר א־סראג' מזג לעצמו כוס קפה, נשף מעט ולגם. בידו השנייה הוא ניער מטפחת מגוהצת למשעי ומחה את הזיעה ממצחו.

"אשמח לברך אותך, ידידי, רק תגיד לי על מה."

"נו, על זה שהבסנו אתכם!"

"הבסתם אותנו?" גמגמתי כלא מאמין. היינו עדיין בתחילתה של האינתיפאדה השנייה, ויחס ההרוגים בין הפלסטינים לישראלים היה כמאה לאחד.

"כן. סוף־סוף ידנו על העליונה," הוא המשיך בלבביות, ואגלי הזיעה נצצו על מצחו. "איך קוראים לזה בצבא שלכם? אה, כן, השגנו מאזן כוח צבאי. המתאבד שלנו מול מטוס F-16 שלכם. על ההישג הזה מגיע לנו לחגוג ניצחון."

אין דבר שמרתיח אותי יותר מאדם שמסוגל לחוש שמחה כששכניו נהרגים. נעצתי אצבע בחזהו. "ד"ר א־סראג', האם לא ראית מאות מבני עמך נהרגים בשבועות האחרונים?" חשבתי שהעובדות הפשוטות ימחו את החיוך מפניו. "גרוע מזה, אתם עומדים לאבד את שארית החירות שעוד נותרה לכם. נלחמתם על החירות הזאת במשך עשורים, ובשביל מה? בשביל שאהידים ובתי קברות? לזה אתה קורא ניצחון?"

הוא נרתע כשניים או שלושה צעדים, כאילו ציפה שאשפוך עליו את הקפה. לבסוף הרים מאפה מהשולחן ונגס בו. "בדיוק כך."

ההערה הבאה שלו פגעה בגאוותי המקצועית: "אחרי כל כך הרבה זמן, אתה עדיין לא מבין אותנו, מה?" עיניו החומות הנוצצות התרחבו. "אנחנו חיים תחת טרור מאז 1967. העובדה שעכשיו לא רק אנחנו אלא גם אתם נהרגים במרכזי הערים, היא הניצחון שלנו."

חשבתי על מתקפת הטרור האחרונה של החמאס. סעיד אל־חוטארי, בן 22, מוסלמי אדוק וחובב קראטה, יצא מקלקיליה בתחפושת של חרדי. איש לא התייחס אליו כשעלה על אוטובוס לתל אביב. מטרתו היתה דיסקוטק הדולפינריום, שהיה פופולרי במיוחד בקרב בני נוער ממוצא רוסי. כשסעיד הלם על חזהו מחוץ למועדון והרעים בעברית גרועה ש"משהו עומד לקרות", הנערות שעמדו בתור התעלמו ממנו כי חשבו שהוא מטורף. איש לא חשד שמתחת לתחפושת מסתתרת חגורת נפץ עמוסה חלקי מתכת חדים, קטלניים כקליעים.

בפיצוץ נהרגו 17 בני נוער, וארבעה נוספים מתו מפצעיהם בהמשך. שכניו של סעיד בקלקיליה הכינו זר פרחים בצורת לב וחגורת נפץ לזכרו. ילדים נדרו ללכת בעקבותיו אל גן העדן של השאהידים.

"בטראומה הקולקטיבית שלנו," אמר ד"ר א־סראג' ויישר את משקפיו, "אנחנו סוף־סוף שווים."

החיוך שנמתח על שפתיו הטריף את דעתי. בדרך כלל אני שולף מהמותן, אבל הפעם המילים פשוט נעתקו מגרוני. הצלחתי רק לסנן, "לך לעזאזל, דוקטור!"

כשהתראיינתי בטלוויזיה, הסתכנתי והתעקשתי על כך שהפלסטינים אינם אויבים. ועכשיו בא האיש הזה, שאני מכבד את פועלו כבר שנים, ומצדיק רצח המוני.

"כרצונך, עמי." הוא הניד בראשו כמו ג'נטלמן, בלע את שארית המאפה וחזר לשולחנו.

הדופק שלי האט בהדרגה כשצעדתי למקומי והתכוננתי לדיון הבא. שמתי לב שהדוקטור צופה בי. הבעתו לא השתנתה ושפתיו היו קפוצות כאילו חיכה שהרעל שמזג לקפה שלי יתחיל לתת את אותותיו.

שרירי הבטן שלי היו עדיין מכווצים והצלקת בצוואר - מזכרת מהתפקיד שמילאתי בסכסוך הדמים - התחילה לגרד. לְמה לעזאזל הוא התכוון כשדיבר על ניצחון? אין עוררין על העליונות הצבאית של ישראל. מילה אחת מפיו של שר הביטחון, ומטוסי קרב ישראליים מוחקים את עזה מעל פני האדמה.

אבל דבריו הוסיפו לרדוף אותי, ובהדרגה התחוור לי שאנחנו הישראלים מעולם לא היינו מובסים יותר. איך יכולנו לחשוב שאנחנו הצד המנצח, כשפחדנו לעלות על אוטובוס או לשבת בבר? קשה לומר כמה זמן הייתי שקוע במחשבות, אבל כל הנחות היסוד שלי לגבי המלחמה קרסו. על פי תורת הלחימה הקלאסית, החלש תמיד נכנע בפני החזק. כאן התרחש ההפך: ככל שהפגנו עליונות צבאית רבה יותר, ככל שהרגנו בהם יותר, החמאס התחזק והרשות הפלסטינית בהובלת פת"ח נחלשה. או במילים אחרות: ניצחנו בקרבות, אבל הפסדנו במלחמה. במובן הזה דמינו לבני ישראל במצרים בספר שמות, שנאלצו להתמודד עם שעבודם בעבודת פרך במצוות פרעה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ." האירוניה לא חמקה מעיניי. למעשה, היא הממה אותי.

נזכרתי במשהו שאמר השייח' אחמד יאסין, מייסד החמאס המרותק לכיסא גלגלים, באחת מלחישותיו הצפצפניות: "היהודים טיפשים. הם חושבים שאפשר להביס את האסלאם בפצצות אטום; אבל האמונה והסבלנות יובילו אותנו לניצחון." אנו, אנשי זרועות הביטחון הכבירות של ישראל - צה"ל, המוסד, השב"כ - חשבנו שאנחנו מקדימים את האויב האסלאמיסטי בצעד אחד. אבל האויב למד אותנו היטב, ואפילו לא שמנו לב. אשפי הטרור של החמאס לא ציפו להביס אותנו בזירה הצבאית. הם רצו להטיל עלינו אימה כדי שנגיב בהגזמה, ונשַלח בהם טנקים ומטוסי קרב בשווי מאות מיליוני דולרים. הם ביקשו לפורר אותנו כחברה ולשחוק את הערכים הדמוקרטיים בהם אנחנו מאמינים. ויותר מכול, הם שואפים להראות לנו שהם לעולם לא ייכנעו, ולהוכיח לאוכלוסייה הפלסטינית ולעולם כולו שהישראלים לעולם לא יהיו פרטנרים - ואנחנו נפלנו בפח.

עכשיו הבנתי את טענתו של הרופא שוחר השלום. האסלאמיסטים ניצחו מפני שרוב הישראלים הפכו צמאי דם פלסטיני. הם ניצחו מפני שבכל פעם שאם פלסטינית שכּולה בכתה בסי־אן־אן, היא חתרה תחת הדבר הנחוץ לנו יותר מכול: הביטחון שננצח במלחמה בטרור בלי לבגוד בערכינו. הם ניצחו מפני שכולם, החל בראש הממשלה וכלה בנהג המונית ובאיש הפרסום, חזרו על המנטרה "אין פרטנר". גישת "הם" מול "אנחנו", הבנתי פתאום, היא האיום החמור ביותר על ביטחון ישראל ועל הישרדותנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, כי בגללה אין עוד לפלסטינים מה לאבד.

השאלה הביטחונית הדוחקת ביותר אפוא לא היתה צבאית, אלא איך ניתן לטפח תקווה בקרב הפלסטינים. ביטחון ישראל אינו תלוי במיליוני פלסטינים, החיים בערים ובמחנות פליטים רעועים ומאמינים שעד מהרה ישתחררו משליטתנו. הדבר החיוני לביטחון ישראל הוא התקווה הפלסטינית. הפלסטינים יפסיקו לתמוך בטרור רק כשהם יאמינו שתהליך מדיני יוביל לסיום הכיבוש והאפליה ולכינונה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. חזרתי אל ההבטחה שנתתי לאריה ואמרתי לעצמי, אני חייב למצוא פרטנר כאן ועכשיו.

חזרתי אל שולחן הדיונים והצעתי לפרופ' מרי קלדור שנוותר על התוכנית המקורית ובמקומה נדון במשמעות הניצחון במזרח התיכון המודרני. ויתרנו על מראית עין של נימוס והתחלנו לצעוק כמו רוכלים בשוק. בעיצומו של הוויכוח הסוער, רשמתי על מפית כמה נקודות שהנחתי כי אם כל הצדדים יסכימו להן, הפלסטינים יזכו לתקווה והישראלים יזכו לביטחון בר קיימא.

ברגע של שקט, הרמתי את המפית והקראתי את רשימת הנקודות. אחר כך שאלתי מי מקרב חבריי הישראלים או הפלסטינים מוכן לתמוך בפומבי במסמך שיתבסס על העקרונות שפירטתי זה עתה. שתיקה מביכה השתררה ורוב חברי הפאנל הסיטו את מבטיהם, למעט אחד. הפילוסוף סרי נוסייבה הרים את ידו.

לימים, סרי ואני ייסדנו תנועת שלום עממית על בסיס הנקודות שהיו רשומות על אותה מפית. בשנת 2004, יותר מ-450,000 ישראלים ופלסטינים חתמו על עצומה לסיום הכיבוש ולכינון מדינה פלסטינית בשטחי יהודה שומרון ועזה, לצד מדינת ישראל.

ניצניו של ספר זה הופיעו כחמש שנים קודם שהתחלתי בכתיבתו, כשמו"ל ישראלי ביקש ממני להעלות את זיכרונותיי על הכתב. ההצעה קסמה לי. רציתי לומר את האמת, לכתוב בכנות על מעורבותי האישי במלחמה בטרור - קרבות שבהם השתתפתי, אנשים שהרגתי, חברים שקברתי, התקפות שסיכלתי - ולהוסיף נדבך חדש לתורת הלחימה, בכך שאחקור את גורם התקווה ואפליג בשבחיו.

שנים חלפו ולא כתבתי מילה. אבל במבט לאחור, טוב שכך. עד למותו של ד"ר א־סראג' מסרטן בשנת 2013, לא הבנתי לעומקם שני גורמים בסיסיים: את עצמי ואת ארצי. אבל רצה הגורל וב-2013 קראתי ספר פילוסופיה שניתץ את דעותיי המגובשות על שניהם: תיאוריה פוליטית לעם היהודי, מאת פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חיים גנז.

למעשה, גנז העניק מסגרת תיאורטית בעלת משמעות לסיפור חיי, השזור בסיפורה של המדינה. כבר בדפים הראשונים של ספרו הוא אילץ אותי להפנות את המבט הביקורתי פנימה. וכך, סוף־סוף, התחלתי להבין את עצמי ואת המדינה ששירַתי כל חיי.

כפרטים, אנו הישראלים, אזרחי אומת הסטארט־אפ, ניחנו בביטחון עצמי ובאופטימיות. אבל היישות הפוליטית שלנו - הרגלי ההצבעה, הטקטיקות הצבאיות, תחושת מקומנו בעולם - נשלטת בידי פחד. מקור הפחד והפסימיות הישראלית אינו נובע רק מהעוינות הפלסטינית, הם טבועים בנו - או ליתר דיוק, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העבר.

הקריאה בספרו של גנז שלחה אותי למסע פנימי כואב, כעין חקירה נגדית צולבת של העשורים הקודמים בחיי, ובחינה של האמונות הבסיסיות ביותר שלי לגבי זהותי ולגבי זהותה של ארצי. במקביל, הספר עורר בי צורך עז לשנות את תפיסתי לגבי הנרטיב הציוני שעליו גדלתי ולחפש נרטיב חלופי, תפיסה שונה של העבר, שתשקם את אמונתי בעתיד, ובתקווה גם תבטיח את אופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית ברוח מגילת העצמאות.

אני לא מתיימר להיות אינטליגנטי במידה יוצאת דופן או מוסרי באופן מיוחד. אני לא היסטוריון או מלומד, וגם אין לי נקיפות מצפון בגלל האנשים שהרגתי. אני לא מאמין באוטופיה. לא משנה מה נעשה, הטרור, כמו כל פשע אלים, יוסיף לזהם את החברה שלנו ואת יתר הדמוקרטיות המערביות.

כפי שכתב הגנרל הבריטי רופרט סמית' בספרו התועלת שבכוח (2007): "המלחמה אינה קיימת עוד. עימותים, סכסוכים וקרבות קיימים גם קיימים ברחבי העולם," אבל המלחמה כיום מתנהלת "בקרב אנשים." במלחמה כזאת, טילים גורמים יותר נזק מתועלת מפני שהם זורעים הרס ודוחפים אוכלוסיות שלמות אל זרועות האויב. הניסיון לחסל את מנהיגי הטרור בלי לייאש את תומכיהם נועד לכישלון, והוא מייצר רק עוד תסכול, ייאוש וטרור. ככל שנרבה "לנצח" במלחמה הקלוקלת הזאת - ככל שנשחית עוד יותר את החברה האזרחית ואת הנורמות הדמוקרטיות - כן נהפוך לדיסטופיה אורווליאנית, שבה לא ניתן להבחין בין אמת לשקר.

אני לא מפנה אצבע מאשימה לפלגים מסוימים בחברה הישראלית, כגון המתנחלים בגדה המערבית, הטוענים שליהודים יש זכות אלוהית על ארץ ישראל רבתי; אם ישראל תהפוך לדיסטופיה אורווליאנית, זה לא יקרה בגלל קומץ פנאטים חמושים שיגררו אותנו אל חשכת העבר. הרוב החילוני הוא שיוביל אותנו לשם, נישא על כנפי הפחד והשתיקה.

באמצעות ספר זה אני מקווה להראות שדמוקרטיות יכולות לנצח במאבקן המתמשך בטרור, על ידי שימוש בערכים ההומניסטיים שעליהם הן מושתתות, הן כחרב והן כמגן. לאומנות גסה, שקרים ותעמולה, הטלת אימה, ומה שבריאן ג'נקינס מכנה "רודנות מצטברת", שהולכת ומתפשטת בקרב הדמוקרטיות המודרניות, לא יביסו את הטרור. רק מדיניות של "עוצמה חכמה", המאזנת בין שימוש מרוסן בכוח לבין שמירה על ערכים ליברליים של פלורליזם ושוויון, יכולה לעשות זאת, ואני מקווה שכך יהיה.

1
חלוצים - "משחררים" את ארץ ישראל 

זמן קצר אחרי שסרי נוסייבה ואני השקנו את יוזמת "המפקד הלאומי", הִנחה הסנטור האמריקאי לשעבר ג'ורג' מיטשל, שנודע בעיקר בתרומתו להסכם "יום שישי הטוב" ששם קץ לעשורים של סכסוך דמים בצפון אירלנד, דיון בין סרי וביני בקמפוס הירוק של מקאליסטר קולג' בסנט פול, מינסוטה. כדי למשוך קהל, אנשי מקאליסטר העניקו לשיחתנו את הכותרת "פסגת שלום מזרח־תיכונית".

הסנטור מיטשל פתח את הערב בכך שהזמין את סרי לדוכן וביקש שיספר בכמה מילים על עצמו ועל משפחתו - עץ יוחסין שתחילתו במאה השביעית בירושלים, שושלת של למדנים, שופטים, סוחרים ואימאמים, שראשיתה בימיו של עומָר בן אל־ח'טאב, מייסד האימפריה המוסלמית במאה השביעית לספירה. סרי סיפר כמה עובדות מדהימות, וביניהן שמשפחתו המוסלמית מחזיקה עד היום צרור מפתחות של כנסיית הקבר, האתר המקודש ביותר לנצרות, וכמה סיפורים קשים, כמו האופן שבו אביו איבד את רגלו מאש צלפים במלחמת העצמאות של ישראל.

כשהסנטור מיטשל הזמין אותי לעלות לבמה, הייתי שרוי בדילמה. לא יכולתי לתאר את תולדות עם ישראל כפי שסרי תיאר את תולדותיו. לעם היהודי יש היסטוריה מפוארת ועצי היוחסין ממלאים את ספרי המקרא ומסכת אבות, אבל דור הציונים של הוריי מחק אלפיים שנות גלות כדי להקים מדינה. הם בחרו בנרטיב שדילג היישר ממרד בר כוכבא אל הרצל, ומקרבות המכבים ביוונים אל גיבורי תל חי. תלמידים בישראל לומדים להזדהות עם נביאים ולוחמים מהתנ"ך, ועם מצביאים, לוחמי גרילה ומהפכנים מימים עברו. ואחרי שחוקקים במוחם את ההיסטוריה העתיקה, אין כמעט זכר לחיים היהודיים בגולה.

גם אני התחנכתי על האמונה שיהודי אירופה חזרו מהגלות כדי לתבוע מחדש את זהותם הנושנה, שכביכול קפאה בזמן כמו ממותה צמרירית בערבות סיביר. ראינו בעצמנו עברים, לא יהודים; אנחנו העברים, דיברנו עברית - היהודים דיברו יידיש. נאבקנו עבור עבודה עברית כנגד בעלי קרקעות יהודים שהעדיפו להעסיק פועלים ערבים, שלרוב היו מיומנים יותר מדור החלוצים של הוריי. התעלמנו מהערבים שחיו בארצנו, והבולדוזרים דאגו לכך שלא ניתקל בשרידיהם.

הוריי לא נולדו בארץ הקודש, אלא בהרי הקרפטים בחבל טרנסילבניה שברומניה, והם כמעט שלא דיברו על ילדותם. בקיבוץ מעגן שבו גדלתי, לחופה הדרומי של הכנרת, כמעט שלא הזכירו את הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות, השואה. רק בגיל עשר גיליתי שאבא איבד את אחיו הצעיר, את אחותו ואת בעלה בשואה. הוריו ואחיו הבכור שרדו, אבל מעולם לא פגשתי אותם. בארץ ישראל, הוריי שינו את שם משפחתם מהירש לאילון וגדעו את שורשיהם. אבא הפך לדובר הקיבוץ, מנהל עסקי, אחראי על מטע הבננות ואידיאולוג ראשי; איש חזון משולהב שדיבר על העתיד שנבנה במו ידינו. הוא קבר את העבר למען העתיד.

האווירה הלבבית ששררה במקאליסטר קולג' נשכחה ממני לחלוטין כשניגשתי לדוכן. הרמתי את ידיי ואמרתי, "עליכם לסלוח לי שאין לי עבר. אני בן לדור שגדל ללא סבים וסבתות. הם נרצחו בשואה ומחקו את עברם. הם לא ייחסו כל חשיבות לעץ היוחסין שכנראה מגיע עד לממלכת דוד לפני 3,000 שנים. הם לא לימדו אותי את משנתם של חכמי המשנה והתלמוד. הם שיננו באוזניי שכדי להגשים את חלום השיבה לארץ ישראל עלינו ללמוד לחרוש, לנטוע ולבנות. הם חזרו והזכירו לנו כילדים שעל מנת לשרוד, עלינו ללמוד להילחם. הם כתבו מחדש את סיפור יציאת מצרים. בסיפור שכתבו, אלוהים אינו נוכח. הם מרדו בעברם ועשו ככל שיכלו כדי שאלפיים שנות גלות לא תהיינה נוכחות בילדותי".

גם אחרי שניסחתי במילים את התובנה הכואבת הזאת, לא הבנתי את חשיבותה. חלף עשור שלם עד שקראתי את תיאוריה פוליטית לעם היהודי של פרופ' גנז, והפנמתי את משמעותה. כשסרי ואני התכוננו לאירוע במקאליסטר סיכמנו שנימנע מעיסוק בשאלות העבר, ונתמקד רק בבניית עתיד טוב יותר. וכך, עד סוף הערב עסקנו אך ורק ביוזמת השלום שלנו, המִפקד הלאומי.

כשאמי נפטרה כעבור שנתיים, ב-2005, אבדה לי ההזדמנות לשאול אותה על חייה באירופה. אבל רק אז התחיל לכרסם בי החשד שאנו, הישראלים, רדופים על ידי העבר ובה בעת מעמידים פנים שהוא חסר משמעות. אחרי הלוויה גמרתי אומר לא לאבד גם את סיפוריו של אבי, ונתתי לו מחברת ספירלה עבה. ביקשתי שיכתוב את סיפורו כדי שאני, ילדיי ונכדיי נבין טוב יותר את הדור שלו. אבא לקח את המחברת אבל לא הבטיח דבר.

כעבור שנתיים, באחד מביקוריי התכופים בקיבוץ, גיליתי שהוא התייחס לבקשתי ברצינות. הוא חיכה לי במרפסת הבית הקטן שחלק עם אמי במשך יותר מ-60 שנים, אחד מאלפי מבני בטון זהים שהוקמו בשנותיה הראשונות של המדינה. בלייזר הצמר והסוודר בעל צווארון ה-V שלבש, וכמובן המבטא ההונגרי, הסגירו כרגיל את שורשיו המרכז־אירופיים. גם השיחה שניהלנו דמתה לשיחות קודמות, ומה שבלט בה, כמו תמיד, היו הדברים שלא נאמרו.

"מה שלומך?" שאלתי. "הלב עוד עושה צרות?"

"אומרים שיֵרד גשם השבוע," הוא ענה והסב את מבטו לעננים במערב כאילו קיווה לחולל סערה בכוח הרצון בלבד.

"שמעתי."

הוא הדליק סיגריה - הוא התמכר כי הקיבוץ שלנו חילק חפיסות זולות - והחווה בידו על קו החוף הנסוג של הכנרת. התחלנו ללכת לעבר האגם הכחול־ירוק, שעגורים ושקנאים דשדשו במימיו החמימים. חלפנו על פני חדר האוכל והמועדון, שנסגרו כשהקיבוץ נכנע למותרות המעמד הבינוני והכניס טלוויזיות לבתים.

כשהגענו לחוף, השקפתי צפונה על קניוני האבן של רמת הגולן ועל שכבת הירוקת שכיסתה את הצוקים בגון החלודה. הייתי מודע מאוד למשהו שבילדותי כלל לא ידעתי: לפני מלחמת העצמאות שכן על החוף הזה הכפר הערבי אל־סמרא, בדיוק במקום שבו משתרעים כעת מטעי הבננות והמנגו שלנו. כילד, אבא מעולם לא סיפר לי שכוחותינו גירשו את מכאן את התושבים הערבים. למדנו שהערבים תקפו אותנו, ולכן היתה לנו זכות מלאה לכבוש את שטחיהם בנשקים ובמחרשות. מיליונים מבני עמנו שנספו בשואה והקרבות המרים בעמק הירדן לא השאירו מקום לחרטה על מעללינו במלחמת העצמאות, או למחשבה על גורלם של הפליטים הערבים שהתגוררו כעת במחנות עלובים בגבול ירדן. חוץ מזה, ארץ ישראל היתה זכותנו המולדת. כולם ידעו שגורשנו ממולדתנו, ושאחרי אלפיים שנות גלות חזרנו שלא על מנת לעזוב.

כשחזרנו לחדר באותו יום, שמתי לב שהמחברת הכחולה מונחת על שולחן המטבח, מלאה שרבוטים בכתב ידו של אבא. לא אמרתי מילה.

כשנה לפני מותו הסכים אבא למסור את המחברות שמילא בכתב ידו, אותן הפכנו לחוברת המספרת את סיפור חייו. בתוכן מצאתי סיפורים שמעולם לא שמעתי, אשר ראשיתם בעבר האירופי שחשבתי כי נמחה מזיכרונו, וגיליתי לראשונה את האמת העירומה על חייו.

סבי וסבתי, יעקב וחנה הירש, חיו בסובאטה, כפר סמוך לקלוּז'. בבית האבן הגדול שלהם החזיק סבי, בעל טחנת קמח ואדם מאמין, חדר שבו נאספו עשר המשפחות היהודיות של הכפר בחגי תשרי. חברי הקהילה ראו בו מנהיג, אף שלא הוסמך לרבנות.

אבי נולד ב-1918, בתקופה של אי־שקט גיאופוליטי; טרנסילבניה, שהיתה פעם חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית, השתייכה כעת לרומניה. הרומנים, כמו שאר האזרחים במדינות הלאום החדשות באזור, שיכתבו את עברם. בקלוז' למשל, עיר שרוב תושביה הונגרים, הרומנים הציבו מול הקתדרלה פסל, העתק מדויק של הזאבה הקפיטולינית המסמלת את ייסודה האגדי של רומא, שהתאומים רומולוס ורמוס יונקים משדיה. ממשלת רומניה רצתה להחזיר עטרה ליושנה ולהנחיל את הרעיון שהקמת המדינה משולה לתחייתם של החיילים דוברי הלטינית בפרובינציה הרומית דאצ'יה מקץ אלפיים שנה.

האנטישמיות לא השתרשה ברומניה כפי שהשתרשה באזורים אחרים במרכז אירופה. הגויים, שמחציתם הונגרים ומחציתם רומנים, נקטו גישה של חיה־ותן־לחיות כלפי שכניהם היהודים. אבל היהודים נותרו זרים במדינה החדשה. רובם לא דיברו רומנית, ולא הזדהו עם החיילים הרומים או עם הגיבור העממי הרומני הנוסף, הרודן הפסיכופת ולאד השלישי (המשפד), ששימש השראה לדמותו של הרוזן דרקולה בסיפורו של בראם סטוקר.

אבא למד בחדר בבית הכנסת המקומי מגיל שלוש, אבל תשוקתו האמיתית היתה ספורט. הוא היה אתלט חזק וזריז, ומעולם לא נתקל באנטישמיות. אם כל היהודים היו כמוהו! נהגו הגויים להגיד אחרי שראו אותו משחק כדורגל. אבל הוא ערג לזהות לאומית משלו. יום אחד הוא הלך עם חברים לראות סרט תעמולה בכיכובם של עובדי האדמה הסוציאליסטים האצילים מקיבוץ עין חרוד. אבא הוקסם, אבל נדרשו לו עוד שנתיים כדי לאזור אומץ ולהגיד לאביו, "אני ציוני" - אמירה שבאותם ימים היתה שקולה לעזיבת הדת.

הציונות החדשה של אבא היתה רחוקה מהציונות של "הג'נטלמנים האנגלים" כרחוק מזרח ממערב. מקור ההשראה שלו לא היה הדת, אלא תנועות הנוער הרומניות שסיירו בטבע, הקימו מדורות ושרו שירים פטריוטיים. הוא וחבריו פיתחו אובססיה ל"קונסטרוקטיביזם המהפכני", תהליך שבו הציוני משיל מעליו את האנוכיות הבורגנית הקפיטליסטית, את הטרדות הקטנוניות ואת הבלי הגלות, ומשקיע את מאמציו היצירתיים בבניית חברה אוטופית צודקת, שוויונית, ובעיקר כזו שנטועה באדמת המולדת.

אבא עזב לבסוף את הכפר והמשיך את לימודיו בתיכון בקלוז'. הוא וחברו לכיתה יונה, בנו של בעל בית חרושת, הצטרפו לסניף המקומי של התנועה הציונית ולארגון "החלוץ", אשר קיבל את שמו מההוראה שנתן משה לבני ישראל בספר במדבר: "אנחנו נעבֹר חלוצים לפני ה' ארץ כנען; ואִתנו אחֻזת נחלתנו מעבר לירדן."

מאמצי השכנוע של הוריו עלו בתוהו. ב-1937, כשגרמניה הנאצית החלה לצבור כוח, אבא סיים לימודיו בגימנסיה ולא היה מוכן להמשיך לאוניברסיטה, שבאותה תקופה גם לא אפשרה ליהודים ללמוד. היציאה לפריז או לרומא, כפי שעשו חבריו, נתפסה בעיניו כסטייה מאידיאולוגיה ציונית של עלייה לישראל כדי לעבוד את אדמתה. מבחינתו, זו לא היתה העת להתכונן לחיי הבורגנות, אלא העת לשחרר את ארץ ישראל.

בינתיים, לאומנים ערבים הכריזו מלחמה על העולים היהודים ואיימו על הבריטים במרד כולל, אם לא ישימו קץ להתיישבות הציונית. אנואר נוסייבה, שופט בוגר קיימברידג' ואביו של שותפי העתידי לשלום, השתתף בהתקוממות, אם כי לא באלימות. אחרים, ובעיקר איש הדת המוסלמי הרדיקלי מסוריה, עז א־דין אל־קסאם, בוגר מסגד אל־אזהר בקהיר, בחרו בדרך הג'יהאד וביצעו פעולות חבלה בקיבוצים. גדודי עז א־דין אל־קסאם של החמאס מנציחים את זכרו.

ב-1939, בדיוק כשאבי וקבוצתו תכננו לעלות לישראל, פרסמו האנגלים את הספר הלבן, שהגביל מאוד את העלייה ואסר על היהודים לרכוש קרקעות נוספות מערבים. דוד בן־גוריון, מנהיג היישוב העברי, הגיב ב"מרד עלייה", מתוך אמונה שהציונות תנצח ושהעם היהודי ישיב לעצמו את השליטה בעתידו באמצעות כיבוש שטחים וגידול דמוגרפי.

אבא נשלח לאחת מספינות המעפילים הראשונות שארגן היישוב העברי. לפני ההפלגה, הוא חזר אל בית האבן של הוריו בכפר, שם אביו לחץ את ידו ואמו הבוכייה הטמינה בידו את הטבעת שנתן לה אביה ביום חתונתה. הטבעת עברה מדור לדור במשפחה, אמרה, ועליו לקחת אותה כדי שיזכור אותה תמיד. אבא השחיל את הטבעת על שרשרת, תלה אותה על צווארו ויצא לדרך.

ביולי 1939, בנמל בים השחור, עלה אבא על סיפון הקולורדו, ספינת מטען קטנה שהשיטה אותו עד לאָטָרָטו, אוניית קיטור שעגנה במרחק־מה מהחוף. אחרי הפלגה ארוכה שהתאפיינה בצפיפות, אוכל מקולקל, אוויר טחוב ושירותים סתומים, נכנסה הספינה למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ונוסעיה הפכו בעיני ממשלת הוד מלכותו הבריטית לפורעי חוק. בלילה חשוך, מול חוף נהריה, בסמוך לגבול לבנון, עלו אבא וחבריו על סירות שנשאו אותם בסתר ליבשה, ונפוצו לכל עבר לפני שהחיילים הבריטים הספיקו לתפוס אותם.

בזמן שהעולים מבני המעמד הבינוני בפולין ובגרמניה הקימו בתי מלון ופתחו חנויות בתל אביב ובחיפה, רוב העולים הבלתי־לגאלים, וביניהם אבי, התפזרו בין יישובי הספר. אחרי כמה ימי עבודה בקיבוץ, אבא השתזף מספיק כדי להידמות למקומי, ונסע לחיפה עם מסמכים מזויפים. משם הוא המשיך ברכבת לתחנת היישוב הערבי סמח' (צמח כיום), וברגל ל"חצר כנרת", חווה חקלאית שהוקמה בתחילת המאה ונועדה להכשיר פועלים יהודים לחקלאות ולמעבר לקיבוצים.

בכנרת אבא נפגש עם חברו מקלוז' יונה רוזן, והשניים אימצו את האידיאלים הקיבוציים מתוך קריאה בספרים והשתתפות בדיונים ממושכים אל תוך הלילה. הם דחו מעליהם את הרכוש הפרטי; אפילו הבגדים שלגופם השתייכו כעת לקולקטיב. תמונות מהימים ההם מציגות את אבא ואת חבריו חשופי חזה ומחייכים מאוזן לאוזן ואת זרועותיהן החשופות של הנערות שזופות מעבודה בשדות.

אבא תיאר במחברתו את הביקור שערך בביתו של יונה בקלוז', זמן קצר לפני שהשניים עלו לארץ. שם הוא ראה לראשונה את אמי, אחותו בת ה-13 של יונה, ורדה מגדלנה. אמא סיפרה לי על הפגישה הראשונה הזאת. היא התאהבה באבא בו ברגע, אבל לו נדרשו עוד כמה שנים להבין את מה שידעה שנים לפניו.

בתחילת 1938, יונה הפציר באביו שישלח את ורדה לארץ ישראל, מתוך הבנה שנוער היהודי אין עתיד בפינתם הקטנה באירופה. האב הסכים, בתנאי שיונה יצטרף אליה. הוא לא רצה שבתו תנדוד בארץ ישראל לבדה. מכיוון שוורדה עלתה כדי ללמוד, היא נחשבה לעולה חוקית, ואף הביאה איתה ארגז נדוניה גדול: מערכת כלי חרסינה מצוירת ביד, מפת שולחן רקומה וכלי כסף. ורדה התגלגלה בסופו של דבר ללמוד בסמינר לבנות ברמת רחל, שהוקמה על ידי רחל ינאית בן־צבי, רעייתו של נשיא המדינה השני, יצחק בן צבי.

כילד, אני זוכר את אמא מהללת את בית הספר ובמיוחד את רחל, ואת התמהיל של סוציאליזם ולאומיות שהקנתה לתלמידיה, במה שכינתה "הרגשה נפלאה של לידה מחדש במולדתנו" ביום סיום לימודיה, מילאה ורדה את הוראתו של אביה והצטרפה ליונה בקיבוץ, כשהיא עדיין מאוהבת באבא. בסופו של דבר הוא השיב לה אהבה, אף שהמחברות שלו חושפות רק מעט פרטים עסיסיים, והשניים עברו לאוהל זוגי והתחתנו בסגנון קיבוצי: אספת חברים, קצת יין, ובלי רב. בית הכלולות שלהם היה בשנים הראשונות אוהל, ובהמשך חדר רעוע מואר במנורות נפט.

בניגוד לאבא, שנהנה מכל רגע בקיבוץ, אמא לא הסתגלה לחיי הספָר בחצר כנרת. הקיץ היה גיהינום של ממש בגובה 200 מטרים מתחת לפני הים. הנוף הצחיח, העקרבים ויתושי המלריה היו רחוקים מהדימוי של ארץ זבת חלב ודבש. אמא גם לא נהנתה מהוויכוחים הבלתי־נגמרים על סוציאליזם רדיקלי. היא היתה אישה של נתונים, מספרים ועובדות. אבא ויתר על כל רכושו, לרבות הטבעת של אמו, שנתן לגזבר הקיבוץ כדי שהכסף ישמש את כל חברי הקיבוץ. הוא לא הביט לאחור - לא על אירופה, לא על הוריו ולא על חיי הנוחות של המעמד הבינוני.

אמא, לעומתו, הפקידה את תיבת הנדוניה שלה אצל דודים בעלי רכוש בחיפה, מחשש שאבא ימכור גם אותה ויקנה זרעים או מזמרות לקיבוץ.

כשסבתי מתה מטיפוס באושוויץ, יום לפני שהצבא האדום שחרר את המחנה, הייתי עדיין ברחמה של אימי, ורדה מגדלנה. כשנולדתי, הוריי קראו לי עמיחי (שם נפוץ אחרי השואה) על שם נער מקיבוץ שכן, שנורה בידי ערבים שחמדו את סוס הפוני שלו.

מיד אחרי לידתי יצא אבא בשליחות היישוב לשלוש שנים בהונגריה, כדי לעמוד בראש הפעילות להצלת יהודים ששרדו את השואה. הוא החליף את יונה, שיצא לפניו אך נכלא על ידי הרוסים בחשד שהוא סוכן בריטי. אז שינה אבא את שמו מהירש לאילון; הוא היה עברי, הוא דיבר עברית, ומעתה היה לו גם שם עברי.

כחלוץ בן שלושה ימים, התחלתי את חיי בבית הילדים, שבו ישַנו על לוחות עץ. התיאוריה הקיבוצית גרסה שכך מגדלים דור של חלוצים חסונים. קיבלנו מזרנים רק אחרי שבת דודי רותי, בתו של יונה, כמעט קפאה למוות.

חודשים ספורים לאחר שנולדתי נשלח אבא להונגריה לרכז את הפעילות לעלייתם של אלפי יהודים שורדי מחנות ההשמדה לישראל, למרות התנגדות שלטון הבריטים בתקופת המנדט.

עד שקראתי את המחברות, לא היה לי מושג לאילו סכנות נחשף אבי במסעו חזרה לארץ ישראל. אבל אני זוכר את היום שבו נכנס לבית הילדים גבר מזוקן ומחייך, מוצף אור שמש. הייתי רק בן שלוש, אבל אני זוכר איך הוא אחז בידי ולקח אותי לחוף הכנרת. "אני אבא שלך," הוא אמר והניח את ידיו על כתפיי.

אבא חזר ארצה מיד עם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ופלישת צבאות הערבים. צבא סוריה כבש את תחנת המשטרה הבריטית בסמח', עיירה ערבית בת 3,000 תושבים על חוף הכנרת, ואיים על היישובים היהודיים בעמק הירדן. על פי הנחיית דוד בן־גוריון, אנחנו הילדים עם המטפלות נשלחנו לחיפה, אמא הצטרפה אליי, ושוב לא ראיתי את אבא כמה חודשים.

באפריל 1948 הצטרף אבא לקרבות שפרצו בין כוחותינו לבין צבא ירדן בתחנת משטרת גשר שעל נהר הירדן. יחידות צבא סוריות הגיעו כמעט עד קיבוץ דגניה, אבל חברי הקיבוץ נלחמו ובקרב גבורה בלמו את התקדמותן. על פי הגרסה ששמעתי כילד, תושבי סמח' נמלטו מיד עם תבוסת הסורים, אבל היסטוריונים מספרים שהכוחות הישראליים גירשו את מי שלא עזב מרצונו החופשי. ההתקדמות הסורית נבלמה בקרב על דגניה, וכוחות הצבא הסורי נסוגו לרמת הגולן. עם שוך הקרבות סביב סמח', שהפכה לעיירת רפאים, הקים צה"ל מחנה בבסיס הבריטי הישן.

אחרי המלחמה, אבא וחבריו עזבו את חצר כנרת וביקשו להקים קיבוץ חדש בשטחים שנכבשו. כעת, בהיעדרם של הבריטים ושל רוב התושבים הערבים, לא חסרו קרקעות והזדמנויות לעשות זאת. הם בחרו בבסיס הבריטי הנטוש שממזרח לתחנת הרכבת של סמח', על שפת הכנרת, הן בשל קרבתו למשאב יקר ערך - המים - והן כדי לחזק את הגבול השנוי במחלוקת בין מדינת ישראל החדשה לבין סוריה.

אבי וחברו הטוב יונה יכלו סוף־סוף להגשים את החלום שרקמו במחנה "החלוץ" ברומניה, ולהשיב את השליטה בארץ האבות לידי היהודים. למעשה, גבולות מדינת ישראל עוצבו בידי איכרים חמושים שהתיישבו בקו החזית. הם לא העלו בדעתם למקם את ההתיישבות באופן אקראי, אלא חיפשו כל הזדמנות להרחיב את גבולותיה של מדינת ישראל.

הקיבוץ זכה לשם "מעגן". חדר האוכל שלנו היה מבנה צבאי לשעבר, ועד שהחלוצים הקימו בתי אבן התגוררנו בצריפי חיילים. בשל סכנת החדירה מסוריה ומירדן, מגדל השמירה היה מאויש והגברים סיירו לאורך גדר התיל 24 שעות ביממה.

המחברות של אבא לא מספרות הרבה על השנים שלאחר מלחמת העצמאות, אבל כבר הייתי מבוגר מספיק כדי לזכור איך בכל פעם שאבא וחבריו עמלו בשטחי ההפקר שהפרידו בינינו לבין העמדות הסוריות, הצבא הסורי הפגיז אותם בפצצות מרגמה.⁴

קברנו את המתים ועברנו ללמוד במקלט, אבל לא חדלנו לרגע ממאמצי ה"שחרור". כשישבנו בכיתה המאולתרת, לא היה לי מושג שתושבי סמח' הקודמים חיים במחנות אוהלים מעבר לקווי האויב. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שבזמן שאנחנו למדנו היסטוריה עתיקה - יהושע, המכבים ושאר גיבורי ישראל - הילדים מעבר לגבול למדו את סיפור גלותם האישי מפלסטין, שעבורם הוא הנכּבּה.